ויצא תשפ"ה
לחיות עם השם - אמונה וביטחון
שיעור 118
לחיות עם השם - אמונה וביטחון
פרשת ויצא תשפ"ו
רעיונות מרכזיים
- אמונתו המופלאה של יעקב אבינו
יעקב אבינו עבד אצל לבן שבע שנים ברציפות, יום ולילה, ולמרות שרומה בסוף - המשיך לעבוד עוד שבע שנים באותה מסירות. זו דרגת אמונה על-אנושית שמלמדת שאם משהו מגיע לך - יגיע עד היד, ואם לא - אף השתדלות לא תעזור.
- גבורתו הפיזית והרוחנית של יעקב
יעקב היה גיבור עצום שיכול להרים אבן שעשרים רועים לא יכלו לגלול. למרות כוחו העצום, כשלבן רימה אותו הוא לא הגיב באלימות אלא המשיך לעבוד באמונה - וזו הגבורה האמיתית.
- התוצאה של האמונה - הכל לטובה
מה שנראה כרמאות של לבן הביא בסוף לכך שרחל מסרה את הסימנים ללאה, ומזה תבוא הגאולה. הדברים שנראים הכי קשים הם בסוף הכי מסתדרים והכל לטובתך.
- להכניס את אלוקים לחיים
הרב יחזקאל לוינשטיין לימד שאפשר ללמוד טוב, להתפלל טוב, לעשות מעשים טובים - ובכל זאת לא להכיר את אלוקים. צריך להכניס את אלוקים בתוך הלימוד, בתוך התפילה, להתחיל לחיות את אלוקים.
- שלבים בבניית אמונה - התחלה מאחרים
הדרך להכניס אמונה לחיים: שלב ראשון - להתרגל לראות השגחה בסיפורים של אחרים, שם קל יותר לזהות שהכל מהשם. על עצמנו קשה לנו לראות השגחה, אבל על אחרים קל לומר "הכל בהשגחה".
- שלב שני - דברים קטנים בחיינו
להתחיל מדברים קטנים וקלים - אוטובוס שברח זה מהשם. לא צריך שיהיה פיגוע כדי להצדיק שהאוטובוס ברח. להתרגל לחיות באמונה גם בדברים הפשוטים.
- הבעיה באמונה הסלקטיבית
כולם מאמינים שמלחמה זה מהשם, אבל כשאשתו לא הכינה ארוחת ערב - "זה אשתי". אנחנו יודעים לראות אלוקים רק בדברים גדולים, אבל בחיי היומיום לא מכניסים את האמונה.
- כוח האמונה עם התפילה
"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". גם כשנראה שכלו כל הקיצים, האמונה יכולה להביא ישועה בדרכים בלתי צפויות.
- הקב"ה מסובב את כל העולם למען המאמין
כשאדם מאמין עד הסוף, הקב"ה מסובב את כל העולם בשבילו - מביא חוקרת מאוסטרליה לפיגוע בנתניה כדי שהלב שלה יציל את הגבאי החולה.
- האמונה האמיתית - גם כשלא מסתדר
הנס הגדול אינו כשרואים ישועות, אלא כשממשיכים להאמין גם כשהעסקה נכשלה והפסדת הכל. "הנס שנשארתי חסיד" - להישאר מאמין גם כשאלוקים אומר "לא".
- חשיבות האמירה "אם ירצה השם"
סיפור החפץ חיים שלא אמר "אם ירצה השם" כשדיבר על עלייתו לארץ ישראל, ואשתו חלתה במוצאי שבת. מלמד על החשיבות להכיר שהכל תלוי ברצון השם.
הסיפורים בשיעור
- הרב ולבה והמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין
המשגיח שאל את הרב ולבה "אתה מאמין שיש אלוקים?" ושלח אותו לספר לבחורים שיש אלוקים. אחרי שבועיים הבין הרב ולבה שהכוונה להכניס את אלוקים לתוך החיים - לא רק לדעת אלא לחיות עם אלוקים בלימוד ובתפילה.
- רבי איסר זלמן מלצר על הסטייפלר
כשאחות החזון איש לא רצתה להתחתן עם הסטייפלר כי "הוא לא שומע", אמר רבי איסר זלמן מלצר: "כל העולם ישמע עליו. ראיתי את הפתק שנולד איתו - כזה גאון לא יהיה בדורות האחרונים, אבל גם הוא לא יגיע לרבי איסר זלמן מלצר".
