שיעור 132

כבוד שבת אחד... יותר מאלף תעניות!

ויקהל-פקודי תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

1. מעלת השבת אל מול מלאכת המשכן

התורה מקדימה את מצוות השבת לפרשת המשכן כדי ללמד שמלאכת המשכן, על אף חשיבותה העצומה (חמש פרשיות בתורה), אינה דוחה את השבת. מכאן למדים שקדושת השבת היא כוח עליון שאין לו שיעור, וכל הכנה קטנה לכבודה יקרה לאין ערוך.

2. כבוד שבת אחד שווה אלף תעניות

על פי המדרש, פעולה פשוטה של הכנה לכבוד שבת, כמו הכנת מטעם לשבת, גדולה יותר מאלף תעניות של צדיק. הרעיון מדגיש שאין לנו השגה בשכר ובעוצמה של כיבוד השבת, שהיא השמחה המיוחדת של הקדוש ברוך הוא.

3. מהות השם "יהודי" - היכולת להודות ולרומם שפל

עם ישראל נקרא "יהודים" על שם הודאתו של יהודה. המעלה המרכזית אינה רק ההצלחות, אלא היכולת של האדם לקחת מצב של שפל מדרגה, להודות באמת ולרומם אותו לשיא הקדושה, כפי שעשה יהודה במעשה תמר.

4. "חביב עלי מן הכל" - השלום והמאור בבית

הקב"ה העדיף את "המראות הצובאות" (ששימשו לקישוט ושלום בית) על פני כלי המשכן המקודשים ביותר. מכאן לומדים שבזמנים לחוצים כמו ערב חג, הפרגון, הארת הפנים והשלום בתוך הבית חביבים על בורא עולם יותר מכל חומרה או מצוה אחרת.

5. עשיית "עסק" מהמצוות

כדי להנחיל את המצוות לדור הבא, לא מספיק לקיים אותן כעול או בקושי, אלא צריך לעשות מהן "עסק" - בשמחה, בריקודים ובחגיגיות. כשאדם מראה התלהבות מהמצווה (כמו אכילת מצה), הוא מבטיח שגם ילדיו ירצו לדבוק בה.

הסיפורים בשיעור

1. הילד בן השמונה והעני שנדף ממנו ריח רע

זקן שעבר מוות קליני ניצל ממידת הדין בזכות מעשה חסד שעשה בגיל שמונה, כאשר התעקש שאביו יארח לסעודת שבת עני שכולם התרחקו ממנו בשל ריחו. אותו עני הגיע לבית הדין של מעלה והעיד שבזכות הילד הוא חי עוד שבעים שנה, ובכך העניק לזקן שנתיים נוספות של חיים בעולם הזה.

2. הרב נתן צבי פינקל והתלמיד שטס לסבו

בחור מישיבת מיר טס לארה"ב בניגוד לעצת ראש הישיבה כדי להיפרד מסבו הגוסס, אך גילה עם נחיתתו שהסב נפטר. כשחזר לארץ שבור, הרב פינקל לא הוכיח אותו ב"אמרתי לך", אלא אירח אותו בביתו בכבוד עצום, השקה והאכיל אותו ואף נתן לו לישון במיטתו, ובכך קנה את ליבו של התלמיד לנצח.

3. הבחור ממשפחת וולקין וההצלה באסון מירון

בחור עילוי מחסידות תולדות אהרן קיבל אישור נדיר לצקת שמן במדורה במירון, אך ויתר על כך ברגע האחרון כדי לציית לבקשת אביו לבקר את סבו. בזכות מצוות כיבוד אב ואם הוא ניצל מהאסון הנורא שהתרחש באותה שנה במירון (תשפ"א), בו נספו חבריו שקיבלו ממנו את כרטיס הכניסה.

תמלול השיעור

כותרת: מעלת השבת וכבודה

התורה מתחילה: "ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת שבתון לה'". כותב רש"י, הרי כבר הזכיר כמה פעמים את העניין של שבת, אז מה העניין להזכיר עוד פעם את השבת? אומר רש"י, כדי ללמד אותך שמלאכת המשכן לא דוחה שבת. הייתה הוה אמינא שאולי במלאכת המשכן יעבדו גם בשבת. כמשמע לן שלא. וכל האחרונים דנים, מה הייתה בכלל ההוה אמינא שמלאכת המשכן דוחה שבת. טוב, יש מלא תירוצים, זה לא משנה.

