נח תשפ"ו
עולם חסד יבנה! להיטיב עם השני
שיעור 115
עולם חסד יבנה - להיטיב עם השני
פרשת נח תשפ"ו
רעיונות מרכזיים
- החסד כזכות להצלה מן המבול
נח ומשפחתו זכו לצאת מן התיבה בזכות החסד שעשו עם הבהמות והחיות - לא ישנו בלילות אלא האכילו כל בעל חיים במועדו. מכאן למד אברהם אבינו שאם חסד עם בהמות מביא זכות כזו, כל שכן חסד עם בני אדם, ולכן נטע אשל בבאר שבע.
- העולם החדש נבנה רק על חסד
לאחר המבול, כשאלוקים החליט למחוק את העולם הישן, הוא בנה עולם חדש שיסודו חסד בלבד. נח הטיב עם בהמות, אברהם עם גויים, משה רבנו - "וירא בסבלותם". התורה מדגישה שעל זה בלבד העולם עומד - ההטבה של אחד עם השני.
- ערך החסד בישיבת כלם
בישיבת כלם היו מוכרים בשמחת תורה לא את פתיחת ההיכל או ההקפות, אלא את הזכות לעשות חסד - מי יזכה לנקות את השירותים, לטאטא את בית המדרש, לשפוך את המים המלוכלכים. הסבא מכלם בגיל 80 צעק על מי שרצה לעזור לו כי "בא לקחת ממני את הזכות".
- מידה כנגד מידה - הטבה מביאה ישועה
רב חיים שפירא קיבל על עצמו להקים ארגון חסד כשבתו הייתה גוססת מחיידק קטלני, לאחר שחלם על רבי דוד אבוחצירא שהבטיח "מידה כנגד מידה". באותו רגע שקיבל על עצמו - בשעה 2 בלילה - המצב התייצב באופן נסי, והפרופסור החילוני החל לצום ביום כיפור.
- אנשים רוצים רק שיתייחסו אליהם
היום אנשים לא מחפשים ארגונים או עזרה גדולה, אלא רק שמישהו יתייחס אליהם. טלפון אחד של התעניינות יכול להציל חיים (כמו הבת שרצתה להתאבד), להציל אברך מעזיבת הכולל, או לעשות שלום בית. "וואי, מתעניינים בי! אני חשוב!"
- לחזק ולעודד במקום להקטין
כשמישהו מקבל הישג או מעלה רעיון, במקום להגיד "יש לחלוק" או להקטין אותו, צריך לחזק ולעודד. הרב יוסף חיים סימן טוב כתב 15 ספרים של 700 עמודים כל אחד, רק בזכות הסכמה מעודדת של הרב עובדיה שנתנה לו ביטחון עצמי.
- גמילות חסדים מכפרת כמו קרבנות
לאחר חורבן בית המקדש אמר רבי יוחנן בן זכאי לרבי יהושע בן חנניה שיש לנו כפרה שהיא כמו בית המקדש - גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח". וכמו שהמזבח לא היה בטל יום אחד מקרבנות, כך לא יהיה אדם חסר יום אחד מעשיית חסד.
- שיא העלייה - לחשוב על השני
שיא העלייה של הבן אדם היא כשהוא יודע לחשוב אחד על השני. אפילו דבר קטן כמו תפילה קצרה "ריבונו של עולם, שלח רפואה שלמה לפלוני" כשרואים מודעה של בקשת רחמים - זה מה שנדרש, ובכל זאת אנשים מתעלמים.
הסיפורים בשיעור
- הסבא מכלם והחבית של המים
רבי ירוחם לוינסון נשלח ללמוד אצל הסבא מכלם בן ה-80, וראה אותו מרים חבית מים מלוכלכים לשפוך. כשרצה לעזור, צעק עליו הסבא: "אתה בא לקחת ממני את הזכות לשמש את בעלי בית המדרש?" בישיבת כלם היו מוכרים בשמחת תורה את הזכויות לעשות חסד - לנקות שירותים ולטאטא.
- הבת הגוססת וחלום ההצלה
בתו של רב חיים שפירא הייתה גוססת מחיידק קטלני בליל שבת, והרופאים נתנו לה 24 שעות לחיות. בשעה 2 בלילה חלם על רבי דוד אבוחצירא שאמר לו שאם יקבל על עצמו להטיב עם אנשים, בורא עולם יטיב עמו. קיבל על עצמו להקים ארגון חסד, ובאותו רגע המצב התייצב נסית. הפרופסור החילוני התרגש כל כך שהחל לצום ביום כיפור.
- הרב גרוסמן והבת שרצתה להתאבד
הרב גרוסמן ממגדל העמק התקשר לבת ששנים קודם למדה אצלו, בדיוק כשהיא כתבה מכתב פרידה לפני התאבדות. היא ביקשה מהקב"ה סימן אם היא חשובה לפניו, ועשר שניות אחר כך הרב התקשר. הוא נסע אליה, חיזק אותה, והיום היא נשואה עם ילדים.