- החפץ חיים ו"אם ירצה השם"
בפרידה מהעיירה לפני העלייה לארץ, החפץ חיים לא אמר "אם ירצה השם". רבי איסר זלמן מלצר התפלא על כך, ובמוצאי שבת אשת החפץ חיים חלתה מאוד ונטתה למשכב.
- היהודי שעבר את השואה ללא השתדלות
יהודי החליט לעבור את השואה בלי השתדלות, רק באמונה. ביום האחרון למלחמה, כשהגרמנים מיינו לפי ריצה, רץ פעמיים - פעם ראשונה שלחו ימינה ופעם שנייה שמאלה. התברר שהבריאים שנשלחו ימינה נהרגו, והחולים שנשלחו שמאלה ניצלו.
- דוד דניאל והשתלת הלב מאוסטרליה
גבאי בית הכנסת דוד דניאל נזקק להשתלת לב דחופה עם סיכויים אפסיים. הרופא הסביר שצריך תורם צעיר בריא עם דם נדיר שמוכן לתרום איברים. שבועיים אחר כך חוקרת נוצרייה מאוסטרליה נפגעה בפיגוע בנתניה, והלב שלה התאים בדיוק ואמה התירה תרומת איברים. דוד דניאל ניצל וחי עוד למעלה מעשר שנים.
- הסוחרים בפונדק - ברכת הרבי שהתקיימה
חסיד סיפר שלא היו לו ילדים 12 שנה, קיבל ברכה מהרבי ובדיוק אחרי 271 יום נולד לו בן.
- החולה האנוש שהתרפא
חסיד סיפר על אדם שהרופאים אמרו שנותרו לו שלושה ימים לחיות. הרבי בירך אותו וחודש לאחר מכן יצא בריא ושלם.
- הילד החטוף שנמצא
חסיד סיפר שבנו נחטף, והרבי הורה להביא שוטרים ותיאר להם בדיוק את המיקום - "תסעו ימינה, שמאלה, במקום הזה, בבניין הזה, בקומה הזאת". הילד נמצא בדיוק במקום שהרבי אמר.
- החסיד חב"ד והעסקה שנכשלה
חסיד חב"ד שאל את הרבי על עסקה גדולה, הרבי אמר לו לא לעשות אבל אחר כך בירך "ברכה והצלחה". הוא עשה את העסקה ופשט רגל. כששאלו "איפה הנס?" ענה: "הנס שנשארתי חסיד" - שהמשיך להאמין למרות שאלוקים אמר לו "לא".
תמלול השיעור
שבוע טוב. פרשה שלנו עמוסה בעניינים. אני רוצה לדבר רק על עניין אחד. תפס אותי מאוד.
יעקב אבינו עובד אצל בן אדם שבע שנים. שבע שנים עובד אצל בן אדם בשביל לקבל את הבת שלו, בשביל איזה דבר מסוים. בסוף הבן אדם הזה שעבדת אצלו שבע שנים רימה אותך. מה בן אדם נורמלי בעולם, בעולם נורמלי בעולם היה אמור לעשות?
אני אומר רק לדוגמה, אולי כדאי לקרב את זה ללב שלנו. אולי לקרב, זה לא אפילו לא מתחיל אפילו, אבל לקרב ללב שלנו. אם בן אדם היה יוצא, אדם נשוי, יוצא מהבית, הולך חודש שלם, אומר לאשתו, אני הולך לעיקרא לעבוד. "מה, כל הזמן את אומרת לי, את רוצה אוטו, אוטו? אין לנו כסף לקנות אוטו, אני הולך לעבוד חודש שלם בשביל".
באמת הבן אדם יום ולילה, כפשוטו, יום ולילה עבד. אחרי חודש אומר לו הבן אדם, "אני מצטער להגיד לך, מה שסיכמנו, זה לא מה שסיכמנו". מה עושה בן אדם? רגוע? אחרי עשרה כדורי הרגעה, אני לא יודע. אני באמת לא יודע מה היה עושה. אם הוא לא היה רגוע, היה מכניס אותו לתוך התנור של הפיצה, מוציא אותו מצד שני. זה הכי נורמלי, פשוט זה הכי נורמלי שיכול להיות.
יעקב אבינו, זה לא חודש אחד, לא שנה. עובד שבע שנים, כולל בין הזמנים, רצוף עובד. אתה יודע מה זה? איזה עוצמה זה? בסוף אתה עומד מולו, מה אתה אומר לו? "תגיד לי למה רימית אותי? תגיד לי ככה מדברים עם בן אדם?" אני לא מבין.
