שיעור 130

איזה גודל אמור להיות שולחן שמפרנס את כל העולם...

פרשת תרומה תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

1. עוצמת הדברים הקטנים - השולחן והמשכן

המשכן והשולחן היו קטנים מאוד במידותיהם הפיזיות, למרות שהם שייכים לבורא עולם ומהם יוצאת פרנסה לכל העולם. מכאן נלמד שהשכינה אינה שורה דווקא בדברים "מפוצצים" וגדולים, אלא דווקא בדברים הקטנים והפשוטים שנעשים באמת.

2. המהות האמיתית - הפסוק האישי בתפילה

אדם עלול לשכוח את שמו ביום הדין כי רוב מעשיו נעשים בגלל החברה, המשפחה או לחץ חיצוני, ולכן הם לא באמת "שלו". הפסוק שאדם אומר בסוף התפילה בלחש מייצג את המעשים שנעשים בשיא הצניעות, ללא עין רואה - וזהו המקום שבו נמצאת מהותו האמיתית של האדם.

3. מבחן הצדקות בדברים הפשוטים

רבי חנינא בן תרדיון נמדד דווקא על טעות כספית קטנה שתיקן בצניעות ("מעות פורים"), ולא על מסירות נפשו הגדולה. הגדלות האמיתית נמדדת במקום שבו אין "קהל" ואין פרסום, שם האדם הוא באמת הוא עצמו, ללא השפעות חיצוניות.

4. חשיבות ההקפדה על הלכה ולא רק על "מותגים"

לעתים אדם מהדר מאוד במצוות שיש להן פרסום (כמו אתרוג יקר), אך מזלזל באיסורים דאורייתא חמורים (כמו פסל ובובות בבית) כי אין עליהם "יחסי ציבור". בורא עולם חפץ שנתמקד בעצם קיום הרצון שלו, גם במקומות שאיש אינו רואה ומחמיא.

5. נצחיות המעשה הטוב

שום מעשה טוב, דיבור טוב או אפילו מחשבה טובה אינם הולכים לאיבוד לעולם. גם אם נראה באותו רגע שהמאמץ היה לשווא או שהמעשה "נזרק לכלב", ההשפעה של הטוב תופיע במוקדם או במאוחר, אצל האדם עצמו או אצל צאצאיו.

הסיפורים בשיעור

1. החפץ חיים וטרוצקי - השלכות של מעשה קטן

החפץ חיים גירש מביתו אדם שהיה אחראי בעבר לגירוש ילד יתום מתלמוד תורה. הילד הזה הפך לליאון טרוצקי, מראשי המהפכה ברוסיה, שגזר גזרות קשות על מיליוני יהודים - הכל כתוצאה ממעשה שנראה אז קטן ושולי.

2. האוכל הכשר שנזרק לכלב

יצחק טרח שנה שלמה להביא אוכל כשר ויקר לשותפו שהתאלמן, בתקווה שיחזור בתשובה. בסוף השנה התברר שהשותף נתן את כל האוכל לכלב והמשיך לאכול טריפות, מה שגרם ליצחק משבר רוחני עמוק ותחושה של בזבוז מוחלט.

3. הנכד הסטודנט והסגירת מעגל

שנים לאחר מכן, נכדו של אותו שותף הגיע לביתו של יצחק כסטודנט המחפש את שורשיו. הוא סיפר שהסיבה שהחליט לחזור ליהדות היא הסיפור שסבא שלו סיפר לו בהערצה - על יהודי (יצחק) שטרח עבורו שנה שלמה ללא תמורה. כך התברר ששום מאמץ לא היה לשווא.

4. השכר על המחשבה הטובה של המן הרשע

השם משמואל מסביר שמהרשעים הגדולים (סיסרא, סנחריב והמן) יצאו גדולי עולם כמו רבי עקיבא ושמעיה ואבטליון. הסיבה היא שברגע מסוים של הכנעה או מחשבה טובה, נוצר "כלי" של קדושה שבורא עולם לא מקפח את שכרו, והוא הופיע בדורות הבאים.

תמלול השיעור

איזה גודל אמור להיות שולחן שמפרנס את כל העולם...

