שיעור 133

איך לספר את סיפור יציאת מצרים

פרשת ויקרא תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

1. נבואת הכלי פז על מלחמה באחרית הימים

הרב שמואל לניאדו כתב בפירוש "כלי פז" על ישעיה, לפני למעלה מ-400 שנה, שאולי תהיה מלחמה באחרית הימים באזור שבין גבול אשור ופרס לגבול ארץ אדום, תחת ממשלת הישמעאלים. דברים שנכתבו מאות שנים לפני זמננו ומתקיימים לנגד עינינו.

2. כל חיזוק יקר בעיני ה' - לא משנה במה

בזמן אחרית הימים, צריך להתחזק בכל דבר שהוא, ולא משנה במה. כל חיזוק קטן הוא נחת רוח לבורא עולם, והקב"ה שומר כל חיזוק שאדם מתחזק בו.

3. הנקודה הלבנה - ה' מסתכל על הטוב שבאדם

גם כשאדם מרגיש שכולו שחור ושהוא בתחתית, יש בו נקודה לבנה אחת, ועל הנקודה הזאת הקב"ה מסתכל. הדוגמה לכך היא אחז המלך, שלמרות שסגר את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, זכה להבטחת ניצחון מישעיהו הנביא בזכות שמירת עיניו בלבד.

4. אחז - בושה אחת הצילה אותו מגיהינום

הגמרא בסנהדרין (ק"ב) מספרת שאחז לא נמנה עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, כי פעם אחת התבייש מישעיהו הנביא ושם סלסלה על ראשו. למרות כל הרוע שלו, רגע בושה אחד הועיל לו, ללמדנו שהקב"ה מתייחס לכל מעשה טוב, גם הקטן ביותר.

5. "ה' איש מלחמה" - כל המלחמות מה' הן

הגמרא בעבודה זרה מלמדת שמלכות פרס טענה שעשתה מלחמות לטובת ישראל, אך הקב"ה השיב שהמלחמות הן שלו בלבד, "ה' איש מלחמה". כל מה שקורה בעולם, כל המלחמות שמתנהלות עכשיו, הכל מגיע מהקב"ה, וחייבים להכניס אמונה זו בתוך הלב.

6. עיקר סיפור יציאת מצרים - אמונה והשגחה פרטית

בספר מנוחה וקדושה (תלמיד רב חיים מוולוז'ין) כתוב שגם אם אדם יספר את כל הקושיות והתירוצים של הראשונים והאחרונים, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. עיקר "והגדת לבנך" הוא לספר על גבורות ה', על ההשגחה הפרטית, ועל אהבת ה' לעם ישראל גם כשהיו בתוך מ"ט שערי טומאה.

7. ההשגחה הפרטית בימינו - שמירת ה' במלחמה

מתחילת המלחמה בתשפ"ד נזרקו למעלה מעשרת אלפים טילים על ישראל, ובורא עולם שומר ומגן גם כשאנחנו לא הכי ראויים. כל המלחמה הזאת באה ללמד כמה בורא עולם באמת אוהב אותנו, וזה עצמו מה שצריך לספר בליל הסדר.

8. ניקיונות הפסח - כך נשמרת היהדות לדורות

הרב שטיינמן אמר שכל היהדות עוברת דרך מה שהילדים רואים אצל אמא. כשרואים את אמא נזהרת מחמץ ודואגת לניקיון הבית, זה מה שמשאיר את הילדים בתוך היהדות. לכן יש לשמוח בניקיונות הפסח, כי זה פרס מבורא עולם.

9. כוחה של מילה טובה - חורטים לנצח

בזמנים של לחץ, חשוב במיוחד לא לשכוח להגיד מילה טובה. מילה טובה אחת יכולה לשנות חיים של בן אדם, כפי שקרה עם תלמיד חכם שכל הצלחתו בחיים יצאה ממילה טובה אחת שאמר לו הרב ליפשיץ ז"ל.

10. אנחנו הדור שיספר לדורות הבאים

אנחנו חיים בדור שבו זורקים פצצות על ירושלים ויהודים באים להתפלל, כמו סיפורים ששומעים מלפני אלפיים שנה. עלינו לספר לדור הבא שזכינו להיות בדור שבו בורא עולם מראה את אהבתו אלינו, ולהכין את ליל הסדר מתוך אמונה וביטחון.

הסיפורים בשיעור

1. נהג המונית והסבתא שנתקעה בתחנה

נהג מונית בעל תשובה, שבדרך כלל עובד עד חצות, יצא לנסיעה חריגה לצפון להסיע רב. בדרך חזרה, באחת וחצי בלילה, הבחין באישה חרדית מבוגרת יושבת לבדה בתחנה חשוכה וקוראת תהילים. היא ירדה בטעות מהאוטובוס ולא ידעה איך להתקשר לבנה. הנהג לקח אותה חינם הביתה, ובנה של האישה הציג עצמו כ"משפחת קוקוס" והציע עזרה עתידית.

2. שבע עשרה שנה אחר כך - משפחת קוקוס

שבע עשרה שנים לאחר מכן, אותו נהג מונית נסע עם אשתו לחוץ לארץ. ביום שישי הכרטיס שלו נחסם ונשאר בלי כסף לפני שבת. אחרי חיפוש ארוך מצאו מזוזה אחת יחידה בכל האזור, דפקו על הדלת והתארחו אצל המשפחה לשבת. בסעודת שבת התברר שזו משפחת קוקוס, אותו בן שאת אמו הסיע לפני שבע עשרה שנה. הבן סיפר שעלו לארץ ישראל עם האמא, האמא נפטרה, וחזרו לאמריקה, והם המזוזה היחידה בכל האזור. בורא עולם גלגל את הכל כדי לפרוע את החוב אחרי שבע עשרה שנים.