אבל בכל אופן, בשבילנו התורה רוצה ללמד אותנו, אתה יודע איזו עוצמה זה שבת? שבת! מלאכת המשכן כתובה בחומש חמש פרשיות. אתה יודע, חמש פרשיות נכתבו על המשכן: תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי. כל התרי"ג מצוות שהן כבדות מאוד נכתבו בקיצור נמרץ. והמשכן, סך הכל, כל המשכן הזה היה שלושים ושמונה שנה. לא דבר שהוא נצח נצחים, כאילו אתה יודע שהוא קיים לעד. לא, משהו זמני, חד פעמי, זה היה במדבר. והתורה כותבת עליו חמש פרשיות! זה סימן שזה מאוד מאוד חשוב לקדוש ברוך הוא. אין לנו הבנה בזה.

תיקח את כל המצוות כולם, זה נכתבו ברמז, בכל מיני חשבונות קטנים, ואילו המשכן נכתב ממש חמש פרשיות. כל זה כדי ללמד אותך כמה חשובה היא השבת. לא דוחים את שבת.

כותרת: כבוד שבת אחד שווה יותר מאלף תעניות

כותב המדרש (מדרש תנחומא, פרשת בראשית סימן ג). הכנה לשבת: אדם שזוכה להכין אוכל לכבוד שבת... לא, יותר מדויק, כבוד שבת אחד שווה יותר מאלף תעניות. שמעתם את זה פעם אחת?

אם עכשיו הייתי אומר לכם, תשמעו רבותיי, מישהו עכשיו נכנס לפה, אתה יודע, גם יש לו ג'לביה, יש לו ג'לביה כזאתי לבנה, יש לו זקן כזה לבן גדול, ענק, לא יודע מה יש לו, אתה יודע, על הראש משהו כזה, אתה יודע, נראה רבן גדול כזה. אתה יודע מי זה הבן אדם הזה? זה צם ארבע שנים רצוף. מה הכוונה ארבע שנים? הכוונה ארבע שנים, תוריד שבתות, תוריד חגים, הוא צם ארבע שנים. תגיד, היית מנשק לו את היד או לא?

בטח! מה השאלה בכלל? את הרגלים היית מנשק לו. ברור, אין משהו אחר. ארבע שנים לצום. תגיד, היית מאמין שלהכין טחינה לשבת זה יותר גדול? או לא? תגיד, עכשיו הייתי אומר לך, אחריו נכנס מישהו אחר. אתה יודע מי זה הבן אדם הזה? זה הכין טחינה לכבוד שבת. מה היית אומר? היית מנשק לו את היד? אם הטחינה הטעימה אולי כן, אבל לא, לא יותר מזה, אני לא מבין...

מגיע מדרש תנחומא, בא להגיד לך: כבוד שבת אחד, אדם שזוכה לכבד את השבת, יותר מאלף תעניות. נו, מאיפה אתה לומד את זה? מהפרשה שלנו. חמש פרשיות נכתבו על המשכן, כל הגודל הזה לא דוחה שבת. שבת זה ענק. ענק. איזה זכות זה? כבוד שבת אחד. אין תיאור. אין תיאור. אין תיאור מה זה כבוד שבת אחד.

כותרת: מעלת שלוש סעודות שבת

יהודים היום זכו לאכול שלוש סעודות בשבת. אתה יודע מה זה סעודה של שבת? אתה יודע מה זה סעודה של שבת? מי שפוגם סעודה אחת של שבת, כותב רבי שמעון - אינו יהודי. זה לא יהודי. זה רבי שמעון אומר, לא פתחתי לכם את זה לקרוא פה, אבל זה נמצא בזוהר.

מי שלא אוכל סעודה אחת של שבת, לא משנה, אתם יודעים כל מיני תירוצים, לא משנה מה התירוצים, התירוצים זה לא משנה. לא אוכל סעודה אחת של שבת, רבי שמעון כותב: "ומאן דפגים חד סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא, דלאו מבני היכלא דמלכא הוא, דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא". פלא פלאים.

אמר רבי יוסי, "ודאי כך הוא!". כאילו, רבי שמעון, מה אתה מחדש? "ווי לה לברנש דלא אשלים חדוותא דמלכא קדישא" - אוי לו לאותו בן אדם שלא משלים את השמחה של המלך. "ומאן חדוותא דיליה?" תגידו, מה השמחה שלו? "אלין תלת סעודתא". פלא פלאים.