בנוהג שבעולם היום, אם אדם בא פותח בית כנסת של 100 מטר, אז הזה שלידו פותח בית כנסת של 200 מטר. ואם יש לו נגיד בית מדרש של החסידות, שזה בית מדרש של 1,000 מטר, השני 2,000 מטר. בנוהג שבעולם, זה העולם היום, רואים כל אחד רוצה לעשות משהו גדול, וכל אחד, ובפרט אם יש כסף ויש מקום, הולך ומתרחב.

טוב, זה מדובר על אנשים שהם מצומצמים, פה בדור שלנו. אבל מגיע אלוקים, "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". תגיד לי, הוא מחליט לבנות עכשיו בית מדרש בשבילו, אוהו, פה זה צריך להיות משהו מפוצץ, זה כבר לא כל מה שאתה מכיר, צריך לזוז, צריך לזוז, משהו שהוא צריך להיות ברמה אחרת.

טוב, והתורה ארבע פרשיות מתחילה להסביר לך על מה שבורא עולם בורא את המשכן שלו. יופי. עכשיו תגיד לי, מה הגודל של המשכן שהיה? מה הגודל של המשכן? המשכן עצמו, בלי החצר, בלי כלום, רק המשכן, זה 15 מטר אורך על 5 מטר. זה כל הגודל. כמה זה ביחד? 75 מטר. היום שום בן אדם לא קונה כזה בית היום. לא, לא אלוקים. בן אדם רגיל לא קונה כזה בית. יש לו בית 75 מטר. מה? מה? מי מי מי מי ייכנס לבית הזה בכלל?

אתה יודע מה? בוא נוסיף את החצרות. יש גם חצרות לזה. אז כמה חצרות? סוף הפרשה, שני פסוקים האחרונים, עם החצרות, עם הכל. נו, כמה זה הגודל? זה 100 אמות אורך - 50 מטר, על 50 אמה - 25 מטר. 50 מטר על 25 מטר. זה כל גודל של המשכן. ארבע פרשיות. לא יכול להיות, מה זה? זה "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". זה ככה, אתה בונה כזה בית, כזה 75 מטר כל הבית שלך. איך יכול להיות?

טוב. אלוקים אומר אני רוצה שתבנה שולחן. אתה יודע מה השולחן הזה, יצא פרנסה לכל כלל ישראל. מהשולחן הזה יצא פרנסה לכל כלל ישראל. יופי. תגיד לי, איזה שולחן צריך להיות? אתם מכירים? אני הייתי נותן לעצמי איזה דמיון. צריך איזה שולחן שלא תראה את הסוף שלו, אם זה במשקפת, משהו כזה. זה שולחן לפני ה'. זה שולחן לפני ה'. אתה מדבר עם, אתה לא מדבר איתי, אתה לא מדבר עם איזה בן אדם, אתה מדבר מול אלוקים. אתה מדבר, צריך איזה שולחן שייתן פרנסה לכל כלל ישראל.

תגיד, מה הגודל של השולחן היה? שתי אמות אורכו. כמה זה שתי אמות? מטר. מטר. כמה זה הרוחב? אמה. אמה, חצי מטר. לא, זה היום סטנדרט היום. היום זה סטנדרט. אני לא מאמין שמישהו במטבח יש כזה שולחן. אפילו במטבח אין לך כזה שולחן אפילו. אני לא מבין. תגיד לי, השולחן הזה זה ייתן פרנסה לכל כלל ישראל?

תגיד לי, אתה מאמין, מטר על חצי מטר, זה השולחן לפני ה'? מה זה השולחן? לא יכול להיות! משהו פה לא מסתדר פה. לא יכול להיות. אתה מדבר פה, לא, אתה לא מדבר איתי. לא יכול להיות שבן אדם אומר בוא אני בונה שולחן, שולחן של אלוקים, נו, מטר על חצי מטר, זה כלום!

