שיעור 128

"מתן תורה" על שם יתרו

פרשת יתרו תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

1. יתרו כהכנה למתן תורה

הבחירה לקרוא את פרשת מתן תורה על שם יתרו מלמדת שקבלת התורה מחייבת נכונות לשינוי עצמי קיצוני. יתרו, שהיה בשיא המעמד והידע, זנח הכל בעקבות השמועה ששמע, וזהו המודל הנדרש מאדם הניגש לקבל את התורה – נכונות לוותר על הכל למען האמת.

2. כוחו של ויתור על קריירה ומעמד למען התורה

סיפורו של נירון קיסר, שוויתר על דרגתו הצבאית הגבוהה ועל תהילתו בעקבות פסוק אחד של ינוקא, ממחיש את הערך העצום של ויתור למען רצון ה'. בזכות הנכונות להפקיר את "המדליות" והקריירה בשביל דבר ה', זכה שיצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

3. מסירות נפש של נשים ללימוד התורה של בעליהן

השיעור מדגיש שהשכינה והישועה שורות בבית שבו האישה מוכנה להתאמץ מעבר לכוחותיה כדי לאפשר לבעלה לעמול בתורה. המאמץ והקושי אינם "לחינם", אלא הם אלו שבוקעים את גדרי הטבע ומביאים רפואה וישועה במקומות שבהם הרפואה הרגילה נכשלה.

4. התמדה כנגד הייאוש בתיקון עולם

הניסיון של האדם נמדד לא רק בעשייה הראשונית, אלא ביכולת להתחיל מחדש כשהמאמץ נראה ככשלון. העמידה בניסיון ברגע של סף ייאוש היא זו שמעוררת רחמי שמיים למעלה מדרך הטבע ומביאה ישועות שאינן לפי כללי המציאות הרגילים.

5. הערך הנצחי של כל רגע התחזקות

גם אם התחזקות נראית זמנית או חולפת, היא נשארת חקוקה לנצח אצל הקדוש ברוך הוא. אין "חיזוק שנאבד"; כל רגע של קרבה וכל קבלה קטנה בשעת קושי (כמו בימי השובבי"ם) פועלים את פעולתם גם לאחר שנים רבות ומהווים את עיקר התיקון.

הסיפורים בשיעור

1. האם והחור בלב של בתה

אישה מסורה התעקשה לקחת על עצמה את כל עול הטיפול בבתה החולה, כולל נסיעות מתישות ביום פיגוע, כדי שבעלה לא יתבטל מלימודו. כשהגיעה סחוטה לרופאה, גילתה בדרך נס שהחור בלב של הילדה נסגר, והרופאה החילונית הודתה שזהו כוחה של התורה.

2. מנחם והמאבק על קדושת השבת בבני ברק

זוג מבוגר ללא ילדים עמל במשך שלוש שנים להחתים את כל דיירי הרחוב כדי לסגור אותו לנסיעה בשבת, אך העירייה פסלה את החתימות מסיבות טכניות. למרות הייאוש, הם החלו את התהליך מחדש, ובאותו שבוע שבו הצליחו לבסוף לסגור את הכביש – נפקדו בילדים לאחר עשרות שנים.

3. הרב אורי זוהר והקדיש שנשכח

הרב אורי זוהר נהג לומר קדיש על שחקנים מהעבר, ופעם אחת שכח לומר קדיש על השחקנית חנה מרון ביום פקודתה. באותו יום התקשר אליו אדם שחלם שהיא מחפשת את הקדיש שלה, מה שהוכיח לרב שכל פעולה רוחנית, גם אם לא מרגישים אותה, פועלת בעולמות העליונים.

4. הבת של הרב דוד יוסף והוראת הרב עובדיה

כאשר בתו של הרב דוד יוסף חלתה במחלה אנושה, הוא רצה לנסוע לצדיקים לקבל ברכה, אך אביו, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הורה לו להישאר וללמוד. הרב עובדיה הדגיש שלימוד תורה הוא הסגולה הגבוהה ביותר והכי קרובה לקדוש ברוך הוא, יותר מכל נסיעה או סגולה אחרת.