- האברך בדיכאון שחזר לחיים
אחיו של הרב היה מגיע כל יום לאברך שנפל לדיכאון, מכין לו סלט ומאכיל אותו. בערב היה מתקשר ומבקש ממנו ללוות אותו ל"הליכה רפואית" כדי להוציאו מהבית. חצי שנה עשה זאת יום יום עד שהאברך חזר לדרכו. הרב אומר: "אם הייתי עושה זאת פעם אחת, הייתי מרגיש קרוב לבבא סאלי".
- המשפחה שנותרה לבד
יהודי נכנס לכלא ומשפחתו נותרה מנודה - האישה פוטרה, הילדים גורשו מהתלמוד תורה ואוימו בהכאות. הרב מרדכי מצא את הילדים, אמר "מהיום אני אבא שלכם", ודאג להם 8 שנים - אוכל, פרנסה, חשבונות, בר מצוות - עד שהאב השתחרר. האמא סיפרה שבכו כששמעו "שלום עליכם" אחרי 7 חודשי בדידות.
- האלמנה והשבת הראשונה
אישה צעירה נותרה אלמנה, והדבר הקשה ביותר היה השבת הראשונה בלי בעל. הרב מרדכי הגיע, רקד עם הילדים "שלום עליכם", שר איתם, עשה קידוש - "אתם לא לבד פה, אני איתכם". שינה את האווירה לגמרי בבית.
- האברך עם תעודת הוראה
אברך קיבל תעודת מוראות, והרב מרדכי - שכבר 20 שנה פוסק הלכות וכל האדמו"רים באים אליו - הגיע לכולל ושאל אותו לפשוט ספקות הלכתיים לפני כולם. האברך הבין בפעם השנייה שזה כדי לרומם אותו ולתת לו ביטחון.
- הרב יוסף חיים סימן טוב והסכמת הרב עובדיה
כשהיה בישיבה קטנה, כתב חידושי תורה והצטברו 50 דפים. חבריו דחפו אותו לבקש הסכמה מהרב עובדיה למרות שחשב שאינו ראוי. הרב עובדיה כתב לו חצי דף שבחים, והוא קרא אותם 200 פעמים. העידוד הזה נתן לו כוח לכתוב 15 ספרים של 700 עמודים כל אחד.
- החברותא שהציל מעזיבת הכולל
אברך עזב כולל לחפש עבודה בגלל קשיי פרנסה. החברותא שלו התקשר אחרי יומיים: "מה לעבוד? אתה החברותא שלי, תבוא תלמד!" בזכות הטלפון הזה האברך חזר ללמוד, וכבר 6 שנים הוא בכולל. "אם הוא לא היה מתקשר, הייתי עובד באיזו פיצה".
- האברך החולה ושלום הבית
אברך היה חולה שבוע בבית ואף אחד מהכולל לא התקשר. חצי שנה אחר כך, כשפרצה מחלוקת עם אשתו, היא טענה: "שבוע היית חולה ואף אחד לא התקשר - סימן שלא אכפת לאף אחד אם אתה בכולל או לא!" האברך אמר: "אם אחד היה מתקשר, היה עושה לי שלום בית".
תמלול השיעור
שבת שלום ומבורכת, שבוע טוב, חודש טוב. חשון בראשי תיבות - חיים שמחים ומלאים נחת. בעזרת השם, כן יהי רצון.
המדרש כותב: שאל אברהם אבינו את שם בן נח. מדרש הזה, אתם מכירים אותו, זה על זה אני בונה את השיחה, על המדרש הזה.
שאל אברהם אבינו את שם בן נח: "באיזו זכות יצאתם מן התיבה?" זה שהם נכנסו, לא דיברו על זה, רק הזכות שהם יצאו מהתיבה.
אמר לו: "בצדקה שהיינו עושים שם, היינו עושים שם צדקות". בצדקה הזו - זה הזכות שיצאנו.
אמר לו אברהם אבינו: "מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שמה? והלא לא היו שמה אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושים צדקה?"
אמר לו שם בן נח: "עם הבהמה ועם החיה ועם העופות. שלא היינו ישנים בלילות, אלא נותנים לפני כל אחד מאכלו".
אותה שעה אמר אברהם אבינו: "ומה אלו, שכל מה שעשו צדקה עם בהמה וחיה, בזכות זה יצאו מן התיבה. וכיוון שעשו צדקה יצאו - ואני, אם אעשה חסד עם בני אדם, על אחת כמה וכמה!" באותה שעה נטע אברהם אבינו אשל בבאר שבע, וזה אשל - אכילה, שתייה, לוויה.
