שיעור 104

השפעות לנצח נצחים!

פרשת ואתחנן תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. יום הכיפורים כמתן תורה האמיתי

יום הכיפורים הוא היום שניתנו בו לוחות שניות, לכן זהו מתן התורה האמיתי יותר מחג שבועות. מדוע ממשיכים לחגוג בשבועות? כי ביום הכיפורים אי אפשר לאכול עוגת גבינה - זה הטעם הפרקטי שמסביר את הפה ולא רק את האוזן.

2. השפעה נצחית של מעשים פשוטים

הפסקת כריתת עצים בטו באב על ידי שלושים אנשים שעברו ללמוד תורה גרמה לכך שאין אומרים תחנון בטו באב עד היום - אחרי אלפיים שנה. מעשה של שלושים איש ממשיך להשפיע על כל הדורות.

3. מידת הפורענות - השפעת החטא לדורות

אדם הראשון שחטא במצווה אחת פשוטה (לא לאכול מעץ הדעת) גרם למיתה של כל בני האדם עד היום. אין הבנה איך מעשה מלפני אלפי שנים ממשיך להשפיע, אך זו המציאות.

4. מידה טובה מרובה - כוח המצוות

אם מידת הפורענות כך חזקה, כל שכן מידה טובה שמרובה ממנה. מצווה אחת יכולה להשפיע ולהציל דורות על גבי דורות בצורה שאין לנו הבנה לגדלה.

5. השגחה פרטית על כל מצווה

סיפור הרב גיפטר מראה איך השם גילגל טיסה עם ערפל רק כדי שיהודי אחד יוכל לומר קדיש על אביו. גם קדיש של יהודי לא שומר מצוות משפיע בבריאה ובורא עולם מזמן בשבילו תשעה יהודים.

6. ערך נסתר של מצוות פשוטות

אישה שקיבלה על עצמה רק נטילת ידיים לפני לחם הצילה את בעלה ממוות מפטריות רעילות. מצווה שנראית פשוטה יכולה להיות ההצלה בשעת סכנה, וגורמת לשינוי חיים מוחלט.

7. העולם הזה כלילה - בעיית חוסר הבהירות

העולם הזה דומה ללילה שאין בו בהירות. בני אדם מתבלבלים בין טוב לרע, מצווה לעבירה. הרשעים חיים בחושך, ואילו הצדיקים זוכים לאור השמש של הבהירות.

8. סכנת בין הזמנים - איבוד הבהירות

בבין הזמנים מתגברת הבעיה של חוסר בהירות. אנשים שלומדים כל השנה בשקידה יכולים להגיע למקומות אסורים, כי מרגישים שבבין הזמנים "הכל מותר". דרושה בהירות מיוחדת בתקופה זו.

9. משל הכלבים המאומנים

כלבים שהושקעו בהם עשרות אלפי דולרים לאימון התבלבלו בגלל חתיכות בשר וזה הוביל להריגתם. כך גם תלמידי חכמים - שנה שלמה של "אימונים" יכולה להתבטל בגלל "חתיכת בשר" פשוטה בבין הזמנים.

10. יושר וברכה - סיפור הנגר

נגר שהחזיר כסף שלא היה מגיע לו (למרות שהלקוח התבלבל) זכה לעושר גדול ולהצלחה עסקית. מול זאת, הלקוח שלא רצה לשלם מה שמגיע איבד הכל בבורסה. יש רגעים בחיים שבהם השם בוחן אותנו ותלוי בהם כל העתיד.

11. רגעי מבחן קובעי גורל

יש רגעים מיוחדים בחיים שבהם השם מנסה אותנו. איך שנתנהג ברגעים אלו יכול להעלות אותנו "עד למעלה" ולקבוע את כל העתיד שלנו. כל אחד מאיתנו מצפה לישועה, ורגעי המבחן הללו יכולים להיות המפתח לכל המעלות.

הסיפורים בשיעור

1. הרב גיפטר והקדיש שחזר מהחלום

אבא עשיר קנה כרטיסי טיסה לראש ישיבה ותלמידים לחתונת בנו, אך ערפל כבד מנע מהם להגיע. בשדה תעופה רחוק הם התפללו מנחה כתשעה אנשים, וסבל מקומי הצטרף לקדיש וסיפר שאביו הנפטר בא אליו בחלום וביקש שיאמר קדיש ביארצייט שלו. השם סידר שתשעה יהודים יגיעו בדיוק למקום הנכון כדי לאפשר קדיש ליהודי רחוק.

2. הרב גיפטר ופח הזבל

תלמיד שאל את הרב גיפטר האם מותר לו לקחת פח זבל מהבית כחלק ממשרתו, והרב פסק שזה אסור מדיני כבוד התורה. למחרת בשעה שבע בבוקר הרב עצמו הגיע לבית התלמיד כדי לקחת את פח הזבל, ולימד על נושא כבוד התורה בפעולה. הרב עצמו הודה מאוחר יותר שזה סיפור יפה אך לא אמיתי.