3. המילה הטובה של הרב ליפשיץ

כשנפטר הרב שלום דב ליפשיץ, מנכ"ל "יד לאחים", הגיע תלמיד חכם גדול לנחם את המשפחה. הוא סיפר שבצעירותו היה בחור חלש ופשוט שאף אחד לא החזיק בו. יום אחד ישב ולמד בבית מדרש ברמת גן, והרב ליפשיץ נכנס, ניגש אליו ואמר לו מכל הלב: "אני רואה את הבניינים הגדולים ותוהה מי מחזיק אותם, ופתאום ראיתי אותך לומד והבנתי שאתה מחזיק את הכל." מהמילה הטובה הזאת קיבל חשק ללמוד, ומזה יצאה כל הצלחתו בחיים.

4. האדמו"ר מבלאז'וב - קמח למצות במחנה

האדמו"ר מבלאז'וב היה במחנה ריכוז בשנה האחרונה של המלחמה. מיד אחרי פורים הלך לבקש מהגרמנים קמח למצות, כשכולם היו בטוחים שלא יחזור חי. לאחר שהבקשה נשלחה לברלין ואושרה, קיבל בערב פסח שקית קמח. במחנה שררה שמחה עצומה, הכינו מצות על חתיכת ברזל חמה, אך באמצע ליל הסדר נכנס קצין גרמני, הכה את האדמו"ר עד שאיבד הכרה, דרך על המצות וחילל אותן. כששב להכרה, האדמו"ר הוציא חתיכת מצה בגודל מטבע שהצליח להחביא בכיסו.

5. האישה שחשבה על הדור הבא

כשהאדמו"ר מבלאז'וב רצה להגריל את חתיכת המצה הזעירה, קמה אישה אחת ואמרה שבנה בן השתים עשרה צריך לאכול אותה, כי "המלחמה יום אחד תיגמר, ומי יספר לדור הבא איך היהודים היו מוכנים למות כדי לקיים מצוות? רק הדור הצעיר." האדמו"ר התרגש, הסכים, ונתן את המצה לבנה. לאחר המלחמה, האדמו"ר הקים קהילה בארצות הברית, ולימים אותה אישה הגיעה אליו לבקש עזרה בשידוכים. האדמו"ר גילה לה שהוא עצמו, ישראל שפירא, רוצה לשאת אותה, כי היא היחידה בשואה שחשבה על הדור הבא ולא רק על הצלת עצמה. ובסוף התחתנו.

תמלול השיעור

אולי תהיה שם מלחמה באחרית הימים

אולי כבר שמעתם על זה, אבל אם שמעתם תשמעו עוד פעם. הבאתי איזה פירוש על ישעיה. שמעתי את זה בשם הרב שלמה לוינשטיין. אז אני אקרא לכם את הלשון. זה חובר לפני 426 שנה. זה ספר שנקרא 'כלי פז', שחיבר אותו הרב שמואל לניאדו. הרב שמואל לניאדו הוא חיבר את הפירוש כלי פז על הנביאים, והוא כותב, אני קורא לכם את הלשון:

"כי זבח לה' בבצרה" (ישעיה לד, ו). [כותב הרב:] מדינה יש רחוק מבבל שמה בוצרה, והיא בין גבול אשור ופרס ובין גבול ארץ אדום, הוֹרמוֹז שמה, והיא היום תחת ממשלת הישמעאלים, וברוך היודע אמיתתם של דברים, אולי יהיה שם מלחמה באחרית הימים.

[הערה: זה לשון הפסוק בישעיה: חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיֹות אֵילִים. כִּי זֶבַח לַה' בְּבׇצְרָה וְטֶבַח גָּדֹול בְּאֶרֶץ אֱדֹום.]

זה הלשון. זה נכתב לפני 426 שנה. מה שרואים היום כבר כתב את זה הצדיק הזה מזמן. ומי יודע...

להתחזק בכל דבר

טוב, אז מה עושים? בסדר, ישר כוח. אז זה אחרית הימים, המשיח צריך לבוא כל רגע, בסדר... אבל מה צריך לעשות? אז מה צריכים לעשות - צריכים להתחזק. זהו. במה להתחזק? לא משנה במה. לא משנה. במה שתתחזק, זה נחת לבורא עולם.

הבאתי לכם פה מספר אורחות יושר. אורחות יושר זה של רבי חיים קנייבסקי. כותב רבי חיים קנייבסקי בשם הרוקח, בהפטרת יתרו. ישעיהו הנביא הבטיח לאָחָז המלך בשם ה'. ישעיהו הנביא בא בשם ה' מבטיח לאָחָז שכל מלחמה שהוא יצא להילחם ינצח במלחמות. למה? כיוון שהוא כבש את עיניו מהביט אל הנשים. אחז שמר את העיניים שלו. איזה צדיק!

