כי תבוא תשפ"ה
כמה טוב ה'! להודות על כל הטוב...
שיעור 109
כמה טוב השם!
פרשת כי תבוא תשפ"ה
רעיונות מרכזיים
- הכרת הטוב כמגן מפני קללות
מצוות ביכורים מהווה הקדמה לתשעים ושמונה הקללות בפרשה. רש"י מסביר שכל מטרת המצווה היא להגיד לקב"ה "שאינך כפוי טובה". היכולת להכיר טובה ולא להיות כפוי טובה מצילה מכל הקללות.
- כוח ההודיה למחילת עוונות
הנביא הושע מלמד שניתן לקבל מחילה על כל העוונות תמורת אמירת תודה בלבד. "אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב" - רש"י מפרש: תמחק את עוונותינו, ואנו נגיד לך תודה רבה. העסקה הזו "משתלמת" מאוד.
- סיפור הנס במקפיא - "הטוב כי לא כלו רחמיך"
הרב נלכד במקפיא בטמפרטורה של מינוס 40 מעלות. בזכות שהבטיח לאדם שחיכה 38 שנה לחתן את בנו לשיר איתו "הטוב כי לא כלו רחמיך", ניצל ברגע האחרון כשהטלפון של המזכיר נדלק בדיוק ברבע השעה שהתקשר.
- חובת ההודיה על שנת תשפ"ד למרות הקשיים
למרות האסונות הרבים בשנה, חובה להודות על מה שהיה. "אתה בריא? זה נס גמור היום!" מי שיודע להודות על השנה שעברה, יזכה לשנה טובה יותר. ההודיה היא תנאי להצלחה בשנה הבאה.
- כוח הברכה בכוונה - סיפור התינוקת
סבא שנכדתו חלתה בגידול בצוואר קיבל על עצמו לברך אשר יצר בכוונה מיוחדת של הודיה. הוא התעכב על המילים "שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת" והודה שהוא חי. התינוקת נרפאה ללא ניתוח.
- כיבוד התפילה מציל מסכנה
סיפור על מחבלים שניצלו כי השאירו את הטלפונים עם השבבים במשרד והלכו להתפלל במסגד. המסר: "גם אם בן אדם סימנו אותו מלמעלה, אין לך איפה לברוח. אם אתה יודע לכבד את התפילה - אתה ניצול!"
- חומרת זלזול בתפילה באמצעות הטלפון
אדם שעונה לטלפון באמצע קריאת התורה עובר רק על איסור דרבנן של מוקצה, אך זה נחשב חמור כל כך שלא היו מעלים אותו למוסף. הקב"ה שלח לנו את המסר לכבד את התפילה.
- כוח ההתייחסות והאיר פנים
סיפור על אברך שעזב כולל כי אף אחד לא אמר לו שלום, וסיפור על ילד שברח לכותל כי הציקו לו. "ככל שתדע להאיר פנים - יאירו לך פנים למעלה בשמיים!"
- השבוע האחרון של השנה - זמן תיקון
רבי אליהו לופיאן כותב שבשבוע האחרון של השנה אפשר לתקן את כל השנה כולה. העצות: להתחזק בלימוד תורה ("משנה אחת שווה מיליארדי טבילות") ולהרבות בתפילה מעומק הלב.
- כוח התפילה מול גזירות - סיפור מרן הבית יוסף
מרן הבית יוסף התחתן שש פעמים, נשותיו וילדיו מתו במגפות. בגיל 80 התחתן שוב, והמגיד אמר לו שאשתו לא תוכל ללדת כי בגלגול קודם הייתה תלמיד חכם קמצן בתורה. הוא התפלל שלוש שנים ונולד לו בן שהדפיס את כל כתביו. "כל מה שאומרים אין מה לעשות - זה לפני התפילה!"
- הסבל כמקור לעלייה רוחנית
דווקא בתקופות הקשות ביותר נכתבו היצירות הגדולות: תורה שבעל פה נכתבה בזמן עשרה הרוגי מלכות, והבית יוסף נכתב בתוך צרות אישיות קשות. "דווקא איפה שנראה לך לא מסתדר - שמה כל העלייה שלך נמצאת!"
הסיפורים בשיעור
- המבצע על הבשר והנס במקפיא
הרב מצא מבצע של 50% על בשר בערב סוכות וקנה 16 ארגזים. בחול המועד נלכד במקפיא הישיבה במינוס 40 מעלות למשך 20 דקות. ניצל בנס כשהמזכיר הדליק את הטלפון לרבע שעה בדיוק כדי לקחת מספר לאשתו, ושמע את קריאת המצוקה ברגע האחרון.