5. המתנדבת והקבלה של נעילת נעליים

מתנדבת בבית חולים ראתה אישה חילונית המקפידה לנעול לבנה נעליים לפי סדר ההלכה, והתברר שמדובר באישה שעזבה את הדת אך שמרה על קבלה אחת מכיתה ח'. בזכות אותה קבלה קטנה שהחזיקה מעמד 20 שנה, נוצר הקשר עם רב מהעבר והיא ובעלה חזרו בתשובה שלמה.

תמלול השיעור

איני יודע מה מצאו חז"ל לתת ליתרו את פרשת מתן תורה. אני הייתי שם את יתרו ב"בין הזמנים", ב"בין הזמנים" זה מתאים. מתן תורה? הפרשה שלנו הכי קדושה, שמת ליתרו? מה יכול להיות? לא מסתדר פה.

יתרו זה הבן אדם שהיה בשיא המדרגה, שיא המדרגה שיכולה להיות. הבן אדם הזה פתאום שומע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק, נו אז מה עושים? תגיד את זה, אז מה עושים? הבן אדם שינה את עצמו מקצה לקצה. תשמע, אתה מכיר דבר כזה? אני חושב שבעלונים הקודמים שאלנו אם הייתה קריאת ים סוף ביוגוסלביה, תגיד, אנחנו היינו מתחזקים? תשמע, בסדר, ביוגוסלביה הייתה קריאת ים סוף. מה זה מעניין אותי בכלל?

יתרו שומע קריאת ים סוף, מלחמת עמלק, זהו. אתה יודע, הוא היה הכומר הגדול ביותר. לזרוק את כל העבודה שהוא עבד כל החיים שלו, כל הלימודים שלמד, כל המקצועות שהיו לו, זרק את הכל. הופך להיות, להיכנס לאיזה עם נרדף. כזאת מדרגה? זו הפרשה שהכי מתאימה למתן תורה.

אתה הולך לקבל את התורה, מה נראה לך כאילו? תשמע, מתן תורה זה דבר מאוד נחמד? לא, בכלל לא. יש הרבה קשיים, יש הרבה ניסיונות. לפעמים אתה אמור לוותר על כל החיים שלך, על כל מה שדמיינת, לוותר על הכל בשביל לקיים תורה ומצוות.

תאמין שאתה עומד באיזה ניסיונות שאתה לא יכול לעמוד נגדם, אם לא שאתה מפקיר את עצמך לגמרי. זה בדיוק הפרשה שלנו של מתן תורה.

לכן באה התורה וכתבה לנו פה פרשת יתרו במתן תורה. תדע לך, כל מתן תורה תלוי במה? בזה שאתה מוכן להפקיר את כל הגדלות שלך בשביל מתן תורה.

אותו דבר כותב הבן איש חי במסכת גיטין, שכשעלה נירון קיסר להחריב את בית המקדש, טוב, מה הוא עשה? מה עשה נירון קיסר? זרק חץ לכיוון מזרח, מערב, צפון - נפל בירושלים. אמר לאיזה ינוקא: "פסוק לי פסוקך". אמר לו: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל". אמר: הקדוש ברוך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא (הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו ולהתנקם במי שיחריב את הבית). אומרת הגמרא: ערק, ברח, התגייר ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

מה זה "ממנו"? מחלוקת בראשונים. לפי הרמב"ם, כפשוטו, ממנו זה הבן שלו. לפי שאר הראשונים, זה הנכד שלו. זאת אומרת, זה או הבן שלו או הנכד שלו. תגיד, אני לא מבין אותך, אנשים בוכים, מתפללים שיזכו לילד כשר, כשר, לא יותר מזה. פה הבן אדם הזה זוכה לילד, מה זה? רבי מאיר בעל הנס! גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שכל מקום הלכה כמותו בכל מקום. אלא שלא ירדו חכמים לסוף דעתו.