3. האישה מרמת גן ונטילת ידיים

אישה חילונית בבית אבלים ברמת גן קיבלה על עצמה רק נטילת ידיים לפני אכילת לחם. בטיול בהודו, כשלא היו מים, היא סירבה לאכול לחם בלי נטילה, בעוד בעלה אכל פטריות רעילות שמצא ונאבק על חייו שבועיים. ההצלה הנסית שלו הביאה את שני בני הזוג לשמירת מצוות מלאה.

4. היהודי החסיד והבריחה מסיביר

יהודי חסיד חב"ד כלוא בסיביר תכנן בריחה יחד עם אסיר אחר, שחפר במשך תקופה ארוכה. בלילה הבריחה השליך האסיר חתיכות בשר לכלבים הרודפים ובכך הצליח לברוח. הכלבים המאומנים שעלו עשרות אלפי דולרים נהרגו על ידי הרוסים כי נכשלו במשימה הראשונה שלהם בגלל "חתיכת בשר".

5. הנגר, האדריכל והמעטפה המסתורית

נגר סיכם לבנות שני חדרי ילדים תמורת 10,000 לירות, קיבל מקדמה של 5,000 ובנה שלושה חדרים כשהלקוח ביקש עוד אחד. כשהלקוח סירב לשלם את התוספת שמגיעה לו, הנגר גילה במעטפה 10,000 לירות נוספים. אמו שכנעה אותו להחזיר את הכסף למרות שהיה צודק, והוא צייתה לה.

6. הנגר והברכה שהגיעה מהיושר

לאחר שהנגר החזיר את הכסף "הנוסף" למרות שמגיע לו, קבלן גדול הזמין אותו לבנות מטבחים ב-45 דירות. העבודה הובילה לעושר גדול, בית ללא משכנתא, מפעל נוסף ופרנסה שופעת. שנים מאוחר יותר פגש את האדריכל המקורי שהיה על אופניים לאחר שאיבד הכל בבורסה, והבין שהיושר שלו הביא ברכה והרשעות של האדריכל הביאה חורבן.

תמלול השיעור

חז"ל בסוף מסכת תענית אומרים: "לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים ויום ט"ו באב".

אומרת הגמרא: בשלמא יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות שניות. גם שמוחלים לבן אדם על העוונות [זה לא רציני, כי בדרך כלל הבן אדם אין לו שום עוונות היום, ככה הוא מרגיש]. וגם יום שניתנו בו לוחות שניות - יוצא שמתן תורה אמיתי מתי היה? ביום הכיפורים! אז מה זה כל החגיגה שעושים בחג שבועות? אני לא מבין, מה אתה חוגג בחג שבועות? מה שהיה נשבר? זהו הלך! אז החג האמיתי אמיתי זה בכיפור. נו, אז למה עושים בחג שבועות? כי ביום כיפור אי אפשר לאכול עוגת גבינה.

אי אפשר לאכול. בחג שבועות אפשר לאכול עוגת גבינה. לכן זה נשאר בחג שבועות, נשאר. זה הטעם הכי מסתבר. שאר הטעמים שכתוב בראשונים זה לסבר את האוזן. לסבר את האוזן, שאר הטעמים. אבל הטעם הזה זה מסבר את הפה. לא את האוזן, זה מסבר את הפה. שזה הטעם האמיתי.

טוב, אלא ט"ו באב מה היה? הגמרא מביאה כמה דעות. רבא ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. הפסיקו באותו יום לכרות עצים למערכה. נו, ואז מה... שיפסיקו. מה החג הזה שיש? אז בזה נחלקו הראשונים. הרשב"ם כותב זה כמו סיום של המצווה, המצווה הזאת של לכרות עצים למערכה, לשנת תשפ"ה, הסתיימה. עושים כמו סיום מסכת, שמחה גדולה. ככה מביא הרשב"ם.

רבנו גרשום כותב שהטעם, שמכיוון שהפסיקו מלכרות עצים למערכה, עכשיו אפשר לשבת ללמוד תורה. עד היום הייתי עסוק לכרות עצים, הייתי צריך לרדת פה ליער עם הגרזנים לכרות עצים. עכשיו ברוך השם, זהו, תשש כוחה של חמה וכבר זהו, אפשר עכשיו לשבת ללמוד.

איזה יופי. כמה אנשים כרתו עצים למערכה? כמה אנשים היו שמה? בוא נגיד שכרתו, כמה זה אנשים היו? אה, אם אני מגזים, מגזים - 30 אנשים, אולי 40, לא יותר מזה. זה במושגים של פעם שיורדים ליער עם גרזנים וצריכים, איך אומרים, איזה שלושה ארבעה אנשים שיחתכו עם הגרזנים ועוד איזה 10 אנשים, סבלים ירימו את הגזעים. אני לא יודע כמה, אולי 30. אם נגזים 50, זהו.

בדור שלנו אולי שלושה אנשים, לא יותר מזה. אחד עם המסור חשמלי חותך שנייה, אחד עם המנוף, אולי צריך גם מפקח, לא יותר מזה. זה מה שצריך.

אז בוא נגיד 30 אנשים הפסיקו מלכרות עצים למערכה, ולפי רבנו גרשום הם יכולים עכשיו לשבת ללמוד תורה. איזה מרגש זה.

