שיעור 103

שיעור תשעה באב - פרשת דברים

ט' באב תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. שורש החורבן - חוסר כבוד בין אדם לחברו

משה רבנו מציין בפרשת המרגלים "ותקרבון אליי כולכם", ללמדנו יסוד גדול - שורש החטא והחורבן נעוץ בחוסר כבוד בין אדם לחברו. כשחסר כבוד הדדי (הילדים דוחפים את הזקנים וכו'), מתחילות כל הבעיות, והתוצאות יכולות להיות הרסניות (מות 600,000 איש).

2. הכבוד לזולת כתנאי להוראת הלכה

סיפור החתם סופר על אליהו הנביא בדמות קבצן מלמד שמי שיודע לכבד את הזולת יזכה להיות מורה הוראה בישראל. ואילו מי שמזלזל בזולת, גם אם הוא למדן מופלג, לא יזכה לכך. זו גם הסיבה שנקבעה הלכה כבית הלל - "מפני שנוחים ועלובים היו".

3. ברית כרותה לשפתיים

כדברי החיד"א על "ויחפרו לנו את הארץ" - מה שאדם מוציא מפיו יכול להתגשם עליו. בני ישראל ביקשו "לחפור את הארץ" וסופם שחפרו 600,000 קברים. יש להיזהר במוצא השפתיים כמודגם בסיפורי הבחור שאמר "אלמד בישיבה של מעלה" והאישה שדיברה על "זכות השתיקה".

4. קיום הבטחות בכל מחיר

גדולי ישראל (הרב שטיינמן, הרב אלישיב) הקפידו לקיים את דיבורם גם במחיר אישי כבד. כשאדם אומר דבר, עליו לעמוד בדיבורו בכל מחיר, שכן המילה היוצאת מפיו מחייבת אותו.

5. הוויתור כדרך לישועה

סיפור האיש שוויתר לשכנו שהרחיב ביתו ללא הסכמה אמיתית, ולבסוף זכה למשרת משגיח בישיבה. בורא עולם מנסה את האדם, ולמרות שבתחילה נראה כהפסד, הוויתור מביא בסופו של דבר לישועה גדולה.

6. המתנה היקרה ביותר - הנכונות לוותר

סיפור הזוג העני שהביאו מתנה זה לזה בחדר ייחוד - הנכונות לוותר ראשונים בוויכוח. מעלת הוויתור כה גדולה, עד שלא נזקקו להשתמש במתנה זו מעולם, כי מיד ויתרו זה לזה.

7. אהבה ללא תנאים בתוך הבית

סיפור האישה שהתאפרה ולבשה בגדי שבת בכל יום כדי להראות לבעלה שהיא אוהבת אותו למרות שפשט רגל. זכו שבנם היה הרב יוסף כהן זצ"ל ונכדם הרב דוב כהן. הכבוד וההערכה בבית הם סגולה לבנים תלמידי חכמים.

8. הענווה במקום הלא נכון

סיפור רבי זכריה בן אבקולס שענוותנותו החריבה את בית המקדש - לא בגלל הענווה עצמה, אלא כי לא שיתף את החכמים בידיעתו (ברוח הקודש) שבית המקדש עומד להיחרב, ומנע מהם להתפלל ולבטל את הגזירה.

9. ההשפעה הרחוקה של מעשה חסד

סיפור היהודי שהציל את לנין ברוסיה, ולימים הציל באמצעות מעשה זה את 12 בחורי הישיבה (ביניהם הסטייפלר). מעשה חסד אחד יכול לשנות את העולם כולו, גם אם הדבר לא נראה בעת עשייתו.

10. חורבן וגאולה תלויים בבין אדם לחברו

כשם שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, כך על ידי שני אנשים שיתחזקו באהבת ישראל תיבנה ירושלים. כבוד הדדי בתוך הבית ומחוצה לו הוא המפתח לגאולה ולבניין בית המקדש.

הסיפורים בשיעור

1. החתם סופר ומבחן אליהו הנביא

תלמידי החתם סופר ביקשו לראות את אליהו הנביא. יום אחד הגיע קבצן מוזנח לבית המדרש, וחלק מהתלמידים זלזלו בו, חלק התעלמו, וחלק כיבדוהו. החתם סופר גילה שהקבצן היה אליהו הנביא, וניבא שהמזלזלים יעזבו את היהדות, המתעלמים יהיו תלמידי חכמים אך לא מורי הוראה, ורק המכבדים יזכו להיות מורי הוראה בישראל.

2. הרב פולק וההבטחה שהתקיימה

תלמיד מצטיין של החתם סופר (הרב פולק) לא האמין בנבואה שלא יהיה מורה הוראה. למרות גדולתו בתורה, בכל מקום שניסה להתמנות כרב נבחר יהודי פשוט במקומו. לימים, כשבנו התמנה לרב ונפטר פתאום, הזכיר האב בהספד את נבואת החתם סופר שהתקיימה.

3. "ברית כרותה לשפתיים" - הבחור מישיבה קטנה

בחור מישיבה קטנה, כששאלו אותו היכן ילמד, אמר בצחוק "בישיבה של מעלה". כעבור שעות ספורות נדרס על ידי משאית ונהרג. דבריו התקיימו בו בבחינת "ברית כרותה לשפתיים".

4. האישה ו"זכות השתיקה"

בשיחה בין נשים על הדין וחשבון בשמיים, אמרה אחת מהן שתשתמש ב"זכות השתיקה" כשייחקרו אותה. תוך שלושה ימים נאלמה האישה, והשם ירחם.

5. הרב שטיינמן והבטחתו להישאר

הרב שטיינמן שאל את משמשו מה השעה, וכשנאמר לו שהשעה 10 ל-12, הבטיח להישאר עד 12. כשהתברר שהשעה הייתה שונה, עמד בדיבורו והמשיך לשבת עד השעה 12, כי כך הבטיח.

6. הרב אלישיב והברית בטלזסטון

הרב אלישיב, שהיה מבוגר מאוד ולא יכל לזוז, נתבקש להגיע לברית בטלזסטון. למרות שאמר שאין מציאות שיוכל להגיע, כשהזכירו לו שהבטיח לפני שנים לבוא לברית הבן, קיים את הבטחתו והגיע.

