שיעור 10

איך מנצחים במלחמה?!

פרשת בראשית תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

1. מעלת לימוד "שניים מקרא ואחד תרגום": הקריאה צריכה להיות בנעימה ובהתמדה, ולא רק כדי לסיים את החובה. כך זוכים לאריכות ימים ושנים בנעימים.

2. אסור להתעלם מצערו של הזולת: נדרשת מאיתנו אכפתיות ורגישות לכאב של האחר. אדישות לסבלו של החבר נחשבת כמעשה חמור ביותר, עד כדי "רצח" מבחינה רוחנית.

3. סוד הניצחון במלחמה - אהבה ואחווה: דווקא כאשר שוררת אחדות בעם, זוכים לסייעתא דשמיא ולהצלחה במערכות. חוסר אחדות ושנאת חינם מביאים לתבוסה, גם אם יש בצד שלנו גדולי תורה ויראת שמיים.

4. קבלות צריכות לבוא ממקום של מסירות נפש: אין טעם בקבלות חלולות וחסרות משמעות. יש לקבל על עצמנו דברים מתוך נכונות להתאמץ ולהתגבר על הקושי, עד כדי הרגשת "עקיצה".

5. להרגיש בצערו של עם ישראל: עלינו להתפלל ולבכות על חילול ה' הנגרם כאשר יהודים נהרגים. יש ללמוד מדרכו של מרן הרב עובדיה זצ"ל, שהשקיע בלימוד התורה וכאב את סבלם של אחרים.

השיעור מדגיש את חשיבותה של האחדות והערבות ההדדית בקרב עם ישראל. בעת משבר ומלחמה, דווקא החיבור בין הלבבות והיכולת לחוש זה את זה הם המפתח לניצחון ולסיוע אלוקי. בכוחה של האהבה והאחווה לגבור אפילו על גדלות בתורה ובמצוות. מסר חשוב ונוקב, שמעורר מחשבה על האחריות של כל אחד כלפי השני וכלפי הכלל.

הסיפורים בשיעור

1. כותרת: הכוח של תפילה אמיתית

סיפור: בני זוג מריבים עמדו על סף גירושין. הבעל עזב את הבית וניתק קשר. האישה, מתוך ייאוש, נסעה להתפלל בציון של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בדרכה החוצה, לפתע צלצל הטלפון - בעלה התקשר, התנצל והביע רצון אמיתי לשקם את הבית. תפילתה הכנה של האישה מעומק הלב נענתה במהירות, והביאה לישועה.

2. כותרת: צדיק שבכה את כאבם של אחרים

סיפור: אדם שבעבר היה מקלל את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לקה לימים במחלה קשה. הוא פנה לרבנים רבים לבקש ברכה, אך הם הגיבו באדישות. כשהגיע לרב עובדיה וסיפר לו על מצבו, הרב פרץ בבכי והתפלל לרפואתו. למרות שכבר היה מאוחר מדי עבורו, הוא הבין שזהו גדול אמיתי - מי שכואב את סבלם של אחרים בלב שלם.

3. כותרת: "לא טוב היות האדם לבדו" - אפילו בגן עדן

סיפור: רב חיים שמולביץ מסביר את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" - גם אם אדם נמצא בגן עדן, מוקף במלאכים, זה עדיין "לא טוב". כי המלאכים לא יכולים להרגיש איתו ולחלוק את שמחתו או צערו. רק בן אנוש אחר, שותף לחוויה האנושית, יכול לתת לו את ההשלמה הנפשית שהוא זקוק לה.

4. כותרת: תפילה שנענית - כשכואבים את צער הזולת

סיפור: ספר חסידים אומר ששני אנשים יכולים להתפלל אותה תפילה - אחד נענה, והשני לא. ההבדל הוא שהאחד מרגיש את הצער של זולתו, ואילו השני אדיש. כשאדם לא איכפת לו ממצוקת רעהו, גם ה' לא מקשיב לתחינתו.

5. כותרת: מפלת הצדיקים מול ניצחון החוטאים

סיפור: בימי דוד ושאול המלך, למרות שהיו אנשים גדולים וצדיקים, הם ספגו מפלות במלחמות. ואילו בתקופת אחאב, עם כל הרשעות ששררה, זכו דווקא לניצחון. ההסבר הוא שבימי דוד ושאול הייתה שנאת חינם, ואילו בזמן אחאב שררה אחדות - וזה מה שהכריע את הכף.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב, חודש טוב ומבורך. חייב אדם לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. יש דברים שמרן לא כתב את המילה "חייב", המילה "חייב" לא מופיעה. כמובן שצריך לעשות, סוף סוף זה מובא בשולחן ערוך. אבל הלשון "חייב", זה כבר משהו אחר. אחד המקומות שמופיע בו הלשון "חייב" נאמר על שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח רפה, א): אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבון. ובשם הגר"א מובא שכשמרן השולחן ערוך כותב "חייב" - פירושו עד מסירות נפש, שצריך לעשות את הדבר עד כלות הכוחות.