עכשיו יעקב אבינו היה מאוד גיבור. לא גיבור שאנחנו מכירים, גם לא נכיר אף פעם בחיים שלנו. כשהיינו צעירים - אתה יודע, פעם היינו צעירים - פעם אז היו מרימים, מראים לנו את האנשים אלו שיודעים להרים משקולות, אלו שיודעים להרים. אתה יודע, בזמני שהייתי ילד, היה אלוף העולם במשקלות יכול להרים 350 קילו. מאמין שהיום יש יותר. היום בדור שלנו שאנשים יותר בריאים, יכולים להרים חצי טון, חצי טון יכולים להרים.
קיצור, אז אצל יעקב אבינו, מה זה הדברים האלו? זה כמו לתפוס עיפרון, כלום, כלום. מה, אתה יודע, עשרה רועים, עשרים רועים בשביל לגלול אבן, והבן אדם, אתה יודע, מאזרח, רק מרים אותה. זה צריך להיות מישהו, משהו ברמה מפחידה מאוד, מפחידה מאוד, אתה יודע. וכזה בן אדם עומד, אתה מרמה אותו, ואתה עומד מולו. תשמע, זה משהו לא, לא, איך איך אתה מדבר איתו?
"תגיד לי למה רימית אותי?" אומר לבן אדם, "תשמע, זה לא החוזה שעשינו. אנחנו לא, אי אפשר לתת קודם את הבכירה ואחר כך את הצעירה לפני הבכירה. תעבוד עוד שבע שנים, אני אתן לך את ה..."
תגיד לי, איך בן אדם - מהצדיקים אני מדבר, לא מהרגילים - איך בן אדם מהצדיקים היה עובד עוד שבע שנים? מחטיב כרטיס פה, מחטיב, אתה יודע, כאילו עבר שבע שנים. אם הבן אדם רימה אותך, רימה אותך, תגיד היית ממשיך לעבוד אצלו כמו פעם הראשונה? בחיים לא! לא מציאותי, לא מציאותי, לא שייך, לא. גם אם תרצה אתה לא יכול, אתה לא יכול, גם אם תרצה.
אתה שבע שנים בכולל, הראש כולל אומר לך, "אני בעזרת השם אביא לך את המשכורת בעוד שבע שנים", לא לא היום, עוד שבע שנים. ואתה כזה מתמיד. סוף השבע שנים אומר, "תשמע, אני מצטער, תשמע, זה לא הסכם שעשינו. אם תלמד עוד שבע שנים אני אתן לך את המשכורת". תגיד, אתה יכול להשוות את השבע שנים השניות כמו הראשונות? אז אני לא מאמין לו כבר, לא, לא מאמין לו. אתה יכול לעבוד בכזה אמונה?
תגיד, יעקב אבינו עבד שמונה שעות, אחרי שמונה שעות עזב את העבודה מצידו שהכל ילך? לא! בחורף, בקיץ, ביום, בלילה, משהו לא נורמלי. יעקב אבינו היה שיא האמונה, שיא האמונה שיכולה להיות. אם זה דבר שמגיע לך, זה יגיע לך עד היד. אם זה דבר שלא מגיע לך, תעשה מיליון ואחד השתדלויות, זה לא יגיע לך. ואם זה אמור להגיע אליי, אף אחד בעולם לא יכול לקחת את זה ממני. אף אחד בעולם. זה מה שיעקב אבינו בא פה ללמד אותנו.
ומה לבן? מה מה חשב לבן? "ראית את הדתי הזה? צחקתי עליו! ראית?" בטח הוא הגיע הביתה, סיפר לאשתו, "ראית איך צחקתי עליו? ראית? אתה, הדתיים האלו, אני, באמת צחק, באמת צחק עליו".
נו, מה הרווחנו מכל זה? הרווחנו שרחל מסרה את הסימנים ללאה, בסוף, נכון. את זה, את הסיפור הזה לבן לא ידע. ומתוך זה תבוא הגאולה. אם אתה יודע להאמין בהשם, אבל אתה הולך איתו יד ביד, הולך איתו עד הסוף, תדע לך - גם הדברים שנראה לך הכי קשים שיש, הכי קשים, הם הכי בסוף הכי מסתדרים והכל לטובתך.