רבי יוסי אומר: מה שרבי שמעון אמר מובן. למה מובן? כי זה השמחה של המלך, זה חדוותא שלו. סימן שאין לנו הבנה מה זה הדברים הפשוטים שאתה עושה בשבת. כל זה כדי, התורה באה לכתוב לך את זה פה, כדי שתדע להעריך את כבוד שבת.

שבת מאוד יקרה, מאוד. לא רק יקרה קצת, מאוד יקרה. אדם שכל חייו לא ישמור יום כיפורים, נשאר עדיין יהודי. היין שלו יין כשר. אבל מי שיחלל שבת בפרהסיה, גמרנו, זהו, נגמר. הוא כבר לא יהודי, יינו יין נסך. למה? למה רק שבת? למה? כי שבת זה מאוד גבוה. לא, זה לא קצת גבוה, זה לא עוד מצוה. זה בא להגיד לך שזה מצוה מאוד ענקית, בלי תיאור.

כותרת: מעלת ההודאה של יהודה

שמעתי בשם, מתאים עכשיו לזמן שלנו, שמעתי בשם הרב משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת באר יעקב. יעקב אומר ליהודה: "יהודה אתה יודוך אחיך". למה "אתה יודוך אחיך"? למה? בגלל שזכית להודות. מהיום כל היהודים יקראו, כל היהודים נקראים בשם "יהודים", על שם ההודאה שהודה יהודה.

שואל הרב משה שמואל שפירא: אני לא מבין, אתה בכלל לא יודע בכלל מי זה יהודה בכלל? מה זה הודאה? הודאה זה הדברים התפלים שלו, זה הדברים הכי תפלים שיכולים להיות! יהודה, ממנו יוצאים כל המלכים, משיח בן דוד יוצא מיהודה, "מחוקק מבין רגליו", כל בני התורה יוצאים מיהודה, כל הלימוד תורה בעולם רק מיהודה, כל המלכים רק מיהודה, אין משהו אחר.

מי שהיה מוכן להציל את יעקב? "ידיך בעורף אויביך" - כותב המדרש (ילקוט שמעוני רמז קסב) שכשנכנסו יעקב ועשו לקבור את יצחק, אמר יהודה: עכשיו עשו נמצא עם אבא שלי במערה לבד. עשו יהרוג את אבא. נכנס יהודה, הרג את עשו, באותו מקום בתוך המערת המכפלה. לכן "ידיך בעורף אויביך". הציל את יעקב אבינו.

כשהיה שמעון ולוי, היה מלחמה בגלל שכם, מי שהציל זה היה שבט יהודה. מי שהציל את כל המשפחה שלא יהיה רעב, לדאוג לאוכל, זה יהודה. מי שהיה מוכן לוותר על החיים שלו בעולם הזה ובעולם הבא בשביל בנימין. זה היה יהודה. כל זה כלום.

מה כן? תשמע, יהודה פעם אחת הוא הודה, מהיום נקרא להם יהודים. מה, זה כלום? זה דברים, זה כלום? לעומת המעלות של יהודה, זה דברים תפלים.

כותרת: סיפור יהודה ותמר - לקחת מצב שפל ולרוממו

תשמעו, אני אומר לכם, זה יסוד בשבילנו למצב שלנו של היום. תראה, אם ניכנס לסיפור שהיה, אתה יודע מה זה לקחת אשה צעירה, אחרי שנתיים שנשואה בערך, ממוצע, פתאום אשתו, בעלה נפטר. אלמנה צעירה. כל מי שעבר ברחוב אמר: אוי, זאתי אלמנה מסכנה.

טוב, אחרי איזה שנה התחתנה פעם שנייה. התחתנה פעם שנייה, גם בעלה נפטר. אתה יודע איזה טרגדיה זאתי? זה טרגדיה לאשה הזאתי. תסתכל על האשה הזאתי, זה טרגדיה גדולה. בסוף התברר שגם היא פרוצה, וחמיה אמר לקחת אותה לשרוף אותה באש.

גמרנו, תדליק מדורה של ל"ג בעומר, שים אותה בתוך המדורה של ל"ג בעומר. וואו, אתה יודע איזה אסון זה? אני מאמין שכל מי שהיה שם באזור הוא שאל: מי זה העבריין הזה? איפה הפושע שהיה איתה? איפה הפושע הזה שהיה איתה? אני תופס אותו, לא יודע מה, אני קוצץ אותו! הוא עשה את העבירות וברח, וזאתי האשה המסכנה הזאתי שורפים אותה.