מישהו פעם התרגש כשפתחו לו כולל ליד הבית שלו של 30 אברכים? התרגשת פעם אחת? אמרת "וואי, לא מאמין, נפתח ליד הבית שלי כולל, 30 אברכים"? תגיד, באותו יום אמרת את 'תחנון' או לא אמרת 'תחנון'? מה זה 'אמרת תחנון'? בודאי שאומרים תחנון.

אז איך חז"ל אמרו שבט"ו באב אין תחנון? אין תחנון בט"ו באב, כי עכשיו הצטרפו ללימוד תורה עוד 30 אנשים. איזה דבר גדול זה!

תגיד, מתי זה היה? לפני שנה בתשפ"ד? או אתמול? לא, זה משהו לפני 2000 שנה. נו. ועד היום אין תחנון. תגיד, אתה נורמלי? לפני 2000 שנה היו 30 אברכים שהצטרפו ללמוד. נו, ומה? גם היום אחרי 2000 שנה כבר אין תחנון. למה אין תחנון, מה זה קשור לסיפור? מה זה קשור למה שאז למדו? איך זה קשור להיום, אלינו, שאין תחנון.

באו חז"ל פה ללמד אותנו יסוד גדול: כשאתה רואה שמישהו מתחזק, שמישהו לומד, שמישהו מתעלה, נראה לך שזה חד פעמי, אתה יודע, שזה משהו של תקופה של היום, בשביל הבן אדם עצמו, בשבילו שהוא מתעלה. מה זה קשור אליי? מה זה קשור? בסדר, יש איזה כולל באיזה מקום שמתעלים, מה זה קשור אליי? אשריהם ואשרי חלקם. מה זה קשור אליי?

לא, לא, לא. באו חז"ל להגיד לך פה, תדע לך שכל הדורות, לא היום, גם אחרי שנחרב הבית, 2000 שנה קדימה, לא יגידו 'תחנון'. כדי ללמד אותך עד כמה ההשפעה של המעשים האלו שבן אדם מתחזק, עד כמה זה משפיע דורות על גבי דורות, גם כשזה לא נראה לך.

במכילתא כתוב: רבי יוסי אמר "אם נפשך לידע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא" - אני רוצה לדעת, תגיד לי, תן לי תיאור מה השכר שמקבלים צדיקים לעתיד לבוא - "צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטווה אלא מצווה אחת". איזה מצווה? "אל תאכל תאנים" [לאחת מן הדעות (ברכות מ.), תאנים או ענבים או חיטה, לא משנה. או זה או זה] - "אל תאכל תאנים". ועבר עליה. זהו, עבר עליה, נו, ובגלל זה תראה מה קרה עכשיו, נקנסה מיתה לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.

עכשיו אני לא מבין. אני, אבא שלי נפטר. תגיד, למה הוא נפטר? אני לא מבין למה הוא נפטר. אני לא מבין למה. שמע, אתה צודק, אתה לא מבין. אני אסביר לך למה: היה איזה בן אדם לפני 5000 שנה, לא אתמול אני מדבר איתך, לא אתמול. לפני 5,000, יותר קרוב ל-6000 שנה. תשמע, אלוקים אמר לו לא לאכול עץ תאנים והוא אכל מעץ תאנים. נו, אז מה? מה אבא שלי אשם? מה? אני לא מבין מה אבא שלי השם מה שקרה לפני 5700 שנה. מה זה קשור אליי? מה? למה? לא מבין.

אין הבנה. אם נתבונן, אין הבנה. תשמע, אז הוא אכל תאנים. תעשה תשובה, תגמור את הסיפור, שלום. לא, לא, אדוני, זה משפיע עד היום. אל תגזים! לא יכול להיות. זה לא מסתדר בשכל. תתבונן בזה, תתבונן. לא יכול להיות, אין לזה הבנה, אין הבנה. ואף על פי כן, זה אמת לאמיתה. זה משפיע עד היום, על מה שהוא הצטווה אז והוא עבר. זה עד היום משפיע. לא יכול להיות דבר כזה. איי, איי, איי.

"ומה יותר גדולה?", ממשיך ואומר רבי יוסי: "מידה טובה או מידת פורענות? הוי אומר, מידה טובה מרובה ממידת פורענות. ומה מידת פורענות כך, [תראה מה הסבל שסובלים, זה מידת פורענות], השב מן הנותר ומן הפיגול והמתענה ביום הכיפורים על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

אין לנו הבנה. כמו שאין לנו הבנה איך אנשים מתים על מה שקרה לפני 5700 שנה, אין לנו הבנה מה זה קורה פה. אין לנו גם הבנה מה השכר בשמיים על בן אדם שמתענה ביום כיפורים, על בן אדם שהצטווה לעשות איזה מצווה וקיים אותה. איזה עוצמה זה? איזה עוצמה... שבן אדם מקבל שכר. אין תיאור, אין תיאור.

סיפר הרב מרדכי גיפטר, הוא היה ראש ישיבה טלז בארצות הברית. הוא סיפר שיום אחד, אחד הבחורים בישיבה מתחתן. אבא שלו, שהיה עשיר, קנה כרטיסי טיסה. הביא תשעה כרטיסים. כרטיס אחד לראש ישיבה ועוד שמונה כרטיסים לבחורים שיבואו לשמח אותו ביום חתונתו.