אני לא מבין, איך נירון קיסר, לכאורה הוא בא להחריב את בית המקדש, איך הוא זכה לכאלו מדרגות? תגיד לי, אם אתה שומע איזה פסוק... אתה יודע, להגיע לנירון קיסר זה צריך מדרגות. הוא היה בהתחלה חייל פשוט, עלה עוד מדרגה, נהיה מפקד וקצין, ועד שנהיה הרמטכ"ל שלהם. זה מדרגות. פתאום איזה ילד קטן אומר לך איזה פסוק, "פסוק לי פסוקך". תגיד לי, אתה מוכן בשביל הפסוק הזה לזרוק את כל המדליות או לא? אתה מוכן לזרוק את כל המדליות? תשמע איזה פסוק. תשמע, יש הרבה פירושים, את הפסוק הזה נסדר אותו, אבל אתה יודע, יש משרה, יש משכורות, יש עניינים. מה אתה חושב, שזה ככה נגמר? אותו נירון קיסר לקח את כל הקריירה שלו, זרק את הכל. בשביל מה? בשביל פסוק אחד. אה, פסוק אחד? כזה כבוד נתן לתורה? הוא זכה שהבן שלו או הנכד שלו יהיה רבי מאיר בעל הנס.

זה בדיוק מה שהתורה כתבה פה על פרשת יתרו - מתן תורה. אתה הולך עכשיו לקבל את התורה, אתה תעמוד בפני כל מיני ניסיונות בחיים. פעמים שאתה תצטרך לוותר על כל החיים שלך, על כל הקריירה שלך, על כל מה שבנית, לוותר על הכל בשביל פסוק אחד, בשביל איזה משהו. תדע לך, זה הפרשה שלנו, זה המתן תורה האמיתי.

סיפרה איזה אישה אחת: נולדה לנו הבת השלישית, ובלידה כבר גילו שהיא לא מרגישה טוב, היה לה חור בלב. טוב, מי יודע, עם הזמן אולי הילדה תגדל והחור הזה ייסתם. ככל שהיא גדלה יותר, החור התרחב יותר, בדיוק נהיה הפוך. לא הייתה ברירה, היינו חייבים לקחת אותה לאיזה טיפול, ייתכן שיצטרכו לעשות ניתוח לב פתוח. זה היה יום אחד שהייתי צריכה לנסוע לתל אביב, ולאחר מכן לנסוע לירושלים לאיזה קרדיולוגית, משהו כזה, לבדוק את הלב. אותו יום התור היה בתל אביב, באיכילוב, בעשר בבוקר. יצאתי מוקדם, שמתי את הילדים, ילד אחד בתלמוד תורה, ילד אחד בגן, ומשם יצאתי לתל אביב. בדרך היה פקקים, היה חם מאוד, היה ממש חם. בסוף הגעתי. כשהגעתי לשם התברר שהיה איזה פיגוע בתל אביב, והרופאים עסוקים בפצועים של הפיגוע. אז במקום שהתור יהיה בעשר - עכשיו תמתין. תמתין עכשיו עם הילדה הקטנה הזאתי. המתנתי עד כמעט רבע לאחד. ברבע לאחד עשו את כל הבדיקות, כל הצילומים, כל העניינים ושחררו אותנו.

חזרתי בחזרה, בעלי לקח את הילדים, שמע את כל הסיפור שהיה. בעלי אומר: "אז אני אסע לירושלים לקרדיולוגית הזאתי, אני אסע. את תישארי פה, אני אסע, כבר מספיק מה שעברת". אמרתי לו: "לא, אני רוצה שאתה תשב תלמד. באמת, כוח אין לי, אבל אני רוצה שתשב תלמד, אני אעשה מאמץ באמת בשביל שלא תתבטל בלימוד תורה".