חוץ מזה שחייב אדם לקרוא, גם חז"ל הקדושים מבטיחים לבן אדם שכר על זה. מה השכר למי שקורא שתיים מקרא ואחד תרגום? הוא זוכה שמאריכים לו ימיו ושנותיו. ההסבר הוא שיש בזה שתי ברכות נפרדות אחת מהשניה - יש אחד שזוכה ל'אריכות שנים' אבל לא ל'אריכות ימים', ויש אחד שזוכה ל'אריכות ימים' אבל לא ל'אריכות שנים'.

לדוגמה, יש בן אדם שיכול לחיות נגיד 80-90 שנה. אבל כששואלים אותו: "תגיד לי, מה עשית במשך החיים שלך? תסכם לנו את כל מה שעשית במשך החיים". אז כשהוא בודק הוא רואה שאין הרבה. בסדר, הוא עשה, אבל זה לא הרבה. היה אפשר לצמצם את כל מה שהוא עשה לכמה שנים בודדות ולגמור. אז נכון שהוא זכה באמת לאריכות של 'שנים', אבל מבחינת ה'ימים' בסך הכל הם קצרים. כל יום היה קצר לו, לא היה יום רציני.

יש אחד הפוך - נפטר בגיל צעיר, אבל מה זכה לעשות? הוא זכה לעשות עולמות! אחד כזה, אמנם ה'ימים' שלו היו קצרים, אבל הוא זכה לאריכות 'ימים'.

אני חושב שאומרים את זה על ה"שפת אמת", שהוא נפטר בגיל 49. והבן שלו שהספיד אותו, הוא אמר: "אבא זכה לאריכות ימים!". אחר כך אחד התלמידים שאל אותו: "איך אתה אומר שהרב זה ל'אריכות ימים'? איזה אריכות ימים? 49 שנים?!". אמר לו: "נכון, לא אמרתי אריכות שנים, אמרתי אריכות ימים. כי הוא היה מוסר כל יום שמונה שיעורים, והוא חיבר המון ספרים על הש"ס, ועוד הספיק לחזור על הש"ס 20 פעמים. תגיד לי, איפה זה נכנס בתוך 49 שנים? איך אפשר לעשות כל כך הרבה בזמן כזה? אז נכון, לכאורה זה לא נכנס, אלא מה? הימים שלו היו ימים ארוכים. כל יום שלו היה יום ארוך".

פה חז"ל מבטיחים לך בהבטחה, שמי שקורא שניים מקרא ואחד תרגום - מאריכים לו גם את ימיו וגם את שנותיו. זוכה גם לאריכות ימים וגם לאריכות שנים. לכן כל אחד ידע עכשיו, "הרכבת נוסעת". אנחנו מתחילים עכשיו פרשת בראשית, לכן זאת ההזדמנות של כל אחד לתפוס את עצמו לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום.

ולגבי המשמעות של "מאריכים" - יש בזה שני פירושים. כולנו עכשיו ישבנו בסוכה בחג הסוכות, אז כל אחד יודע שאם, אין שקע של חשמל בסוכה, אז מביאים 'כבל מאריך', כדי להביא את החשמל אל הסוכה. וזה הפירוש "מאריכים לו". זאת אומרת, שאם בודקים בספרים אז באמת כבר נגמרו לו החיים. זהו נגמר, לפי החוק נגמר לו החיים! אבל לא - יש 'כבל מאריך', יש מצב כזה ש'מאריכים לו' את החיים שלו, נותנים לו עוד זמן של חיים.

יש אומרים (כמדומני שכך גם מסביר בעל הטורים) ש"מאריכים" הוא מלשון "ארוכה", במשמעות של רפואה ובריאות טובה. אז 'מאריכים לו ימיו ושנותיו', שיהיו לו חיים בריאים וטובים. לכן הוא אומר, שמי שקורא שניים מקרא ואחד תרגום, "יזכה לאריכות ימים שנים בנעימים". זאת אומרת שלא רק שהוא יזכה לאריכות ימים, אלא שהוא יזכה גם שאותם ימים יהיו ימים נעימים, ימים שכיף לחיות בהם. לכן כל אחד יראה להתחזק, לתפוס את עצמו לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום.