ביום של החתונה באמת הרב מרדכי גיפטר עלה על המטוס, נסעו כל החבורה. כשהגיעו לשדה תעופה היה ערפל כבד מאוד. הטייס אמר אי אפשר לנחות. צריכים לנחות במקום רחוק. ממש מקום רחוק.

טוב, לא הייתה ברירה. ממש הרגישו שהלכה החתונה. כאילו זה צער גדול. נסעו, טסו, והרגישו שהחתונה נפסדה.

ירדו באיזה מקום. התברר שאם הם יקחו איזה הסעה והיא תיסע במהירות, אולי הם יגיעו לסוף החתונה. אז אמרו שווה. ביקשו מאיזה סבל אחד שמה, לפני שנצא לדרך - אם הוא יכול להקצות לנו מקום באיזה פינה, אנחנו רוצים להתפלל תפילת מנחה. היינו תשעה אנשים, התפללנו ככה בצד.

התפללנו, והסבל הזה, הגוי הזה, מסתכל עלינו. הסתיימה התפילה, פתאום הסבל שואל: "תגיד, למה לא אמרתם קדיש?" עכשיו מה נגיד לו? איך תסביר עכשיו לגוי מה זה קדיש? מה לא קדיש? מה נגיד לו? אמרו לו: "תשמע, אין מניין. צריך 10 יהודים". אמר: "מה? אני יהודי! אני יהודי!". אמר: "אז בואו אני אגיד קדיש". נכנס, אמר קדיש.

אמר: "אני אגיד לכם מה שהיה. אתמול אבא שלי בא אלי בחלום. אמר לי 'בני, אתה כבר כמה שנים לא אומר עלי קדיש. תעשה טובה, מחר זה היארצייט שלי, תגיד עלי קדיש'. אמרתי לו 'אבא, מאיפה אני אגיד קדיש? איפה שאני עובד, בשדה תעופה, אין לי בכלל יהודים. אין יהודים'. אמר לי 'אל תדאג, בני, מחר אני שולח לך תשעה יהודים ותגיד עלי קדיש'". וככה היה באמת.

ואז הרב מרדכי גיפטר אומר: "וואי, בורא עולם, חשבנו שהטיסה שזזה והערפל זה היה לחינם. לא, לא היה לחינם. היה פה איזה יהודי שהיום היארצייט שלו, צריך להגיד עליו קדיש".

עכשיו אני שואל: החתונה של הבחור התקלקלה. אתה יודע מה זה בחור שמחכה שהראש ישיבה יגיע לעשות לו חופה וקידושין, והראש ישיבה לא מגיע, והחברים שצריכים לשמח אותו לא באים לשמח אותו? זה צער גדול מאוד. תשמע, יש גם ערפל בשדה תעופה, וצריך כך עכשיו לקחת עוד איזה הסעה עד שיגיעו אולי בסוף החתונה. בשביל מה כל זה? בשביל מה כל זה? בשביל שאיזה אחד יגיד קדיש.

אני לא מבין, איזה קדיש זה? זה בן אדם לא שומר לא שבת, לא כיפורים, לא כלום. תגיד, הקדיש שלו עושה משהו בשמיים? אני שואל אותך, תגיד, הקדיש שלו יעשה משהו? במילים אחרות, כמה אתה מוכן לשלם על כזה קדיש לבן אדם? היית מוכן לקנות את זה בחמישה שקלים את הקדיש שלו? מישהו פה מוכן לקנות את הקדיש של הבן אדם הזה בחמישה שקלים? אני, גם אם הם מוכרים אותו ב'הכל בשקל', לא הייתי קונה את זה. לא הייתי קונה, גם ב'הכל בשקל' לא הייתי קונה. מה זה כזה קדיש של בן אדם, וכי זה פועל בכלל למעלה?

בורא עולם גלגל את העולם, גלגל את כל העולם, שאיזה יהודי רחוק, רחוק רחוק, יגיד קדיש על אבא שלו. זה משפיע בבריאה. אם אצלך נראה שמצוות שבן אדם עושה אין להם ערך, תדע - יקרים מאוד מאוד.

כדרך אגב, הזכרנו את זה, זה עם הרב מרדכי גיפטר. זה סיפור מתוק מדבש, נפלא. זה סיפור מתוק. הגיע אליו איזה אחד התלמידים שלו, אומר לו: "רבי, אתה יודע, קיבלתי איזה משרה ושמתי פראק. תגיד לי כבוד הרב, כבוד התורה שאני אקח את הפח זבל, את הפח של הזבל לזבל, או שכבר זה לא כבוד התורה?" אמר לו הרב: "בטח, אסור לקחת את הפח זבל. זה לא כבוד התורה בכלל".

למחרת בבוקר, 7 בבוקר, דפיקות בדלת. מי הגיע? הראש ישיבה, הרב מרדכי גיפטר. שבע בבוקר, הבן אדם פותח את הדלת, "מה?". אמר לו הרב גיפטר: "באתי לקחת את הפח זבל. כיוון שזה לא כבוד התורה שאתה תיקח את הפח זבל, אז אני באתי לקחת את הפח זבל שלך". ככה אמר לו הרב. זה נחמד.