כמה שהוא ניסה לשכנע אותה, היא אומרת לו: "לא, אני רוצה באמת להתמסר ללימוד התורה". באמת חזרתי הביתה, לא היה לי הרבה זמן, בקושי אכלתי, ובארבע כבר לקחתי את שלושת הילדים ונסעתי לירושלים. הגעתי לירושלים, כל הדרך היה קשה, הילדים השתוללו והייתה חגיגה, ואתה יודע, אני כבר גמורה וסחוטה מכל הנסיעה הזאתי.

הגעתי לרופאה. זאתי הרופאה שכל הזמן דוקרת אותי: "למה תמיד את באה בלי בעלך? מה, אתם הדתיים הפנאטים האלו, הגברים לא יודעים לעזור לנשים? הלימוד תורה שלכם זה הכי?". כל הזמן הייתה ככה. אמרתי: ריבונו של עולם, היום אני סחוטה, תרחם עליי, רק שלא תדבר האישה הזאתי, שיעברו הבדיקות בשלום וזהו. באמת הגעתי לרופאה, היה תור ארוך. הרופאה יצאה, ראתה אותי עם כל הילדים, ביקשה מכל האנשים אם יכולים לוותר כיוון שהילדים הקטנים לא יכולים לחכות בתור, ונכנסתי. נכנסתי, לקחה את כל המכשירים, התחילה לבדוק את הקטנה שלנו. בודקת ובודקת, ופתאום אני רואה שהיא נהייתה מאוד רצינית, הרופאה הזאתי, פתאום תפסה את עצמה מאוד. ואני אמרתי: וואי וואי, מה מחכה לנו. והיא עוד בודקת, הלכה קראה לעוד איזה רופא, עוד בדיקות, בודקת. בסוף הלכה, הביאה צילומים, מסתכלת בצילומים. בסוף בסוף היא אומרת לי: "תגידי, מה עשית לילדה? מה עשית לילדה?". אמרתי: "לא עשיתי כלום, לא עשיתי שום דבר". היא אומרת לי: "אז תראי, עם כל הבדיקות שעשיתי - החור שבלב נסתם! אני לא יודעת איך זה עובד, איך זה מסתדר, אבל החור נסתם".

איך שהיא אמרה את זה, אני הרי חיכיתי להכי גרוע שיכול להיות, ופתאום היא סיפרה שהחור נסתם - כל מה שהיה לי מהבוקר התפרץ בבכי. התחלתי לבכות. הרופאה אומרת לי: "עכשיו את בוכה? עכשיו את צריכה לרקוד! אין חור. כשהודעתי לך בטיפולים הראשונים שיש חור היית צריכה לבכות, עכשיו נזכרת לבכות?". ואז סיפרתי לה כל מה שעברתי היום, ואמרתי לה שהייתי מוכנה להקריב את עצמי שבעלי ילמד. אז הרופאה אומרת לי: "אוהו, פעם ראשונה שאני שומעת שלימוד תורה באמת משפיע. אז תגידי לבעלך שימשיך ללמוד, בזכותו החור שבלב נסתם".

אבל זה לא הגיע בחינם, זה הגיע מתוך מאמץ. זה הגיע מתוך שלא היה לי כבר כוח, לא היה כוח בכלל - משם הגיעה הישועה. וזה בדיוק הפרשה של יתרו. זה הבן אדם שמוכן למכור את הכל, הכל מוכן למכור בשביל לקיים תורה ומצוות. זו הפרשה של מתן תורה.