7. הרב צדקה והבן שקיבל מכות

הרב צדקה רצה לשלוח בחורים להפגין נגד חילולי שבת, והרב עטיה הזהיר שהשוטרים יכו אותם. כשאמר הרב צדקה "מה אכפת לי אם יקבלו קצת מכות", שאל אותו הרב עטיה "ואם זה יהיה הבן שלך?" למחרת, בלי ידיעתו, הלך בנו להפגנה וקיבל מכות נמרצות.

8. השכן ומשרת המשגיח

יהודי חתם לשכנו על הרחבת הבית, כשהשכן הראה לו "מטר" והתכוון ל-10 מטר. כשהרחיב וחסם את דרכו לבית הכנסת, התייעץ עם הרב שטיינמן שאמר לו לוותר. למרות הקושי, ויתר. לאחר שלושה חודשים הוצע לו תפקיד משגיח בישיבה, כשאחיו של השכן המליץ עליו בגלל יכולת הוויתור וההבלגה שלו.

9. הזוג העני ומתנת הוויתור

הרב לוין ואשתו, בחדר ייחוד לאחר חתונתם, היו עניים מרודים עד שהבגדים היו שאולים. כמתנה זה לזה, הבטיחו להיות הראשונים לוותר בכל ויכוח. מעולם לא השתמשו במתנה זו, כי תמיד ויתרו זה לזה מיד.

10. האישה שהתאפרה כל יום

אישה בירושלים התלבשה בבגדי שבת והתאפרה כל יום, דבר שעורר תמיהה. התברר שבעלה היה קבלן עשיר שפשט רגל, והיא עשתה זאת כדי להראות לו שאהבתה אינה תלויה בכסף. בנם היה הרב יוסף כהן זצ"ל, אב בית דין ירושלים, ונכדם רב דוב כהן, ראש ישיבת חברון.

11. הענווה שהחריבה את בית המקדש

רבי זכריה בן אבקולס, בענוותנותו, לא גילה לחכמים שראה ברוח הקודש שבית המקדש עומד להיחרב. אילו היה מגלה להם, היו מתפללים ומבטלים את הגזירה. לכן אמר רבי יוחנן "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו".

12. היהודי שהציל את לנין

יהודי ברוסיה הציל איש בולשביקי נמלט מהרוסים, שהתברר מאוחר יותר כלנין. לימים, כשנתפסו 12 בחורי ישיבה שברחו מרוסיה ונידונו למוות, פנה החפץ חיים לאותו יהודי שניצל בעבר את לנין. הלה נסע ללנין, שהזכיר כיצד היהודי הציל את חייו, וחנן את בחורי הישיבה. אחד מהם היה הסטייפלר.

13. קמצא ובר קמצא ושני אנשים

על קמצא ובר קמצא, שני אנשים "פשוטים", נחרבה ירושלים. כשם שאנשים רגילים גרמו לחורבן, כך גם שני אנשים "רגילים" שיתחזקו באהבת ישראל ובכבוד הדדי, יכולים להביא לבניין ירושלים ולגאולה.

תמלול השיעור

פרשת דברים, משה רבנו מוכיח את עם ישראל על כל מיני עבירות שהם עשו. אחת התוכחות שמוזכרת ומאורחבת בתוך הפרשה זה פרשת מרגלים. האסון הגדול שהיה בעם ישראל זה היה פרשת מרגלים.

שמה מתו 600,000 אנשים. היה כל מיני גזרות, אבל שכל עם ישראל מתו, כולם מתו, כולם מתו, זה מפחיד מאוד. זה היה בעוון של מרגלים.

משה רבנו נותן הקדמה איך התחיל בכלל העניין של המרגלים. כותב משה, כתוב בתורה, "ותקרבון אליי כולכם". דורש רש"י במקום, מה זה כולכם? אומר רש"י, "כולכם, הילדים דוחפים את הזקנים והזקנים דוחפים את הראשים".

מה זה הדבר הזה? למה משה רבנו בכלל מקדים את זה בכלל? מה מעניין אותנו בכלל איך זה היה? הרי כל הסיפור של המרגלים זה סיפור שבסוף הוציאו דיבה על הארץ והם בכו בכייה של חינם. זהו. מה מעניין אותי מה היה באמצע בסוף? זה לא מעניין אותי בכלל. מה אתה מקדים משה רבנו? את יודע, באתם ודחפתם, ולמה? מה? למה צריך להוסיף את זה בכלל? משה רבנו בא להגיד לנו יסוד גדול.

פעמים שאתה רואה איזה מעשה, ההשלכות שלו ענקיים מאוד, אבל יש למעשה הזה שורש. השורש של המעשה הזה זה כשחסר כבוד בין אחד לשני.

ההמשך כבר אני יודע את ההמשך. את ההמשך אני כבר יודע. משה רבנו אומר, ברגע שותקרבון אליי כולכם ואין כבוד בין אחד לשני, אה, אתה שואל אחר כך איך אני מגיע למרגלים ואיך מתו כל ה-600,000 אנשים? אה, זה כבר, זה יש לזה כבר שורשים.

השורשים שבן אדם לא יודע לכבד אחד את השני. פה מתחיל כל הבעיות שיש. סיפר החתם סופר.

סיפור הזה סיפרנו אותו כמה פעמים, אבל עכשיו אני מספר מחמת היום הזה. התלמידים של החתם סופר ביקשו ממנו, אנחנו רוצים לזכות לראות את אליהו הנביא. מסתמא שאם התלמידים רצו לראות את אליהו הנביא, מסתמא שהיו ראויים לזה. חתם סופר היה אדם ענק מאוד והם רצו לזכות לראות את אליהו הנביא.

אמר להם החתם סופר, "אתם בדרך הנכונה. אתם באמת מתעלים, באמת גדלים. ויבוא יום, אתם תזכו לראות את אליהו הנביא".