אתם יודעים מי זה אחז בכלל? אתם יודעים בכלל מי זה אחז? זה הבן אדם שהביא מסגר, הלחים את דלתות בית המקדש, סגר את כל בית המקדש, אין עבודה, אף אחד לא יהיה פה. בנוסף, סגר את כל הבתי כנסיות וכל בתי מדרשות בכל הארץ. מי שילמד ידקר בחרב. אתה יודע אבל מה, הוא שומר את העיניים. אתה יודע, הוא סגר את כל הבתי כנסיות. אתה יודע, לא שאין תקציבים, לא! אם אני רואה מישהו לומד, אני הורג אותו. עכשיו, זה שמה אין בג"ץ, אין כלום, פשוט הורג אותו.

תשמע, אבל הוא שומר את העיניים. כמו שאתה יודע, היית אומר איזה טומי לפיד, תשמע, הוא יוצא למלחמה מנצח, למה? הוא שומר את העיניים. אתה יודע, אלו שבאים לעצור את הבחורי ישיבות, אז המפקד שאל, תגיד, אתה ראית את אמא שלו? אומר, לא, אני שומר את העיניים. אני אומר לך, אפילו בבדיחות של 'קול ששון' זה לא נכנס, לא נכנס, לא עובר.

אני לא מבין. ישעיהו הנביא בשם ה', אומר לו לאָחָז, אתה הולך, אתה מנצח כל המלחמות. למה? כי אתה שומר את העיניים. כן... אבל כנגד שמירת העיניים, הבן אדם הזה סגר את כל בתי כנסיות, אין ישיבות, אין כוללים, אין בתי מדרשות, אין כלום. כלום.

הנקודה הלבנה

אז גם אם בן אדם מרגיש שכולו שחור, יש נקודה אחת לבנה, גם על זה אלוקים מסתכל. זה החידוש. החידוש פה שאלוקים מסתכל גם על הנקודה הלבנה, כשהכל מסביב הכל שחור. שחור. שחור. לא חצי שחור. שאתה למטה למטה למטה, הכי למטה שיכול להיות. בורא עולם מסתכל גם על הדברים הטובים.

זה לא, אתה יודע, כמו איך אומרים, עושים איזה סטטיסטיקה, משהו גלובלי כזה, פלוס מינוס, יוצא מסקנה. אין דבר כזה אצל בורא עולם, כל חיזוק שבן אדם מתחזק, בורא עולם שומר לו את החיזוק הזה.

אחז - הבושה שהצילה אותו

בנוסף, הגמרא אומרת במסכת סנהדרין (קד.): ומפני מה לא מנו את אחז בתוך המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? למה לא מנו אותו באמת? אומרת הגמרא, כי פעם אחת אחז ראה את ישעיהו הנביא, ואחז התבייש מישעיהו. מה עשה אחז? לקח את הסלסלה של הכביסה, שם על הראש שלו, שישעיהו לא יראה אותו. זהו. וככה, אתה יודע, אחז עבר עם הסלסלה, וישעיהו לא ראה אותו. עבר ונעלם. כיוון שהוא התבייש ממנו, כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלים לו על כל עוונותיו.

לא מסתדר. אני אומר לעצמי, תשמע, לא מסתדר. זה בן אדם שבגללו אף אחד לא לומד. תדמיין לעצמך היום, אין תלמודי תורה, אין ישיבות, אין בתי מדרשות, אין בתי כנסיות, אין כלום. כלום. נו מה? הכל בגלל הרשע הזה. אבל הוא, אתה יודע, פעם אחת הוא התבייש, הוא שם את הסלסלה על הפרצוף שלו והוא עבר, לא נעים לו מישעיהו. תגיד, מישהו היה מתייחס לזה בכלל? מישהו פעם היה בכלל מסתכל על זה? בכלל לא. בורא עולם כן מסתכל.

לכן כשאנחנו אומרים בוא נתחזק, אתה שואל במה? לא משנה מה. מה שתתחזק, מאוד יקר בעיני ה'. מאוד מאוד מאוד יקר בעיני ה'.

כל המלחמות מה' הן

הגמרא במסכת עבודה זרה (ב.), דרש רבי חנינא בר פפא [ויש אומרים בשם רבי שמלאי], לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא ספר תורה בחיקו, ואומר כל מי שעסק בתורה שיבוא ליטול שכרו. מי מגיע הראשונים? הגיעו כל האומות בערבוביה. אמר בורא עולם, לא לבוא ככה, אחד אחד. טוב, מי תיכנס הראשונה? נכנסה מלכות רומי. לא משנה מה הם טענו, מה בורא עולם אמר להם, יצאו.

מי המלכות השנייה שנכנסה? מלכות פרס נכנסה. טוב, שואל אותם בורא עולם, מה עשיתם? כבוד הרב, כבוד אלוקים, תשמע מה עשינו. הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכל זה לא עשינו אלא בשביל שישראל ישבו וילמדו תורה.

טוב, מה הקדוש ברוך הוא אומר להם? הגשרים שעשיתם אותם, זה בשביל לקחת מס. זה לא סתם עשיתם גשרים. זה לא היה לשם שמיים. זה בשביל לקחת על זה כסף. הכרכים שכבשתם, זה לעשות בזה אנגריא. גם סוג של מיסים. מלחמות? אף אחד לא עשה. אני עשיתי מלחמות. מלחמות, אף אחד, אני עשיתי. שנאמר "ה' איש מלחמה". זהו.