רבנו לופיאן, נפטר בערך גיל 95, אבל הוא היה בריא עד סוף ימיו. שאלו אותו: "במה זכית לזה? במה אתה תולה את הזכות שלך?". הוא אמר: "אני תולה את זה בזכות של מה שקראתי שניים מקרא ואחד תרגום". אמרו לו: "מה מיוחד בזה? הרי כולם קוראים! זה משהו שכולם עושים". אמר: "נכון, אבל יש הבדל משמעותי - כולם קוראים כדי לגמור, מתחילים את הקריאה בשביל לסיים. אבל אני קראתי את זה בנעימה". זה כמו שהמגיד הוכיח את מרן בית יוסף: "למה אתה קורא שניים מקרא ואחד תרגום במהירות? תקרא את זה יותר בסבלנות והבנה".

זה מה שאמר להם הרב לופיאן "אני קראתי שניים מקרא ואחד תרגום בנעימה, זאת הזכות שהיתה לי". ולכן גם בורא עולם נתן לו חיים ארוכים ונעימים. עד סוף ימיו היה מוסר שיחות, היה ממש בריא, חזק, הכל. פלא פלאים. ואת הזכות הזאת הוא תלה בזה.

לכן אמרנו שאולי עדיף שכל בן אדם יקרא כל יום את הקריאה שלו. למה? כי כשאתה קורא הכל ביום שישי, ובפרט אם הפרשה קצת ארוכה, אז בדרך כלל זה בצורה של 'יאללה תו לי רק לגמור עם זה'. אבל אם אתה מחלק את הפרשה לימים, וכל יום קורא את החלק שלו את העליה שלו – אז יש לך זמן. ממילא אתה יכול לקרוא את זה יותר בנחת, יותר בנעימות.

גם אומרים בשם האדמו"ר מבעלזא, שלכל אחד שהיה בא אליו עם כל מיני מחלות, כל מיני בעיות, הוא היה אומר להם: "תתחזקו מאוד בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, זה מביא הרבה ישועות לבן אדם". לכן כל אחד יראה לתפוס את הקבלה הזאת בידיים, לקיים את השולחן ערוך כמו שהוא כתב, להתחזק בזה מאוד מאוד.

בתקופה שלנו עכשיו, כמה אנו צריכים את ההבטחה של חז"ל, שחז"ל מבטיחים לך שתזכה לאריכות ימים! מה זה, צריך לחטוף את הסגולה הזאת בשתי ידים.

זה דבר ראשון, שאנחנו משתדלים להזכיר ולחזק כל שנה בתחילת השנה.

בנוסף, הרב משה שטרנבוך שליט"א, בספר 'ביאורים והנהגות על התורה', שואל שאלה: למה הרגו את הבל? מה עשה הבל שיהרגו אותו? הוא מרצונו הטוב הביא קרבן מהמובחר, זה שקין קינא בו, מה הבל אשם בעניין הזה. באמת כשאתה מתבונן בזה מן הצד, אתה רואה שהבל לא קשור לסיפור פה, שהוא ממש 'חף מפשע'. אז השאלה היא, למה בורא עולם גלגל שקין יהרוג את הבל?

כותב שם הרב שטרנבוך שליט"א דבר נורא ומבהיל מאוד. הוא כותב, שהנקודה כאן היא שהבל ראה את קין שנפלו פניו, והוא לא בא לעודד אותו. הוא אמר "מה אכפת לי ממנו?, כאילו מה הוא מעניין אותי? שיסתדר עם עצמו". על זה שהוא אמר שלא אכפת לו ממנו, על זה בורא עולם גזר עליו מיתה. רק על זה שהוא אמר 'לא אכפת לי ממנו'! פחד פחדים!

אותו דבר ראיתי גם בעלון של הרב בידרמן (גליון 'באר הפרשה'). הוא שואל: הרי הלל הזקן אמר (אבות ב, ו) "על דאטפת - אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון", זאת אומרת שמי שרצח - ירצחו אותו, ועכשיו זה שרצח, גם אותו - ירצחו. זה כמו גלגל כזה. אז לפי זה לא מובן לגבי הבל. הרי הוא לא רצח אף אחד, וגם לא היה לפניו אף אחד, אם כן למה רצחו את הבל?

[הערה: תודה לרב עקיבא שמזכה אותנו בחלוקת העלון הזה. את כל צפת הוא מזכה!]