עבר זמן מסוים, יום אחד התלמידים יושבים בבית מדרש ולומדים. פתאום נכנס איזה קבצן אחד. הוא לא היה נראה טוב בכלל. בגדים רפויים, כובע כולו דהוי כזה. הכל נראה ממש קבצן לא מתאים.

אומר אחד התלמידים, הישיבה התחלקה לשלושה קבוצות. היו קבוצות שאיך אומרים, זה הדליק אותם. הקבצן הזה הגיע, זה סחב אותו מפה, זה סחב אותו משמה. זה הפריע את הבגדים שלו, זה עשה לו ככה. אתה יודע, כל אחד... יש כאלו שלא עניין אותם בכלל. היו לומדים, המשיכו ללמוד, לא עניין אותם בכלל. והיו כאלו שניגשו לקבצן, "אתה רוצה אולי לשתות? אתה רוצה קפה, תה?" ניגשו אליו וצרכו איזה משהו.

ככה היה בערך איזה זמן מסוים. פתאום החתם סופר, הרבי הגיע. הרבי הגיע, כשנכנס הרבי, אז כולם ישבו והרבי נכנס עם הקבצן הזה לחדר. ישבו שם איזה חצי שעה. אחרי חצי שעה החתם סופר יצא משם לבד.

אמר להם החתם סופר, הגיע לבימה, דפק, אמר, "ביקשתם לראות את אליהו הנביא? הנה הוא הגיע היום. הקבצן הזה זה אליהו הנביא".

ורציתי להגיד לכם מה שהוא אמר. הוא אמר ככה: "אלו שבאו וזלזלו בו, אלו שבאו וזלזלו בקבצן הזה, כל אלו בסוף הם יהיו פוקרים. אלו בסוף ילכו מעם ישראל. אלו שלמדו ולא התייחסו, הם יהיו תלמידי חכמים אבל מורה הוראות הם לא יהיו לעולם. אלו שבאמת התייחסו לבן אדם השני, התייחסו אליו, התייחסו אליו, אז אלו זכו להיות גם מורה הוראות בישראל".

כששמענו את זה מהחתם סופר, אחד התלמידים אמר, "זה לא יכול להיות. כי מאלו שלמדו היו שם שני הבחורים האריות של החבורה. איני זוכר את שמם, אחד היה פולק. לא יכול להיות, לא יכול להיות שאלו לא יהיו מורה הוראה כי הם היו השפיץ של החבורה".

ואף על פי כן הוא כותב, כל מקום שהרב פולק שם את האצבע שלו להיות איזה רב באיזה מקום, בחרו באיזה יהודי פשוט ולא בחרו בו. אפילו שהמדרגות היה ביניהם גדולות מאוד. לא עזר.

לימים, שמו את הבן שלו להיות מורה הוראה באיזה עיר, ולא ארכו הזמנים והבן שלו נפטר פתע פתאום. והוא הספיד אותו, אבא שלו הספיד אותו. והוא אמר, ואז הוא סיפר את הסיפור של החתם סופר מה שהיה. ואז הוא אמר, "וידעתי שזה מה שיהיה. החתם סופר אמר אז שלא יזכה להיות מורה הוראה בישראל".

מה זה קשור עכשיו להיות מורה הוראה בישראל על ידי שאתה יודע לכבד בן אדם? מה נפקא מינה? מה, לא מבין. מה נפקא מינה בכלל בין בן אדם שיודע ללמוד לבין בן אדם מורה הוראה בישראל.

להיות מורה הוראה בישראל זה צריך להיות בן אדם שיודע ללמוד. בן אדם מתמיד, כישרוני, הכל יש בו. נו מה הבעיה?

בן אדם שיודע לכבד, יש לך כוח, אתה יודע לכבד אנשים. נו אז מה, מה זה קשור להיות מורה הוראה בישראל? באו חז"ל פה בסיפור הזה ללמד אותנו זה אחד.

לך נראה שאם אתה חס ושלום מזלזל בשני, כאילו אתה יודע, אני בן אדם לחברו זה, בזה אני איך אומרים ירוד, אבל בן אדם למקום אני משהו מיוחד מאוד. ובאמת משהו מיוחד. לא יעזור, לא יעזור.

חז"ל אומרים במסכת עירובין, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מה הפירוש מפני מה זכו? תגיד, בגלל שהיו כישרונים, היו מתמידים גדולים, היו בעלי מחשבה, היו אנשים ענקיים. בכלל לא. חז"ל בכלל לא הזכירו את זה אפילו, לא הזכירו את זה.

נו אז למה? מפני שנוחים ועלובים היו. מה זה קשור הלכה? לא מבין אותך. מה זה קשור הלכה?

זה אולי לשידוכים זה מתאים. שידוכים זה מצוין. תשמע, חמים, ברוך השם, בן אדם עלוב, נוח לבריות. בשידוכים זה מצוין. בשביל לומדס? מה זה קשור עכשיו את הנוח? מה, הבן אדם הזה הוא בן אדם מאוד נוח. נו ולכן מה? ולכן הלכה כמותו. לכן זה כמה קשור אחד לשני. מה זה קשור אחד? לא מבין מה זה קשור אחד לשני.

"ולא עוד אלא שהיו שונים את דברי בית שמאי לדבריהם". שקודם. נו אז מה? נו אבל לא מבין. אז מה בשביל זה קובעים? בשביל זה נקבעת ההלכה ככה.

בשביל לקבל סיעתא דשמיא לדעת לפסוק הלכות חייב להיות בן אדם נוח לבריות. אם אתה יודע לכבד אנשים יהיה לך סיעתא דשמיא להגיע בסוף לפסוק הלכה. אני בדיל לך, אתה בסוף להגיע.

אם לא, אתה יכול להיות כישרוני. אתה יכול להיות גאון, אתה יכול להיות הכל, להגיע בסוף לפסק ההלכה כבר לא יהיה.