סיפר איזה תלמיד חכם: הכרתי בן אדם בשם מנחם. מנחם הזה היה עובד כאיש תחזוקה באחד התלמודי תורה, אשתו עבדה כגננת. ולזוג הזה, כשהוא היה בגיל שישים ואשתו הייתה בת חמישים וחמש - נולדו להם תאומים, בן ובת. כולם כשהגיעו לברית יצחק שאלו: "מה, מה זה? זה לא מציאותי!". אמר: "אני אספר מה שהיה. אנחנו גרים ברחוב חברון בבני ברק. לפני בערך עשרים שנה, ברחוב הזה בדרך כלל בשבת אולי עוברים עשרה מכוניות, זהו, כל השבת. זה רחוב שגובל ברמת גן, לכן ייתכן שעברו שם מכוניות. היה מאוד כואב לי שעוברים פה מכוניות. הלכתי לעירייה: למה הרחוב הזה לא סגור בשבת? אמרו לי בעירייה שזה חוק של משרד התחבורה, שכל עוד שכל התושבים לא יחתמו שהם לא רוצים שיהיו בשבת מכוניות - הכביש הזה לא יכול להיסגר. עכשיו תראה, כולם שם משפחות, אבל אנחנו, אני ואשתי, אין לנו ילדים. החלטתי ללכת בית בית. כל הרחוב הזה עלינו דירה דירה. היו שם גם אנשים חילונים, גם דתיים, גם חרדים, הכל היה שם. לקח לנו שלוש שנים להחתים את כל הדיירים של השכונה. כל דייר לשכנע אותו ולדבר איתו. יש כאלו שבבת אחת חתמו, יש כאלו שלקח זמן, אבל זה לקח שלוש שנים.

אחרי שלוש שנים הסתיים כל המהלך הזה. באתי לעירייה עם כל החתימות. העירייה אומרת לי: 'חתימות שלפני שלוש שנים הן כבר לא קבילות'. למה לא? כי ייתכן שחלק מהדיירים כבר מתו, חלק הוחלפו או עברו דירה. לכן מה שעד שנתיים זה בסדר, אבל חתימות שלפני שנתיים והלאה זה לא קביל. טוב, אני אומר לאשתי: 'נו, מה עושים עכשיו?'. היא אומרת: 'מה זה מה עושים? עכשיו זה כבר לא הרבה חתימות, עכשיו אתה כבר יודע למי ללכת'. ואז הלכנו עוד פעם. החתמנו את כל אלו שאמרו לנו שלא מתאים להם, שאין כזה דבר. החתמנו את כולם ובאנו לעירייה עם כל הניירת. העירייה עברה על הניירת, הסתכלה ואמרה: 'מצוין, מהשבת הזאתי הכביש הזה סגור'. ובאותו שבוע אשתי נפקדה". ככה הוא מספר.

כשהחתמנו את כל השכנים זה לא עזר, אבל כשבורא עולם העמיד אותנו בניסיון - אחרי החתימות התברר שלא, זה לא עובד - כמעט עמדנו על סף ייאוש ואמרנו לעצמנו: לא, עוד פעם נחתום! כשחתמנו בפעם השנייה, באותו שבוע בורא עולם עשה איתנו משהו למעלה מגדר הטבע, לא לפי הטבע.

ולכן הפרשה שלנו זו פרשת יתרו על שם מתן תורה, כדי שנדע שכל מתן תורה תלוי בזה שאתה הולך להפקיר את כל עצמך בשביל קיום תורה ומצוות. ואף על פי שיש דעות בראשונים שיתרו חזר לסורו, בסוף יתרו - אנחנו אומרים בשפה שלנו - הוריד את הכיפה, חזר להיות כומר, אף על פי כן הפרשה הזאתי נשארה על שם יתרו. למה? כדי ללמד אותנו שכשיהודי מתחזק, גם אם בסוף החיזוק הזה נעלם... תשמע, התחזקתי פעם אחת, נו ומה? עכשיו לא נשאר כלום? תגיד, זה עובד החיזוק הזה שהתחזקתי פעם אחת? התורה כתבה לך את פרשת מתן תורה על שם יתרו כדי ללמד אותך שגם חיזוק שהתחזקת פעם אחת והחיזוק הזה כביכול נעלם - לא, זה לא נעלם! זה נשאר אצל בורא עולם לנצח נצחים. נשאר החיזוק שהתחזקת.