פלא פלאים. אברהם אבינו שואל את שם בן נח: "מה הזכות שזכיתם לצאת מן התיבה?" אמר לו: "עשינו חסד עם הבהמות". אמר אברהם אבינו: "אם חסד עם הבהמות כאלו זכויות עצומות, אני אעשה חסד עם בני אדם!" ואברהם אבינו עשה חסד עם בני אדם, כל מה שאיש החסד אברהם אבינו - זה הגיע מהסיפור של שם בן נח.
הסבא מסלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, שלח את רבי ירוחם ממיר בשנה האחרונה של הסבא מקלם. הסבא מקלם היה אז בגיל שמונים. שלח אותו ללכת ללמוד אצלו שנה שלמה [הוא היה תלמיד המובהק של הסבא מסלבודקה]. אמר לו: "אני רוצה שאתה תלך תלמד ממנו שנה שלמה מהסבא מקלם".
הסבא מקלם היה בגיל שמונים, מבוגר מאוד, חולה מסוכן מאוד. פעמים שהיה מדבר, היה יוצא לו דם מהגרון מרוב שהיה חולה מאוד מסוכן.
אומר: "הגעתי לישיבה, הגעתי לקלם. כשאני מגיע לקלם, בתקופה של פעם לא היו מים ליטול ידיים. אז מה שהם היו עושים? היו ממלאים חבית בפתח של הבית כנסת, והיה שם איזה כיור, וצינור שמוריד את המים לחבית למטה".
"אני כשמגיע", מספר רבי ירוחם ממיר, "אני נכנסתי לישיבה, אני רואה את הסבא מקלם, בגיל שמונים, מבוגר, מרים את החבית של המים - אלו של המים הלא נקיים - כדי לשפוך אותם בחוץ. אמרתי: 'מה? אף אחד פה לא עוזר לו? אף אחד פה לא עוזר?' רצתי מיד לעזור לו. איך שאני בא להניח את היד, הוא נתן לי כזאת צעקה, אני ברחתי".
הוא אומר לי: "אתה בא לקחת ממני את הזכות, לזכות לשמש את באי בית המדרש? מאיפה יש לך את הזכות הזאת לבוא לקחת לי את הזכות הזו? מאיפה הייתה לך מחשבה לקחת לי את הזכות הזאת לשמש את אנשי בית המדרש?"
אומר לו: "את זה היו מוכרים בקלם בשמחת תורה". מה היו מוכרים בקלם בשמחת תורה? כמה דפי גמרא, כמה מסכתות אתה מוכן בשביל לשפוך את המים של המים האלו? לא היו מוכרים לא פתיחת ההיכל ולא הקפות ולא שום דבר. היו מוכרים את החסדים - מי יזכה לנקות את השירותים, ומי יזכה לקחת את המים לביוב, ומי יזכה לטאטא את הבית מדרש. את זה היו מוכרים. איך אפשר לעשות חסד אחד עם השני.
כשהסבא מקלם שפך את המים, חזר. אומר לו: "כמדומני שאתה פה תלמיד חדש". אומר לו: "הרב, עכשיו הגעתי".
"אז אני אגיד לך. תראה, אלוקים החליט למחוק את העולם. היה מבול. אלוקים החליט שגמרנו, זהו, העולם הזה כבר לא יהיה יותר. אז מה עושים? אז בונים עולם חדש. איך נבנה אותו? אמר בורא עולם: 'אני בונה אותו רק בחסד, בהטבה אחד לשני'".
"עכשיו תראה, נח למי הטיב? הטיב עם בהמות וחיות. זה ההטבה שהייתה לו. ובזכות זה נבנה עולם. בזכות ההטבה שהטיב עם חיות ובהמות, מזה נבנה עולם".
"אחריו בתור היה אברהם אבינו. אברהם אבינו עם מי הטיב? עם גויים. לא עם יהודים. כולם היו גויים. איתם הוא הטיב".
"אחריו בתור הגיע משה רבנו. משה רבנו - 'וירא בסבלותם'. זה משה רבנו. רק את זה התורה מדגישה. שאר הדברים התורה לא מדגישה. כי התורה רוצה להגיד לך: אתה יודע על מה העולם עומד? העולם עומד רק על זה שאתה מטיב אחד עם השני. ההטבה שאתה זוכה להטיב אחד עם השני, על זה כל העולם עומד".
סיפר רבי חיים שפירא. יש לו ארגון בנתניה. הארגון הזה קוראים לו "רפאנו ונוושע". זה השם של הארגון.
הוא כותב שלפני עשרים שנה בערך [אולי קצת יותר], הבת שלו חלתה בבית. היה לה חום, אני יודע מה, שפעת. ואתה יודע, נותנים כוס תה, קצת אקמול. אבל זה לא עבר. לא רק שלא עבר, המצב נהיה יותר גרוע, התחיל לעלות לה החום.