כדרך אגב, מזכיר את זה החיד"א, רק הזכרתי בזה עכשיו ואני אזכיר את זה. "ותקרבון אליי כולכם... ושלחו לנו אנשים ויחפרו לנו את הארץ". כותב החיד"א, מה שאדם מוציא מהפה שלו זה בסוף מה שהוא יקבל. הם ביקשו "תשלח לנו אנשים כדי שנחפור את הארץ". וככה היה, כל תשעה באב. בכל תשעה באב היו חופרים 600,000 חפירות. הם ביקשו לחפור את הארץ. אז הם באמת חפרו. 600,000 חפירות חפרו. חפרו וככה 15,000, 15,000 לא קמו.

אבל אומר החיד"א "ברית כרותה לשפתיים". מה שהבן אדם מוציא מהפה שלו בסוף זה כן יכול להתגשם עליו. ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר.

היו כמה בחורים בישיבה, ישיבה קטנה, שאחרי שנבחנו לישיבות, אז אחד שואל את השני, "תגיד לי איפה, איזה ישיבה אתה תלמד?" זה אמר "אני בישיבה הזאת", זה "בישיבה הזאת". אחד אמר "אני אלמד בישיבה של מעלה". אומר "לא, אולי..." עבר כמה שעות, הוא יצא בחוץ, באה איזה משאית, דרסה אותו ונהרג. הוא ילמד בישיבה של מעלה.

היו איזה קבוצה של נשים שישבו פעם, קבוצה של נשים, ואחת אומרת לשנייה, "את שמעת מה שהרב אמר? יש דין וחשבון על כל המעשים שלנו. אנחנו נגיע למעלה בשמיים. נו, מה עכשיו? מה, מה יהיה בחשבון? כאילו, איך אנחנו נצא מזה עכשיו?" אז אחת אומרת, "מה, יש בחוק של פה במדינה יש כזה שנקרא זכות השתיקה. אני אשחק אותה למעלה. יחקרו אותי, אין לי מה לדבר, ואז אני אצא זכאית". שלושה ימים עברו והיא נאלמה, האישה הזאת, השם ירחם.

הרב שטיינמן הלך לאיזה חתונה, שאל את המשמש שלו, "תגיד לי מה השעה עכשיו?" אומר לו "עכשיו הרב 10 ל-12". אומר "טוב, אז נשאר פה עוד 12". הוא מסתכל בשעון, אומר לו, "לא, זה 10 ל-11". "לא, 10, זה התבלבלתי, זה 10 ל-1". אומר לו הרב שטיינמן, "מכיוון שאני אמרתי שאני אשאר פה עד 12, אז אני נשאר פה. אני נשאר פה עד 12. אני נשאר פה".

כשהרב אלישיב היה גם מבוגר מאוד, לא יכל לזוז בכלל, לא יכל לזוז, ובא איזה מישהו, אמר לו, "הרב, אני עושה ברית בטלזסטון עכשיו". הוא לא הגיע לברית של הנכדים שלו, לא הגיע. ואז אמר, "אני עושה ברית בטלזסטון". אמר לו, "אני ממש מצטער, אין מציאות שאני אגיע". "אבל הרב, לפני כמה שנים עשיתי טובה לרב והרב אמר שאם יוולד לי בן אז הרב יבוא לברית שלי". "אם אני אמרתי, אני מגיע". ובסוף הוא הגיע.

בספר כל יהודה מביא שהרב צדקה בא לרב עזרא עטיה, אמר לו, "הרב, יש מחר הפגנה בירושלים על חילולי שבת. אני אגיד לבחורים בישיבה שיצאו להפגין להפגין על חילולי שבת". אמר לו הרב עזרא עטיה, "תראה, בחורי ישיבות שלנו הם עדינים והשוטרים האלו רשעים, יתנו להם מכות אכזריות. לא מתאים לבחורים העדינים האלו לקבל מכות". אמר לו הרב צדקה, "נו הרב, אז שהבחורים יקנו קצת מכות. מה קרה? לא קרה כלום, שיקנו קצת מכות". אמר לו הרב עזרא עטיה, "ואם זה יהיה הבן שלך, אתה גם תשמח על מכות?" מספר הרב צדקה, "למחרת בלא ידיעתי, הבן שלי הרב משה צדקה הלך להפגנה והשוטרים התנפלו עליו וקיבל מכות נמרצות מאוד מאוד והיה כמה ימים בבית שלא יכל לזוז. והבנתי שזה המילים שאמר לי הרב עזרא עטיה, 'ואם זה יהיה הבן שלך?'" ככה.

לכן צריך אדם מאוד מאוד להיזהר, מאוד מאוד צריך להיזהר על הפה שלו.

סיפר איזה יהודי אחד: "אני הגעתי לשכן, מבקש ממני השכן, הוא רוצה לבנות, הוא רוצה להרחיב את הבית שלו. הבית, המשפחה גדלה והוא רוצה להרחיב את הבית. שאלתי אותו, 'אני רוצה שתראה לי איפה אתה מרחיב'. עכשיו, הוא גר בקומה התחתונה למטה, לא מפריע לאף אחד. אני גר בקומות למעלה והוא צריך לקבל אישור. אמרתי לו, 'תגיד לי איפה אתה מרחיב?' הוא אומר לי, 'אתה רואה פה, אתה רואה פה את המטר הזה פה? הנה פה זה מה שאני מרחיב'. אמרתי לעצמי, מצוין, זה לא מפריע לאף אחד. מה להרחיב פה? למה לא? במקום חתמתי לו, במקום אני חתמתי לו שזה בסדר, אין שום בעיה".

"הבעיה שהוא אמר מטר פה, מטר שמה, זה היה הכוונה 10 מטר פה, 10 מטר שמה הכוונה. אבל את זה הוא לא אמר. אתה יודע, התחיל לבנות, בנה, חסם לי את כל הגישה לבניין. עכשיו, בשביל להיכנס לבניין, אני צריך עכשיו להקיף את כל הבניין מסביב בשביל להגיע, בשביל להיכנס לבית שלי. עד היום הייתי יוצא מהבניין, יורד במדרגות, ישר הולך לבית כנסת, מתפלל, חוזר גם כן אותו דבר מגיע, נכנס לבניין. עכשיו זה עוד היקף גדול מאוד. צריך להקיף את כל הבניין, להקיף כדי להגיע לזה".