בפרט שאנחנו עומדים עכשיו בשבוע האחרון של ימי השובבי"ם. אני זוכר שהתחלנו לדבר על השובבי"ם, זה היה נראה כאילו זה עוד 200 שנה ייגמר לפחות. פתאום זה נגמר, זהו. ימי השובבי"ם תשפ"ו עומדים להיגמר. לכן השבוע האחרון הוא שבוע מאוד קדוש. כל אחד יראה לעצמו איך אני יכול להתחזק בשבוע הזה. גם אם זה יהיה חיזוק לשבוע. מה אתה אומר לעצמך? תשמע, שבוע אתה מתחזק ואחר כך מה? אחר כך אתה חוזר למה שהיית? מה נראה לך, שזה כלום? זה פרשת יתרו! פרשת יתרו מלמדת אותך שגם אם אתה מתחזק היום, והחיזוק הזה לא מחזיק להרבה זמן, אף על פי כן זה נשאר לנצח נצחים.

ולכן כל אחד יראה בשבוע הזה באמת להתחזק. וכמו שאנחנו חוזרים: החיזוק הראשון והאחרון והאמצעי ובין הדבקים - זה רק לימוד תורה. אין יותר גבוה מלימוד תורה. אין יותר גבוה. זה מטהר את הבן אדם, מקדש אותו, מרומם אותו. אין יותר גבוה. זה מוחל לך על כל העוונות שיש לך, כל מה שתרצה. כל סגולות העולם שאתה מכיר - הכל מתחיל דרך לימוד תורה. אין יותר גבוה מזה. ולכן גם אם אתה מרגיש שיש לך זמנים שאין לך פתאום חשק ללמוד, אתה יודע, אלו הזמנים הגבוהים ביותר שיכולים להיות. זה הזמן שגם אם תלמד חמש דקות - זה גבוה מעל גבוה. ולכן דווקא בזמן הזה, בשבוע הזה, כל אחד יראה לעצמו איך אפשר שהזמן שלי יהיה יותר מנוצל בלימוד תורה. השבוע הזה של השובבי"ם זה עיקר התיקונים. אנחנו מזכירים את זה כל פעם ולא מרגישים את זה. כשאתה נוסע לשבועיים לאירופה ואתה עושה איזה "גלגול שלג", אתה מרגיש: וואי וואי, עברתי את הבבא סאלי, איזה קדוש אני, איזה טהור. נכון, מה לעשות שכל החודש היה ביטול תורה? אבל אתה מרגיש עם זה טוב. וכשאתה לומד אתה אומר: מה עשיתי? אתה לא מרגיש כלום. אז עזוב את ההרגשות בינתיים, בוא נאמין לדברי חז"ל. מה שחז"ל אמרו - ככה העולם מתנהג. ואם חז"ל אמרו לך שבלימוד תורה מוחלים לך על כל עוונותיך, ובלימוד תורה אתה הופך להיות יותר טהור ויותר קדוש - זו האמת לאמיתה. אתה מרגיש או לא מרגיש - זו האמת לאמיתה.

כמו שהזכרנו פעם אחת, שהרב אורי זוהר היה אומר קדיש על כל השחקנים ששיחקו איתו. יום אחד הוא שכח להגיד קדיש על השחקנית הזאתי שקוראים לה חנה מרון - לא יודע מי זאת - ומישהו התקשר אליו. הוא אמר לו: "תשמע, חלמתי חלום שחנה מרון באה אליי בחלום ושאלה אותי איפה הקדיש?". הרב אורי זוהר פתח את המחברת שהייתה לו, הוא מסתכל והוא אומר: "וואי, באמת, היום זה הפטירה שלה". אבל בדיוק היו לו איזה סידורים ועניינים והוא שכח מזה. ישר הלך ואמר קדיש.

הוא אמר: "היא נפטרה כבר לפני חמש עשרה שנה, ואני חמש עשרה שנה אומר עליה קדיש ביום הפטירה שלה. תגידו, זה עובד? כלום, לא עובד? אני אומר קדיש, אבל זה עובד או לא עובד?". הנה, יום אחד כמעט שכחתי, וכבר שלחו לי איזה בן אדם שחלם חלום: "תבוא תגיד קדיש". זה עובד, זה עובד! אבל לצערנו, היצר נותן לנו את ההרגשה כאילו אתה לומד תורה וזה לא משפיע, זה לא עושה כלום. דעו לכם, אלו שיא ההשפעות שיש בעולם.