זאת אומרת, בסדר, אחרי שקין רצח, אז זה מתגלגל שאחר ירצחו את קין, וכך הרציחות יתגלגלו קדימה. אבל הבל הראשון - למה נגזר עליו שימות? הרי הוא לא רצח אף אחד! כותב שם הרב בידרמן, וזה שהבל ראה שנפלו פניו של קין, ולא היה אכפת לו, ולא אמר לו מילת עידוד לרומם אותו - זה נקרא שהוא רצח אותו. ולכן רצחו את הבל.

כמה בן אדם צריך באמת לראות את הזולת! אנחנו לפעמים חושבים שאם אני מרגיש שלא אכפת לי מהשני – זה בסדר, כאילו לא קרה כלום. לא, לא! זה לא פשוט בכלל, זה מאוד חמור.

עוד הוא מביא שם דבר מבהיל מאוד, שאמר לו אחד מגדולי ישראל, שכל גדולי ישראל והצדיקים שמתו בשואה - לא היה אכפת להם מספיק על כבוד שמיים. יכול שהצטערו, יכול להיות שהרגישו את זה, אבל בכל זאת, לא היה אכפת להם מספיק על כבוד שמיים, ולא היה אכפת להם מספיק על כבוד הזולת. על זה נהרגו גדולי ישראל בשואה, ככה הוא מביא. אני אומר לכם, תסתכלו שם מה שהוא כותב, זה מבהיל עד מאוד.

לכן כשבן אדם חושב לעצמו "מה אכפת לי מהאחרים, שיסתדרו, מה אני שייך לתמונה הזאת, אני לא קשור לסיפור בכלל" – בזה הבן אדם מביא על עצמו חרון אף. צריך שכל בן אדם יהיה אכפת לו מהשני.

בפרשת בראשית יש יסוד גדול מאוד, על פי הדברים של רבי חיים שמואלביץ'. על מה שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", שואל רב חיים שמואלביץ': מה פתאום שאדם הראשון היה 'לבדו'? כתוב במדרש מלאכי השרת היו עמלים לשרת אותו, היו צולים לו בשר, היה לו שם הכל. ובנוסף לזה הוא עצמו היה כזה ענק, בכזאת מדרגה רוחנית גדולה, שאפילו המלאכים התבלבלו למי להגיד "קדוש" - לאדם הראשון או לאלוקים! זה משהו, הוא היה בריאה שלא היתה ניתנת לתיאור בכלל. וגם תראו איפה הוא היה! הוא נמצא בגן עדן, הוא נמצא עם מלאכי השרת. האם לזה שייך לקרוא 'לבדו'?

אומר רבי חיים שמואלביץ': גם אם הבן אדם נמצא בגן עדן, גם אם יש לו הכל, אבל הוא נמצא עם מלאכים - אותו מלאך לא יכול לשמוח כשאתה שמח, הוא לא יכול גם להיות עצוב כשאתה עצוב, כי זה מלאך. אז גם אם תהיה בגן עדן, גם אם תהיה עם מלאכי השרת, התורה מעידה על זה - זה לא טוב! כי אתה יודע מה הטוב שלנו? זה שבן אדם יודע לאהוב את השני, להצטער בצרתו, לשמוח בשמחתו. אם אתה לא יודע את זה, גם אם אתה נמצא בגן עדן, עם מלאכי השרת, גם אם אתה בן אדם ענק שבענקים - זה לא יעזור. התורה מעידה על זה – 'לא טוב היות האדם לבדו'.

תראו איך זה יכול לשנות את התפילה של בן אדם, ספר חסידים (תקנג) שואל, לפעמים אתה רואה שניים שמתפללים - אתה רואה אותם מתפללים אותו דבר, אבל בפועל - אחד נענה ואחד לא נענה. במה זה תלוי? למה אחד נענה ואחד לא נענה? למה קורה שאחד מתפלל, ואתה רואה שהתפילה שלו עושה פירות, וכשאני מתפלל לא עושה שום דבר? מה העניין פה, ואיך זה עובד?

[הערה ספר חסידים: מיוחס לרבי יהודה החסיד, מבעלי התוספות.]

והתשובה שלו, מצד אחד מאוד פשוטה, ומצד שני מאוד מבהילה. הוא אומר שמי שמצטער בצער השני, בורא עולם שומע את תפילתו. מי שלא מצטער בצער השני, בורא עולם לא שומע אותו. כביכול אומר בורא עולם 'כמו שאתה לא שמעת כשהזולת הצטער, כך גם כשאתה מתפלל - זה לא מעניין אותי בכלל'. לכן, אחד מקניני התורה זה שבן אדם יהיה נושא בעול עם חברו (אבות ו,ו). זאת אומרת, שבשביל לקנות תורה, אחד הדברים שצריכים לעשות זה להיות נושא בעול עם חברו. אם חסר את זה, חסר בקניין תורה. זה לא 'עוד משהו', לא איזה פרט קטן, זה אחד מקניני תורה - שיהיה אכפת לך מהשני.