"אמרתי לעצמי, תשמע, בן אדם אמר לי מטר פה מטר שמה, תראה מה הוא עשה. אמרתי, אני שום דבר לא עשיתי בלי להתייעץ עם הרב שטיינמן. אני התייעץ עם הרב שטיינמן. הלכתי לרב שטיינמן, סיפרתי לרב את הסיפור. בן אדם עשה עוול לכולם, עשה לא רק לי, עשה לכולם. אבל אני, בשבילי זה, בשבילי זה צער גדול מאוד. אמר לו הרב שטיינמן, 'אז תוותר'. אמר לו, 'מה זה תוותר?' אמר לו, 'תוותר, אל תעשה מזה כלום'. אמר לו, 'אבל הרב, אני צריך זה כל יום, זה ללכת לבית כנסת, זה צריך לקום יותר מוקדם, ולחזור, וקניות של המכולת...' אמר לו, 'נכון, זה הכוונה לוותר. לוותר זה לא איפה שקל לך. לוותר זה איפה שלא, לא מסתדר טוב'".

הבן אדם שתק, לא דיבר מילה. אמר הרב שטיינמן, "לוותר. לוותר, לוותר. שלום". זהו, לא דיבר מילה.

מספר אחר כך, מספר הבן אדם, "אולי שלושה חודשים עבר, יום אחד אני מקבל טלפון, מקבל טלפון מאיזה ישיבה. 'שלום, אנחנו מחפשים משגיח לישיבה. חיפשנו, התעניינו, משגיח לישיבה והמליצו עליך. אנחנו רוצים להיפגש'. שאלתי אותו, 'אני לא מכיר אותך, אבל אני לא, לא כאילו אני לא מכיר אותך. מה, מה, למה אני כאילו? מה, מה איך הגעתי בכלל?' 'אני אספר לך. חיפשתי כל מיני אנשים. אח שלי, זה גם בקומה למטה, זה שהרחיב את המטר מטר בדיבורים ו-10 מטר במציאות. והוא, אני אמרתי לו, 'תשמע, אין לי משגיח בישיבה, אני צריך משגיח בישיבה'. ואז הוא אומר לו, 'אתה מחפש בן אדם טוב? אתה מחפש בן אדם טוב. תשמע, יש לי בן אדם אחד. אחד אני מכיר. אולי אתה, אחד עמד בניסיון. אני אמרתי לו שאני בונה מטר. בניתי לו 10 מטר. כל יום אני רואה אותו הולך, מקיף את כל הבניין, מקיף. מילה לא מדבר איתי. לא בא להתלונן. אומר לי שלום בבוקר, בצהריים. מילה להתלונן. תשמע, כזה בן אדם לא תמצא. כזה בן אדם לא תמצא. אני אומר לך לא תמצא כזה בן אדם. אין, אין. היום אתה רק זז למישהו קצת בבניין. אתה יודע מה? יודע איזה רעש נוצר? בן אדם אין. אתה רוצה מישהו שיחנך בישיבה דמות? זה הבן אדם'".

אומר הבן אדם, "באתי למחרת, סגרנו את החוזה, וברוך השם מאז הפרנסה שלי בשפע גדול מאוד. אז בהתחלה זה היה נראה לי איזה רשע הבן אדם הזה, באמת רשע. לא שהוא הצדיק, אבל כשאמר לי הרב שטיינמן 'תוותר, תוותר', וואי, זה היה ניסיון גדול. זה היה ניסיון גדול מאוד. אבל זה בסוף הביא את הישועה".

כל בן אדם עומד באמת בניסיונות. עומד באמת, באמת, באמת, באמת יש ניסיונות. אבל אחר כך בן אדם מרוויח. לא ברגע הראשון. תמיד בורא עולם מנסה את הבן אדם. ברגע הראשון זה נראה לך הפסד גמור. ובאמת זה הפסד גמור. בהמשך הדרך אתה באמת מרוויח. באמת מרוויחים בהמשך הדרך.

לכן צריך כל בן אדם לדעת, איפה שאתה נזהר מאוד בכבוד של השני, שם תהיה ההצלחה שלך הגדולה. גם כשאתה מפסיד כרגע, בהמשך הדרך בן אדם מרוויח. לא תמיד אתה רואה את הרווח.

אבל לפעמים, כשהילדים מתחתנים, מה זה נראה לך דבר טבעי? היום שהילדים מתחתנים זה בכלל לא טבעי היום. בכלל לא טבעי היום. היום שזכית שיש לך נכדים זה גם לא טבעי היום. אני אומר לכם זה לא טבעי.

אני אומר לכם כל פעם, מספר לכם שבשכונה שלנו פה, לא רחוק, לא משנה איפה, יש פה בן אדם שחיתן חמישה ילדים, חיתן, אין לו נכדים. אל תחשבו, העולם לא כמו שחושבים, לא כמו שחושבים.

לפעמים בורא עולם משלם כשאתה לא מודע, שאתה לא מודע במה הוא משלם לך. אבל אם אתה מתבונן מסביב, אתה רואה שבורא עולם שילם לך תבין ותכלים בשפע גדול מאוד.

כל שכן, אם אתה גם זוכה לראות שבורא עולם באמת שילם לך, שמה אם בן אדם זוכה לראות את זה, זה דבר מאוד מאוד גדול מאוד, זה כבר משהו שיצא מהשגרה. רב לוין כשהתחתן אז עלו לחדר ייחוד. אז הוא אומר לאשתו, "את יודעת, המדריך חתנים אמר לי שצריך להביא איזה משהו מתנה לכלה". אומר, "מה אני אגיד לך? את רואה את החליפה שלי? זה של אחד החברים. הנעליים שלי זה גם של אחד החברים. אין לי כלום, כלום, כלום". היה עניות. אתה יודע איזה עניות? אנחנו היום ברוך השם דור של שפע, לא מבינים את העניות שהיה פעם. לא, אין לנו אפילו הבנה בכלל.