- החתן בן ה-38 ושיר ההודיה
הרב פגש בחור שהתארס בגיל 38. במקום רק להתקשר לאביו, נסע במיוחד לחדרה לאחל לו מזל טוב. האב התרגש עד דמעות והזמין את הרב לרקוד איתו בחתונה ולשיר "הטוב כי לא כלו רחמיך". זכות זו של השמחת האב הצילה את הרב במקפיא.
- התינוקת עם הגידול וברכת אשר יצר
תינוקת בת שלושה ימים התגלה עם גידול בצוואר שהלך וגדל. הסבא התפלל בקבר רבי שמעון וקיבל על עצמו לברך אשר יצר בכוונה מיוחדת של הודיה, להתעכב על המילים "אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת" ולהודות שהוא חי. הגידול נעלם תוך ימים ללא ניתוח.
- המחבלים שניצלו בזכות התפילה במסגד
בפעולה צבאית שתלו שבבים בטלפונים של מחבלים וזיהו אותם מ-1,800 ק"מ. המשרדים נהרסו אך הבכירים ניצלו כי השאירו את הטלפונים במשרד והלכו להתפלל במסגד. המסר: מי שמכבד את התפילה ניצול גם אם "סימנו אותו מלמעלה".
- האברך שעזב את הכולל בגלל חוסר התייחסות
אברך חדש הגיע לכולל בצפת אחרי החתונה. אחרי שבוע עזב בוכה כי אף אחד מהאברכים לא אמר לו שלום או התייחס אליו. הוא ואשתו עברו לבני ברק. "אם היה אברך אחד שבלי כוונה היה טופח לו על השכם, היה מזכה אותו ללמוד כל חודש אלול".
- הילד שברח מאילת לכותל
ילד קטן שסבל מהצקות בתלמוד תורה לקח אופניים, נסע לאילת, ומשם לקח אוטובוס קו 963 לירושלים. הגיע לכותל והתפלל שם. נמצא בשלוש בלילה לבד. הסיפור התפרסם ברמקולים לפני ראש השנה כתזכורת על כוח ההתייחסות.
- מרן הבית יוסף והתפילה על ילדים בגיל 80
מרן הבית יוסף התחתן שש פעמים, נשותיו וילדיו מתו במגפות. בגיל 80 התחתן שוב, והמגיד גילה לו שאשתו הצעירה לא תוכל ללדת כי בגלגול קודם הייתה תלמיד חכם שקמצן בתורתו. הוא התפלל שלוש שנים, נולד לו בן יהודה שהדפיס את כל כתביו.
- הנסים של תורה שבעל פה והבית יוסף
תורה שבעל פה נכתבה דווקא בתקופת עשרה הרוגי מלכות, כשגדולי ישראל נשחטו באכזריות. הבית יוסף נכתב בתוך צרות אישיות קשות של מרן. "דווקא איפה שנראה לך לא מסתדר - שמה כל העלייה שלך נמצאת".
תמלול השיעור
בפרשה שלנו מוזכרים כל התשעים ושמונה קללות, השם ירחם. רק לקרוא אותם, אי אפשר לקרוא אותם. השליח ציבור מוריד את הקול, קורא אותם בנשימה אחת, גומר אותם, כי קשה אפילו לשמוע אותם. חס ושלום, חס ושלום... לעבור אותם, מי יכול? השם ירחם.
אבל לפני התשעים ושמונה קללות, התורה כותבת הקדמה. לפני כן יש הקדמה, והמצווה של ההקדמה לפני כן זה מצוות ביכורים. מצוות ביכורים זה הקדמה של התשעים ושמונה קללות.
כותב רש"י במקום: 'ואמרת אליו', שאינך כפוי טובה. רש"י כותב, כל מצוות ביכורים למה נבראה? מה המטרה שלה של מצוות ביכורים? כדי שתעלה לירושלים עם הביכורים, ומה נו? ומה? ותגיד לאלוקים שאינך כפוי טובה. אם אתה יודע להכיר טובה ולא להיות כפוי טובה, זה מציל אותך מכל התשעים ושמונה קללות.
ולכן חובתנו באמת להכיר טובה לאלוקים, והכרת הטוב גדולה עד מאוד.
אמרנו כבר, הגמרא במסכת מגילה (יד.) אומרת: נבואה שצריכים אותה לדורות נכתבה, נבואה שלא צריכים אותה לדורות לא נכתבה. יוצא שאם יש לנו היום נביא בישראל, הנביאים שיש לנו, זה הנבואה שצריכים אותה לדורות.