סיפר הרב ולבה - כמדומני שסיפרנו את זה, אבל הסיפור הזה תמיד מחזק, זה סיפור עכשיו בשבילנו. סיפור הראשון אולי בשביל יעקב אבינו, לא גדול עלינו.
סיפר הרב ולבה: "הייתי משגיח בישיבת באר יעקב. והייתי מדי פעם שכאשר מתקבצות כל מיני שאלות, נוסע לבני ברק למשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין, שואל את השאלות על כל מיני בחורים. מה שאמר הייתי עושה.
יום אחד הגעתי, שאלתי אותו את כל השאלות. כשאני מסיים הוא קורא לי, 'הרב שלמה, בוא בוא שנייה. תגיד לי הרב שלמה, אתה מאמין שיש אלוקים?'
אמרתי, 'תשמע, המשגיח שואל כזה שאלה, מה טמון מתחת לשאלה, לא בשאלה'. אני חושב, חושב, מה המשגיח הזה? אמרתי, 'כן, אני מאמין'.
'תגיד אתה בטוח? מה שאתה, אתה רק אומר את זה בפה או שאתה באמת מאמין?'
אמרתי לו, 'אני באמת מאמין'.
אמר לי, 'אז לך לבחורים, תספר לבחורים בישיבת באר יעקב שיש אלוקים'."
מספר הרב ולבה: "אני אומר לעצמי, אני לא מבין. מה אני אבוא עכשיו לישיבה? אני אבוא לישיבה, אני אדפוק בבימה, מה אני אגיד להם? 'הייתי בבני ברק, רציתי להגיד לכם שהמשגיח אמר תדעו יש אלוקים'? כולם יצחקו עליי!
ואני שבועיים מסתובב עם עצמי, מה המשגיח רצה ממני? אחרי שבועיים, פתאום איזה בוקר אחד נתפסתי הרעיון. הוא אמר - ייתכן בן אדם לומד טוב, מתפלל טוב, עושה מעשים טובים, הכל, והוא לא מכיר את אלוקים. הוא לא מכיר אותו בכלל. הוא בכלל אצלו הוא לא קיים בכלל. אין. לא מכניסים את אלוקים בתוך החיים שלנו, לא מכניסים. אנחנו חיים, יודעים, יודעים להתפלל, יודעים ללמוד, יודעים לעשות מעשים טובים. תגיד איפה אלוקים בתוך התמונה פה? אין לנו את האלוקים, לא מכירים אותו. הם מכירים, אומרים בפה, אבל לא הכי מכירים.
לך תגיד להם שאת הלימוד תכניס אותו בתוך האמונה. תכניס את הלימוד, תכניס את התפילה שלך, תכניס את האלוקים בתוך הלימוד, תכניס את אלוקים בתוך התפילה שלך. תתחיל לחיות את אלוקים, תתחיל לחיות".
כותב הרב ולבה: "מה עושים באמת? עכשיו שער תכלס, מה אני אמור, איך אני אמור להכניס את האמונה בתוך החיים שלי?"
אומר הרב ולבה: "הדבר הראשון לפני הכל, לפני הכל, זה מכניס, הבן אדם מתרגל לחשוב באמונה. ומה אתה מתרגל לחשוב באמונה? על אחרים. תראה, עליי מאוד כואב לי מישהו רימה אותי, כואב לי מאוד שרימה אותי. בן אדם לא מרגיש טוב, כואב לו שלא מרגיש טוב. בן אדם אשתו לא הכינה לו האוכל, כואב לו. אבל כשהחבר שלך מספר לך שהוא לא מרגיש טוב, תגיד, זה לא מעניין הרבה. אתה יכול את הפרצוף לעקם, אבל בתוך הלב זה לא מעניין. ושם אתה יכול להגיד זה מאלוקים.
כשזה על אחרים מאוד קל להגיד זה אלוקים. שמע, אחד סיפר לך, 'אתה יודע, לא הייתי מעורב באיזה מקום, ואל תשאל, מס הכנסה תבעו אותי לזה ואני לא אשם'. אני מהצד מאוד קל לי להגיד 'הכל בהשגחה, הכל בהשגחה'. מאוד קל לי. למה? כי זה לא עליי, מה אכפת לי? אני, כן. אבל אני חי אמונה. אני מתחיל להתרגל לשמוע סיפורים ולדעת יש אלוקים. יש אלוקים. יש מנהיג לעולם. יש מנהיג לעולם. נכון.