ואז, "אין לי, אין לי, אין לי מה להביא לך אפילו, כלום, כלום. אבל מתנה אחת אני רוצה להביא לך: מהיום אם יהיה ויכוח ביני לבינך, אני הראשון שאוותר".

אמרה לו אשתו, "אתה יודע, גם המדריכה של הכלות אמרה לי שצריך להביא משהו מתנה לחתן בחדר ייחוד. מה אני אגיד לך? אתה רואה את השמלה של הכלה? זה של אחת החברות שלי. הנעליים זה גם של אחת החברות. אין לי כלום, עניות, לא היה כלום. אז אני גם רוצה להביא לך מתנה. מהיום אם יהיה ויכוח ביני לבינך, הראשונה שתוותר זו אני".

בטח ויכוח מי יוותר... בטח. טוב, אבל בכל אופן זה המתנה שאני יכול להביא כל החיים.

והם היחידים בעולם, בהיסטוריה, שכשהוא לקח אותה לרופא אז הוא אמר לה, "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו". זה היה אחד כזה. הוא אמר את זה ברצינות, הוא לא אמר את זה בצחוק, הוא לא אמר את זה בצחוק. אבל זה היה הדבר הגבוה ביותר. מה אני יכול לתת מתנה לאישה? אה, אני אוותר, אני ודאי הראשון, אני הראשון שאוותר.

אני חושב, או עליו או על מישהו אחר, לא משנה, אני אספר את ההמשך של הסיפור, ששאלו אותה בסוף, "תגיד לי, בסוף השתמשתם במתנה הזאת או לא השתמשתם?" אמר, "אף פעם לא השתמשנו. תמיד, תמיד לא היה ויכוח, תמיד הוא ישר הוא ויתר ואני ישר ויתרתי. מעולם לא היה, מעולם לא השתמשנו במתנה הזאת. המתנה הזאת נשארה, מעולם, מעולם לא השתמשנו בה". איזה דבר גדול זה, איזה דבר דבר גדול שבן אדם זוכה באמת לדעת, לכבד, לוותר לשני.

אנחנו סיפרנו את הסיפור הזה עשרות פעמים, אבל הסיפור הזה תמיד הוא יפה ותמיד הוא מחזק. אני אומר לכם, תמיד הוא מחזק.

היה איזה יהודי אחד שהייתה איזה אישה אחת שהיא הייתה כל יום, כל יום מתאפרת, לובשת בגדי שבת, הולכת את כל השכונה, כל השכונה הולכת, עומדת באיזה תחנה שמה, ואנשים לא מצליחים בעיניים. "מה זה הדבר? דבר הזה, מה זה הדבר הזה?" בירושלים, לא כמו היום. ירושלים של מעלה זה היה. מי, מי, מי עושה דבר כזה בכלל? והיה ממש, רצו להוציא, אשתו של רב לוין אמרה לרב לוין, "אנחנו צריכים להוציא עליה עכשיו מודעות בכל העיר, להוציא עליה מודעות". אמר לה רב לוין, "לפני שמוציאים מודעות, כדאי תדברי איתה קודם, תשאלי אותה למה ככה היא מתנהגת, זה דבר לפני הכל".

טוב, באמת היא פגשה, פגשה, ירדה למכולת באותו שבוע, פגשה את האישה הזאת. שואלת אותה, "תגידי, מה זה?" דיברו על דא ועל הא, ופתאום היא אומרת לה, "למה אני רואה אותך כל היום את מתאפרת, בגדי שבת, הולכת... מה, מה זה הדבר הזה?"

"אני אספר לך רבנית. בעלי היה פעם קבלן בניין. היה לו תחתיו 200 פועלים. איזה כבוד היה לו, כמה כסף היה לו, איזה טיולים היינו עושים. יום אחד הוא עשה איזה עסקה ואל, אל תשאלי הרבנית, פשט רגל, נהיה עני מרוד, והוא בעצמו נהיה קבלן באיזה מקום. עכשיו זה שהוא פשט רגל והכל הלך לאיבוד, את צודקת, צער גדול מאוד. אבל מה הוא חושב שאשתו חושבת עליו? אה, כשהיה לך כסף והיה לך זה אז אהבתי אותך, אבל היום, היום מי יודע שחס ושלום בעלי לא יחשוב הרי ככה. אני כל יום מתאפרת, לובשת בגדי שבת, הולכת עד התחנה איפה שהוא יורד. וכשאני מחכה כשהוא יורד, אני אומרת לו שאני אוהבת אותו ואנחנו חוזרים בחזרה הביתה".

רב לוין בכה מהסיפור הזה. בכה, התרגש מאוד. הוא אמר, "לסיפור הזה יש המשך". ובאמת לסיפור הזה יש המשך. הבן של הזוג האלו זה היה הרב הגאון הרב יוסף כהן זצ"ל, אב בית דין של ירושלים, היה גאון הגאונים. עובדיה היה אומר עליו "לכו אל יוסף וכל אשר יאמר תעשו". הנכד של המשפחה של הזוג האלו זה רב דוב כהן, ראש ישיבת חברון.

איזה דבר גדול זוכים כשבן אדם יודע לכבד בתוך הבית.

אני זכיתי להוציא איזה חוברת של קבלות, מה אני אגיד לכם, אבל לא מצאתי שום קבלה שמה לכבד את האישה. לא מצאתי כזה קבלה, חיפשתי כזה קבלות. אנשים מחפשים סגולות לכל מיני ישועות. איפה? בחוץ. בחוץ. תגיד, בתוך הבית זה גם יכול להשפיע בתוך הבית. תראה מה אפשר לזכות. מה אפשר לזכות כשאתה יודע, בן אדם יודע לכבד אחד את השני, איזה זכויות אלו שבן אדם יודע לכבד.

את הסיפור הזה אני מספר מה שאתם מכירים, אני חוזר על זה. בסיפור של קמצא ובר קמצא, אז כתוב שמה שבהמשך הסיפור, אז הם ביקשו להקריב את זה. חכמים ביקשו להקריב את הקורבן, הוא את הקורבן בעל מום. "תקריב, בסדר, בעל מום, תקריב". אמר רבי זכריה בן אבקולס, "יאמרו בעלי מום מקריבים". "לא יקריבו". טוב, אז, אז איך אומרים על זה, "נהרוג אותו, הוא רודף". "מה הוא רודף?" אמרו, "מטיל מום בקודשים יהרג". אמר רבי יוחנן, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו וגלינו מארצנו".