בהושע, אנחנו קוראים את זה בשבת תשובה. בשבת שובה אנחנו קוראים את זה (הושע יד, ב-ג): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". נו, אז מה עושים? כתוב בפסוק הבא: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן, וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
איזה רש"י זה! איזה רש"י! הרש"י הזה אני חוזר עליו מלא פעמים, זה מתאים עכשיו, מתאים כל החיים. "אמרו אליו כל תשא עוון", כותב רש"י במקום: אנחנו רוצים, אלוקים, שתיקח את כל העוונות שלנו, ותמחק אותם. נו, ומה אתם תעשו במקום זה? ומה אתם מבטיחים לעשות? אני מוחק לכם את כל העוונות, נו ומה אתם עושים? אנחנו נגיד לך 'תודה רבה'!
הערה: זה לשון רש"י שם: כל תשא עוון. כל עונותינו סלח. וקח טוב. ולמדנו דרך טוב. דבר אחר, מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם, וכן דוד אומר (תהלים יז, ב) 'מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים'. דבר אחר, וקח טוב, וקבל הודיה מאתנו, שנאמר (תהלים צב, ב) 'טוב להודות לה''. ונשלמה פרים. שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם ברצוי דברי שפתינו (יומא פו:). עכ"ל.
משתלם או לא משתלם? לא אני אומר את זה - נביא אומר את זה בשם השם! הנביא אומר את זה בשם השם.
אני בהתחלה חשבתי שזה נשמע בדיחה. פתחתי לראות, מה שאמרתי לכם - מילה במילה! מילה במילה מה שאני אומר לכם. "אמרו אליו כל תשא עוון" - תמחק את העוונות שלנו. ומה? "וקח טוב". אומר רש"י: מה זה 'קח טוב'? נגיד לך תודה רבה על מה שעשית לנו, שנאמר "טוב להודות להשם".
איזה דבר גדול זה! כמה גדול כוחה של הודיה!
כל חובת הלבבות, כל שער עבודת האלוקים - על מה זה בנוי? להכיר טובה. איך אתה יכול לעבוד את אלוקים אם אתה לא מכיר לו טובה? מה שייך עבודת השם בלי הכרת הטוב?
סיפר איזה יהודי אחד: אני ר"מ בישיבת זכרון דוד. ערב סוכות, אני יוצא, אני עובר ליד רחוב שלמה המלך [אני מספר על פי מה שכתוב בדף, אני לא מכיר את המקומות]. יש שמה חנות של 'אשפר', של בשר. כתוב: מבצעים גדולים, חמישים אחוז!
נכנסתי. נכנסתי לחנות - באמת חמישים אחוז! חשבתי כמו כולם, שצוחקים עלינו - לא, באמת היה חמישים אחוז!
נכנסתי, יצאתי מהחנות עם שש עשרה ארגזים של בשר. אמרתי: "עכשיו יש כזה מבצע גדול, אני כבר קונה!".
באתי הביתה, אמרתי לאשתי: "תשמעי, איזה מבצעים! מה שקנית שבוע שעבר בחנות בשמונים שקל - ארבעים שקל עכשיו מוכרים את זה!".
אז אשתי התלהבה. אומרת לי אשתי: "אבל איפה נשים את כל הארגזים?" בסדר, קנית, אבל איפה נשים אותם? אם אני מסדרת את המקפיאים, מסדרת, מכניסה, אולי שני ארגזים נצליח להכניס. אז אולי נקנה מקפיאים? הבית כזה קטן, תכניס עוד מקפיא לתוך הבית?
לא הייתה ברירה. אמרתי לה: אני אבקש מהישיבה. אני ר"מ בישיבה, אני אבקש מהישיבה אם יכולים לשים את הבשר במקפיא.
התקשרתי לרב אמסלם, הוא המזכיר של הישיבה. אני אומר לו: "אני יכול לשים אצלך ארגזים של בשר?" אמר לי: "תראה, אתה יכול לשים. אני לא כל כך רוצה את זה, כי פעם מישהו שם, ואתה יודע, והטבח השתמש בזה, זה לא נעים, לא נעים". אומר לו: "אל תדאג, אני עוטף את הכל בניילון, כותב על זה 'פרטי', אנשים לא יגעו". אומר לי: "אם אתה מקפיד, אין לי בעיה".
הכנסתי למקפיא את כל השש עשרה ארגזים, עטפתי בניילון, כתבתי בגדול "פרטי - אין לגעת". זהו.
הגיע חג סוכות, הכל היה נחמד. חול המועד סוכות, אשתי אומרת לי: "לך תביא כמה חתיכות בשר, עופות, נכין, נכין לחול המועד".
אני יוצא לכיוון הישיבה, פוגש אותי איזה בחור. "שלום הרב". "מי אתה?" אני לא כל כך זיהיתי אותו. "הרב, אני למדתי בישיבה פה, אני דודי - דוד". "דודי... באמת?" "מה, הרב, התארסתי!".
ואוו, הוא אמר לי: "הרב, אני היום בגיל שלושים ושמונה, וברוך השם התארסתי!".