[הערה לשון ספר חסידים תקנג: יש מתפלל ונענה ויש מתפלל ואינו נענה הטעם לפי שצער חבירו ועלבונו של חבירו אינו מעלה על לבו שלא מתפלל זה יתכן שלא יהיה נענה לפי שהיה לו לחשוב אלו הייתי בצער של זה הייתי צריך להתפלל עליו וכתיב (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק לא יתכן שיהיה נענה לכך כל התפלות והתחנות תקנו לומר בלשון רבים רפאנו ראה נא בעניינו. וכתיב (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך המרחם ירוחם ואם לא מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה ועליו נאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין.]

לכן כל בן אדם, חייב להתפלל מעומק הלב, תוך שאתה מרגיש את הצער של האחר. נכון, לפעמים יש לנו לב אבן. ולפעמים אפילו לב אין לנו. יש אחד שיש לו "לב אבן", אבל לפחות - יש לו לב. כי באמת יש מצב שאפילו ש"לב אבן" זה מצב טוב. אז מה צריך לעשות? איך אפשר שיתחיל להיות לבן 'לב'? רק שבן אדם יצייר לעצמו אנשים שסובלים. תצייר לעצמך ככה, תדמה לעצמך אנשים שנמצאים בצער, תדמיין מה שהם עוברים. אז תראה איך אתה מרגיש. אז תראה איך אפשר להגיד שיר המעלות קצת יותר טוב.

אם בן אדם באמת לא יצייר לעצמו את הסבל של השני, איך הוא 'נושא בעול עם חברו'? איך הוא מצטער בצערו? הוא לא יכול להשתתף בצערו. חייב שבן אדם יצייר לעצמו מה אנשים סובלים. תצייר לעצמך, תרגיש פתאום 'אני באמת כואב לי על השני'. הכאבים האלו עוזרים שהבן אדם הזה ינצל, שתשמע תפילתו. וחס ושלום, אם בן אדם לא עושה את זה – זה מאוד חמור. לא חמור בדיעבד, אלא כמו שאמרנו מביא על עצמו חרון אף.

בואו נתבונן בדבר נפלא שחז"ל אומרים. אבל אני 'אצייר' את זה קודם, לפני שנתחיל. קודם נצייר את זה על עצמנו: תארו לכם שיש לפנינו מלחמת מצווה (הרב נוריאל סופר אמר שהיום זה מלחמת מצווה). "רבותיי, כולם לעזה! כל אחד יקבל שכפ"ץ, יקבל נשק, יאללה יוצאים!".

מתי תהיה המלחמה? אומרים לנו שאנחנו צריכים לצאת להילחם במוצאי שבת, או יום ראשון. עכשיו בואו ננסה לחשוב איך תראה השבת לפני שאנחנו יוצאים להילחם. נו, מה עושים בשבת עכשיו, איך אמורה להראות שבת כזאת? אנחנו נמצאים על הגדר, מתכוננים להילחם, וזה יום שבת. נו, מה עושים? מסתמא לא עושים שבת רגילה, זאת תהיה שבת מרוממת! איזו שבת תהיה! מסתמא כל השבת תענית דיבור, אני לא יודע. יהיו תפילות רציניות (אני מאמין שגם הצ'ולנט יהיה טעים). אתה יודע, יהיה שם משהו רציני מאוד, משהו מכל הלב.

עכשיו, באותה שבת, בצד השני, אתה שומע יושבים גם מגוייסים חילונים. ומה קורה אצלם בשבת? אל תשאל... בשבת דיסקו! אני לא מבין, אין לכם מה לעשות, אתם נורמלים? אתה הולך למלחמה ושם הם עושים דיסקו. אתה יודע, בנים בנות, וואו... אתה אומר, לא יכול להיות! עכשיו בואו ננסה לחשוב מה הולך בלב שלנו עכשיו. מה בלב שלנו? בטוח אתה חושב 'אלו... טיל אחד גומר את כולם', נכון? ככה אנחנו אומרים בלב. אבל 'אנחנו בשם השם, כל כדור בול'. נכון, ככה ההרגשה שלנו.