פעם אחת סיפרו את הסיפור הזה, והוא אמר שהסיפור הזה לא היה ולא נברא. אבל 'הסיפור הזה מתוק', כך הוא אמר. ככה הוא אמר, "הסיפור הזה מתוק, אבל הוא לא היה ולא נברא".

סיפר הרב פנחס כהן שליט"א, רבה של נתיבות. יום אחד הזמינו אותי לבית אבלים ברמת גן. אנשים רחוקים. אני רואה אנשים, אתה יודע, באו לבית אבלים, חשבו שפה מקום של מסעדה שאוכלים. זהו, זה המטרה פה, לבוא לאכול.

אנשים גמרו לאכול. אמרתי לאנשים: "תשמעו, זה לא עובד ככה. מה זה הדבר הזה? צריך לקבל משהו לכבוד הנפטר. איזה קבלה, איזה משהו לכבוד הנפטר, שהבן אדם יהיה לו זכות ועילוי נשמה".

פתאום, אחרי שסיימתי לדבר, הגיעה איזה אישה, לא יודע, ספק לבושה ספק לא לבושה. הגיעה איזה אישה, אמרה לי: "כבוד הרב, מה אני אקבל על עצמי?" מה יש לי להגיד לאישה כזאת, לא ידעתי מאיפה להתחיל ואיפה לסיים.

אמרתי לה: "תקפידי, כל פעם שאת אוכלת לחם, ליטול ידיים". "מה זה ליטול ידיים?" הסברתי לה: "שלוש פעמים על יד ימין, שלוש פעמים על יד שמאל כל פעם שאת אוכלת לחם". "כבוד הרב, אני לא אוכלת לחם, אני בדיאטה". "לא משנה, מתי שאת אוכלת לחם, את נוטלת ידיים". "אה, כבוד הרב, זהו, וזה יעשה לדוד עליה למעלה בשמיים?" "כן, יהיה נחת רוח גדול בשמיים". טוב, קיבלה את זה על עצמה.

מאז עברה אולי שנה וחצי. שנה וחצי, אני בנתיבות, יום אחד נכנסה איזה רבנית למשרד. "כבוד הרב, אתה מכיר אותי?" "לא, אני לא מכיר. אני לא מכיר אותך בכלל". "זה אני... ההיא מרמת גן". "איזה רמת גן?" "אני ההיא עם הנטילת ידים". אין קשר בכלל בין מה שהיה לבין מה שיש פה. אין קשר בכלל.

והיא מספרת מה שהיה: "כבוד הרב, אתה יודע, אנחנו היינו ישראלים. הישראלים טסים להודו. וגם אני ובעלי טסנו להודו. טסנו להודו, היינו שמה, הגענו לאיזה טיול, אמרו לנו שזה טיול של כמה שעות, בסוף הסתבכנו. הסתבכנו, לא היה מים, הלכנו, הגענו לאיזה מקום, היה לנו לחם יבש. בעלי אומר לי: 'בואי, בואי נאכל'. אמרתי לו: 'כן, אבל אני קיבלתי על עצמי לפני שאני אוכלת לחם ליטול ידיים'. לא היה מים, חיפשנו בכל האזור מים, לא היה.

בעלי אומר לי: 'בהודו לא צריך ליטול ידיים. הרב התכוון בארץ ישראל. הרב לא התכוון בהודו. בהודו מותר לאכול גם בלי ליטול ידיים'. אמרתי לו: 'עזוב, קבלה זה קבלה. אני אמרתי לרב שאני לא, אז אני לא'. טוב, בעלי הלך. הוא אומר לי: 'וואי תראי, מצאתי פה פטריות. איזה פטריות, תראי איזה יפה'. בעלי התחיל לאכול. אולי עבר איזה חצי שעה, שלושת רבעי שעה, בעלי התחיל להשתעל, התחיל להכחיל. עד שהזמנו אנשים שיעשו הצלה, לקח שעה וחצי, בינתיים בעלי איבד הכרה.

התברר שזה היה פטריות מאוד רעילות, מאוד מאוד רעילות. בעלי שכב בבית חולים שבועיים, נאבק על נפשו. אחרי שבועיים התעורר, התעורר, ממש היה נס, נס גמור. בעלי אומר: 'תראי מה זה. את ששמרת על הקבלה שלך, תראי, ברוך השם, תראי מה זכית. אני, וואי, אין לי כוח. גם אחרי שהתעוררתי אין לי כוח לזוז אפילו'.

כבוד הרב, מאותו מקום, אמר לי בעלי: 'מהיום אנחנו שומרים את כל התורה והמצוות. אם רק נטילת ידיים תראי מה עושה, אם נשמור את כל התורה ומצוות, מי יודע מה יכול להיות'. וככה התחלנו לשמור הכל, הכל, כבוד הרב. זו הקבלה שקיבלנו אז".

אם אצלך זה היה נראה כדבר תפל, לא שווה שום דבר, אף אחד לא יודע מה השכר של המצוות למעלה בשמיים.