וכולם שואלים, איך אפשר לקחת את מידת הענווה? שיא המדרגות, שיא המדרגות. לפני רוח הקודש או אחרי רוח הקודש, תנאים מחלוקת. שיא המדרגות. לקחת את זה ולומר שזה מה שגרם את החורבן של בית המקדש?

שמעתי שאומרים שרבי זכריה בן אבקולס הבין שהבית המקדש נשרף. לכן אמר לו, כשהגיע טיטוס, מה אמר לו? "כמה תטחן טחון". זהו כבר, מה, הכל אבוד, מה אתה תעשה משהו? הכל כבר אבוד, זה כבר גמור. אמר רבי זכריה, "אם כבר הכל אבוד, אז קיים את ההלכה כמו שצריך".

נו, אז מה הבעיה? הבעיה, למה רבי זכריה לא אמר את זה לחכמים? תגיד להם, "אתם יודעים, המצב כבר אבוד, המצב כבר אבוד, אז בוא נקיים את ההלכה כמו שצריך. זהו". יגידו לו חכמים, "תגיד לי, מאיפה אתה יודע שהמצב אבוד?" יגיד לו, "אני, אני ראיתי ברוח הקודש". "אה, לך יש רוח הקודש ולנו אין רוח הקודש".

לא נעים, אני עניו. הענווה שלו, שהוא לא סיפר לחכמים שבית המקדש עומד להיחרב, זה מה שגרם שיחרב בית המקדש. כי אם היית מספר לנו שנגזרה גזרה שנחרב בית המקדש, היינו מתפללים. אם היינו מתפללים, בטוח הגזרה הייתה נקרעת. הענווה שלך שלא סיפרת לנו, זה מה שהחריב את בית המקדש.

סיפר את זה יהודי אחד, אני יודע ברוסיה, זה סיפור חזק, סיפרנו אותו מלא פעמים, אבל אני תמיד, סיפור מחזק מאוד. ברוסיה היה מלא תהפוכות, מלא תהפוכות, מלא זה, מלא מלא בלאגן היה ברוסיה. ביום אחד אני רואה שהיה בין הרוסים לבין הבולשביקים, היה ביניהם קרבות קשות מאוד.

"אני נמצא בראש ההר, אני משקיף על כל העיירה, משקיף על כל העיירה, ואני רואה את הקרבות מלמעלה. אני רואה את כל הקרבות למטה. אני רואה שהבן אדם האהוב של הבולשביקים נלחם עם הרוסים, אבל אני רואה שכבר כתרו אותו מכל הכיוונים, אין לו סיכוי. אבל הוא נלחם בכל הכוחות שלו, נלחם. אני ידעתי שאלו שנלחמים ועושים תהפוכות ברוסיה, בדרך כלל הם יהודים. אני אארחם עליו. כשראיתי אותו שהוא רץ, רץ, רץ, פתחתי לו את הדלת, אמרתי לו, 'כנס אליי הביתה', אין לו איפה לברוח. נכנס אליי הביתה, לקחתי מיד טלית גדול, פרסתי טלית גדול, אמרתי לו, 'תעמוד ליד החלון ותתפלל, תעשה ככה, תתנדנד ככה'".

זה היה באמת שתי דקות, נכנסו הרוסים. "איפה הבן אדם?" אמרתי להם, "אין בן אדם, לא ראיתי אותו". הפכו את הבית, הפכו את הבית, לא מצאו אותו. "מי זה הבן אדם הזה?" אמרתי להם, "זה לא, זה אחי, זה לא, זה אחי". וזהו, ובזה, בזה הלכו. המפקד אומר, "חוצו מהר שלא יברח לנו". באמת ככה הם הלכו והוא ניצל.

הוא אומר לי, הבן אדם, "אתה יודע, סבא שלי היה משתמש באוקטובר... לא יודע... סתם, באוקטובר היה משתמש בטלית הזה". אז הוא אמר, הסבא שלו, סימן שהבן אדם זה יהודי באמת. טוב, עברו, עברו שנים, ויום אחד היהודי הזה מקבל מכתב שהוא מזומן לבוא לבקר אצל לנין.

לנין לא היה... אה, נשיא ברוסיה אכזרי יותר מלנין. כל מי שלא נראה לו בעין שלו, חיסל אותו. היום רק מורידים מהחלונות, לא רציני, רק מעיפים מהחלונות, אבל לא יותר מזה. אבל, אה, בלנין, לא היה בך חלון, כלום לא היה. הבן אדם נעלם, נעלם בן אדם.

קיצור, מקבל מכתב להגיע ללנין. אמרתי, "וואי וואי, זה, זה יום האחרון". הלכתי למקווה, טבלתי במקווה. ידעתי, זה יום האחרון. הגעתי לרכבת, נכנסתי, עליתי לרכבת, ועליתי. באחת התחנות, עלה מבקר, עלה בקר. "אני, מלא כרטיסים, הראיתי את הכרטיס". רק את הכרטיס, ישר הוא, ישר הוא עומד דום. אומר לי, "בוא, בוא, בוא, מה אתה יושב פה?" לקח אותי למחלקה מספר אחד.

אמרתי, "וואי וואי, בטח מי שמוציאים אותו להורג, איך אומרים, הכבוד האחרון שלו, לפני שהוא ימות, אז נותנים לו את הכבוד האחרון, את ההרגשה הטובה לפני שמחסלים אותו". והגעתי לזה, הגעתי, הגעתי לא יודע למוסקבה, לפטרסבורג, אני לא יודע איפה זה היה בדיוק. אה, ואז, אה, אני מגיע למקום, אני רואה שם שתי שוטרים. מראה להם את המכתב, את המכתב. ישר הם, ישר הם התכבדו אותי מאוד, לקחו אותי. הגעתי לאיזה בן אדם, הגעתי לארמון, היה שם איזה בן אדם כולו עטור ברזלים. ידעתי, זה בן אדם, וואי, זה בן אדם מכובד מאוד. הוא אומר לי, "בוא, אני אקח אותך ללנין".