וואו, חיבקתי אותו! איך שמחתי, איחלתי לו מזל טוב, היה ממש מרגש. אמרתי לו: "תמסור מזל טוב לאבא שלך, תגיד לו בשמי מזל טוב". "מה, הרב לא מתקשר אליו? אתה חבר טוב מאוד של אבא שלי! אתה מאוד חבר טוב של אבא שלי! מה, אני אגיד לו? תתקשר אליו אתה!".
אמרתי לו: "אתה יודע מה? אני אתקשר אליו. אבל אם נגיד לא הצלחתי, אני יודע, חג וטרדות, לא הצלחתי - תמסור לו בשמי מזל טוב".
כשהוא אמר לי את זה, אמרתי לעצמי: אתה יודע מה זה בן אדם מחכה שלושים ושמונה שנה לחתן את הילד שלו? אתה יודע איזה שמחה יש לאבא הזה שהוא זוכה לחתן את הילד? מה, אני אתקשר? אני נוסע אליו!
נכנסתי לתחנת דלק, מילאתי דלק, נסעתי לחדרה. הבן אדם הזה גר בחדרה. הגעתי לחדרה, לסוכה שלו. איך הוא התרגש! התחיל לבכות! "מה, באת במיוחד להגיד לי?" "באמת, במיוחד באתי אליך להגיד לך מזל טוב!". איך הוא התרגש! הבן אדם התחיל לבכות.
הוא אומר לי: "תראה כמה השם שומע את התפילות! כמה השם שומע תפילות! אתה יודע, יש קשיים, יש בלבולים... השם בסוף שומע את התפילה. ריגשת אותי מאוד. בע"ה החתונה תהיה בחנוכה, אני רוצה שאתה תבוא. אני אשלח לך הזמנה, תבוא לחתונה. אני רוצה לרקוד איתך, כי רק אתה מבין אותי. אני רוצה, שאני ואתה באמצע המרכז של המעגל של הריקודים. אני רוצה לשיר איתך: 'הטוב, הטוב, הטוב, כי לא כלו רחמיך...'. 'לא כלו רחמיך' - זה אני רוצה לשיר איתך! גם אם התזמורת תפסיק לנגן, אנחנו נמשיך לשיר את השיר הזה!".
חזרתי בחזרה, הגעתי לישיבה, נכנסתי למקפיא לקחת את הבשר. הוצאתי איזה ארגז. טק! הדלת של המקפיא, ננעלה עליי. נהיה חושך גמור.
אמרתי: בסדר, בכל מקום יש לחצן מצוקה, אפשר לצאת. אני עם הפנס של הטלפון מאיר, אני רואה על הצג כתוב: מינוס 40 המקום שמה. אמרתי: בסדר, יש לחצן מצוקה. חיפשתי, אני רואה צבע אדום - לחצן מצוקה. אני לוחץ עליו, הדלת אמורה להיפתח. לא נפתח. לא נפתח. אני לוחץ. אמרתי: אולי צריך יותר חזק. אני לוחץ טיפה יותר חזק. אולי צריך לדחוף את הדלת, בעטתי בדלת, ניסיתי - לא עובד, לא עובד.
אני מנסה, מי עכשיו ישמע אותי? חול המועד סוכות, הישיבה ריקה! אין בכלל שום בן אדם שמה! ואני לבד פה. תצעק עד מחר! בנוסף, גם אין קליטה. אין קליטה בתוך המקפיא.
לא ידעתי מה אני אעשה. התחלתי לקפוץ, לרקוד קצת, אולי הגוף יתחמם. קצת הגוף יתחמם, אולי הגוף יתחמם, אולי זה יעשה משהו. אני מנסה.
בסוף, עשרים דקות עבר, ואני מרגיש שפתאום מתחיל להיות קשה לי לנשום. קשה לנשום. ואני מתחנן: "בורא עולם! ריבונו של עולם! תרחם עליי!".
הוצאתי נייר. אמרתי: לפני שאני אמות, אני כותב צוואה לילדים שלי. הוצאתי נייר, כתבתי צוואה. אמרתי: מה שיש, אני אכתוב ככה במהירות, לפחות שישאר משהו, שישאר משהו.
אני כותב, ואני צועק: "אין עוד מלבדו! תרחם עליי! תרחם עליי!" ואני מנסה, שום דבר לא עוזר.
כצעד אחרון, אני הרגשתי שזהו. "ריבונו של עולם! היהודי הזה הזמין אותי לשיר 'הטוב כי לא כלו רחמיך', תזכה אותי שגם אני אזכה להגיד 'הטוב כי לא כלו רחמיך'!".
אני פתאום רואה שהצג של הטלפון נדלק! אני רואה - יש קליטה! יש קליטה! ישר התקשרתי למזכיר. המזכיר אומר לי: "מי זה?" אמרתי לו: "הרב אמסלם! אני במקפיא למטה!" אומר לי: "מה אתה רוצה ממני?" אמרתי: "אני במקפיא! תקוע!".