אתם יודעים שהרב דוד יוסף, הייתה לו איזו בת אחת שהייתה חולה במחלה מאוד מאוד קשה. רבי דוד אמר: "מה אני אעשה עכשיו?". הוא רצה לנסוע לכל מיני צדיקים. אז הוא הלך לאביו, הרב עובדיה, ואמר לו: "אבא, אני עכשיו נוסע לצדיק הזה ולצדיק הזה". אמר לו הרב: "מה אתה נוסע? ביטול תורה!". אמר לו: "אבא, אבל הילדה חולה, עומדת למות!". אמר לו הרב: "מה זה? תתפלל. שב תלמד, זה יעזור. שב תלמד, זה יעזור".

אז תראו, בן אדם נמצא בכאלו מצבים קשים, הוא הולך לשאול אחד מגדולי ישראל, והוא אומר לו: "עכשיו תלמד". זה הכי מה שעוזר, רק אנחנו לא מרגישים את זה. לא מרגישים ולא מאמינים בחז"ל שבאמת זה עובד. אבל חז"ל אמרו לך שלימוד תורה מטהר את הבן אדם, והכי קרוב לקודשא בריך הוא זה לימוד תורה, הכי קרוב.

אני מסיים בסיפור. סיפרה איזה אישה אחת שמתנדבת ב"עזר מציון": "אני הולכת להתנדב כדי שההורים קצת ישתחררו. ההתנדבות שלי היא משעה שתיים בצהריים עד עשר בלילה. זה זמן שאני נמצאת עם הילד החולה כדי שההורים יוכלו ללכת קצת הביתה. יום אחד הייתי שם, הגיע התור שלי. פעם בשבוע, ביום ראשון, אני נמצאת שם. אני מגיעה לשם ואני עם אותו ילד חולה. כשהוא ער, אני משחקת איתו. כשהוא ישן, אני קוראת תהילים שיהיה בריא. זו העבודה שלי וזו ההתנדבות שלי בשעות האלו פעם בשבוע".

באותו שבוע שבאתי, הייתה שם איזו אישה אחת חילונית גמורה מאוד. היא יושבת שם ומדברת עם הבן שלה. פתאום היא אומרת לבן שלה: "אתה רוצה שנצא לאיזה טיול, קצת להתרענן? רוצה קצת להשתחרר? בוא נצא". הילד אומר לה: "אמא, כן, אני רוצה לצאת". היא אומרת לו: "טוב, אז בוא נשים לך גרביים ונעליים".

"אז דבר ראשון שמים גרב ימין, אחר כך שמים גרב שמאל. אחר כך שמים נעל ימין, נעל שמאל. אחר כך קושרים את נעל שמאל, ואחר כך קושרים את נעל ימין".

המתנדבת שראתה את זה אומרת: "היא לא נראית לי מחמירה כזאת שמקפידה על הגרביים - איך ללבוש ואיך לקשור". היא לא נראית כזאת, אבל למה היא עשתה ככה? והיא הלכה. עשו סיבוב וחזרו בחזרה.

כשהיא חזרה, ניגשתי אליה ודיברתי איתה. התחלנו לדבר, והיא אומרת לי: "תגידי, את אחות של הילד החולה הזה?". אמרתי לה: "לא, אני מתנדבת". היא שאלה: "מה זה מתנדבת?". אמרתי לה: "זה כדי להקל על ההורים, שיהיה להם קל ויוכלו כמה שעות ביום קצת להשתחרר". היא אמרה לי: "וואי, זה דבר גדול. אני לא ידעתי שיש דבר כזה. אני נמצאת פה עכשיו כמעט חודש בבית החולים, אין מי שיחליף אותי, אני כבר כמעט מתמוטטת ואני פה לבד".