עליי זה מאוד כואב לי. קשה לי. קשה. שבן אדם, אנחנו אמרנו את זה עשרות פעמים, כולם מאמינים שהמלחמה שפרצה בשמחת תורה ברור זה מאלוקים. אבל שבן אדם מגיע הביתה בערב ואשתו לא הכינה לו ארוחת ערב - תגיד זה גם אלוקים? או בגלל זה אשתי? מה זה אלוקים? זה הכל אשתי. אין אלוקים פה בכלל. בכלל אין אלוקים. זה אשתי. אם תוסיף עוד גם חמותי, גם כן. בטוח.
זהו, זה אנחנו. שם אנחנו נמצאים. אנחנו יודעים רק דברים גדולים להרגיש שזה אלוקים. דברים שאני חי איתם אני לא מרגיש את אלוקים. אתה תתחיל לשמוע מאנשים אחרים דברים, קל לי מאוד על אחרים להגיד שזה בא מאלוקים. קל לי גם להגיד 'אל תדאג, הכל לטובה'. לא עליי. אני מוכן להגיד לך 'הכל לטובה, אל תדאג, תסתדר עם מס הכנסה, בעזרת השם יהיה הכל לטובה'. מה אכפת לי? אני. אבל אתה מתרגל לחשוב באמונה, אתה מתרגל לחשוב באמונה".
סיפר רבי איסר זלמן מלצר - כמדומני זה לפני הפטירה שלו, אני חושב. אני חושב זה כשאחותו של החזון איש נפגשה עם הסטייפלר. אז היא לא רצתה אותו. סיפור ארוך, לא ש... הסיפור ארוך. היא לא רצתה אותו.
והיא אמרה, אמרה, "למה את לא רוצה אותו?"
אמרה, "מה זה? הוא לא שומע". הסטייפלר היה לא הכי שומע בהתחלה. "הוא לא שומע".
אומר, "הוא לא שומע, אבל כל העולם ישמע עליו. תדעי לך, כל יהודי נולד עם פתק ביד, ואני ראיתי את הפתק של הסטייפלר. כזה גאון לא יהיה יותר בדורות האחרונים. אבל כמה שהוא יהיה גאון, הוא לא יגיע לרבי איסר זלמן מלצר לעולם. כמה שהוא יהיה גאון הוא לא יגיע לשם".
קיצור, רבי איסר זלמן מלצר סיפר: "הייתי בפרידה שהחפץ חיים נפרד מהעיירה כדי לעלות לארץ ישראל. כשהחפץ חיים סיים לדבר, אז ניגש אליו איזה בעל בית אחד, הוא אומר לרבי איסר זלמן מלצר, 'למה החפץ חיים לא אמר אני בעזרת השם מחר אני עולה לארץ ישראל אם ירצה השם?' החפץ חיים לא הזכיר את זה. ורבי איסר זלמן מלצר מאוד כאילו זה דקר אותו. כאילו, למה החפץ חיים לא הזכיר אם ירצה השם, בעזרת השם? החפץ חיים לא הזכיר את זה. ובמוצאי שבת אשתו של החפץ חיים חלתה מאוד ונטתה למשכב".
ככה סיפר, ככה סיפר רבי איסר זלמן מלצר, ככה הוא סיפר. קיצור, אני לא יודע איך עכשיו הגעתי לפה, איך הגעתי לסיפור הזה לפה, אבל בכל אופן, בכל אופן, בשבילנו, בשבילנו מאוד קל לבן אדם להתחיל לחיות באמונה על דברים, על אנשים אחרים.
אחר כך זה שלב ראשון. כותב הרב ולבה: "שלב שני - דברים שקל לך לחיות אותם באמונה. קל לך. אתה יודע, האוטובוס ברח לך? אה, זה מהשם. עוד חמש דקות של האוטובוס הבא, זה בסדר. אתה ככה להגיד, מה שהוא ברח זה מהשם. לא חייב להגיד יהיה פיגוע בשביל שברח האוטובוס. חמש דקות לא צריכים לסבול בגללך עכשיו. לא קרה כלום. לא חייב שיהיה פיגוע באיזה מקום. לא.
אנשים אומרים, 'תשמע, היה איזה פיגוע וניצלתי'. לא, לא קרה כלום. אף אחד לא צריך למות בגלל שברח לך אוטובוס. אנשים ככה חיים. לא, אבל רק תחיה באמונה. ככה בן אדם מתחיל לחיות את החיים שלו באמונה".