אתה יודע, ויהודה הולך באש ובמים כזה: "כלתי, שרוף את כלתי!" וכולם אמרו ליהודה: "אוהו, יהודה, איזה צדיק אתה!" למחרת מתברר שהעבריין ההוא, העבריין שכולם דיברו עליו, על עבריין, זה יהודה. אתה יודע איזה שפל מדרגה זה? אתה יודע איזה שפל מדרגה זה? זה השפלות שבן אדם הכי הכי יכול להגיע. שבן אדם, אתה יודע, צועק את האמת, אמת, אמת, צועק אמת, ופתאום התברר שהוא השקרן הכי מכולם. איזה הכי הכי גרוע שיכול להיות בעולם.

ומה עשה יהודה? לקח את המצב הכי שפל שיכול להיות, רומם אותו לשיא המדרגות שיכול להיות. הודה: "כן, זה אני." לקח את המצב השפל, רומם אותו. אומר יעקב: "יהודה אתה יודוך אחיך." כל עם ישראל לקרוא להם יהודים. אתה יודע למה? כדי שהם ידעו לקחת מצב שפל ולרומם אותו למעלה. זה שיא המדרגה שבן אדם יכול להגיע.

כותרת: לרומם את הזמנים הקשים

ולכן דווקא עכשיו, שאתה יודע שהלב לא לב, והלימוד לא לימוד, והתפילה לא תפילה, וכל אחד עם הדמיונות שלו, וכל אחד עם מה שיש לו בראש, ואתה יודע, ולא עושים כלום. לקחת את המצב השפל הזה ולרומם אותו, אי אפשר לתאר. זה המעלה. זה המעלה שבן אדם יכול לזכות בזמנים האלו. הזמנים הכי יקרים שיכולים להיות בעולם. הכי יקרים שיכולים להיות.

כותרת: סיפור הרב ניסים יגן - חסד של ילד בן שמונה

סיפר הרב ניסים יגן: פגשתי איזה זקן מבוגר מאוד, שהיה מחפש לעשות, איפה אני יכול לעשות חסדים עם אחד עם השני. חפש! עכשיו, זה זקן, גם תלמיד חכם. יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו: רבי, אתה תלמיד חכם, אתה יודע ספר, שב תלמד. מה אתה צריך לחפש כל החסדים האלו? שב תלמד. תלמוד תורה כנגד כולם. תלמד.

אני אספר לך מה שהיה. הוא אמר שלפני כמה, לפני כמה שנים, לא כמה שנים, לפני שנה. לפני שנה הוא חלה, הוא לא הרגיש טוב, והוא עבר מוות קליני. הוא עבר מוות קליני, הוא היה למעלה בשמיים. ובשמיים חתמו אותו למיתה. זהו, לקחו אותו. אמרו שלוקחים אותו, גמרנו. פתאום הגיע איזה זקן אחד והביא פתק לבית הדין. הביא פתק לבית הדין, הראה לבית הדין. בית הדין אמרו לי: אנחנו מצטערים, בזה תרד למטה. תרד למטה.

טוב, אני יוצא מבית הדין, אני אומר: איפה? איך יורדים למטה? אני לא יודע איך יורדים. כאילו, מה, מה עושים? פתאום אותו זקן שהיה שם בא אומר לי: "בוא, אני אקח אותך למטה."

אני בדרך שואל אותו: "תגיד, מה לי ולך?" כאילו, מה לי ולך? הוא אמר לי: "אני אגיד לך, לפני שבעים שנה, לא היום, לפני שבעים שנה, היית ילד בגיל שמונה. היו נוהגים שהיו כל מיני עניים באים לבית כנסת בערב שבת, והגבאי היה אומר לכל האנשים: העני הזה אצלך בשבת, תארח אותו. זה העני, ככה נוהגים.

אתה יודע, הגיעו מלא עניים, לכולם היה מקום. אבל אני, ככה מספר לו הבן אדם, חוץ מכבוד המקום, היה נודף ממני ריח מאוד רע, ואף אחד לא רצה להריח אותי. האחרונים שיצאו מבית הכנסת זה היית אתה ואבא שלך. ואתה אמרת לאבא: אבא, תיקח את העני הזה לבית, שיהיה לו מה לאכול. ואבא אמר: אני לא לוקח אותו. לא לוקח אותו. והלכתם, ונשארתי לבד בבית כנסת.