במסכת בבא מציעא (פג:), אומרים חז"ל: "תשת חושך ויהי לילה" - זה העולם הזה שדומה ללילה. "בו תרמוש כל חיתו יער" - אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער. "תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון". "תזרח השמש" - לצדיקים, "יאספון" - רשעים לגיהנום, "ואל מעונותם ירבצון" - אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. ["יצא אדם לפעלו" - יצאו צדיקים לקבל שכרן, "ולעבודתו עדי ערב" - במי שהשלים עבודתו עדי ערב].

כותב הרב שטיינמן: חז"ל דימו את העולם הזה ללילה. למה? למה חז"ל דימו את העולם הזה ללילה? ולמה "תזרח השמש - לצדיקים"? ולמה השמש לא זורחת לרשעים?

כותב הרב שטיינמן: העולם הזה דומה ללילה. אין בו בהירות. אתה בלילה, אתה לא רואה, לא ברור לך מה אתה רואה. העולם לא ברור לך. העולם הוא לא ברור. עכשיו זה מצווה, זה עבירה, זה טוב, לא טוב? לא יודע. טוב, לא טוב. אני לא יודע באמת מה זה. זו הבעיה.

הבעיה שחז"ל באו להגיד לך, אתה יודע העולם הזה, אתה יודע למה זה נקרא שהרשעים חיים בו כמו חיות ביער? כי הם חיים לא בבהירות. אבל "תזרח השמש" - כשהשמש יוצאת ויש אור - זה לצדיקים. כי אצלם העולם ברור. כשהעולם ברור - אין חטאים. מתי בן אדם חוטא? כשהוא לא יודע. "תגיד לי זה מצווה או עבירה". "אה, היום זה מצווה. היום זה מצווה". בן אדם מתבלבל. בן אדם לא חי בבהירות. אם בן אדם היה חי בבהירות הכל היה מסתדר.

נשאר לנו ב'בין הזמנים' עוד שבועיים. שבועיים של בין הזמנים יש עכשיו, ובן אדם שלא חי בבהירות ומגיע לכל מיני מקומות שאסור להיות שמה. לא בחסידות, לא איזה חומרות - איסור דאורייתא גמור! יותר חמור מאם לא תניח תפילין. כי אם לא תניח תפילין זה רק מצוות עשה, לא, לא רציני. לא תעשה - צריך למסור את כל ממונו (יו"ד תרנו, א). אבל במצוות עשה, עד שליש במצונ. יותר מזה כבר לא חייב. לא תעשה - את כל ממונו מוסר.

ויש אנשים שאתה יכול לראות אותם ואתה לא מאמין איפה הם מסתובבים. לא מאמין! למה לא? כי היום זה בין הזמנים - אין בהירות, אין בהירות. ואדם מרגיש כאילו, בין הזמנים... זה מותר. "תשמע, זה מותר, זה מסתמא שזה..." לא, לא מסתמא. נראה לבן אדם שהכל מותר, הכל פתוח.בן אדם לא יודע איך בן אדם יכול לפספס את כל החיים שלו בשביל רגעים כאלו פשוטים. סתם רגעים. סתם רגעים שסתם מאבד את כל החיים שלו בשביל כלום.

לכן צריך דווקא בימים האלו, זה ימים שחייב שיהיה לך המון בהירות. אם המקום הזה הוא טמא - אני לא שמה. גם אם הוא ספק טמא - אני לא שמה. גם אם זה ספק רחוק - אתה לא שמה. אתה לא שמה. אנחנו אין לנו את ההתבוננות שחז"ל התבוננו, אבל זה דברים מאוד חמורים.

סיפר איזה יהודי אחד, יהודי חסיד חב"ד, שתפסו אותו על העוול שהוא לימד יהדות ברוסיה. שמו אותו בסיביר [סיפור מפורסם, אתם מכירים אותו, אבל המסר בשבילנו]. ויום אחד - בא אליו איזה יהודי אחד, אומר לו: "תתפלל עליי, אני מחר אני פורץ את החומות של הכלא הרוסי בסיביר ואני בורח". אמר לו: "אתה נורמלי? אין מה לברוח". אומר לו: "תשמע, אני שמתי לב שבין החלפת המשמרות, משמרת למשמרת, יש חצי דקה בין החיילים. יש לי חצי דקה. אני כל יום בחצי דקה הזאתי כבר חופר בתוך החומה. כבר חפרתי את כל החומה, נשאר לי רק לתת מכה ואני יוצא. זה מה שנשאר. תתפלל עליי שאני אצליח לברוח".

"טוב, אני התפללתי עליו ואני ידעתי שהוא בורח. שמתי לב - באמת בהחלפת המשמרות האלו הוא נתן מכה לחומה, נפרצה החומה והוא יצא, ברח. פתאום אני שומע איזה עשרה כלבים שרודפים אחריו. אמרתי: 'זה נגמר הסיפור, הבן אדם הזה. מסכן'. לא ידעתי שהוא כבר גם לדבר הזה התכונן. היה לו בשקית איתו מלא חתיכות טובות של בשר, שהוא זרק לכלבים. תוך כדי שהוא רץ, הוא זרק להם. רץ וזרק. והכלבים אכלו את הבשר, הניחו לו לברוח, והבן אדם ברח, נפשו יצאה לשלל. ברח הבן אדם.