ההוא הבן אדם ירד. כשהוא ירד, פתח את המקפיא. כבר לא היה לי כוח הרבה. משך אותי החוצה, גרר אותי, נתן לי קצת לשתות, חימם אותי קצת, ויצאתי משם בשלום. יצאתי משם בשלום.
אחרי שיצאתי, לקח קצת זמן, התעוררתי קצת. לקח קצת זמן, רק ככה הבנתי מה זה כשבן אדם זוכה לשיר לפני השם "הטוב כי לא כלו רחמיך!".
אומר לי המזכיר: "אתה יודע, אני בחול המועד, הטלפון שלי כבוי לגמרי. לא ספק כבוי - כבוי הטלפון! פשוט אשתי רצתה איזה מספר מתוך אנשי קשר שיש לי. אמרתי: אני אדליק, לקחתי את המספר. וברבע השעה הזאת שהטלפון שלי דלוק - התקשרת אליי! אם היית מתקשר לפני, אחרי - כבר אין מי שיענה לך! אין מי שיענה!".
"הטוב כי לא כלו רחמיך!"
שנת תשפ"ה עומדת להסתיים. כמה השנה הזאת... כמה אסונות היו השנה הזאת! כמה אסונות! מה שאנחנו רק שומעים, מה שלא שומעים, מה שלא שומעים... השם ירחם עלינו. מה... כמה דברים, כמה דברים רעים.
תגיד, עברת את זה? אמרת תודה לאלוקים? אמרת תודה לאלוקים על שנת תשפ"ה?
בן אדם עובר את החיים שלו וחושב שתשפ"ו תעבור חלק. היא לא תעבור! תדע להודות על מה שהיה לך! אם תדע להודות, שנה הבאה תשפ"ו יהיה לך שנה יותר מוצלחת.
אבל השנה הזאת, אתה חייב, בשבוע הזה שנשאר לנו עכשיו, חייב בן אדם לקחת את עצמו להודות להשם על מה שהשם היטיב איתו.
אנחנו רק רואים, אתה יודע, כל מיני תמונות. זה נפטר. זה לא בן אדם נפטר - זה הלכה משפחה! זה הלכה משפחה! אנחנו מסתכלים כאילו רק, אתה יודע, בסדר... זה לא ככה. זה אסון שלפעמים משפחה שלמה נאבדת.
כמה צריכים באמת... בן אדם מסתובב ברחוב וברוך השם הוא בריא. אתה בריא? זה נס גמור היום! היום זה נס גמור! כמה אנשים חולים!
בן אדם מסתובב, אתה מסתובב, אתה רואה פה בצפת, כל שנה בונים עוד מחלקות. לך למרכז, אתה רואה שמה ערים של בתי חולים. השם ירחם עלינו.
כמה בן אדם צריך להודות להשם על מה שהשם מיטיב איתו!
סיפר איזה יהודי אחד: ברוך השם, התחתנתי. שנה וחצי אחרי הנישואים נולדה לי בת. איך המשפחה שמחה. זה בת ראשונה במשפחה. אבא שלי נהיה סבא. היתה במשפחה, אתה יודע, היה ממש שמחה גדולה מאוד.
יומיים שלושה, משתחררים מבית חולים. משתחררים מבית חולים. הרופא אומר: "רק בדיקה אחרונה, מעקב אחרון ויוצאים".
הוא עושה את הבדיקה האחרונה ופתאום הוא מגלה איזה 'גולה' בצוואר של התינוקת. הוא מסתכל, אומר: "אני לא יכול לשחרר אתכם. אני לא יכול לשחרר. צריך לבדוק מה זה 'הגולה' הזאת".
אמרתי: "בסדר, מחר זה יעבור. אתמול זה לא היה, מחר זה יעבור".
למחרת זה כבר היה בגדול של שתי גולות. כבר הגולה התנפחה, כבר היה כבר מפחיד. ולמחרת עוד פעם. וואי, כל המשפחה התאגדה - מה עושים?
הסבא, אסף את כל המשפחה. אמר: "אנחנו נוסעים לרבי שמעון! נוסעים לרבי שמעון להתפלל!".
אסף את כל המשפחה, כל הילדים הגיעו. הילדים, הבנים, בנות, כולם הגיעו. מתפללים, מתפללים אצל רבי שמעון.
סיפר הסבא: "בכיתי שם ברבי שמעון. אני סבא טרי עכשיו, וככה קורה. והרופאים אומרים שזה מאוד מדאיג אותם, שהגולה הזאת מתנפחת ומתנפחת, מאוד מדאיג אותם. ונקבע ניתוח ליום ראשון. אני ביום חמישי אצל רבי שמעון, ואני מתפלל, בוכה.