את הסיפור הזה גם כן סיפרתי לכם אותו, ואני גם מסיים.
סיפר איזה יהודי אחד: "עברתי את השואה בלי לעשות שום השתדלות. לא עשיתי שום השתדלות. רציתי להרגיש שאלוקים הולך איתי יד ביד. ככה הייתי חי איתו. וברוך השם עברתי את השואה.
יום האחרון היה ממש הימים האחרונים של לפני שהשואה מסתיימת. באו הגרמנים, אספו את כל המחנה, אמרו, 'יש פה מקום שצריך לרוץ, זה עשרים שלושים מטר. מי שירוץ עשרים שלושים מטר, מי שירוץ טוב - ימינה. מי שלא ירוץ - שמאלה'.
אני, באותו שלי, היה לי מוגלה ברגל, הייתי צולע, לא יכולתי ללכת. אבל אמרתי, 'עכשיו זה החיים שלי, עכשיו זה רגעים של החיים שלי'. כואב, לא כואב, רצתי כמו שצריך, רצתי. אמרו לי ימינה.
כשעברתי ימינה אמרתי לעצמי, 'מה אתה נורמלי? אתה בחיים עושה השתדלות! מה אתה תעשה השתדלות עכשיו?' חזרתי בחזרה לתור. הגעתי, כשהגיע התור שלי פעם שנייה, רצתי כולי צולע. אמרו לי שמאלה.
התברר - כל אלו שאמרו להם ימינה והם בריאים, הרגו אותם. כל מי שהיה חולה לקחו אותו לבית חולים. אחרי יומיים שלושה הגיעו אמריקאים. הגרמנים אומרים לאמריקאים, 'מה סיפרו לכם שאנחנו הורגים יהודים? איזה הורגים? מטפלים בהם! בואו תראו. לקחו אותם לבית חולים יהודים, הראו להם איך אנחנו מטפלים ביהודים. הנה יהודי חולה, מטפלים בו'."
אומר אותו יהודי: "שכשאני סמכתי על השם, סמכתי על השם באמת, התברר שגם אלו הרשעים הארורים האלו, גם הם טיפלו בי. כשבן אדם בוטח בהשם, אבל בוטח בהשם כמו שצריך".
סיפר הרב אהרון קוטלר, ראש ישיבה באלעד: "הייתי מתפלל בבית כנסת בבית כנסת... לא זוכר, בתל אביב, אהבת שלום איך זה נקרא, שלום איך זה נקרא, תל אביב אני לא זוכר. הייתי מתפלל שמה. הגבאי של הבית כנסת קראו לו דוד דניאל.
יום אחד הוא לא הרגיש טוב. אחד המתפללים הזמין לו אמבולנס. לקחו אותו, לקחו אותו. התברר שהלב שלו כמעט לא עובד. פשוט חייב לעשות ניתוח לפתוח ולעשות השתלת לב, לעשות השתלת לב. בינתיים, עד שעשו השתלת לב, יש לב מכני כזה, יש לב מכני, מכונה שבמקום עושה את הפעולה של הלב. אבל זה מכונה שעובדת שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, אם לא תהיה השתלה, הלך הבן אדם.
מספר, מספר, אני הייתי אצלו. היו כולם מתפללים ואמרו לי 'תברך אותו'. ברכתי אותו שבעזרת השם יקום ממיטת חוליו בריא, שימצא לב חדש והכל יהיה. לא ידעתי שמאחור, מאחוריי עומד המנהל של הבית חולים. הוא גם מנהל של המחלקה של הלב.
כשיצאתי אומר לי הבן אדם, 'תגיד לי, אתה מאמין שמה שאתה ברכת אותו בכלל שזה יתגשם?'
אומר לו, 'בטח אני מאמין. חז"ל אומרים אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'.
אמר לי, 'כן, זה כשהחרב חדה מונחת, עדיין הבן אדם לא מת. פה הבן אדם כבר גמור'.
'למה גמור? יש עוד חודשיים'.
'למה אתה אומר גמור? אני אגיד לך למה גמור. תשמע, צריך דבר ראשון למצוא איזה מישהו שיהיה מוכן, שמישהו שיהיה בן אדם הוא בריא, בן אדם בריא שמוכן לתרום את הלב שלו. תגיד, בן אדם חי לא מוכן לתרום. איזה בן אדם צריך שיהיה? או בן אדם שנפל מאיזה גובה של בניין והתרסק ועדיין הוא גוסס, כזה עומד למות. או בן אדם באיזה פיגוע, משהו כזה צריך שיהיה.