כשחזרו הכלבים, באו רוסים, ראו את הבן אדם שברח, ניסו לראות אותו, לא הגיעו אליו. תפסו את כל הכלבים, הרגו אותם, את כל הכלבים, ירו בכולם. אני חיכיתי כמה ימים, פניתי לאחד הקצינים שמה, שאלתי אותו: 'תגיד לי, למה הרגת את הכלבים? מה עשו הכלבים?' אמר לי: 'אתה יודע כמה כספים השקענו על הכלבים האלו? זה לא כלבים של הרחוב, זה כלבים מאומנים, מאוד מאוד יקרים, מאוד יקרים הכלבים האלו, והשקענו עליהם המון המון, אלפי רובלים רק לאמן אותם, וכל יום מאמנים אותם.

כל זה למה? בשביל רגע אחד, שאם מישהו בורח יחסלו אותו. והנה הרגע הזה הגיע והם לא חיסלו אותו. בשביל מה? בשביל חתיכת בשר שזרק להם. הם התבלבלו. בשביל חתיכת בשר שזרק להם הבן אדם, כל האימונים שעשינו, כל החיים שעשו להם אימונים, התבלבלו לגמרי. בשביל זה, כאלה כלבים לא צריכים אותם, הרגנו אותם'".

יש אנשים, אתה רואה אותם שקועים בלימוד במשך כל השנה. שקועים בלימוד, באמת לומדים כמו שצריך, באמת יודעים מסכתות, יודעים בית יוסף, ראשונים, אחרונים. לא מדבר על אנשים סתם. באמת אנשים שאתה רואה אותם לומדים, באמת שקועים בלימוד. פתאום מגיע בין הזמנים, ובשביל איזה חתיכת בשר שזורקים לו, בן אדם מתבלבל לגמרי. שנה שלמה אתה באימונים, שנה שלמה אתה עובד השם, ובשביל איזה חתיכת בשר שזורקים לך באיזה מקום, אתה מתבלבל לגמרי. אז כזה בן אדם השם ירחם עליו.

סיפר איזה נגר אחד: "אני פתחתי נגריה, ולאחר מכן הבאתי איזה אחד מהרחוב, בחורצ'יק אחד שיעזור לי. 'תביא את הכלי הזה, תביא את המסמר, את הבורג, את ה...', זהו.

יום אחד בא אלי איזה אדריכל אחד, אמר לי: 'אני רוצה שתבנה לי שני חדרי ילדים'. אמרתי לו: 'כל חדר ילדים עולה 5,000 לירות' [זמנים של פעם]. אומר לי: 'אין בעיה, חמש ביחד, 10,000זה  לירות. אני נותן לך מקדמה כבר 5,000 לירות מקדמה'. נתן לי מקדמה והתחלתי לעבוד. הבאתי פועל איתי. עבדנו, עשיתי חדר אחד, התחלתי לעשות גם את החדר השני. הוא מאוד נהנה. הוא אומר לי: 'תשמע, יש לי עוד חדר'. אמרתי לו: 'עוד חדר? זה עוד 5,000, עוד 5,000 לירות'. אומר לי: 'אין בעיה, אין בעיה'. בניתי לו גם את החדר השלישי.

באתי לקחת את הכסף. אמרתי לו: 'הבאת לי מקדמה 5,000 לירות ובניתי לך עוד שני חדרים. מגיע לי עוד 10,000 לירות'. אמר: 'סליחה אדוני, מה אני סיכמתי איתך? אני סיכמתי איתך 10,000 לירות'. נכון, זה הסיכום. נכון, זה הסיכום שהיה, אבל זה הסיכום היה לפני שביקשת עוד חדר. עכשיו ביקשת עוד חדר. אומר לו: 'אותי לא מעניין מה ביקשתי אחר כך, אני מעניין אותי מה הסיכום בינינו. הסיכום בינינו 10. קיבלת כבר חמש, נשאר לך חמש. תבוא אלי הביתה, תקבל עוד חמש וזהו'.

מנסה לשכנע אותו, 'תגיד, אתה נורמלי? אבל אני בניתי...' 'אדוני, אני בן אדם מאוד ישר, הולך ישר כמו נחש. סיכמנו, זה הסיכום, שלום, זהו. זה הסיכום בינינו'.

בקיצור, אני בא אליו הביתה לקבל את הכסף. אשתו צועקת עליי שאני נוכל וגנב ו... אמרה לי: 'בעלי אמר לי קח את המעטפה ותלך'. איזה ביזיון הרגשתי. גם צחקו עליי, גם עבדתי בחינם, גם צעקות. לקחתי את המעטפה.

אני מגיע הביתה, פותח את המעטפה, אני רואה 10,000 לירות. אמרתי לעצמי, 'מה יכול להיות, כנראה שהוא אמר שהוא סיכם איתי 10,000 לירות. והיא לא ידעה שהוא כבר שילם לי את המקדמה של ה-5,000 לירות האלו'.