בסוף, אל תשאל... יוצאים למלחמה, באמת כל אחד מוסר את עצמו למלחמה. פתאום אתה רואה - זה נפל, זה נהרג, זה נפצע. מתחילים לצעוק "רבותיי, סליחות! תגידו 'אבינו מלכנו', תרבו בתפילה!'. אבל זה לא עוזר. לעומת זה בצד השני, החילונים האלו - וואו, אצלם כל כדור בול, לא מפספסים. אף אחד לא נופל חלל, אך אחד אפילו לא נפצע. תגיד, איך זה מסתדר? איך אפשר להבין את זה, איפה אלוקים פה בתמונה?

כזה סיפור כבר היה פעם אחת. לא סיפור שלי, זה סיפור שכתוב בחז"ל. יש שני מדרשים בענין הזה, באחד מובא שזה היה בזמן דוד המלך, ובשני שזה היה בזמן שאול המלך. דוד ושאול המלך היו יוצאים למלחמה, ומפסידים. עכשיו מה אתם חושבים, איזה חיילים היו שם? אתם חושבים שהיו שם סתם אנשים רגילים? היו שם אנשים ענקיים בתורה, שכל תינוק ותינוקת ידעו 49 פירושים על כל פסוק בתורה. מישהו יודע פה ארבעה פירושים על 'בראשית ברא אלוקים'? כל שכן שין לנו מושג מה זה לגעת 49 פירושים, ולא רק על פסוק אחד, על כל פסוק ופסוק בתורה. איפה אנחנו? אתם יודעים מה זה? וגם מדובר על ילדים קטנים. אז מי זה עכשיו הרבי של אותם ילדים? איזה מין בן אדם זה? הוא צריך להיות גאון הגאונים! ואם כך, אז מי זה רב העיר, ומי זה שאול המלך? אין לנו הבנה, אין לנו הבנה בעומק התורה שהייתה שם. ואנשים כאלה גדולים, יוצאים למלחמה - מפסידים. כמה תורה היתה, איזו התמדה, איזו גדולה, אבל... יוצאים ומפסידים.

ואילו בימי אחאב, מה יש בימי אחאב? לא היו תפילין, לא שבת, לא יום כיפור, לא כלום. מה זה יום כיפור? עובדי עבודה זרה! [לא כמו בדור שלנו - בדור שלנו אתה יכול גם לעשות עבודה זרה וגם להתפלל, בדור שלנו זה זורם גם כך]. אבל פעם, מי שעבד עבודה זרה, גמרנו הוא לא יהודי. ובכל זאת, יוצאים למלחמה - ומנצחים! איך זה יכול להיות?

חז"ל אומרים לך, יש פה שני דורות, תראה את ההבדלים. אז אל תתבלבל, יש הסבר. מה ההסבר? בימי שאול המלך ודוד המלך היה שם רכילות, אחד דיבר על השני, היתה שנאה ביניהם. אלוקים אמר: 'אני לא שם. אתה יכול ללמוד כמה שאתה רוצה, אני לא שם'.

בימי אחאב הייתה ביניהם אהבה ואחווה. זה כל הסיפור, היתה ביניהם אהבה ואחווה, אז זהו, אלוקים אומר: 'אני נמצא שם, אני נמצא איפה שיש אהבה ואחווה'.

לכן צריך כל אחד מאיתנו להפנים את הדבר הזה. תדע לך שהניצחון שלך, הסייעתא דשמיא שלך, הכל תלוי אם יש לך 'אהבה ואחווה'. ודבר ראשון - תתחיל מהבית. תגיד לי, בבית מסתדר טוב או לא מסתדר טוב? תגיד לי איך עם השכנים. אין דבר כזה 'יש לי ריב עם השכנים, לשם שמים'. עזוב את ה'לשם שמים'. איך אתה עם השכנים? תגיד, איך החברותא שלך? איך בכולל, איך בבית כנסת, איך מסביבך? אחר כך תתחיל לחשוב על כל עם ישראל מסביב.

קודם בוא ניכנס למעגל הקרוב שלנו - האישה, הילדים, השכנים, החברותא, בית הכנסת, הקרובים אליך ביותר. אתה מרגיש שאתה אוהב אותם, אכפת לך מהם? אם כן, תתקדם הלאה. תדע לך שאתה נקרא בן אדם מוצלח. אם לא - אתה יכול להיות אדם גדול בתורה, ענק בתורה, ענק ממש, לא יעזור כלום 'יוצא למלחמה – מפסיד'.

כמה אנחנו צריכים להכניס בליבנו, שיהיה בינינו אהבה אחד לשני. מותר לי לחשוב הפוך ממך, מותר לחשוב - לא קרה כלום. גם מותר לי לעשות דברים שאתה לא כל כך אוהב אותם, בסדר, מה לעשות - גם אתה עושה דברים ואני מוחל לך. צריך כל אחד למחול לשני, לוותר לשני, להעביר על מידותיו. כמה בן אדם יכול לזכות בכך שהוא חי בסביבה של אהבה ואחוה.