עכשיו, בן אדם חולה שיתרום את הלב שלו? הלך הלב הזה. בן אדם זקן גם לא יכול לתרום את הלב שלו, הלב שלו כבר לא עובד. צריכים משהו צעיר. צריך, תראה, ילדים גם לא מתאים. ילדים למה? כי לב של ילד לא מתאים לאדם מבוגר. צריך מישהו לפחות מגיל ארבעים.
בנוסף, צריך שאותו בן אדם יהיה מוכן שייקחו לו איברים מהגוף שלו. אתה מכיר, אצלכם הדתיים מוכנים לתרום איברים? אצלכם הדתיים אף אחד לא תורם איברים. גם הבלצרות אין, לא תורמים איברים. גם האיסלאם לא כל כך מוכן לתרום. הם לא מתלהבים מזה. ככה שאין לך הרבה מחפש.
בנוסף, גם אם תמצא, החולה הזה יש לו דם מאוד נדיר. זה אחד לאיזה חצי מיליון אנשים. זה לא נמצא ככה, לא נמצא ככה.
אחרון, אחרון, אומר לו, אחרי הכל, גם אם מצא אחד כזה, יש בתור עשרה מיליארדרים שמוכנים לשלם כל דבר שבעולם. והבן אדם הזה אפילו שקל אין לו. אז תגיד לי, מה אתה מה אתה אומר חרב חדה? זה כבר חתכו אותו כבר. זה לא חרב חדה, זה כבר לא מונחת, זה כבר חתכו אותו את הראש. הוא רק גוסס'."
אומר הבן אדם: "אתה יודע מה? אני אמרתי לרופא הזה, אמרתי, 'וואי, באמת, זה כאילו כלו כל הקיצים פה. באמת כלו כל הקיצים'.
עבר איזה שבועיים, מה זה שבועיים. אני נוסע מהישיבה באלעד, נוסע לבני ברק. בערב אני, הנהג מדליק חדשות, אני שומע - היה פיגוע. היה פיגוע בנתניה. היה פיגוע בנתניה באיזה קניון בנתניה, יש שם פיגוע. איזה מחבל התאבד, התפוצץ. והיה שם איזה... בתוך ה... זה היה שם גם הרוגים, גם פצועים, פצועי אנוש, כל מיני סוגים.
מה שהתברר - מי שהיה בשורה הראשונה על יד המחבל, הלך. מי שהיה בשורה השנייה, גוסס. מי שהיה בשורה השלישית, פצוע, אבל ברוך השם יותר טוב.
התברר שהייתה שם איזה אחת שהגיעה מאוסטרליה. איזה נוצריה אחת, הגיעה מאוסטרליה. היא עובדת למחקרי הטבע והרוח של מזרח התיכון. אז היא הייתה כבר בסוריה, הייתה בלבנון, הייתה בעזה. אחרון הגיעה לישראל. הגיעה לישראל, איפה היא תתאכסן? סידרו לה בית מלון בנתניה. למה לא בירושלים? כי ירושלים לא מתאים. אז תל אביב? גם לא הולך לנו טוב. נתניה.
באותו יום אמרו לה שצריכים למסור, היא צריכה למסור איזה שיחה. היא אמרה שהיא לא יכולה למסור שיחה כי היא צריכה ללכת. היא רוצה קצת להתאוורר, היא רוצה ללכת לקניון. והיא הגיעה לקניון והיא עמדה בשורה השנייה של המחבל, והיא נפצעה אנושות. הביאו אותה לבית חולים, הביאו אותה, הביאו אותה, הביאו אותה לבית חולים.
והתברר שיש לה אותו סוג דם כמו הבן אדם הזה. מכל החולים, המיליארדרים והאנשים, היחיד שהיה מתאים לו הלב שלה - זה היה בן אדם הזה. זה דוד דניאל, הגבאי של הבית כנסת.
לפני שתרמו התקשרו לאמא שלה באוסטרליה, ואמא שלה מאוד דוגלת לתרום איברים. אמרה, 'בטח, זכות עצומה'. ולמחרת תודיעו לי, אתה יודע, הניתוח עבר בהצלחה.
אחרי איזה חודש הבן אדם חזר לבית כנסת, תפקד למעלה מעשר שנים".