אני לא מבין. זאת אומרת, על הגשרים שהם בנו, בורא עולם הסכים איתם שזה באמת הם בנו, רק זה לא היה לשם שמיים. הכרכים שהם כבשו, מסכים איתכם שאתם עשיתם את זה מצוין, אבל זה לא לשם שמיים. מלחמות? אתם לא עשיתם כלום. כלום כלום. אני עשיתי.

מה זה אתה עשית? אבל הם זרקו עלינו טילים פה. כל הזמן, הם זורקים לנו טילים, זורקים עלינו. הוא אומר, לא, זה לא הם. אז מי זה? אני לא מבין. אלוקים אומר, כל מה שאתה רואה מלחמות, הכל אני פה. לא שיש משהו לא לשם שמיים, משהו, לא, לא, אין כלום. אתם כלום. רק בורא עולם הוא איש מלחמה. פלא פלאים.

אז יוצא מהגמרא הזאת, כל מה שאתה רואה פה עכשיו, כל מה שאתה רואה בעולם, כל המלחמות שמתנהלות עכשיו, תגיד לי, מאיפה זה מגיע הכל, הכל מגיע מאלוקים. חייבים להכניס אמונה בתוך הלב שלנו.

מה לספר בליל הסדר

וכותב בספר מנוחה וקדושה, תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין. "אם תשב עם הבן שלך בליל הסדר" [אין לי פה את הלשון, שכחתי להביא את הלשון, אבל זה בכיוון הזה]. "אם תשב עם הבן שלך בליל הסדר ותספר לו את כל הקושיות והתירוצים שנאמרו בכל הראשונים בכל האחרונים, לא תצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. מה כן צריך לספר? רק גבורות ה', השגחה פרטית שהשגיח על בניו, ואהבתו את בניו גם כשהם היו לא בסדר. רק מזה אתה יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים".

אתה יכול לספר כל מיני קושיות ותירוצים, איזה מהלכים נחמדים, הכל. זה לא מה שהתורה ציוותה "והגדת לבנך". "והגדת לבנך" זה רק אמונה. כמה בורא עולם השגיח. כמה על כל דבר היה השגחה פרטית, על כל דבר ודבר. כמה בורא עולם אהב את עם ישראל גם כשהם לא בסדר. לא כשהם בסדר. כשהם בסדר ואתה אוהב אותם, זה לא חוכמה. חוכמה שהם לא בסדר, והם בתוך מ"ט שערי טומאה, ואף על פי כן בורא עולם אוהב אותם. זה צריך לספר בליל הסדר.

השגחה פרטית גם בימינו

כל הסיפורים האלו של ההשגחה, וכל הדברים, איך בורא עולם שומר עלינו עד היום. מזמן שהמלחמה התחילה, לא יודע מתי התחילה, בתשפ"ד, עד היום, זרקו למעלה מעשרת אלפים טילים. אתה יודע כמה זה? רק הברזלים, עזוב בלי פצצות. רק הברזלים שעפו פה. אתה יודע מה זה יכול לעשות פה? תגיד, אני לא מבין, אז מי שומר פה? איך זה עובד? ובורא עולם שומר, מגן, גם שאנחנו לא הכי בסדר. לא הכי בסדר. ובורא עולם שומר, מגן. ואין לנו הבנה כמה בורא עולם באמת שומר ומגן. כל זה רק כדי להראות את אהבתו אלינו. כל המלחמה הזאת, זה רק כדי ללמד כמה בורא עולם באמת באמת אוהב אותנו.

סיפור נהג המונית וההשגחה הפרטית

סיפר איזה יהודי בעל תשובה: אני ברוך ה' אחרי שחזרתי בתשובה הלכתי ללמוד. חצי יום של הבוקר אני לומד. לומד, לא יודע שום דבר חוץ מלימוד תורה. בצהריים אני נמצא בבית עם הילדים, ומבערך שש בערב אני עובד עם מונית. זה הפרנסה שלי, משש בערב עד בערך איזה שתים עשרה. אז זה הפרנסה שלי, מהמונית, מזה אנחנו בבית מתפרנסים.

יום אחד אמרו לי, יש איזה רב בצפון, נתקע, הוא הלך לדרשות, אין מי שיקח אותו בחזרה לדרום. אם אתה יכול לקחת אותו. אמרתי להם, בשמחה, כן. אמרתי לעצמי, אני צריך עכשיו לנסוע לצפון, משם לדרום, אחר כך לחזור למרכז, לבית שלי. התקשרתי לאשתי, אמרתי לה, אני מגיע בערך שתיים בלילה, אני אגיע. חד פעמי. בדרך כלל אני לא מאחר, כי אני צריך לקום מחר לתפילה. חד פעמי, אמרתי לה, עכשיו הזדמן ספיישל, כסף גדול, אני אקח את זה.

באמת נסעתי לצפון, לקחתי את הרב לדרום, אני חוזר הביתה. אני חוזר הביתה, השעה אולי אחת וחצי. אני עובר באחת התחנות, אני רואה איזה אישה אחת יושבת, אחת וחצי בלילה, תחנה מרוחקת, חשוך שמה באזור, יושבת קוראת תהילים. אני אומר לעצמי, אולי לא ראית טוב. עשיתי פרסה, הסתובבתי, חזרתי בחזרה. אני נוסע לאט, אני מסתכל, אני רואה, שבאמת זה אישה חרדית יושבת בתחנה קוראת תהילים.