אלוקים רצה ללמד אותנו בפרשיות שלנו יסוד גדול עד מאוד. אם אלוקים היה בונה איזה משכן, אתה יודע, 10 קילומטר אורך ו-5 קילומטר רוחב, משהו, אתה יודע, לא נגמר, היית אומר: בשביל להשרות שכינה בעם ישראל צריך רק דברים גדולים. רק דברים גדולים משרים שכינה בעם ישראל. דברים קטנים? אה, אין לזה חשיבות. אין חשיבות. דברים, זה טוב, זה נחמד, זה לא משרה שכינה. שכינה צריך שיהיה משהו גדול. בא אלוקים מלמד אותך: לא. אני רוצה "ושכנתי בתוכם". אני רוצה בתוך כל אחד ואחד.

תגיד לי, מה אני יכול להכין לאלוקים? בסדר, אני רוצה להכין לו משהו שאלוקים ירד אליי הביתה. תגיד, מה אני יכול לעשות? אני צריך שבתוך הבית שלך יהיה לך איזה מטר על חצי מטר לאלוקים. משם אלוקים נותן את הפרנסה לכלל ישראל. תדע לך, מהדברים הקטנים, איפה שאצלך זה לא נראה כלום, איפה שאצלך זה לא נראה ששם יש השראת שכינה, אלוקים אומר לך: כן, כן. שם, בדברים הקטנים האלו, שם יש את השראת השכינה של כלל ישראל.

המעשים הקטנים, שם בן אדם נמדד. בן אדם לא נמדד בדברים הגדולים, בגדולים בכלל לא נמדד. למה? קורה שבן אדם נופל עליו איזה סוג של התלהבות והוא עושה דברים גדולים. אבל שאתה תהיה אתה, זה רק בדברים קטנים.

הפסוק האישי לפני "יהיו לרצון"

השל"ה הקדוש כותב, כתוב את זה בכל הסידורים, לפני "יהיו לרצון" יגיד פסוק שמתחיל באות הראשונה של השם שלו ובאות האחרונה של השם שלו, שלא ישכח את שמו למעלה לעתיד ביום הדין.

אני לא מבין, מה יש סיכוי לבן אדם שישכח את השם שלו? אני יכול לשכוח הכל, לא את השם של הבן אדם. שם של הבן אדם, מהלידה עד יום הפטירה שלו אמרו לו את השם הזה לפחות מיליארד פעמים. אתה רוצה להעיר בן אדם? שים 10 טלפונים, צלצולים, לא יעזור לו. קרא לו בשם שלו והוא ייעור למקום. שם של הבן אדם זה המהות שלו, זה הבן אדם, הוא חי את זה.

תגיד, איך ייתכן שבן אדם שוכח את השם שלו? איך יכול להיות? איך ייתכן בעולם שבן אדם שוכח את השם שלו?

אז את הקושיה הזאת הקשה אותה כבר, מביא את זה בטוב חביון עוז, שהקשה את זה הרב מפונוביץ'. התירוץ שלו, שהוא תירץ, שלמעלה מהפחד של הבן אדם של יום הדין, הפחד כזה נורא, שהוא שוכח גם את השם שלו. מי יכול לעזור לך למעלה? רק תורה. תורה זה כזה עוצמה שהיא הולכת איתך באש ובמים. ולכן תגיד פסוק, שזה חלק מתורה, שזה יהיה לך, באמת יעזור לך ביום הדין. זה תירוץ של הרב מפונוביץ'.

התירוץ השני - מתי אתה באמת "אתה"

הבאתי לכם תירוץ מתאים לנו היום, וזה בשביל החלק מהשיחה.

יש בן אדם שמגיע לבית כנסת להתפלל. תגיד, למה אתה מתפלל? כי לא נעים לי מאשתי. מה, לא אתפלל? מה, מה אשתי תגיד עליי שאני חילוני? מה, מה היא תגיד עליי? לא נעים לי, אז אני מגיע להתפלל. יוצא שהתפילה שלו זה לא הוא, התפילה שלו זה אשתו. אז בשמיים, כשהוא מתפלל, מה קוראים לו? קוראים לו בשם שלה. הוא לא, זה לא התפילה שלו.

תגיד לי, למה אתה לומד? אה, למה אני לומד? בגלל ראש כולל. אין לומד, אין ראש כולל, אני לא לומד. יפה. יוצא שבשמיים, שכתוב שהוא לומד, מה כתוב בשם שלו? שם אחר כתוב לו. אין, זה שם אחר.