כשהגעת לקידוש, אמרת לאבא: אבא, אם אתה לא מביא את העני הזה פה לאכול, אני לא אוכל את האוכל שלך. אבא חשב שאני צוחק איתו. אבא עשה קידוש ואני לא טעמתי מהקידוש. אבא אמר לי: תאכל. אמרת לו: אני לא אוכל. אז אבא ראה שאני רציני, אז הוא אמר לי: לך תקרא לזקן הזה. הלכתי לזקן הזה, אמרתי לו: בוא, תאכל אצלנו.

כשהוא הגיע, אבא הביא בגדים חדשים. הוא התלבש וישב לאכול. אחרי שגמר לאכול, הוא הלך."

ספר לו הבן אדם: "זה היה לפני שבעים שנה, זה היה. אני ארבעה ימים לא אכלתי כלום, הייתי על סף המוות הייתי. ובאוכל שאתה דאגת שאבא שלך יארח אותי, בזכותך אני חי. וזכיתי לחיות. אני שבעים שנה מחכה לך, מתי אני יכול לגמול איתך חסד. עכשיו שהגעת, כתבתי פתק לבית הדין. 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.' נתנו לך עוד שנתיים לחיות, על מה שכבר נגמר התקציב. עוד שנתיים אפשר לך לחיות."

אומר לו הזקן הזה לרב ניסים יגן: "הבנת אותי עכשיו? אני מחפש לעשות חסד. אתה לא יודע, חסד אחד שעשית לפני שבעים שנה. אתה לא יודע שכבר נחתמת למיתה. לא ספק, חתום למיתה. חסד אחד שבן אדם עשה, מה יכול לזכות?"

כותרת: כוח הארת הפנים וכבוד הזולת

לכן כל בן אדם ידע, שדווקא עכשיו בזמנים האלו, אתה יודע, זה זמנים לא זמנים. אתה לא יודע כמה הארת פנים אחת יכולה לעשות, כמה קצת תשומת לב, קצת, איך אומרים, יחס בין אחד לשני. אי אפשר לתאר את זה.

כותרת: סיפור הבחור מישיבת מיר והרב נתן צבי פינקל

סיפר איזה בחור ישיבה: למדתי בישיבת מיר. הייתי מאוד מאוד קשור לסבא שלי, בחוץ לארץ, בארצות הברית. מאוד קשור אליו. יום אחד אני אומר לסבא: סבא, אני עוזב, אני טס לארץ ישראל ללמוד תורה. סבא מאוד שמח.

ויום אחד אני מקבל טלפון, סבא איבד הכרה. הוא בבית חולים, הרופאים אומרים שזה יכול להיות עוד שבוע שסבא נפטר. תבוא, תבוא להיפרד ממנו. הלכתי לראש הישיבה, הרב נתן צבי פינקל. אמרתי לו: הרב, כך וכך הסיפור, אני מאוד קשור לסבא, סבא איבד הכרה, אני רוצה לנסוע להיפרד ממנו. אומר לי ראש הישיבה: למה? למה אתה נוסע? בן, סבא עכשיו לא יכול לראות אותך, לא, אין שום תגובה בינך לבינו. לא חבל? שב תלמד. אולי השם ישלח לו רפואה שלמה. הפוך, שב תלמד.

יצאתי מראש הישיבה ולא עמדתי בזה. אמרתי: מה? מה סבא? מה אני מחכה לסבא? הזמנתי כרטיס טיסה, טסתי לארצות הברית. טסתי לארצות הברית, אני נוחת בארצות הברית, אני מסתכל בטלפון, שישים שיחות שלא נענו. וואי, מי התקשר? אני מתקשר, אני רואה על הצד אמא שלי. אחת השיחות של אמא שלי, התקשרתי לאמא. מה? אומרת: מה, מה? סבא נפטר כבר. וכל הזמן התקשרנו אליך, כי פתחנו את הצוואה של סבא, סבא רוצה להיקבר בארץ ישראל. אמרנו: מי נמצא בארץ ישראל? הנכד שלו שמאוד אוהב אותו. התקשרנו אליך, שתתקשר לחברה קדישא כדי לארגן את כל ההלוויה ואת כל מה שעושים.