נראה לי מוזר. אחת וחצי בלילה אשה מבוגרת קוראת תהלים, בתחנה מבודדת. חזרתי בחזרה, עצרתי, פתחתי את החלון, אמרתי, סבתא. מסכנה, היא קפצה מהפחד. אמרתי לה, סבתא, בואי. פחדה, אולי אני ערבי. ראתה שיש לי כיפה על הראש, שמחה מאוד. אמרתי לה, תעלי, אני אקח אותך איפה שאת צריכה. היא אומרת לי, אבל אין לי כסף לשלם. אמרתי לה, בלי כסף, תבואי, תעלי.

טוב, אמרתי לה, תגידי, מה, איך הגעת לפה? אמרה, הלכתי לבקר את הבת שלי, וביקשתי מהנהג שיגיד לי כשהוא מגיע לאיזה צומת מסויימת, שאני ארד בצומת, משם יש לי אוטובוס בחזרה לבית שלי. בינתיים אני נרדמתי. כנראה שעלה עוד מישהו וגם הוא אמר לנהג שיעצור לו באיזה מקום, והנהג עצר, ובטעות אמר לי הגיעה התחנה, תרדי. הנהג התבלבל - הוריד אותי בכלל במקום אחר לגמרי. ירדתי, אחרי שירדתי אני מסתכלת, אני אומרת, וואי, האוטובוס נסע ואני תקועה פה באיזה תחנה בלי כלום. מה אני אעשה?

אמרתי לה, תתקשרי לבן שלך. היא אומרת לי, אני לא יודעת איך משתמשים בטלפון, לא יודעת איך מתקשרים, לא יודעת כלום, לכן אין לי טלפון. אם אתה יכול להתקשר לבן שלי, לפחות להגיד לו שאני נמצאת בידיים טובות, שאני מגיעה הביתה.

באמת התקשרתי לבן, אמרתי לו, תשמע, אמא שלך נמצאת פה, אני מביא אותה הביתה. "מי אתה?" אמרתי, אני נהג מונית, אני מביא אותה. אמר לי הבן אדם, כמה זה עולה הנסיעה? "לא צריך." כבר שילמו לי. לקחתי ספיישל היום, זה היה נסיעה טובה, שילמו לי, אני לא צריך. אומר לי הבן אדם, לא, אני רוצה שתגיד לי כמה זה עולה. אמרתי לו, אני אומר לך מראש, לא צריך.

האמת היא שהוא כבר ידע כמה זה בערך עולה, שנסיעה כזאת עולה משהו כמו שש מאות שקל. אמר לי, בבוקר כשהגעתי הביתה, אומר לי, תראה, אמא שלנו גרה איתנו פה, אני רציתי ליצור קשר עם המשטרה, כי אמא יצאה, לא חזרה, ואנחנו לא יודעים מה איתהף והשעה מאוחרת, ואין לה טלפון. גם חשבנו רצינו לקחת איזה נהג מונית שיסתובב איתנו בכל האזור, אולי אמא ירדה באיזה תחנה. וברוך ה', אתה "ברוך פודה ומציל". תיקח תשלום - בשבילנו שש מאות שקל זה כלום. זה ממש מעט ביחס למה שאתה עושה בשבילנו. אומר לו הבן אדם, אני אומר לך, אני לא רוצה. כבר שילמו לי על זה. אומר לי, תראה, אנחנו משפחת קוקוס, אם פעם תצטרך איזה עזרה, תתקשר אלינו.

יצאתי, אני נוסע, אני אומר, מה זה משפחת קוקוס? מה זה הקוקוס הזה? אני לא מכיר כזה משפחה. אמרתי, עזוב עזוב, זה המצאה של הבן אדם הזה, אין משפחה כזאתי. לא מכיר. עזוב אותך. הכל שטויות. עזוב, זה לא עובד, תודה לה'. חזרתי הביתה, הכל היה בסדר. עבר בשלום.

שבע עשרה שנה אחר כך

עבר מאז שבע עשרה שנים. שבע עשרה שנים עבר מאז. בין הזמנים, לא יודע מה היה. אשתי אומרת לי, בוא נצא לחוץ לארץ. קח אותי לאיזה שבועיים לחוץ לארץ, נצא קצת להתאוורר. אמרתי, מגיע לאשתי, כל הזמן היא בבית, דואגת, אני רק עובד. מגיע לה. שבועיים אני אקח אותה לחוץ לארץ.

אמרו לי, אל תיקח הרבה כסף איתך, כי יש בחוץ לארץ הרבה אנשים שהם, איך אומרים, 'אינשי דלא מעלי' - שלא הולכים ארבע אמות בלי ידיים. אל תיקח איתך כסף. לקחתי איתי רק מה שאני צריך לכמה ימים, פלוס כרטיס ויזה שאני יכול למשוך כסף. היתה לי מפה איפה נמצאים כל הכספומטים שאני יכול למשוך את הכסף.

ברוך ה', השבוע הראשון עבר בשלום. יום שישי אני מגיע לאכסניה, אומר לי הבן אדם, אכסניה זה עולה מאתיים דולר לשבת. אכסניה כזאת פשוטה, מאתיים דולר. אני מסתכל בארנק, יש לי שלושים דולר. שלושים דולר, זה מה שיש לי. אמרתי, טוב, אני עכשיו הולך למשוך בכספומט, אני אמשוך ואני אחזור.