הוא עושה הרבה דברים. תגיד, אתה עושה חסד, למה? לא נעים לי מחמי ומחמותי, אתה יודע, זה מאבא שלי, לא נעים לי. יוצא שאתה עושה מיליון מצוות ומיליון דברים טובים, אבל זה לא שלך. הכל בגלל פלונית, בגלל ההוא, בגלל זה. תגיד לי, מתי אתה תהיה אתה?

אדם למעלה מגיע בשמיים, שוכח את השם שלו. למה שוכח את השם שלו? כי השם של הבן אדם זה מה שאתה עשית. כי אתה עשית, אה, זה קשה למצוא אנשים כאלו, שאתה עשית, שאני עשיתי. אה, הרבה דברים אנשים עושים בגלל החברה, לא בגלל שזה אני.

בא השל"ה הקדוש אומר: תשמע, אני אתן לך רעיון. אתה תעשה איזה דבר שאתה תהיה אתה. נו, מה? יש לי פסוק אחד, שתגיד אותו בשקט. בתפילה, אף אחד לא שומע. זה פסוק שאף אחד לא שומע. תגיד אותו בשנייה, אפילו שתי שניות סיימת אותו. אבל תשמע, זה אתה. שם, זה אתה. אתה לא עושה בגלל אשתך, לא בגלל הראש כולל, לא בגלל השכונה, לא בגלל החבר'ה, לא בגלל אף אחד. זה פסוק של אתה.

אה, הפסוק הזה, זה אתה. תזכור את השם שלך למעלה. כששואלים אותך מי אתה, אתה תזכור את הפסוק, כי הפסוק הזה זה רק אתה. הפסוק הזה, זה לא גם אני ועוד מישהו אחר, זה רק אני.

יוצא שהשם של הבן אדם זה רק הדברים שהוא עשה בשיא הצניעות, בדברים הפשוטים האלו, שיא הצניעות שבעולם. שם נמצא הבן אדם.

רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא

ולכן, כששאל אותו רבי חנינא בן תרדיון, שאל את רבי יוסי בן קסמא: מה אני לחיי עולם הבא? מה אמר לו? כלום מעשה בא לידך? מה אמר לו? רבי, התחלפו לי מעות של פורים במעותיי ונתתי כולם לצדקה. אמר לו: יהי רצון שמחלקך יהיה חלקי, ומגורלך יהיה גורלי.

אני לא מבין. חוץ מזה לא ראית כלום? כאילו אני לא מבין. רבי חנינא בן תרדיון, הוא אחד מעשרה הרוגי מלכות. וכשהמדרש כותב שעלה רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול למעלה בשמיים, אמר לו אלוקים: לא מצאתי עשרה צדיקים בדור אחד מושלמים כמו השבטים. אין מושלמים, אין, לא היה כזה דור. אז אני לא מבין, רבי חנינא בן תרדיון, זה מה שיש לך להגיד עליך?

כן. יש הרבה דברים גדולים שבן אדם עושה. לא, לא, בשבילנו, לא, לא בשבילו, בשבילנו הרבה דברים אדם עושה. תגיד, אבל אני רוצה למדוד אותך בדברים הקטנים. למה? כי בדברים הקטנים זה אתה. הקטנים זה רק אתה. זה לא גם מישהו אחר. בדברים הגדולים זה גם מישהו אחר.

הידור מצוה מול דברים קטנים

אדם קונה אתרוג ב-1,000 שקל וקונה לולב ב-100,000 שקל. בשביל מי הוא קונה את זה? בשביל מי? בשביל בית הכנסת, בשביל חמיו וחמותו, שיגידו: וואו, איזה הידור שבהידור, איך הוא מחמיר, איך הוא, אתה יודע, משהו, לא להאמין. איך הוא, הוא לא אוכל, הוא לא אוכל היתר מכירה. היתר מכירה? מי אוכל היתר מכירה? תשמע, אבל זה דרבנן. דרבנן? לא אוכלים! נמות ולא נאכל, פשוט.