מה אני אגיד לאמא? שאני פה, ואני לידה? בשדה התעופה הזמנתי כרטיס טיסה דחוף לארץ ישראל בחזרה, וטסתי לארץ ישראל. שמה הגעתי, מריצה לריצה, סידרתי את כל העניין של הקבורה. טוב. הגיע, למחרת הגיע הארון. כמה שנפטרים, אומר, זה לא, מי מכיר את סבא שלי? היינו אולי איזה עשרה עם חברה קדישא.

אבל אחד המשתתפים בהלוויה, זה היה ראש הישיבה. הרב נתן צבי פינקל הגיע להלוויה. אני כל כך התביישתי, אבל לא אמרתי כלום. אמרתי: רק הוא יבוא בתחילה, לכבוד, והוא ילך. לא, הוא החליט להישאר פה. הוא החליט להישאר. הוא נשאר. הלכו להלוויה, לקבור. קברו אותו. חזר איתי.

בסוף הוא אומר לי: תראה, אתה בטח טסת, חזרת, לא אכלת כלום. אני כבר דיברתי עם אשתי, תבוא אלי הביתה. אני רוצה שתאכל משהו. בישיבה, הבחורים יפנו לך לאכול, גם אני לא יודע מה יש לך בכלל לאכול שם בישיבה. בוא. אמר לו הבחור: הרב, אני, לא נעים לי. לא לא, אני רוצה שתבוא. טוב, הוא הגיע.

באמת אשתו הכינה אוכל באמת טעים. ישבתי, אכלתי, הייתי באמת רעב. אחר כך הרבנית אמרה לי: תראה, הרבה טרחת, הרבה יגעת, אתה בטח עייף, אין לך כוח לכלום. בוא תישן. בוא. הרב, לא נעים לי. בוא, בוא, אין לו נעים. בוא, אני מחייב אותך לישון אצלי. סידר לי את המיטה שלו, וישנתי אצלו. לא יודע כמה ישנתי. כשהתעוררתי, הוא היה שמה. כשהתעוררתי, הוא היה שמה. התעוררתי, הכין לי קצת עוגה, איזה נס קפה, ואחר כך אמר לי: אתה יכול ללכת לישיבה.

אני יצאתי מהדלת שלו ואני אמרתי: אני נשבע בשם ה', אני, כל מה שרב יגיד לי בעולם, אני לא זז ימין ושמאל. לא זז ימין ושמאל. ראיתי עד כמה ראש הישיבה, במקום שיגיד לי: "אתה רואה? אמרתי לך! אתה רואה?" מילה לא אמר לי. כמה כיבד אותי, על כל מה שאני עשיתי. לא, תראה כמה כבוד, כמה כבוד הוא עשה לי! אני נשבע שאני מהיום, כל רב שיגיד לי משהו לעשות, אני באש ובמים הולך עם הרב הזה.

כותרת: כוחו של רגע אחד של תשומת לב

בן אדם, כל אחד מאיתנו נמצא בבית עם הילדים שלו ועם אשתו. גם אם לא עזרה מלחמה, מגיע עכשיו בין הזמנים. אוהו, מלחמה על מלחמה. ואם לא עוזר גם בין הזמנים, גם הניקיונות. תוסיף את הניקיונות, תוסיף את הקניות של החגים, תוסיף את המלחמה, תוסיף את הכל. כולם עלי וכולנה, כף הכל.

אתה יודע, אתה יכול לפעמים, ברגע אחד, ברגע אחד, בתשומת לב אחת שאתה עושה, אתה יודע, נצח נצחים. אתה יכול גם להגיד: "אתה רואה? אמרתי לך! אתה צודק מאה אחוזים, אין שום תביעה לך." מזה לא יוצא שום חיזוק. שום חיזוק לא יוצא מזה שהבן אדם, מזה שהבן אדם מעיר לשני. רק בזה שאתה יודע, איך אני יכול לכבד אותו? איך אני יכול לכבד אותו? משם יוצא כל ההצלחה של הבן אדם.

כותרת: כיבוד אב ואם - מצוה שאין כמותה

ברח לי הסיפור. סיפר. יש לנו גם כן עוד מצוה שאנחנו תמיד מזכירים אותה. מגיע בין הזמנים, מגיע כל הניקיונות, כל העניינים. יש עוד מצוה אחת, הכי קשה. אני חושב, הכי קשה שיש בעולם. גם היא לא מתאימה. היא לא מתאימה עכשיו. למצוה הזאתי קוראים לה מצוות כיבוד אב ואם.