לא הייתה ברירה, לקחו אותה לבית חולים. כשהגיעו לבית חולים, אחרי כמה בדיקות, אומר לו הפרופסור: "התגלה שבבת שלך יש חיידק הטורף". אומר לו הבן אדם: "תראה, החיידק הזה כבר פגע בכליות, פגע בריאות. אם הוא פוגע בכבד, נשאר הכי הרבה עשרים וארבע שעות לחיות. יותר מזה, אין מה לעשות יותר".
אותו יום שהפרופסור אמר לי את זה, זה היה ליל שבת. למי אני אתקשר? שבת היום! למי אני אתקשר? עם מי אני אתייעץ? עם מי אני אבכה? את מי אני אשאל? אין כלום. כולם שבת, כולם בבית. אין לך מה לעשות.
פשוט ישבתי, קראתי תהילים. מה אני יכול לעשות? אני יושב, ואני קורא תהילים, בוכה, וקורא. ידעתי שהמצב כמו שאמר לי הרופא: "תתכונן להכי גרוע שיכול להיות".
שתיים בלילה, העייפות הייתה קשה מאוד, נרדמתי. בחלום, אני חולם את רבי דוד אבוחצירא. לידו עומד גם אבא שלו, הבבא מאיר.
ואז רבי דוד אבוחצירא שואל אותי: "למה פניך נפולות? למה אתה ככה נראה?" אומר לו: "כבוד הרב, מה אתה לא יודע? הבת גוססת! הבת גוססת! הבת לא... מה אני יכול לעשות?"
אומר לו רבי דוד: "אם תקבל על עצמך להטיב עם אנשים, להטיב עם אנשים, בורא עולם מידה כנגד מידה יטיב איתך וישלח רפואה שלמה לבת שלך".
אני התעוררתי מהחלום, אמרתי: "ריבונו של עולם, אם אתה שולח רפואה שלמה לבת שלי, אני מקים ארגון שעוזר לחולים, למשפחות שלהם, לאוכל. אם אתה עוזר, אני עושה את זה".
בבוקר מוקדם הגיע הפרופסור. הגיע הפרופסור בבוקר מוקדם, אומר לי: "בלילה התקשרו אליי האחיות ואומרות לי שבשעה שתיים בלילה המצב התייצב". אמרתי: "אין מצב כזה מצד המציאות!". "אני רק לא רציתי להגיד לך כי המצב כבר היה גמור. רק לא רציתי לייאש אותך, אז אמרתי לך עשרים וארבע שעות, אבל זה גם היה פחות. פתאום האחיות מתקשרות בבשורה - המצב התייצב. באתי לראות בבוקר. תגיד, מה עשית? מה יש לכם אתם הדתיים? יש לכם איזה משהו מיוחד שאתם יכולים לעשות משהו? ממש תחיית המתים!". אמר לו: "זה ממש תחיית המתים".
מה אני אספר לו? מה אני אספר לפרופסור החילוני הזה? מה אני אספר לו? שיש קבלות ויש הטבה אתה מטיב עם אחרים?
אומר לי הפרופסור: "תראה, אני גר בקיבוץ בית השיטה. מעולם לא צמתי בכיפורים. אני גם מעולם לא קיימתי שום מצוות. היום, אחרי מה שהיה אצלך, אצל הבת שלך, אני מאמין שיש אלוקים. תראה, אני רוצה שתגיד לי - בעוד שלושה ימים יחול כיפורים. אני רוצה שתגיד לי מתי כניסת הכיפורים ומתי היציאה של כיפורים. אני רוצה פעם ראשונה בחיים שלי לצום בכיפורים". ככה אמר.
מספר האברך הזה: "מה אני אגיד לך? אתה יודע, זה היה בשעת קבלה. אבל אני אברך שמפחד מהצל שלי. אמרתי: 'מה, אני אקים ארגון?' תשמע, בשעת הקבלה קיבלתי על עצמי שאני אקים ארגון, אבל בתכלס, כשהגיע שלב הביצוע, אני אברך מאוד מאוד מאוד ביישן. איך אני אקים?"
אמרתי: התחייבת, קיבלת, תתחיל'. וברוך השם, הארגון הזה עוזר מאוד מאוד לחולים, למשפחות, דואג לאוכל, דואג לכספים לאנשים, ממש אי אפשר להאמין.
במשך עשרים שנה, כל שנה לפני כיפורים, מתקשר לפרופסור הזה, שואל מתי כניסת יום כיפורים, מתי יציאה - אני רוצה לצום.
אומר הרב חיים שפירא שליט"א, הבן אדם הזה: "אם היו שואלים אותי בחיים שלי מה אני רוצה להיות, אני רציתי להיות אברך כל החיים שלי. זה מה שרציתי להיות. אבל אלוקים הכין לי דרך אחרת, אני לא יודע מה. דרך של הטבה, איך אני יכול להטיב אחד עם השני. שזה שולח לבן אדם תחיית המתים כפשוטו, תחיית המתים".