תגיד לי, יש לך בבית, אתה יודע, עכשיו מגיע פורים, ואנשים מחלקים את הבובות האלו, מחלקים את הבובות האלו. אתה יודע שהבובה הזאת זה איסור דאורייתא גמור? זה עבודה זרה, פסל גמור, ואנשים קונים את הבובות ומביאים, מרכיבים לך אותם. תגיד, חשבת שאתה עובר איסור דאורייתא כל רגע שזה בבית שלך? איסור דאורייתא גמור. "לא יהיה לך פסל". מי שעושה צורת אדם, איסור דאורייתא, לא דרבנן, לא חסידות, לא ספק חסידות, איסור דאורייתא גמור. אבל תשמע, על זה אין פרסומת, על זה הבד"ץ לא כתב, על זה אין בזה אוצר בית דין, אין בזה עניינים. אז אתה יודע, זה הציבור קונה את זה. הציבור קונה את זה.

שואלים: איזה בובות?

הבובות האלו של הפלסטיק, של, אתה יודע, החסיד הזה שמתנגן, אתה יודע, אפילו למטה יש לו איזה מגנט, הוא גם, אתה יודע, הוא גם מתפלל אפילו.

שואלים: אבל זה לא בובות שצריך שיהיה פלסטיק?

צריך שיהיה כולו פלסטיק. לא, אם זה בובה של בד ודברים כאלו צריך להיזהר בהלכה. אבל בובה אני מדבר שכולה, כולה גוש אחד של פלסטיק או של ברזל, מתכת, לא משנה מה, זה עבודה זרה גמורה. זה לא ספק עבודה זרה. איפה נמצאים כל ההלכות של צורת אדם? בהלכות עבודה זרה זה נמצא. זה לא נמצא בהלכות אחרות, זה סוג של עבודה זרה.

עכשיו, שם לא תראה אנשים שמחמירים בזה. לא מחמירים. מה זה, מה אתה מחמיר? זה אחד מעשרת הדיברות! לא, לא מחמירים. אה, לא, בסדר, יש מקום להקל. תשמע, תוריד לה איזה אוזן, איזה רגל, איזה זה, יש מקום. מה אתה מקל? זה דאורייתא גמור. אני לא מבין.

היתר מכירה? לא, רציני? מה? רק דרבנן, סך הכל דרבנן, וגם יש פוסקים שמתירים את זה, מלא גדולי ישראל מתירים את זה, אני לא מבין. לא ימות, אז מה? אלא מה, היתר מכירה? זה של הכולל, בכולל עוברים, ראש כולל עובר, אתה אוכל היתר מכירה? חס ושלום! מה, אני גוי? אתה היתר מכירה? מה? אתה? לא, אני לא עושה את זה. אבל אף אחד לא יבוא לך הביתה ויגיד: יש לך בבית בובה? לא, אף אחד לא יגיד לך את זה.

שם אתה נמדד. בורא עולם רוצה ללמד אותנו בפרשיות שלנו: אני רוצה את הדברים הקטנים. השולחן הזה שנותן פרנסה לכל כלל ישראל, אתה יודע מה הגודל שלו? זה מטר על חצי מטר. זה הגודל. לא יותר מזה. בדברים הקטנים, זה שיא המהות של הבן אדם.

סיפור החפץ חיים וטרוצקי

סיפר איזה יהודי אחד: נכנסתי לחפץ חיים. זה סיפור הפוך, אבל הרעיון אותו רעיון. נכנסתי לחפץ חיים להתברך. חפץ חיים ביקש מהנכד שיסלק אותו מהבית. הוא לא יכול לראות, להיות במחיצתו, הבן אדם הכי טמא שבעולם, כך הוא אמר. תגרש אותו מהבית, כפשוטו. הנכדים גירשו אותו מהבית, כשהוא לא יודע מה עשיתי, הוא לא יודע מה עשיתי.

את הסיפור הזה מספר אותו הרב שבדרון, בספר "קול דודי דופק" על אלול. הוא כותב שאחרי יום הוא הגיע עוד פעם, סלקו אותו. אחר כך הוא הגיע פעם שלישית. הוא נכנס, אומר לחפץ חיים: "מה עשיתי? למה הרב ככה מתנהג?"