מפה לשם אני מדברת איתה, ופתאום אני אומרת לה: "סליחה שאני שואלת אותך, מה זה הדבר הזה שעשית - גרב ימין, גרב שמאל, נעל ימין... מה הדבר הזה?". היא אמרה: "תראי, אני הייתי חרדית לשעבר. אני חרדית, עד כיתה - בשפה שלנו - עד כיתה י"ג הייתי חרדית לכל דבר, כמו שצריך".

"כשהייתי בכיתה ח', המורה אמרה לפני ערב ראש השנה: 'אני רוצה שיהיה לנו קבלה אחת לכל הכיתה, קבלה שתהיה כיתתית'. כל ילדה זרקה איזו קבלה... אני הצעתי את הקבלה הפשוטה: ללבוש קודם נעל ימין, אחר כך נעל שמאל, ולקשור שמאל ואחר כך ימין. זה מה שאני הצעתי. זה מצא חן בעיני כולם והמורה אמרה: 'איזה יופי, זו הקבלה שלנו'".

"מראש השנה עד חנוכה, כל שבוע הייתי תולה שלטים, הייתי תולה תזכורות איך צריך להתחזק בדבר הזה. תראי, אחר כך עליתי לסמינר, אחר כך התחלתי להתפרפר ופגשו אותי כל מיני חברות רעות, וכשהייתי בכיתה י"ג פרקתי עול לגמרי. וזהו. היה איזה רב אחד שהיה מדבר איתי ימים ולילות, ולא היה יכול להשפיע עליי. אבל היום, אם הוא ידבר איתי רק עשרה אחוז ממה שהיה - אני כבר חוזרת בתשובה".

היא שאלה אותה: "תגידי, מי זה הרב הזה שדיבר איתך?". אז היא אמרה לה את השם, והתקשרו לרב ההוא וסיפרו לו את הסיפור. הוא כאילו באקראי הגיע לבקר מישהו בבית חולים, הוא עבר בחדר וראה אותה. הוא אמר לה: "וואי, מה את עושה פה?". הם התחילו לדבר, ואז היא אומרת לו: "תראה, אני באמת רוצה כבר לחזור בתשובה, אבל מה אני אגיד לך? בעלי חילוני גמור מלידה, איך אני אחזיר אותו בתשובה? אין לי עם מי לדבר".

אמר לה הרב: "תראי, לחזור בתשובה הוא לא צריך, רק שלא יתנגד. לא צריך שיחזור בתשובה, אנחנו נעשה לכם חופש שבוע שלם, תצאו מפה לבית מלון, תלכו ל'ערכים'. גם לבעלך אל תדאגי, ידאגו והכל יהיה בסדר". ובסוף, שני בני הזוג האלו חזרו בתשובה. היא אומרת: "תראה, הקבלה שקיבלתי אז בכיתה ח' - ללבוש קודם גרב ימין ואחר כך גרב שמאל ונעל ימין - תראה, זה עזר. אחרי עשרים שנה זה יכול להשפיע".

עשרים שנה זה יכול להשפיע! עשרים שנה שהיא הייתה חילונית גמורה, בלי שבת, בלי כשרות, בלי כיפורים, בלי כלום. וזה העניין בפרשת יתרו. גם אחרי שיתרו הלך וחזר לסורו, התורה עדיין רושמת את הפרשה הזאת על שמו. ללמד אותך שאין חיזוק שנאבד. גם אם אתה מרגיש שאתה מתחזק רק לשבוע אחד, ואחרי שבוע תחזור לעצמיות שלך - החיזוק הזה לא נאבד. זה לא דבר שנעלם. כל חיזוק קטן שבן אדם מתחזק נשאר לנצח. ולכן, בשבוע האחרון הזה של שובבי"ם, כל אחד ייתן את הלב ואת הנשמה איך אני יכול להוסיף חיזוק על גבי חיזוק.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.