כשהרגשתי ממש בלב, כבר הייתה לי הרגשה, אמרתי: 'רבי שמעון, אני מבקש ממך בבקשה, תתפלל לפני כיסא הכבוד שישלחו רפואה שלמה לנכדה שלי. אני מבטיח לך פה שאני מקבל על עצמי לברך ברכת אשר יצר. אבל לא רק בכוונה - ב'להודות להשם'! אני רוצה להודות לאלוקים!".
אנחנו קוראים את הברכה הזאת, אבל אף פעם אנחנו לא עוצרים לפני סוף הברכה: 'שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת'. תעצור פה שנייה אחת - ריבונו של עולם, אני חי! תודה רבה! ועל זה אני רוצה לברך אותך עכשיו. במחשבה הזאת אני רוצה להודות לך על זה, ועל זה אני רוצה לברך אותך עכשיו!
"אני ככה קיבלתי על עצמי. בכיתי, וזהו".
יום ראשון נקבע הניתוח. הרופא הגיע, הבאנו את התינוקת עם העגלה. הרופא עושה בדיקה, אומר: "יש קצת איזה בעיה מסוימת. אני רואה שהגולה קצת התקטנה, אז אני אמתין. אפשר להמתין למחר".
למחרת, הרופא אומר שהגולה עוד התקטנה. שלושה ימים אחר כך, אני מקבל טלפון, מספר הסבא, מהבן שלי, צועק לי בשפופרת: "אבא! השתחררנו! השתחררנו! אבא, הילדה בריאה!".
ברכת אשר יצר ב'הודיה'! להודות להשם שאני חי! להודות להשם!
זה הזמן שלנו עכשיו, בשבוע הזה שנשאר לנו, להודות לאלוקים על השנה הטובה הזאת. ולא חסר על מה להודות! אני אומר לכם - לא חסר על מה להודות!
שני דברים אני רק עוד רוצה להזכיר.
אני את כל הדברים האלו אני לא מכיר. זה אני רק שמעתי. אז אם אולי הדברים לא נכונים, אז תסדרו אותם שיהיו נכונים. אבל אני לא מכיר בכלל. אנשים פשוט מתקשרים, סיפרו לי. אז אם אולי דברים אולי לא יצאו נכונים - הרעיון הוא טוב. בכל אופן.
התקשר אליי איזה יהודי אחד מזכרון יעקב. אומר לי: "אני רוצה לספר לך סיפור. אתה שמעת על המבצע שעשו בקטאר?" אמרתי לו: "לא". אומר לי: "מה, אתה לא מעודכן?" אמרתי לו: "אני באלול לא מעודכן!".
אז תשמע מה שהיה: הם שתלו להם שבבים בתוך הטלפונים שלהם. ויצאו המטוסים, 1,800 קילומטר עד המקום, זיהו את האנשים, זרקו את הטילים. לא פגעו. המשרדים - הכל נמחקו! כל מי שהיה באזור נמחק. אבל הבכירים שלהם לא מתו. למה לא? כי הם השאירו את הטלפונים שמה, והלכו להתפלל במסגד. עכשיו, השבבים בטלפונים, והטלפונים היו במשרדים, ולמסגד הם נכנסו בלי הטלפונים. זיהו אותם דרך הטלפונים, אז הטלפונים מתו, אבל האנשים לא מתו.
בשבילנו, גם אם בן אדם סימנו אותו מלמעלה, אין לך איפה לברוח! אתה כבר מסומן, זהו, גמרנו. אתה כבר מסומן, אין לך איפה לברוח! אם אתה יודע לכבד את התפילה - אתה ניצול! זה בשבילנו. אם בן אדם יודע לכבד את התפילה - אתה ניצול!
ואני אמרתי לכם את זה כמה פעמים (שיעור 54 פרשת האזינו תשפ"ה), ואני חוזר על זה עוד פעם אחת: אם בן אדם יגיע ביום שבת לבית כנסת פה, אתה יודע, קונה עליית 'שישי' - שלוש מאות שקלים. טוב, שלוש מאות, אין מי שיתחרה איתו. עלה. אל תשאל, באמצע קריאת התורה, הטלפון שלו מצלצל, וואי, הוא מוציא את הטלפון, רואה מי מתקשר, אומר: אה זה יוסי, אני אחזור אליו במוצאי שבת.
תגיד, היית מעלה אותו לחזן למוסף, את הבן אדם הזה? מישהו היה מעלה אותו למוסף? איזה מוסף... באותו רגע זורקים אותו מפה!
עכשיו אני שואל: איזה עבירה הוא עשה? איזה עבירה זה? דרבנן! לא משהו רציני, אל תתבלבל. מוקצה, סך הכל נגע במוקצה. לא, לא לחץ על כלום - דרבנן!