הלכתי לכספומט לפי הכתובת שהייתה לי. בנק אחד, עבר מקום, נסגר, עבר מקום לגמרי. טוב, הלכתי לבנק השני. אני מגיע לבנק השני, אני בא למשוך, הפעולה בוטלה. אני אומר, מה זה, אבל יש לי כסף בחשבון. מכניס עוד פעם את הכרטיס, הפעולה בוטלה. עוד פעם אני מכניס, הפעולה בוטלה.

אשתי אומרת לי, מה עושים, עוד שלוש שעות שבת. נו, ומה עושים עכשיו? אמרתי לה, גם אני לא יודע מה עושים. תנסה עוד פעם. ניסינו, אמרנו 'שיר למעלות'... אין שינוי, כל פעם 'הפעולה בוטלה'. אשתי אומרת לי, להישאר פה, לריב עם הכספומט, לא יעזור לנו. צריכים לחפש איזה מקום איפה להיות בשבת.

איך עכשיו מוצאים מקום לשבת, איפה אני אדע מי זה פה יהודי לא יהודי? היא אומרת לי, בוא נעבור פה בבתים, אם מישהו יש לו מזוזה - יהודי. טוב, אנחנו הולכים שעה וחצי מסתובבים, מזוזה אחת לא ראינו, אין מזוזות.

אמרתי לאשתי, חבל שאנחנו ביחד הולכים. אני אלך בצד הזה ואת תלכי בצד שני, פשוט כל אחד יחפש. אחרי אולי איזה חצי שעה, אשתי צועקת, יש פה מזוזה! באתי, דפקתי על הדלת, פתח לי איזה ילד אחד עם פאות. אמרתי, וואי! איפה אבא? קרא לאבא שלו. סיפרתי לו פחות או יותר את המצב שלנו, אומר לי, בטח, בוא תיכנס. אמרתי לו, שיש לנו אוכל באוטו, הכל מסודר, רק שאנחנו נתקענו בלי מקום. אומר לי, לא צריך שום דבר, הכל עלינו.

הלכנו, הבאנו את האוטו, ממש כשהגענו היה סמוך לכניסת שבת, כבר לא היה הרבה זמן להתארגן, פשוט החלפתי את הבגדים ויצאתי איתו לבית כנסת להתפלל. בערב לא היה הרבה, היינו מאוד עייפים מכל הנסיעה. ישבנו שולחן שבת, אכלנו קצת, ואחר כך הלכנו לישון.

בבוקר, בחמין שישבנו לאכול, שוחחנו - מאיפה אתה, מה אתה עושה וכולי - שיחה רגילה של היכרות. ואז שאלתי אותו, מה שם המשפחה שלך? הוא אומר לי, קוקוס.

אמרתי, מה 'קוקוס'? מצלצל לי מוכר ה'קוקוס' הזה מאיזה מקום! אני אומר לו, תגיד לי, פעם גרת בארץ ישראל? אמר לי, נכון, אנחנו גם אמריקאים גם ישראלים. אומר לו, תגיד, הייתה לך בבית איזה סבתא אחת? אומר לי, מה, אתה רק באת לפה כמה ימים, כבר אתה יודע מה יש בבית? מאיפה אתה יודע את זה?

סיפרתי לו, תשמע, אני לפני שבע עשרה שנים לקחתי את אמא שלך, שהיא נתקעה באיזה תחנה ככה באמצע הלילה, והבאתי אותה אליך לבית.

הבן אדם היה בהלם, אומר לי, "אתה זה הבן אדם? אתה זה הנהג מונית שהבאת את אמא שלי?!" הוא התרגש, קם, חיבק אותי, נישק אותי, אומר לי, אני שבע עשרה שנה מחכה לך, מתי אני יכול לפרוע לך את החוב?! ברוך ה', בורא עולם גלגל שתבוא עד אליי הביתה.

עכשיו, תראה, אמא שלי מאוד רצתה להיות בארץ ישראל. אמא שלי היא אלמנה, בודדה, רצתה לעלות לארץ ישראל. אמרנו, מה, אנחנו נשאיר את אמא לבד? אז אנחנו עלינו לארץ עם אמא. לפני עשר שנים אמא נפטרה. חזרנו בחזרה לארצות הברית. אנחנו גרים פה.

תראה, אם היית מסתובב עוד שעתיים, אין פה מזוזה בכל האזור. המזוזה היחידה שבכל האזור פה, זה רק אנחנו. ובורא עולם גלגל את הכל, כדי שבורא עולם יפרע את החוב אחרי שבע עשרה שנים, שאתה תתגלגל ותגיע בדיוק לפה.

ממלא כל עלמין, מסובב כל עלמין, לית אתר פנוי מיניה.

את הרעיון הזה צריך לספר ביציאת מצרים. את ההשגחה של ה'. כמה בורא עולם משגיח ונותן, שמי שהולך עם ה' יד ביד, בורא עולם הולך איתו גם כן יד ביד. וככל שאדם יותר דבק באמונה חושית בהשגחה שחופפת עליו כל רגע, כך יש לו יותר סיעתא דשמיא, יותר הצלחה וישועות.

ניקיונות הפסח ושמירת היהדות

גם כל שנה מזכירים מה שאמר הרב שטיינמן. אלו שסגרו את הבית [אולי השנה בגלל המלחמה (גבורת הארי תשפ"ו) זה לא מתאפשר], אבל אלו שסגרו את הבית ואמרו שהבעל לא קרבן עולה ויורד, ואבק זה לא חמץ, ואתה יודע, וכל מיני סיפורים - וסגרו את הבית, ואת הבית שלהם לא ניקו לפסח. הלכו לאיזה בית מלון, חזרו אחרי שבעה ימים ושלום על ישראל.