כל אחד מאיתנו באמת צריך לראות איך אני יכול לדאוג להטיב אחד עם השני.
עכשיו תראה, לא מבקשים מבן אדם דברים גדולים. כל אחד מאיתנו חושב: "תשמע, לפתוח ארגון לא בשבילי". לא דיברנו על ארגון, כלום! אני אומר לך על כלום. היום אנשים לא מחפשים ארגונים. מחפשים רק שמישהו יתייחס אליהם. לא יותר מזה. זה מה שאנשים צריכים היום. אנשים לא רוצים כלום, כלום, כלום לא רוצים.
סיפרנו את הסיפור הזה שנה שעברה, אבל הסיפור הזה, כיוון שהמכשיר לא קלט אותו, אז אנשים מסתמא שכחו אותו. כי אם היה כתוב בדפים, אז זוכרים אותו, אבל שכחו אותו, אז אני אחזור עליו.
סיפר הרב גרוסמן, הרב של מגדל העמק: "מדי פעם, כשיש לי זמן", ככה הוא אומר, "אני מגיע למשרד, מוציא מהקלסרים את כל השמות של הבנות שלמדו אצלי, ואני מתקשר לשאול בשלומן. זה מה שאני עושה. ככה זה מה שאני עושה. מדי פעם", אומר, "אין לי הרבה זמן, אבל כשיש לי זמן, ככה אני עושה".
"יום אחד, הגעתי למשרד מוקדם, לא היה לי מה לעשות. הגעתי, הוצאתי מהקלסרים, בת ראשונה אני מתקשר. איך שאני מתקשר, הבת פורצת בבכי. בוכה, בוכה, בוכה. אני לא הבנתי מה קרה. כאילו מה, אני מתקשר לשאול בשלומך, מה את בוכה לי פה? בוכה מאוד. אני שואל אותה, אחרי שהיא לקחה רגע להירגע, אני שואל אותה: 'תגידי, למה את בוכה?'"
"'אני אספר לך כבוד הרב. אני מאז שעזבתי את המקום פה, הדרדרתי למטה. הגעתי עד מקום שאי אפשר יותר להדרדר. הגעתי עד שאול תחתית. נמאס לי מהחיים. החלטתי שאני עולה לעולם שכולו טוב. אני יושבת כותבת מכתב, פרידה מההורים שלי. אני כותבת מכתב פרידה מההורים, מהמשפחה. כותבת מכתב'".
"'כשאני כותבת את המכתב, אני אומרת: ריבונו של עולם, תגיד, אני חשובה לפניך או לא חשובה לפניך? אם אני חשובה לפניך, תן לי סימן. תן לי סימן. כבוד הרב, עשר שניות עברו, אתה מתקשר. עשר שניות!'"
התרגשתי מאוד. התחלתי לבכות. "איפה את נמצאת?" אומר לה הרב גרוסמן, "איפה את נמצאת?" נסע אליה, חיזק אותה, הכניס אותה לאיזו מדרשיה. "הייתי בחתונה שלה", אומר הרב גרוסמן, "התחתנה עם חוזר בתשובה חזק מאוד. הקימה בית נאמן בישראל".
לפעמים הרגשה טובה שאתה נותן לשני. אל תחשוב שצריך הרבה דברים. מהרגשה טובה שאתה נותן לשני, אתה לא יודע מה אתה יכול לעשות.
שבוע שעבר נפטר אחי. אני אספר כמה סיפורים עליו, ואני אסיים את ההתחלה. סיפור אחד אני רוצה לספר, זה לא בשבילנו הסיפור, לא בשבילנו. אבל אני מספר אותו רק כדי שניקח משהו.
היה איזה אברך בכולל שנפל ברוחו. נכנס לדיכאון, נכנס לדיכאון, נפל ברוחו. ובדרך כלל אנשים בדיכאונות, איפה הם נמצאים? יושבים בפינה שלהם, הם לא זזים. אתה יודע, השם ירחם עלינו.
אחי, הרב מרדכי, שמע את זה. היה הולך כל יום לאברך הזה. אחרי התפילה הולך לאברך, דופק לו בדלת. בא, מכין לו סלט. אחרי שגומר להכין לו סלט, מאכיל אותו. מאכיל את האברך הזה. מאכיל אותו, שר איתו שירים. מאכיל אותו, גומר, והולך לכולל.
בערב היה מתקשר אליו ואומר לו: "תשמע, הרופא אמר לי שאני צריך לעשות סיבוב לרפואה. אני צריך קצת לעשות סיבוב. תשמע, ללכת לבד משעמם, ללכת לבד. אני צריך שמישהו יבוא איתי. תעשה טובה, תבוא איתי".