אומר, "תגיד, אתה מאמין שככה זה מסתדר? ככה ממלא כל עם ומין, מסובב כל העניינים, כל העם מסובב. איך הבן אדם מסובב את כל העולם בשביל מה? בשביל שהבן אדם הזה שהתפללת עליו, בורא עולם אומר - מה שנראה לך הכל סגור, אם אתה מאמין, תאמין עד הסוף. שאתה מאמין עד הסוף, הישועה קרובה לבוא".
אני מסיים, זהו. עכשיו אני מסיים סיפור אחד. הסיפור הזה עכשיו בשבילנו, זה סיפור חסידי, משהו מתוק. אני אומר לכם מתוק מאוד. אבל זה עכשיו בשבילנו.
היו, אתה יודע, סיפורים של פעם. היו נוסעים ליריד, קרונות, נוסעים ליריד. מתאכסנים באיזה פונדק. הגיעו לאיזה פונדק, ישבו שם מלא חסידים, מלא סוחרים, מלא אנשים ישבו שמה. וכדרכם של אנשים, של החסידים, כל אחד שואל, "נו חבר, ספר לי סיפור על הרבי שלך".
אז הוא סיפר לו, "אני אספר לך סיפור עליי. למה אני אספר לך על אחרים? סיפור עליי. אני למעלה משתים עשרה שנים לא היו לי ילדים. באתי לרבי, אמרתי לו, 'רבי, עת רצון היום, ברך אותי'. ברך אותי הרבי. תשעה חודשים בדיוק, לא אולי, 271 יום, נולד לי בן".
טוב, השני אומר, "אני אספר לך מה שהיה. אני הייתי אצל האדמו"ר שלי. היה בן אדם שהרופאים אמרו שנשאר לו לחיות שלושה ימים. חולה גם. זהו, זה כבר, זהו, הלך. באו, סיפרו אצל הרבי. הרבי הגיע, ברך אותו. חודש אחר כך הבן אדם יצא בריא ושלם".
טוב, בא עוד חסיד אחד. "נו חבר, עוד מה אתה מספר?"
אמר, "אצלי, אני אספר לך סיפור. הבן שלי נעלם יום אחד, חטפו אותו. חטפו את הבן שלי. באתי לרבי, הרבי אמר לי, 'תביא את השוטרים לפה, אני אגיד להם בדיוק איפה נמצא אותו ילד חטוף'. אמרו לו, 'תסעו ימינה, שמאלה, תראה, תגיעו לפה, במקום הזה, הבניין הזה, בקומה הזאת, שמה הילד'. ובאמת, כמו שהוא אמר, ככה היה".
יושב שמה איזה חסיד אחד, חסיד חב"ד אחד ישב שמה. הוא מספר, "נו חבר, נו, מה יש לך לספר על הרבי?"
"אספר לכם, בטח. אני, איזה עסקה גדולה, אם אני מרוויח - אני מיליארדר. אם אני לא מרוויח - פושט רגל לגמרי. אמרתי לרבי, 'רבי, אני אעשה את העסקה?' 'לא תעשה'. אומר לי הרבי, 'ברכה והצלחה, תעשה העסקה'. ואל תשאלו, העסקה לא הצליחה, פשטתי את הרגל, הכל הלך".
אז אחד האנשים אומר לו, "נו, בטח הרווחת, מה, כסף הרווחת?"
אומר לו, "איזה הרווחתי? הכל אבוד, הכל הלך".
"נו, אז איפה הנס פה?"
אומר לו, "הנס שנשארתי חסיד. זה הנס. בן אדם, כולם מוכנים לשמוע ניסים ונפלאות. 'אני כל כך מאמין באלוקים'. למה, למה? כי אני מחכה לישועה. איזה מאמין באלוקים? אבל תשמע, אם אלוקים יגיד לך לא, אם אלוקים יגיד לא, אתה גם מאמין? זה הנס הגדול. פה זה הנס הגדול שאתה מאמין באלוקים גם כשלא מסתדר. לא כשהוא מסתדר. כולם רוצים לשמוע את סוף הסיפור, איזה יופי היה, איך איזה ישועות. לא. הנס הגדול שיהיה לבן אדם שהוא יודע - תמשיך להאמין, תמשיך לבטוח בהשם, גם כשהדברים נראה לך לא מסתדרים. זה באמת הנס הגדול של אמונה".
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.