תגיד לי, בן אדם שאוחז ספר תורה בתפילת שמונה עשרה - לא, פלאפון - תופס ספר תורה בשמונה עשרה, איזה איסור הוא עובר? איסור דרבנן! רבנן אמרו (ברכות כג:) שלא יאחז אדם ספר תורה ויתפלל. זה עובר איסור דרבנן, וזה עובר איסור דרבנן.
זה אוחז ספר תורה, ותאר לך שהוא מחזיק טלפון רוטט בשעת התפילה? מה זה דרבנן... זה שתי דרבנן! איזה מפחיד זה! אותו היינו מעלים למוסף, נכון? מעלים אותו למוסף.
בן אדם צריך לדעת - זה מאוד חמור! בורא עולם שלח לנו את זה עכשיו כדי שנדע: כבד את התפילה! תפילה זה דבר מאוד יקר! אם תדע לכבד את התפילה, גם אם אתה כבר סימנו אותך, אתה כבר מסומן, גמרנו - אתה ניצול! אתה ניצול!
דבר שני: אלול תשפ"ד, אני סיפרתי לכם על איזה אברך שהתחתן והגיע פה לצפת ונכנס לכולל באלול. אחרי שבוע הוא הלך. הוא אמר: "אני בכלל לא יכול להיות פה. אף אחד לא אמר לי שלום! אף אחד מהאברכים שנמצאים פה לא אמר לי שלום! מה אני, אוויר? מה אני, כלום? אני חתן טרי, עכשיו באתי מאיזה ישיבה, נכנסתי לכולל - אף אחד לא אמר לי אפילו שלום!".
עזב את הכולל, נשאר בבית. הוא בוכה, אשתו בוכה. ככה, לא יודע מה המצב היום, אבל הם עברו לבני ברק. עזבו את המקום, עברו לבני ברק.
אבל אם היה אברך אחד, שבלי כוונה, היה טופח לו על השכם, היה מזכה אותו ללמוד כל חודש אלול! כל חודש אלול! אתה יודע, לפעמים רק התייחסות אחת - מה אתה יכול לעשות בהתייחסות אחת.
אז בערב שבת פגש אותי איזה יהודי אחד. הוא אמר לי: "אתה שמעת את הסיפור הזה של הילד שנעדר? שמעת או לא שמעת?" אמרתי לו: "לא".
היה איזה ילד אחד שנעדר. נו, ומה הסיפור שלו באמת? חיפשו אותו בכל מקום. [אני מספר מה שהוא סיפר. אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון]. הוא סיפר שהילדים בכיתה הציקו לו מאוד. הציקו לו, הילדים בכיתה. והוא בא לאבא שלו, אמר לו: "אבא, אני לא רוצה ללכת לתלמוד תורה! מציקים לי בתלמוד תורה! מציקים לי! אני רוצה ללכת לשמה!".
אבא שלו אמר לו "תלך". הוא לקח את האופניים, נסע עד צומת אליפלט, ומשם לקח קו 963 עד ירושלים, עלה, הגיע לכותל המערבי, והתפלל שמה.
שלוש בלילה, מישהו עובר שמה - רואה ילד קטנצ'יק, שלוש בלילה, לבד. מה הוא עושה פה?! דיבר איתו, פה, שם. הסתבר שזה הוא. הסתבר שזה הוא.
בן אדם חושב כאילו, אתה יודע, אתה מציק לשני, אתה מפריע לו, כאילו זה כלום. שלחו לנו את זה בדיוק לפני ראש השנה! בן אדם צריך לדעת: ככל שתדע להאיר פנים - יאירו לך פנים למעלה בשמיים! ככל שאתה חושב שאתה צודק - בעיה גדולה מאוד!
בעזרת השם, יום שלישי מתחילים את השבוע האחרון של השנה. שבוע האחרון של השנה.
וכתב רבנו אליהו לופיאן (סוף חלק שלישי של 'לב אליהו'), הוא כותב שמה שבשבוע האחרון של השנה אפשר לתקן את כל השנה כולה!
עכשיו, מה צריך לעשות?
הא' ב', כמו שאנחנו אומרים כל פעם: להתחזק מאוד בלימוד תורה! אנחנו מזלזלים בזה, אבל זה - אין, אין יותר גבוה מזה! אין דבר שימחל לך על כל העוונות יותר מלימוד תורה!
תנצל את הזמן! מה שתחטוף בלימוד תורה - שווה הכל! אני אומר לך, אם תצליח לחטוף משנה אחת, עוד משנה אחת - שווה מיליארדי טבילות! בן אדם הולך טובל, עושה גלגולי שלג - לא מתקרב למילה אחת בתורה! לא מתקרב! לא, זה לא משהו 'אולי' - כלום! לכן לימוד תורה זה גבוה מעל גבוה!