היה הולך אליו הביתה, מוציא אותו מהבית. הוא עושה את הסיבוב, ומדי פעם היה שר איתו שירים, היה מדבר איתו. חצי שנה היה יום יום הולך אליו, עד שהבן אדם חזר לדרכו.
אם אני הייתי עושה את זה פעם אחת, פעם אחת הייתי עושה את זה אני, הייתי מרגיש שאני קרוב לבבא סאלי. אם הייתי עושה את זה פעמיים, בבא סאלי קרוב אליי. אני אומר לך, אם הייתי עושה את זה פעמיים, זה אמת. כמה אנחנו צריכים קצת, אתה יודע, להסתכל אחד על השני, לחשוב אחד על השני.
שיא העלייה של הבן אדם. שיא העלייה של הבן אדם - שבן אדם יודע לחשוב אחד על השני.
היה עוד אברך אחד - שהשם ירחם עליו - באמת אסור לקרוא לו אברך. היה איזה יהודי אחד שהשם ירחם, עשה מעשים שלא צריכים לעשות אותם, ושמו אותו בכלא. ואת אשתו פיטרו מהעבודה, בגלל שהיא אשתו של ההוא. אז פיטרו אותה מהעבודה. ואת הילדים זרקו מהתלמודי תורה. מסכנים, הם לא אשמים בכלל! זרקו אותם ואמרו להם: "אם אנחנו נראה אתכם ברחוב, אנחנו נרביץ לכם!".
עבר איזו תקופה מסוימת. יום אחד, אחי הרב מרדכי עובר ברחוב, רואה את השני ילדים האלו. "למה אתם לא באים לתפילה?" "אנחנו מפחדים שאנשים ירביצו לנו. מפחדים שאנשים ירביצו לנו".
ואז הוא אמר: "לא, לא, אני אבא שלכם. מהיום אני דואג לכם. אני אבא שלכם ואני דואג לכם".
וככה הוא לקח אותם לבית כנסת, התפלל איתם, החזיר אותם הביתה. כשהחזיר הביתה אמר: "תקראו לאמא". כשקראו לאמא, אז הוא אמר לה: "אמא, אל תדאגי. מהיום אלו הילדים שלי. אני דואג להם להכל".
סיפרה האמא - האמא באה סיפרה את זה - היא אמרה: "שכשכולם אמרו שלום עליכם בבית, אנחנו בכינו. אנחנו שבעה חודשים בבית לבד. ילדים בלי תלמוד תורה, אין פרנסה, אין כלום. סוף סוף יש בן אדם אחד שמתייחס אלינו!"
והוא דאג להם במשך שמונה שנים. שמונה שנים! כל שבת דאג להם להביא להם אוכל, להביא פרנסה, לשלם את החשמל, לשלם את המים, לשלם את הכל. כל מה שצריכים. בר מצוות לילדים, הכל! במשך שמונה שנים, עד שבעלה השתחרר מהכלא.
פלא פלאים. כמה הגודל של ההטבה שהייתה.
הייתה איזו עוד איזו אישה אחת שנפטר בעלה צעיר ונשארה אלמנה. הדבר הקשה ביותר זה השבת הראשונה. שבת הראשונה בלי אבא. בשבת הראשונה נכנסו הביתה, משהו - שתי דקות, דפיקות בדלת.
מי הגיע? הגיע הרב מרדכי. הגיע הרב מרדכי, נכנס, אמר להם: "אתם לא לבד פה, אני איתכם". לקח את הילדים, רקד איתם 'שלום עליכם', שר איתם, מה, עשה - ממש מצב אחר לגמרי. אחרי שסיים, עשה איתם קידוש ואחר כך הלך הביתה. זה בפן של ההטבה.
עוד פן אחד שאני רוצה לדבר עליו, שזה פן מאוד מאוד חשוב בשבילנו.
היה איזה אברך שקיבל תעודה של 'מראות', שהוא יכול עכשיו להיות פוסק בענייני 'מראות'. הרב מרדכי שמע שהוא יכול לראות מראות. האברך הזה היה לומד באיזה כולל בטבריה. יום אחד, הרב מרדכי מגיע לכולל. "מה, רבי מרדכי, מה יש לו לעשות פה?" הרב מרדכי הגיע, נכנסו, אסף את כל האברכים. כל האברכים הוא אסף.
הוא אומר לאברך הזה: "תשמע, שמעתי שקיבלת תעודה של מראות. יש לי מלא ספקות שאני מסופק בהם, מה צריכים לעשות. אתה יכול לפשוט איתי הספקות?" הוציא לו חבילה של 'מראות', אמר לו: "תעשה טובה, אם אתה יכול באמת לפשוט את כל הספקות שיש לי?"