תשמעו דבר חשוב שצריך לדבר עליו. לגבי כל אותן הקבלות, מה שקיבלנו בראש השנה, מסתמא זה לא עבד הכי טוב. אז אני רוצה להגיד משהו בשם הרבי מקוצק. הרבי מקוצק היה אומר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתחו של אולם שעגלות וקרונות נכנסים שם". אומר הרבי מקוצק: 'פתח כחודו של מחט' - למה מחט? כדי שתרגיש את העקיצה, שתרגיש את הדקירה. אתה יודע מתי נפתח הפתח? מתי שאתה מרגיש: "אוי, קשה לי, אני לא יכול, זה כואב לי". שם נפתח הפתח.

[הערה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ (מדרש רבה, שיר השירים ה, ב)]

אבל אם בן אדם מקבל על עצמו 'בלי נדר', 'בעזרת השם', 'אם ירצה השם', 'ואם מסתדר', 'ואם ילך', 'והשם יעזור', 'אני מקבל על עצמי... בקידוש הלבנה, לרקוד שלוש פעמים, שלושה טפחים, וזה בלי נדר, בעזרת השם, אני אשתדל...

האם זאת קבלה שיש בה פתיחת פתח? מלכתחילה אתה לא מוכן 'להרגיש את הדקירה', את הקושי, את ההתמודדות. אני לא מזלזל אבל הרבי מקוצק מלמד אותנו שאותן קבלות שקיבלנו בראש השנה, ועכשיו קצת קשה לנו, לא כל כך מסתדר, דוקא עכשיו זה המקום שבו נפתח הפתח.

אנחנו נמצאים כעת בשעת מלחמה, צריך להרגיש את הדקירה. תרגיש שכואב, שלא מסתדר לך. צריך שהתפילה תהיה שלימה, מ'לשם ייחוד' עד 'שה' אחד ושמו אחד'. לא רק במנחה וערבית, אלא גם בשחרית. תתחיל מ'מודה אני' עד סוף התפילה. בן אדם אומר 'תשמע זה קשה לי. כבד עלי'. אז נכון, זה לא הולך בקלות, אבל דוקא שם מתחילה ישועה.

[הערה: השיעור נמסר כשבוע לאחר הטבח הנורא שהתחולל ביום שמחת תורה תשפ"ד]

בן אדם עכשיו נכנס לכולל, צריך שהלימוד יהיה רצוף, בלי הפסקות באמצע. זה נראה גדול, משהו שאתה לא יכול, נכון, אבל לא מבקשים ממך לכל החיים, תנסה לעשות את זה שבוע. זה הכל רק למשך שבוע. וכשבן אדם מרגיש: "אוי, גדול עליי, אני לא יכול" - שם זה נקרא "פתחו לי פתח כחודו של מחט", שאתה מרגיש את המחט, אתה מרגיש שם את העקיצה. בזה בן אדם מצליח לגדול.

לכן כל אחד מאיתנו יראה במה הוא יכול להתחזק, אבל לא קבלה של "בלי נדר", "אם ירצה השם", "אם יסתדר". קבלה בהרגשה של 'אני רוצה באמת ללכת למסור את נפשי על זה'. אני אומר לכם, בן אדם אז יראה ישועות גדולות, גדולות מאוד.

השבוע יש את הפטירה של מרן הרב עובדיה (ג' חשוון). כמה אנשים נושעו כאשר הלכו להתפלל בציון של מרן עובדיה (ב'בית העלמין סנהדריה'). סיפרתי לכם לפני כמה שנים, סיפור ששמעתי על זוג שהיו גרים כאן בצפת (ברחוב שפרינצק). הבעל והאשה לא כל הסתדרו, היו רבים הרבה. יום אחד הבעל לקח את הדברים ונעלם מהבית. לא סתם הבעל שעזב את הבית, אלא גם ניתק את הטלפון, אין קול ואין עונה, לא יודעים איפה הוא.

מתקשרת להורים שלו - הוא לא אצל ההורים. מתקשרת לפה, מתקשרת לשם – לא מצאת אותו בשום מקום. גם לא היה לה שום רעיון איפה הוא נמצא. היא לא ידעה מה לעשות. החליטה שהיא נוסעת לציון של מרן הרב עובדיה. נסעה לציון, התפללה שם, בכתה.