אומר לו: "תראה, לפני כמה שנים טובות היית מנהל של תלמוד תורה, והיה שם איזה ילד אחד, קראו לו ליבלה טרוצקי. טרוצקי, והוא היה ילד יתום מאבא, ואתה יודע מה הוא עשה, השתולל. מה עשה? סילקת אותו מהתלמוד תורה. אמא שלו, אלמנה, לא ידעה מה לעשות, רשמה אותו בבית ספר של גויים. הוא גדל גדל כמו גוי. וברוסיה, שהיה מהפכות, הוא, אתה יודע, היהודים לקחו את המושכות, והוא הפך להיות אחד מראשי הבולשיביקים. ואז הוא החליף את השם שלו מליבלה לליאון. אותו דבר, ליבלה זה אריה, ליאון באנגלית ובצרפתית זה גם אריה. החליף את השם שלו ללאון טרוצקי, והוא, שלושה מיליון יהודים ברוסיה נענשים על ידו, והכל בגללך", אמר לו החפץ חיים. "תדע לך, שלושה מיליון יהודים נענשים, הכל על מה שעשית. לכן אני לא רוצה שתהיה במחיצתי יותר".

בן אדם עושה מעשה קטן, שנראה קטן, באמת הוא נראה קטן, והוא לא יודע את המעשים האלו, איזה השלכות יש למעשה שבן אדם עושה.

סיפור יצחק והאוכל הכשר

סיפר יצחק, סיפור מפורסם, אני פעם ראשונה שראיתי אותו, אבל זה מפורסם הסיפור הזה.

סיפר יצחק: יש לי חבר, אנחנו עובדים שותפים בתכשיטים, יהלומים, מוכרים ביחד. חבר שלי, יעקב, שמאלני, לא רוצה לשמוע על דת, לא שבת, לא כיפורים, לא כלום. כמה שאני מנסה לדבר איתו על היהדות, אני בן אדם חרדי, מנסה לדבר איתו, לא עוזר שום דבר.

עברו שנים, אנחנו עובדים ביחד. נפטרה אשתו של יעקב הזה, הוא התאלמן. בשבעה באתי אליו, אמרתי: עכשיו עת רצון, אני יכול לדבר איתו. באתי לדבר איתו קצת על היהדות. הוא אומר לי: "אתה יודע מה? אני, אל תחשוב שמה שדיברת איתי זה לא עוזר. זה עוזר. עכשיו באמת עת רצון, אני רוצה באמת להתחזק, לשמור על כשרות. אבל מה אני אגיד לך? בכל האזור פה אין מסעדה כשרה. כולם פה זה גויים. הכל טרף. הילדים שלי גם הם ילדים חילונים, הם אוכלים טריפות. אני לא יודע מה לעשות. אני רוצה להתחזק ואני לא יודע מה לעשות".

הוא אמר לו, יצחק: "אל תדאג, מהיום אני קונה לך במסעדה כשרה אוכל. אני קונה לך אוכל". באמת, יצחק הזה נסע לעיר אחרת, וארגן לו אוכל בקופסאות ליום ראשון, יום שני, יום שלישי, לכל שבוע. פעם בשבוע, יצחק הזה היה נוסע למסעדה יוקרתית וקונה.

הוא במשך הזמן אומר: חשבתי שיעקב הזה ישלם לי לפחות את הדלק שאני נוסע, ועוד ישלם, אתה יודע, חלק מהאוכל. חלק מזה, הוא כאילו קיבל את זה כאילו, זה, הוא לא מודע כמה אני כסף משקיע עליו. אבל אני אמרתי, יהודי מתחזק, שווה. שווה, יהודי מתחזק, שווה לתת הכל.

שנה עברה. אמרתי לו: "יעקב, שנה עברה, תעשה הזכרה לאשתך". אמר: "אני לא, אני לא, אני לא שם". אמר לו: "לא משנה, בוא נעשה ברכות". עשינו ברכות, לקחתי לו לבית כנסת, שמתי לו כיפה, וברכות עשינו.

ובסוף הוא אומר לי: "זהו, יצחק, תפסיק לקנות לי אוכל. מספיק, שנה שלמה טרחת". אומר לו: "למה? אני רוצה לקנות לך אוכל, אני מעצמי". אומר לו: "לא, אני לא רוצה שתפסיק". אומר לו: "למה?" אמר לו: "את האמת, לא אשקר עליך, אני את האוכל הזה לא אכלתי אותו. לא אכלתי את האוכל. למה? הבאת אותו פעם הראשונה, הוא היה קצת מלוח. אני לא אוהב מלח, וגם אסור לי מלח. אז אני את האוכל הזה לא אכלתי".