אומר: "אני בהתחלה לא שמתי לב. הרב מרדכי כבר עשרים שנה הוא רואה 'מראות', עשרים שנה! כל הכוללים, כולם - כולל צאנז וקרלין ולעלוב - כולם באים אליו בעניינים האלו. כולם, כולם, כולם באים אליו! האדמו"ר מצאנז אמר ללכת רק אליו, ככה, וכולם הולכים אליו. ופתאום הוא בא שואל אותי שאלות!"
אומר: "אני לא ידעתי. בפעם השנייה תפסתי. הוא בא פעם השנייה ולא ידעתי מה הוא רוצה". כל זה כדי לרומם את האברך הזה. "אה, קיבלת תעודה? פששש, מחזיקים ממך!"
היום אם איזה אחד מקבל תעודה, דבר ראשון מה אתה אומר לו? "תשמע, דבר ראשון זה סתם רב. הרב הזה שהלכת אליו - סתם רב. דבר שני, גם אם זה רב, אתה לא יודע לראות טוב. אתה בעצמך קצת זה... דבר שלישי, אף אחד לא סומך עליך".
אחד אומר: "תשמע, עלה לי איזה רעיון", מה אתה אומר לו? מילה ראשונה שאתה אומר לו: "יש לחלק...". למה אתה לא אומר 'ישר כוח'? תגיד ישר כוח!
יש ספר "קרן יוסף" של הרב יוסף חי סימן טוב. הספרים הדקים שלו, זה אני חושב שבע מאות עמודים. הדקים, הכי דקים שיש לו, שבע מאות עמודים. לא יודע כמה יש לו, איזה חמש עשרה ספרים.
הוא אמר שמאיפה יצאו הספרים האלו? הוא כשהיה בישיבה קטנה, אז הוא היה כותב לבחורים שלושה חידושים בדף. שלושה חידושים. חידוש אחד לסעודה ראשונה, סעודה שנייה, סעודה שלישית. "מאיפה לקחתי את זה? מ'מעיינה של תורה', אתה יודע, מהספרים. הייתי מלקט, כותב. עם הזמן, עבר שנה, הצטברו חמישים דפים".
"מישהו אמר לי: 'בוא נלך לרב עובדיה יכתוב לך הסכמה'. מה אתה עושה צחוק? מה הרב עובדיה יכתוב לי הסכמה? על מה יכתוב לי הסכמה? זה כלום לא שלי. אני רק פשוט העתקתי, צילמתי, כתבתי, זהו. אין פה כלום!"
"תבוא נלך לרב עובדיה יכתוב לך הסכמה". "אני לא רציתי. דחפו אותי הבחורים - בוא, בוא נלך. הלכנו לרב עובדיה. הלכנו לרב עובדיה, סיפרנו לו בדיוק כמו שהיה. הוא הוציא את הבלאנק שלו וכתב לי שבחים. חצי מהדף שבחים עליי. אני את השבחים האלו קראתי אותם מאתיים פעמים. אני חוזר, קורא אותם. מה, באמת הרב עובדיה מחזיק ממני? באמת הרב עובדיה מחזיק? מה, אני שווה משהו? אני שווה? אני שווה משהו? אמרתי לעצמי: אני אתחיל לכתוב".
משם יצאו ספרים. אני אומר לכם, הדקים, הדקים - שבע מאות עמודים. ספרים נפלאים ביותר, ממש נפלאים ביותר. תראו בהסכמות לספרים, מה כותב עליו רבי דוד כהן ראש ישיבת חברון. איך הוא משבח אותו בצורה שלא ניתן לתאר. באמת איזו גאונות, באמת הוא גם גאון. הוא אומר: "תדע לך, כל זה יצא מהדחיפה הראשונה של הרב עובדיה שדחף אותי לכתוב. דחף אותי".
אנחנו צריכים לצאת מפה, לזמן חורף, כל אחד איך שאתה יכול להטיב אחד עם השני.
יש אברך בכולל, אני סיפרתי את זה, ועם זה אני אסיים עכשיו. אני הייתי פה באחד הכוללים, מסרתי שיעור על הנושא [כבר סיפרתי את זה גם פה, אבל אני אספר את זה עוד פעם].
אחרי השיחה, יצאו שני אברכים. אחד האברכים אמר לי: "הרב, אני רוצה לספר לך. אני קניתי דירה עם משכנתא, והמלגה של הכולל לא הספיקה לי. החלטתי שאני רוצה לעבוד. אני רוצה ללכת לעבוד. יצאתי, הלכתי לחפש עבודה, לא מצאתי. אחרי יומיים, התקשר אליי החברותא שלי. אומר לי: 'איפה אתה?' אמרתי לו: 'אני, זהו, סיימתי את הכולל, אני הולך לעבוד'. אומר לי: 'מה לעבוד? אתה החברותא שלי, תבוא תלמד!' אומר: 'לא'. אומר לו: 'לא, לא, אני רוצה שתבוא תלמד!' באתי ללמוד. כבוד הרב, מאז עברו שש שנים. בזכות הטלפון הזה, אם הוא לא היה מתקשר, הייתי עובד באיזה פיצה וזהו".