בסוף היא אומרת: "חכם עובדיה, אתה תתן לי סימן, תגיד לי מה לעשות. מה אני אמורה לעשות - להתגרש? לחיות איתו? מה עושים? גם אני אפילו לא יודעת איפה הוא". היא יצאה משם. יורדת את המדרגות לכיוון מטה, וכך היא מספרת: "אני יורדת את המדרגות, והטלפון מצלצל. מי על הקו? - הבעל! לא יכול להיות!". באמת זה היה הבעל שפתאום התקשר, אומר: "תשמעי, התחרטתי על כל מה שעשיתי, ואני רוצה באמת לחזור. אבל לא סתם, בואי נלך למגשר או מגשרת, מה שהם יגידו - ככה נעשה". מספרת האישה - הבית חזר לתפקד כמו שצריך. אומרת, "מה לא עשיתי? מה לא עשינו? שום דבר לא עזר. כשהלכתי להתפלל בציון של הרב עובדיה, הסתדרו הדברים". הרבה אנשים נושעו שם.

נאמר שני דברים על מרן עובדיה - האחד, מה שאנחנו צריכים ללמוד ממנו, זו השקיעות בלימוד. מה צריך יותר מזה, להיות שקוע בלימוד, בניצול הזמן. עכשיו זמן חורף, אפשר עכשיו לנצל את הזמן בצורה נפלאה ביותר. לכן כל אחד יראה את הרב עובדיה כסמל של התמדה, של ניצול הזמן.

ודבר שני - לראות ולהצטער בצער השני. כמה לרב עובדיה היה אכפת מהשני, כמה היה מרגיש את הכאב של השני. כמה הוא בכה עליהם!

סיפר לי פה איזה רב אחד פה, שהיתה תקופה שהוא היה מקלל את הרב עובדיה, השם ירחם שלא נדע. זה היה בדור של לפני 20-30 שנה, לא בדור של היום. בדור של לפני 30 שנה היתה תקופה ששנאו את הרב עובדיה מאוד מאוד. זה סיפור בפני עצמו מה שהיה שם, אבל לא משנה עכשיו.

יום אחד, השם ירחם, הרב הזה חלה במחלה. וכך הוא מספר: "תשמע, למי לא הלכתי? לכל הרבנים האלו שהערצתי, שאמרתי 'וואי, זה הרב האמיתי, והרב הזה הגאון הגדול, והרב בצדיק הזה', כל מי שהלכתי אליו, מה אמר לי? 'תהיה בריא, השם יעזור'. זהו.

אמרתי לעצמי, כדרך אגב, אלך גם לרב עובדיה. הלכתי לרב עובדיה, סיפרתי לו שאני לא מרגיש טוב, שאני צריך ישועה גדולה. אני רק סיפרתי לו את זה. הרב עובדיה פרץ בבכי. הייתי בהלם - אני לא מאמין, מה אתה בוכה? מה אתה בוכה?. כאילו מה השתנה? מכל אותם שהלכתי אליהם, אף אחד אפילו לא נאנח, אף אחד. כל הרבנים שהערצתי, אף אחד לא נאנח. היחיד שבכה איתי, ממש בכה - זה הרב עובדיה. בכה איתי, ואחר כך בירך אותי לרפואה שלמה".

אחר כך סיפר לי הרב הזה, שהשתנה אצלו הכל, הוא אמר "אני התלמיד של הרב עובדיה, ראיתי מה זה גדול בישראל - בן אדם שהיה אכפת לו מהשני".

אז לא מבקשים מאיתנו לבכות על אחרים, זאת מדרגה. אבל להתפלל, להרגיש את הצער של השני, לבקש רחמים על עם ישראל.

כל מה שקרה בשמחת תורה, הטבח הנורא, החיילים שנפלו, זה חילול השם כזה גדול, יהודי שנהרג זה חילול השם נורא מאוד. כמו שבן אדם יוצא למלחמה, זה קידוש השם שהוא הורג את הגויים. זה חילול השם נורא שנהרג יהודי, וכל שכן כאשר נהרג יהודי באכזריות. זה חילול השם שאי אפשר לתאר אותו. כמה אנחנו צריכים לבכות על זה שיש בעולם חילול השם!

לכן כל אחד מאיתנו יראה להתחזק. עכשיו מתחילים זמן חורף, כל הבחורי ישיבות חוזרים, האברכים חוזרים. כל אחד יראה באמת למסור את נפשו על התורה, להתחזק באמת, שירגיש באמת את ה"פתחו לי פתח כחודו של מחט". תרגיש את המחט, תרגיש את הצער של השני, תתפלל על עם ישראל.

יזכה אותנו השם, לישועות גדולות באמת, לברכות מרובות, להצלחה, לסייעתא דשמיא, למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.