לא מתאים לנו עכשיו שאני אקבל טלפון מאבא ואמא: תבוא לסדר את המקרר. אלא, רק זה לא מתאים, רק זה לא. הכל אני יכול לעשות, זה לא. ויש לנו עכשיו מצוות כיבוד אב ואם שבן אדם צריך לדעת ללכת עליה באש ובמים.

כותרת: סיפור הבחור וולקין והאסון במירון

סיפר אחד הבחורים, איני זוכר את השם הפרטי של הבחור הזה, קראו לשם המשפחה שלו וולקין. לא זוכר את השם הפרטי שלו. זה בחור עילוי גדול מאוד. הוא זכה, הוא ושני בחורים, שהם זכו, מרוב שהם היו עילויים גדולים, ממש לא בנמצא. הם היו בחסידות של תולדות אהרן. הם קיבלו אישור מהרבי שהם זכו לצקת שמן במדורה של תולדות אהרן במירון, בשנת תשפ"א. שמה, בשנה הזאתי, שהיה בדיוק אחרי הקורונה.

הוא אומר: אני, אתה יודע, איפה שלא הלכתי, כולם אמרו לי: "תגיד, זה אתה הוולקין הזה? שאתה זוכה להדליק את ה..." עכשיו, אני, באמת באמת, זה היה משהו לא בנמצא. בחור עילוי גדול. אני הייתי מרוגש מאוד. ידעתי שזה מעמד מאוד מרומם. ואל תשאל.

יום לפני כן, יום לפני כן, מתקשר אלי אבא שלי. אומר: אתה יודע, כל הקורונה לא הייתי בארץ. אני רוצה לבוא לפה לבקר את סבא. אני רוצה שתבוא איתי בל"ג בעומר לבקר את סבא. אמרתי לו: אבא, אבל אני יש לי אישור. אתה יודע, בכל החסידות רק שני בחורים. רק שניים! רק אני ועוד מישהו, שם, שיוצקים שמן על המדורה. אומר לי אבא: תראה, מירון לא בורח. מירון לא בורח. אני רוצה שתבוא איתי לסבא.

ואני מנסה להגיד לאבא: אבא, אבא, זה חד פעמי, זה לא קורה כל שנה. ואבא אומר לי: לא, אתה צריך לבוא איתי. אני לא ידעתי מה לעשות. הייתי כזה בדילמה. ואמרתי לזה: טוב, אין מה לעשות. אבא אומר שאני אבוא לסבא, בסדר. לקחתי, נתתי את זה לחבר שלי, את האישור. את האישור הזה נתתי לחבר שלי, אחד בשם כהן. נתתי לו את האישור הזה, ואני נסעתי לסבא.

נסעתי לסבא. היינו אצלו בל"ג בעומר. שרנו, שמחנו מאוד. אולי שתיים בלילה, אנחנו, אחד לא יודע איזה שעה, יצאנו לכיוון מירון. בדרך, שוטרים עצרו אותנו. אמרו: מירון? לא! סגור מירון, קרה איזה אסון, תחזרו.

למחרת אני רואה ששני החברים שלי, אותו בחור שהיה צריך להדליק איתי את המנורה, שהיה צריך לשים, והבחור שהבאתי לו את האישור הזה, שניהם נספו שמה. ואני, בגלל ששמעתי לאבא שלי, במצב הכי קשה שיכול להיות, זכיתי להינצל. "למען ייטב לך והארכת ימים" - כפשוטו. הניסיון הוא ניסיון אש.

כותרת: הלקח - כיבוד אב ואם מעל הכל

עכשיו, סתם אני רוצה להגיד לכם, הסיפור הזה, אם אתה נכנס בפנים ואתה נכנס לראש לבחור הזה, אתה לא עומד בזה. אני קראתי את הסיפור הזה, אמרתי: אני בכזה סיפור לא עומד, לא עומד. אני אומר לאבא: אבא, סבא לא בורח! סבא, סבא לא בורח! מירון, מה? זה פעם אחת! אבל סבא, אני לבקר אותו אחר כך. אני לא, אני לא, אני כזה סיפור לא עומד.

אחר כך אני אמרתי לעצמי: בוא תראה איפה אנחנו נמצאים. תגיד לי, להדליק מדורה לרבי שמעון, שזה, זה מצוה דאורייתא או דרבנן?

לא דאורייתא, לא דרבנן. חסידות? גם לא חסידות. בוא נגיד שיש איזה עניין להדליק מדורה לרבי שמעון. יש עניין, בסדר. תגיד, יש גם עניין ליצוק שמן? לא. יש עניין להדליק. מה זה ליצוק שמן? עכשיו אני שואל אותך, תגיד לי, ליצוק שמן מול כיבוד אב ואם, עומד או לא עומד?