אני עולה במדרגות בארמון, אני רואה על הדלת "לנין". טוב, נפתחה הדלת מולי, אני רואה את לנין. במקום התחלתי, לבי שם משקל, ואני, לנין תופס אותי, ונכנסתי ללנין. אומר לי לנין, "תגיד, אתה מכיר אותי?" אמרתי לו, "לא". "אתה בכלל לא מכיר אותי?" אומר לו, "לא". אמר לו, "זה אני, אותו בן אדם שהצלת אותי. אתה זוכר אותו בן אדם שרצנו בזה? זה אני, אותו בן אדם. אני רוצה להכיר לך טובה על מה שהצלת אותי. אני רוצה, דבר ראשון, אני נותן לך ויזה. אתה היחיד בכל רוסיה, אתה יכול להיכנס אליי מתי שתרצה, בלי זימון, תור, מתי שאתה בא אתה מזומן. ודבר שני, אני אתן לך כסף גדול, מתנה גדולה מרוסיה על זה שאתה הצלת את הנשיא הרוסי".

חזרתי בחזרה הביתה, עשו לי כבוד גדול מאוד, והתפרסם בעולם. לימים ברחו 12 בחורי ישיבות, ברחו מרוסיה. חצו את הגבול ורצו לברוח, תפסו אותם הרוסים. לנין אמר, "אלו על העץ, צליה אלו, לא פחות מזה". הפכו את העולם.

רב חיים עוזר הפך את העולם כדי לנסות להציל את היהודים האלו, בחורי ישיבות האלו, לא הצליח. לנין היה בן אדם אכזרי ביותר. הם רצו לפחות שימיר את זה למאסר עולם. לא רצה. "אני רוצה לראות אותם על העץ. רוצה לראות אותם".

רב חיים עוזר נסע לחפץ חיים, והחפץ חיים אמר, "היחיד שיכול לעזור זה הבן אדם הזה. יש לו את הכרטיס. תיסע עליו לפני שיהיה מאוחר". ככה היה באמת.

הרב חיים עוזר נסע לאותו כפרי הזה, ביקש ממנו בשם החפץ חיים שיבוא ייסע איתו ללנין לבטל את הגזירה. הוא נסע, הוא הגיע ללנין. אומר לו לנין, "אני דבר ראשון מאוד שמח שאתה משתמש בכרטיס שהבאתי לך, בוויזה הזאת. אני מאוד שמח שאתה משתמש בזה. דבר שני, מה אתה צריך?"

אמר לו הרב, אמרתי לו, "פה, כבוד הנשיא, אתה יש 12 בחורי ישיבות, נגזר עליהם תליה. אני אבקש ממך אם אתה יכול לרחם עליהם". אמר לו לנין, "גם אני עמדתי רגע לפני המוות ואתה הצלת אותי. גם אני, גם אלו עומדים רגע לפני המוות ואני אציל אותם". חתם מיד חנינה לשחרר את כל הבחורי ישיבות האלו, לשחרר אותם חופשיים.

אחד מהבחורי ישיבות האלו זה היה הסטייפלר.

בן אדם לפעמים עושה חסד אחד. חסד אחד אתה עושה. אתה לא יודע איך אתה משנה אחר כך את כל העולם כולו. בן אדם לא מודע למעשים שלו.

מישהו היה מאמין פה שעל קמצא ובר קמצא תחרב ירושלים? מישהו פה יכול להאמין? מי זה קמצא ובר קמצא? סתם, סתם, סתם אנשים. איזה מישהו? אנשים ענקים? סתם אנשים.

תגיד, היית מאמין ששתי אנשים תחרב ירושלים? אל תגזים. את זה זה הגזמות. ובסוף תראה, אתה ראית מה קרה? בסוף תראה מה יכול להיות. גם מזה תלמד.

אל תזלזל, אל תזלזל בשום מעשה שאתה עושה. אל תזלזל. אתה לא יודע את ההשלכות של המעשים כשאתה לא מודע להם אפילו. פעמים שאתה אפילו, אפילו לא מודע להם. אין מעשה טוב שאתה עושה שלא נאבד. כולם נשמרים לך. והשפעות בן אדם עושה אין שיעור.

חז"ל אומרים שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אז אם אתה מאמין שעל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, בוא נתחיל להאמין שגם על שני אנשים תיבנה ירושלים. שני אנשים שהתחזקו באהבת ישראל, ולדעת לכבד אחד את השני, ולדעת שאם אתה מכבד בבית זה סגולה שיהיו לך בנים תלמידי חכמים גדולים ענקיים. ככל שתדע לכבד יותר, ככה, ככה הבנים יהיו תלמידי חכמים יותר גדולים.

בתוך הבית, אל תהיה רחוק. אבל תזכור, לפעמים אתה יכול גם כן חס ושלום, חס ושלום, במעשים שלך לאבד עולמך, פעמים.

לכן צריך מאוד מאוד להיזהר. ובפרט שיוצאים לבין הזמנים ויש לחץ, וכל אחד חושב לעצמו שהוא חצי מהחצי הבוס של העולם. ככה הוא חושב לעצמו. פעמים שאתה חס ושלום היום יכול לזלזל בשני. תיזהר מאוד. זה שעת ניסיון.

מצד שני, אם תדע לוותר ותדע לכבד אחד את השני, שם תהיה כל ההצלחה שלך. שני אנשים שידעו באמת לתפוס את עצמם, לכבד אחד את השני. שם תהיה ההצלחה שלנו.

יזכה אותנו השם שנזכה בעזרת השם למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית. שנזכה לבניין בית המקדש. שנזכה לאהוב כל אחד ואחד מאיתנו. שנזכה לכבד כל אחד ואחד. שנזכה בעזרת השם לראות בישועת ישראל. אמן ואמן.