אומר הרב שטיינמן, גם אם הילדים שלהם היו עדיין דתיים, הנכדים כבר התחתנו עם נוצריות. כך הוא אמר. הוא אמר, תדע לך שכל היהדות עוברת דרך מה שרואים אצל אמא. וכשרואים אצל אמא איך אמא נזהרת מחמץ, ואיך אמא דואגת שהבית יהיה נקי, זה משאיר את הילדים בתוך המשפחה, בתוך היהדות.

לכן כשבן אדם, כל אחד רואה את הניקיונות, תשמח. בורא עולם שלח לך פרס עכשיו, זה פרס! לכן הניקיונות של פסח, בן אדם ישמח בהם מאוד מאוד.

כוחה של מילה טובה

עוד דבר. יש הרבה לחץ, ולכן לא לשכוח להגיד מילה טובה. אי אפשר לדעת מה הפעולות שאתה עושה בזמנים האלו, במילה טובה אתה חורט לנצח, לנצח אתה חורט מה שאתה יכול לעשות ברגעים האלו.

כשנפטר הרב, אני לא יודע, נראה לי, הרב שלום דב ליפשיץ, זה המנכ"ל של יד לאחים. כשהוא נפטר הגיעו אנשים לנחם. הגיע איזה תלמיד חכם גדול מאוד, בא לנחם את המשפחה. שאלו אותו, היה לך קשר עם אבא? כאילו, מה באת לנחם? אמר, לא, אני לא מכיר את אבא, אין לי קשר אליו, אבל אספר לך מה כן הקשר שהיה לי.

אני הייתי בחור מאוד חלש, מאוד פשוט, אף אחד בישיבה לא החזיק ממני בכלל. יום אחד, לא יודע איך, התגלגלתי, הגעתי לרמת גן, וישבתי שם באיזה בית מדרש, איזה מקום, ישבתי למדתי. מי שנכנס, זה אבא שלכם, הרב ליפשיץ. הוא ניגש אליי, הוא אומר לי, אני באתי פה להיפגש עם איזה אחד הגבירים הגדולים, ואני רואה את הבניינים הגדולים האלו. אני אומר לעצמי, מי מחזיק את הבניינים האלו? מי מחזיק את הבניינים? מי זה מחזיק את כל הבניינים האלו? ואני הולך מסתובב ואני אומר לעצמי, לא יודע מה הולך. פתאום אני רואה אותך יושב לומד. הבנתי איך בורא עולם מחזיק את כל הבניינים. זה אתה, שאתה לומד תורה.

הוא אמר את זה מכל הלב. הרגשתי את זה. הוא לא אמר רק סתם, אתה יודע, בשביל לצאת ידי חובה. באמת הוא אמר לי את זה מכל הלב. כשהוא יצא, אני פתאום קיבלתי בתוכי חשק ללמוד. אם אתה רואה לאיפה שהגעתי, זה מהמילה הטובה שהוא אמר לי. זה המילה הטובה שהוא אמר לי, מזה יצאה לי כל ההצלחה שלי בחיים. אתה לא יודע, לפעמים ברגע אחד, במילה טובה, מה אתה יכול לעשות.

סיפור האדמו"ר מבלאז'וב - מצות בשואה

סיפר האדמו"ר מבלאז'וב: הייתי בשואה, זה היה בשנה האחרונה של המלחמה. זה היה חודש אדר, מיד אחרי פורים. אמרתי לכל דיירי הצריף איתי במחנה, אני עכשיו הולך לבקש מהגרמנים שיכינו לי קמח להכין מצות. אמרו לו, רבי, אתה בסדר? אתה הולך לבקש מהשטן שיביא לך קמח למצות? יהרגו אותך! אמר, לא יהרגו אותי, אנחנו סך הכל רוצים לאכול מצות. אמרו לו, רבי, אבל מה אתה מבקש מצות? אמר, אני מבקש מצות.

הוא יצא מהצריף. איך שהוא יצא, אמרנו עליו קדיש. ידענו שהוא לא חוזר, הוא כבר לא חוזר יותר. טוב, אחרי חצי שעה חזר. חשבנו זה תחיית המתים. אמרתי להם: אמרו לי במשרד שמה של הגרמנים, שהם ישלחו את הבקשה לברלין. אם יאשרו את זה, תקבל. טוב, זה גם ברוך ה'.

יום של ערב פסח, י"ד בבוקר, מישהו אומר לי, קוראים לך במשרד. קוראים במשרד, אני מגיע למשרד, אומר לי אחד הקצינים שמה, הבקשה שלך התקבלה. הנה השקית עם קמח. קמח למצות, אולי לא "שמורה" ולא "ריחים יד", אבל בשבילנו זה היה יותר ממהדרין מן המהדרין!

וואי, חזרתי לצריף, אני לא יודע אם היה יום מאושר בחיים שלי יותר מהרגע הזה. לא יודע אם היה יום יותר מאושר מאשר הרגעים האלו. הצטרפנו כולם, היה ריקודים, היה שמחה. באנו, אחד התנדב להביא עצים, אחד מצא איזה פלטת ברזל, זה מצא איזה קערה, הבאנו מים, לשנו את הקמח הזה, שפכנו אותו על הברזל, הברזל היה חם, יצאו איכשהו מצות. אני לא יודע אם היה יום מאושר בחיים כמו הרגעים האלו שהיו לנו בחיים.