אמרתי: 'אה, אין כמו בורא עולם, סידר את העניינים בלי לדבר. הוא נתן לי במקדמה 5,000 לירות, עכשיו במעטפה עוד 10,000 לירות. תודה להשם. זה בדיוק מה שמגיע לי'.

אני כל ערב הולך לבקר את אמא שלי. בערב באתי לאמא, סיפרתי לה: 'אמא, בואי תשמעי סיעתא דשמיא. תשמעי אמא...'. אמא אומרת לי: 'יא איבני, כסף שהגיע לא ביושר - תחזיר אותו'. אמרתי לה: 'אמא, למה לא ביושר? אין יותר יושר מזה'. אמא אומרת לי 'היושר הוא שבאמת הבן אדם לא מוכן לתת לך עוד 5,000 לירות, הוא לא מוכן, הוא התבלבל. תשמע לי בני, תחזיר את הכסף'. 'אמא, מה יש להחזיר? זה כסף שמגיע לי'. 'תשמע לי, אני בחיים ראיתי כסף שלא מגיע לך, שהבן אדם לא רוצה לתת לך והוא התבלבל, תחזיר, אין בו ברכה'.

יצאתי מאמא, אמרתי: 'מה אמא אומרת, אני עושה'. לא להתבלבל. אפילו שאני יודע שאולי אמא טועה, אבל לא עושה שאלות.

אני מתקשר לבן אדם, רק אני מתקשר, הוא צועק עליי. אומר לו: 'חכה... תירגע, תירגע. באתי להחזיר לך את הכסף. באתי להחזיר לך את הכסף'. אומר: 'להחזיר?' סיפרתי לו מה שהיה. אמר לי: 'תחזיר, תחזיר!'. אמרתי לו: 'למה להחזיר? אתה יודע את האמת שמגיע לי עוד חמש. תן לי את זה'. אומר: 'לא! תחזיר'. אמרתי 'תשמע, בוא נעשה יחלוקו'. והוא בשלו 'לא, לא, תחזיר'.

והחזרתי את זה. החזרתי. כשיצאתי ממנו אמרתי לעצמי: 'אל תצטער. תהיה חזק. אל תצטער. שמעת בקול אמא, עשית. תהיה חזק. אל תתבלבל'.

אולי שבוע עבר, מתקשר אלי איזה קבלן אחד, אומר לי: 'תראה, בניתי איזה בניין גדול, 45 דירות. אני רוצה מטבחים. אני רוצה שתבנה לי מטבח אחד. אם אני אהיה מרוצה, אז תבנה עוד מטבחים. אבל תעשה לי קודם דוגמית של מטבח אחד'.

באתי, התחלתי לעבוד, הוא מאוד היה מרוצה, מאוד מרוצה מהעבודה. אמר לי: 'קיבלת את הבניין'. עבדתי, גמרתי את הבניין, גם קניתי בית משלי בלי משכנתא, קניתי בית משלי. הקבלן הזה פרסם אותי בכל השוק של הקבלנים, ונהיה לי פרנסה אי אפשר לתאר. פתחתי עוד מפעל בדרום, הבאתי עוד עשרות פועלים ואני עובד בלי להפסיק. קניתי אוטו חדש, משהו משהו.

ויום אחד אני נוסע באוטו, ואני רואה איזה, איזה סתם בן אדם נוסע עם האופניים. אתה יודע, סתם, בזווית הסתכלתי, אני אומר: 'וואי, זה האדריכל ההוא, זה הבן אדם הזה'. אני ישר עצרתי, צפרתי לו. מסתכל, הוא פתח: 'אה, אתה פה?' אומר לי: 'מה, אתה חושב שכאילו אלוקים שוכח? כאילו מה... אלוקים כאילו לא יודע מה אתה עושה?'

'אז תשמע, אני הלכתי, מישהו בא אמר לי תשמע יש איזה בורסה, מרוויחים בה כסף וזה, בוא תשקיע. השקעתי. מה אני אגיד לך? הכל ירד לטמיון ביום אחד. גם את הדירה שלי מכרתי אותה, גם את הדירה מכרתי אותה. אין לי כלום. אני חי בשכירות באיזה מרתף. אין לי שום דבר. אתה רואה? אני על האופניים. זה מה שיש, זה מה שלי בחיים. ותראה אתה, שהיית בן אדם ישר, כשהיית בן אדם ישר, תראה מה זכית'.

אני יצאתי ממנו ואני אמרתי לעצמי: 'אני לא יכול לשכוח את הרגעים האלו שאמא אמרה לי: תחזיר את ה-5,000 לירות האלו'. ואני אמרתי לעצמי: 'למה להחזיר? זה מגיע לי, מגיע לי'. אבל אמרתי: 'לא, אני אשמע לאמא, אני אחזיר'.

יש רגעים בחיים ששמה אלוקים מנסה אותך. שמה ברגעים האלו, אתה לא יודע, לפעמים הרגע הזה מעלה אותך עד למעלה. כל אחד מאיתנו מצפה לאיזה ישועה. יש רגעים בחיים שאתה יכול לזכות עד סוף כל המעלות. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו. אמן ואמן.