שואל אותו הבן אדם: "אז מה עשית מהאוכל הזה?" אמר לו: "תראה, יש לי פה כלב. אני נתתי את האוכל הזה במשך שנה שלמה לכלב שלי. תשמע, הכלב שלי נהיה דוס, אוכל רק כשר. מה אני אגיד לך? משהו. תראה גם איך הוא השמין, הכלב הזה. אבל אני המשכתי לאכול טריפות כמו שאני אוכל".

יצחק הזה אמר: "קיבלתי את המשבר של החיים שלי. אני ששנה שלמה נוסע, חוזר, הולך, אתה יודע, מתבזבז כספים, ואין, ומה? של הכלב!" אומר: "נכנסתי שלושה ימים, לא הלכתי לעבוד, לא הלכתי לעבוד, הייתי במשבר, בכיתי, למה אלוקים עשה לי את זה".

הנכד שחזר בתשובה

עברו שנים. הוא אומר, שנים עברו, אני את הסיפור הזה שכחתי, וזהו, ככה זה, שנים עברו.

יום אחד, ערב שבת, יום שישי, בערך זה היה בקיץ, אחרי הצהריים, תפיקות בדלת. בחוץ בחורצ'יק צעיר, אומר: "שלום, אני סטודנט למדעי הדתות. אני לומד עכשיו על הדתות, אני לומד, הייתי בכל הדתות, כל מקום שאמרו שזה דת מסוימת נסעתי. עכשיו נשאר לי ללמוד על הדת של היהדות. אני יודע שאצלכם יש ביהדות, חוץ מהמצוות שיש לכם, יש לכם גם מטבח של יהודים. מטבח של יהודים זה לא מטבח רגיל. אני רוצה להיכנס אליכם הביתה, תסבירו לי, לשבת איתכם, אני רוצה לראות איך יהודי אמור להתנהג. אני כותב עבודה ורוצה לכתוב על היהדות".

האישה שקיבלה אותו, אמרה: "דבר ראשון, אצלנו באים לאכול". היא הכינה דג לכבוד שבת, הוציאה חתיכת דג, שמה לו דג עם לחמניה ככה חמה, שמה לו לאכול.

אתה יודע, גם היה רעב. אפילו שאמרו לו באוניברסיטה: אל תתקרב ליהודים, אל תתקרב, אל תתחבר איתם. אבל אתה יודע, כשיש רעב אין שכל, זה לא הולך ביחד. ובכלל, אני אגיד לך, והרעב זה התבלין הכי טעים לאוכל. ואני הייתי רעב, ואני אכלתי את האוכל. מה אני אגיד לך? וואו, היה באמת טעים. באמת היה טעים. והיא גם לשתות. היה טוב. היה טוב.

אני בסוף אני אומר לה: "מה אני אגיד לך? אני הייתי בכל הדתות. אני כבר שנתיים עובד ממקום למקום, הולך, כותב, מסכם, יש לי כבר ספר על כל הדתות. ומה אני אגיד לכם? אבל סבא שלי כל הזמן אמר לי: אין, בהכנסת אורחים על היהדות, יהודים זה מספר אחד בעולם".

בקיצור, שואלת אותו: "מי זה סבא שלך? איך אתה, איך הסבא שלך יודע שאין על היהודים?" אומר: "אני אגיד, אני אגיד לך. לסבא שלי היה לו חבר, שנה שלמה קנה לו אוכל. שנה שלמה בן אדם הולך, נוסע, חוזר, לקנות לו אוכל, להביא לו אוכל. ומה עשה סבא שלי עם האוכל הזה? זרק את זה לכלב. וסבא שלי אומר: תשמע, זרקתי, לא זרקתי, אבל אתה, מה, אתה יכול אתה יכול לעלות על עצמך שיש כזה באחת הדתות, שבן אדם נוסע בשבילך שנה שלמה מה? להביא לך אוכל? תשמע, אין כזה דבר".