לא מתקרב. מה? כלום. אפס. אפס.

אז למה אני אומר לכם, כל אחד מאיתנו, היה נוסע לרבי שמעון. אני אומר לכם מאה אחוזים. כל אחד מאיתנו היה מקבל כזה אישור מהרבי, היה נוסע לרבי שמעון. איפה אבא שלו? לא. אבא שלו, לא! אמא שלו, לא! סבא שלו! אני לא מבין, איך, תגיד, איך זה עובד? אני לא מבין איך זה עובד. איך יכול להיות שליצוק שמן, כלום, אין בזה כלום, שום עניין, עומד מול כיבוד אב ואם מעשרת הדברות? זה, אה, כזה!

לא מובן. יש הבדל אחד. אתה יודע מה ההבדל? ליצוק שמן, יש שמה מלא מלא בוקסות. ראית איזה אורות יש שמה? ראית איזה צלילים? ראית איזה צלילים יש שמה? אתה יודע איזה עוצמה? זה עובר! כיבוד אב ואם, עובר את "אנכי ה' אלוקיך", עובר את הכל.

כותרת: לעשות עסק מהמצוות

אם אנחנו נתחיל ללמוד, תראה, מגיע עכשיו ליל הסדר, עוד מעט מגיע. תגיד, איך אתה אוכל את המצות? איך אתה אוכל את המצות? איזה מצות קשות, שברו לי את השיניים. תגיד לי, איך אתה רוצה שהילדים שלך, איך אתה רוצה שהילדים שלך יאכלו שנה הבאה מצות? מה אתה אומר להם? "איזה מצות? עזוב, המצות לא שווים כלום, נתקעו." אתה יודע, "קניתי חולצה חדשה, החרוסת על החולצה, עם העניבה, על הבגדים, על הקיטל, על הכל." תגיד, מזה אתה רוצה שילמדו?

שים בוקסה! תשים, תתחיל לרקוד, תעשה מזה עסק. אם לא תעשה עסק, אז תדע שיבוא גם איזה עניין פשוט, עניין של עניינים, דוחק תורה כולה. לכן העבודה שלנו עכשיו, העבודה שלנו עכשיו, לדעת לעשות עסק. עסק! תעשה עסק.

כותרת: המראות הצובאות - חביב עלי מן הכל

אני מסיים. יש עוד הרבה דברים, אבל אחד הדברים שיש, שבן אדם צריך, בפרשה שלנו. משה רבנו, אנשים הביאו את המראות הצובאות. משה רבנו, איך רש"י כותב? היה מואס בהם. מואס. לא, יש, אתה יודע, יש אחד שתרם ברזלים, אז משה רבנו אמר: שים במחסן, בסדר, שים במחסן, עזוב את זה. אבל יש דברים שאיך אומרים, שזה גועל נפש, זרוק! זה מואס בהם.

מה בורא עולם אמר לו? "קבל אותם, שהם חביבים עלי מן הכל." מה זה "חביב עליך מן הכל"? סליחה, יש שמה ארון הקודש. לא, שיש רק כיור. יש ארון הקודש, יש מנורה, יש שולחן, יש מזבח הקטורת, מזבח הנחושת, מכפר על כל העוונות. אתה צודק.

יש משהו חביב עלי יותר מהכל. חביב עלי. מה? כשיש שלום בתוך הבית. יש שלום בתוך הבית. יש שלום. חביב עלי מן הכל.

אז אתה יודע, יש כל מיני חומרות בפסח. יש כל מיני חומרות, בפסח מלא חומרות, מלא עניינים גדולים, אל תשאל. יהיו דברים חביבים עלי מן הכל, בורא עולם אומר. כשאתה יודע לפרגן, להסתכל על הדברים הטובים שיש בבית, לא על מה שחסר, על הדברים הטובים שיש, תדע לך, זה התורה מעידה: חביב עלי מן הכל.

יזכה אותנו השם, שהימים הקדושים האלו, השם, עם ראש חודש ניסן ועד ראש חודש ניסן, את כל הימים הקדושים האלו, ישפיעו עלינו ועל כלל ישראל שפע של הצלחה, סייעתא דשמיא, ברכות מרובות, משיח ברחמים, אמן ואמן.