דבר שני: להתפלל! שהתפילה תהיה כמו שצריך. להתפלל מעומק הלב, באמת להתפלל, לבקש. בפרט אם אתה אבא - יש עליך הרבה אחריות! יש הרבה אחריות! להתפלל באמת בעומק הלב. תפילה פועלת ישועות!
מרן הבית יוסף - אתם יודעים מתי מרן הבית יוסף כתב את הבית יוסף? חושבים שהחיים של הבית יוסף זה היה חיים, מה זה נעימים. איזה חיים ככה, אתה יודע, חיים טובים.
מרן הבית יוסף התחתן שש פעמים! כל פעם אשתו מתה במגפה. היה איזה מגפה - אשתו מתה. הילדים שלו מתו. השם ירחם!
ושמה, בכל הצרות האלו של מרן הבית יוסף, כל הצרות האלו - זכה לכתוב את הבית יוסף, את השולחן ערוך. כמו משה רבנו! כמו משה רבנו בדיוק. כמו שמשה רבנו הוריד תורה לעם ישראל - מרן הבית יוסף הוריד שולחן ערוך לעם ישראל. משהו לא בנמצא. אבל זה היה סבל.
מתי נכתבה תורה שבעל פה? אתם יודעים מתי? בעשרה הרוגי מלכות! בעשרה הרוגי מלכות! בזמן הזה של העשרה הרוגי מלכות. תדמיין לך עצמך, בדור שלנו, תופסים עשרה אנשים כמו הרב עובדיה, הרב אלישיב, החפץ חיים, שוחטים אותם, חותכים אותם... איזה דור שפל זה! איזה דור שפל! בדור הזה נכתבה תורה שבעל פה!
דווקא איפה שנראה לך לא מסתדר - שמה כל העלייה שלך נמצאת שמה!
מרן הבית יוסף התחתן שש פעמים. בחתונה השישית שלו הוא היה בגיל שמונים. הוא התחתן בגיל שמונים. הוא ראה שאשתו הייתה מאוד צעירה. היא מאוד רוצה ילדים, מאוד רוצה ילדים.
מרן הבית יוסף, יש לו את המגיד, יש לו מגיד. אומר לו: "מגיד, אשתי רוצה ילדים. מה קורה? למה, למה אין לי ילדים?".
אומר לו המגיד - [מספר את זה הרב בן ציון מוצפי בפרשה שעברה כי תצא] - אומר לו המגיד: "תשמע, אשתך זאת של היום, אתה רואה, משמשת אותך בצורה הכי חזקה שיכולה להיות. בגלגול שעבר היא הייתה תלמיד חכם גדול מאוד. גדול מאוד מאוד. הייתה תלמיד חכם גדול מאוד. אבל הוא היה קמצן. לא קמצן בכסף, הוא לא רצה להעביר את התורה שלו לאחרים. הוא היה ענק, הוא לא רצה. גלגלו אותו באישה. גלגלו אותו באישה. ולמה? כדי שתשמש אותך. ואתה רואה שעכשיו היא מסורה אליך בלב ונפש. למה? בגלל שעכשיו היא צריכה לתקן את מה שהיה בגלגול הקודם. עכשיו היא צריכה לתקן את זה. ולכן, כיוון שבגלגול שעבר היא הייתה גבר, לכן אין מציאות שיהיו ילדים. אין מציאות שיהיו ילדים". ככה אמר לו המגיד.
אמר הבית יוסף: טוב, ישר כח. זה מה שהמגיד אומר. אני אתפלל! אני אתפלל!
שלוש שנים אחר כך נולד בן, וקראו לו יהודה. והוא שהדפיס את כל הבית יוסף. זה הקטנצ'יק הילד הזה. זה שמרן הבית יוסף נפטר בגיל שמונים ושבע. המגיד אומר לו אין לך תקנה, המגיד אומר לו אין מה לעשות, וגם מספר לך את כל הספור של הגלגול.
כל מה שאומרים "אין מה לעשות" - זה לפני התפילה! תפילה זה כבר סוגיה אחרת! זה כבר סוגיה אחרת!
לכן, בשבוע הזה שיש לנו עכשיו, כל אחד ירבה בתפילה. תפילה מעומק הלב, מאוד יקרה.
ובן אדם יתחזק מאוד להודות להשם על השנה הזאת תשפ"ה! להודות להשם! ולא חסר על מה להודות!
ואז בן אדם, בעזרת השם, נזכה כולנו יחד עם כל בית ישראל לשנה טובה ומבורכת, לעלייה גדולה, להצלחה, לכתיבה וחתימה טובה, לברכות מרובות, לישועות, לסייעתא דשמיא שתלווה אותנו כל החיים, אמן ואמן.