"תגיד, מי זה הבן אדם שקנה לסבא שלך אוכל?" אמר לו: "אחד, קראו לו יצחק. הוא היה עובד עם סבא שלי". אמר לו: "כן, אז שנייה אחת, אני קוראת אליו". יצחק, זה הבעל שלה. היא ירדה למשרד למטה, אומרת לו: "יצחק, יש פה בן אדם שרוצה לדבר איתך".

הוא עולה, פוגש אותו, מדבר איתו, אומר לו: "תשמע, דבר ראשון, אני רוצה להגיד לך שאתה יהודי גמור. אתה לא גוי, אתה יהודי גמור". סיפר לו את כל התהליך, מי זה סבתא שלו, מי זה המשפחה שלו, סיפר לו את כל התהליך.

ההוא התרגש מאוד, אמר לו: "אני רוצה להישאר אצלכם שבת, אמרתי שהייתי פה שבת, אני רוצה ללמוד על היהדות". אולי שבעה חודשים עברו, ואותו בן אדם הזה ממש חזר בתשובה שלמה. חזר בתשובה שלמה לגמרי. אחרי שנה, יצחק, גם הסבא חזר בתשובה.

אין מעשה טוב שנאבד

אין מעשה שבן אדם עושה שנאבד. ברגע הראשון, איך זה נראה לך? אה, כל מה שעשיתי הכל הלך לאיבוד, לא שווה שום דבר. אין שום מעשה טוב שבן אדם עושה שהמעשה הזה נאבד.

דברי השם משמואל

כותב השם משמואל, אני מסיים. כותב השם משמואל, הגמרא במסכת סנהדרין בדף צ"ו אומרת הגמרא: מבני בניו של סיסרא לימדו תורה ברבים. שם לא כתוב את ההמשך, אבל בעין יעקב כתוב: ומנו? רבי עקיבא. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומנו? זה שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק, ומנו? רב שמואל בר שילת. והוא בעצמו, בסוף מסכת תענית, רב שמואל בר שילת כותב: מי שנכנס אדר מרבים בשמחה. זה אותו אותו בן אדם.

אז כולם שואלים, איך ייתכן, מהרשעים האלו יצא רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון, ורב שמואל בר שילת? איך מסתדר לך? איך זה הולך?

הפשט הפשוט: אלו הגויים האלו, בורא עולם התקדש על ידם. סיסרא הגיע עם חיילים, מיליונים של חיילים, ובורא עולם ברגע אחד שטף את כולם. בורא עולם התקדש על ידו. וגם אותו דבר, סנחריב הגיע עם חזקיהו המלך. מיליארדים הגיעו, ואותו דבר היה גם כן עם המן. לכן בורא עולם גלגל, כיוון שעל ידם נוצר כלי של קידוש ה', לכן יצא מה שיצא.

אבל השם משמואל כותב בשם המדרש, שבשעה שהלביש המן את מרדכי על הסוס, הלביש אותו את בגדי המלכות על הסוס, מרדכי אמר: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". אסתר המלכה אמרה: "אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן". המן, המן אמר: "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם, ה' ברצונך העמדת להררי עוז, הסתרת פניך הייתי נבהל".

אז היה איזה רגע, רגע של מחשבה טובה להמן. כותב השם משמואל, על הרגע הזה, על המחשבה הזאת שעברה להמן ברגעים האלו, בורא עולם גלגל על ידו שיצא בסוף קידוש ה' בעולם.

מסיים השם משמואל, והוא כותב: גם אם בן אדם נפל לאיפה שנפל והגיע לאיפה שהגיע, אף על פי כן לא יזלזל בשום מחשבה טובה ובשום דיבור טוב. גם כשהוא יודע בעצמו שהוא יישאר המן. הוא יודע בעצמו שהוא ישאר רשע כל ימיו. אם זה לא יעזור לו, יעזור לילדים שלו, לנכדים ולנינים. אבל אין שום מעשה טוב שבן אדם עושה שהמעשה הזה נאבד.

יזכה אותנו ה' שהחודש הזה שמלא שמחה ישפיע עלינו שפע של שמחה, של רצון לעבוד את ה', שפע של ישועות, של ברכות, שמחות בבית, סייעתא דשמיא, משיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.