אחר כך, האברך השני סיפר לי: "הרב, אני רוצה לספר לך סיפור. אני הייתי בחורף חולה שפעת, שבוע שלם הייתי בבית. עבר, נגמר, חזרתי לכולל. חצי שנה לאחר מכן, פרצה מחלוקת ביני לבין אשתי. ולא יודע מה, פתאום אשתי התנפלה עליי. אומרת לי: 'אתה בכולל שותה רק קפה ותה, זה מה שאתה עושה!' טוב, מה אני אגיד... 'מה את מדברת? אני לומד טוב!' 'איזה לומד טוב? אתה לא עושה כלום!' 'מאיפה את יודעת?' היא אומרת לי: 'שבוע היית בבית חולה, אף אחד לא התקשר! מה זה אומר? שאם אתה נמצא או לא נמצא, זה בדיוק אותו דבר!' כבוד הרב, אם אחד היה מתקשר מהאברכים, היה עושה לי שלום בית!".
אז לא מבקשים מבן אדם - אל תלך לבית של האברך הזה, אל תאכיל אותו, אל תעשה כלום, אל תשיר איתו שירים, כלום. יש לך טלפון, תתקשר. אתה יודע מה אתה יכול לעשות בטלפון אחד? תתקשר. בן אדם אומר: "וואי, מתעניינים בי! אני חשוב!" אתה יודע מה אתה יכול לעשות?
תולים מודעות, כל מיני מודעות, "בקשו רחמים על פלוני". אנשים רק את זה מדלגים. קוראים את כל המודעות חוץ מ"בקשו רחמים". למה? תתפלל! לא מבקשים ממך לא פרק תהילים. לא מבקשים ממך שום דבר. "ריבונו של עולם, שלח רפואה שלמה לפלוני בן פלונית". זהו. זה מה שמבקשים. לא יותר מזה, לא יותר מזה. ואנשים מתעלמים. למה אתה מתעלם?
כמה צריך באמת לחשוב אחד על השני. כל הפרשה של נח, כל הזכות שהעולם נבנה, זה רק הזכות של ההטבה שנח הטיב לבהמות. מזה נבנה העולם. כל שכן אם בן אדם מטיב עם חברו, מי יכול לתאר?
אני מסיים במדרש. המדרש הזה קראנו אותו פה, אבל כיוון שהמדרש הזה מפוצץ, אני מאוד אוהב אותו ואני חושב שהוא מאוד מחזק. אני בזה מסיים.
כותב המדרש: "מעשה ברבי יוחנן בן זכאי ורבי יהושע בן חנניה שהיו הולכים בדרך". עכשיו, הם היו בזמן החורבן. הם לא היו כמונו, שאנחנו לא יודעים בכלל מה זה בית המקדש. הם היו בזמן שהיה בניין, היו בזמן גם שנחרב הבית.
הלכו בדרך, ואז היה מתאונן רבי יהושע בן חנניה ואומר: "אוי לנו, מקום שמתכפרים בו עוונותינו שהוא חרב! אוי לנו..." זה דבר כזה מפחיד זה.
אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה". כמו בית המקדש. איזו כפרה? "ואיזו זו? זו גמילות חסדים. שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'".
כותב החפץ חיים, "וכיוון שהם מכפרים עוונות כמו הקרבנות, מוכרח האדם להידבק בהם תמיד. כי העוונות מצויים תמיד. וכמו שהמזבח שלא היה בטל אפילו יום אחד מהקרבת קרבנות, לא יהיה אדם חסר יום אחד מעשיית חסד".
לכן כל אחד מאיתנו יראה איך אני יכול להטיב אחד עם השני, לגמול חסד אחד עם השני. מכפרים לו את העוונות. אין לנו הבנה מה זה עוון. בגלל זה אנחנו לא מתרגשים מזה. אבל עוון זה דבר שלא ניתן לתיאור, מה החומרה של עוון, ויש דבר שמכפר לך את העוון!
יזכה אותנו השם, שזכות מרן הרב עובדיה, שבזכותו שישמור עלינו השם מכל רע, ובשמיים הוא יתפלל עלינו לפני בורא עולם, שישמור אותנו שיהיה חורף מוצלח, מבורך, עם הרבה חשק ושמחה בלימוד תורה. שנזכה בעזרת השם לסיים את זמן חורף - מהיום לחשוב על הסיום של זמן חורף - איך נזכה לסיים אותו באמת בדבקות, בעלייה, בהטבה אחד עם השני. ונזכה בעזרת השם למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.