ליל הסדר במחנה

הגיע הערב והתחלנו ליל הסדר. התחלנו ליל הסדר, מה שהיה, התחלנו לעשות, והתחלנו את ההגדה. באמצע ההגדה, באמצע ההגדה, פתאום נכנס אחד הקצינים, אומר לרבי, אתה מכין פה מצות, אתה אוכל פה מצות? הוא לקח את ה'מבוטה', נתן לו מכות עד שאיבד הכרה, לאחר מכן דרך על המצות, רמס אותן, ומחילה מכבודכם גם עשה עליהן צרכים, והלך.

אולי שעתיים אחר כך התעורר האדמו"ר, כולו היה חלוש. הוא אמר, "ממשיכים, ממשיכים". אומר לו, "מה ממשיכים?" אומר, "ממשיכים מה שיש, נמשיך". אמר בלחש את המשך ההגדה - מילה פה, מילה שם. ככה אמרנו הגדה, עד שגמרנו. הגענו ל"מוציא-מצה". אמרנו לו, רבי, אין מצות. אמר, יש, יש מצות. מאיפה יש מצות? אמר, כשהגרמני בא לתת לי מכות, הכנסתי את היד שלי, לקחתי חתיכת מצה, ושמתי בכיס. זה היה מצה בגודל מטבע. זהו, זה המצה שנשארה לי.

תראה, לחלק לכולם, אפילו רק פירור, אף אחד לא יקבל. גם פירור לא יספיק לכולם. אז אני רוצה לעשות גורל, מי יזכה לקבל את חתיכת המצה הזאת. כולם אמרו לו, רבי, אתה טרחת, אתה קיבלת על זה מכות, אתה תאכל. אמר, לא, אני לא רוצה. אני רוצה שבורא עולם יחליט מי אוכל את המצות האלו.

מי יספר לדור הבא

פתאום היתה שם איזה אישה אחת, היא אומרת לו, רבי, אני חושבת שהבן שלי בגיל שתים עשרה, הוא יאכל את המצות. למה? אמרה, תראה, כבוד הרב, המלחמה יום אחד תיגמר. תיגמר ביום אחד המלחמה. כבוד הרב, מי יספר לדור הבא איך היהודים היו מוכנים למות כדי לקיים מצוות? מי יספר את זה? רק הדור הצעיר יספר את זה לדור הבא. ולכן הבן שלי, שהוא הצעיר פה, הוא מגיע לו המצות.

אמר לה האדמו"ר, "את צודקת, קחי את המצות, תני לבן שלך." והוא אכל.

סוף המלחמה והקמת הקהילה

סיפר האדמו"ר: סוף אייר, תחילת סיוון, הסתיימה המלחמה. נגמרה המלחמה, והתפזרו היהודים, חלק עלו לארץ ישראל, חלק נשארו באירופה. אני, אחרי חודשיים, עליתי לארצות הברית. עליתי לארצות הברית, ושמה הקמתי בחזרה קהילה חדשה. הקמתי קהילה חדשה, אספתי את כל השבורים שהיו שם, את כל השבורים אספנו אותם לקהילה, והקמנו קהילה על מה שהיה. וברוך ה', הרבה התאספו, הרבה התחברו לקהילה שלנו.

יום אחד הגיעה איזה אישה אחת למשב"ק. אומרת לו, אני רוצה להיכנס לרבי, לדבר איתו. אמר לה, אני מצטער, הרבי לא מקבל נשים. התחילה לבכות - אני רוצה לדבר עם הרבי. אני אומר לך, הרבי לא מקבל נשים. בוכה בוכה, אני רוצה לדבר עם הרבי. טוב, הלך לאדמו"ר. אמר לו האדמו"ר, אם היא כל כך בוכה, תכניס אותה.

היא נכנסת, היא אומרת, כבוד הרב, תראה, אני בשואה התאלמנתי. עכשיו מציעים לי כל מיני שידוכים, ואני לא מכירה מי זה הבן אדם הזה. אולי בחוץ הוא נראה בן אדם טוב, אבל בתוך הבית הוא חיית טרף. אני לא יודעת מי זה הבן אדם הזה. אני רוצה, אם הרב יכול לברר לי על השמות של האנשים. אמר לה הרבי, בטח, אני אעשה לך את זה בשמחה גדולה. את שואלת אותי כללית, או שיש לך איזה שם? מה? כן, יש לי שם. מה השם שיש לך? הציעו לי אחד בשם 'ישראל שפירא'. אמר לה האדמו"ר, אני מכיר אותו. הוא מהקהילה שלנו, הוא בן אדם מאוד טוב. תיפגשי איתו. אם תראי שזה הולך טוב, תתחתני איתו.

טוב. זה שהיא באה לאדמו"ר, זה היה ביום ראשון. וביום שלישי נקבעה הפגישה עם השידוך. כשהגיעה הפגישה, הגיע גם האדמו"ר. אומרת לו האישה, "רבי, אני לא רוצה להטריח אותך הרבה. אני לא רוצה להטריח אותך. מספיק בררת לי על האנשים. גם אתה תבוא לפגישה לראות מי זה הבן אדם הזה? אני לא רוצה להטריח את הרב".

אומר לה הרבי, "לא! ישראל שפירא זה אני. זה אני, ישראל שפירא. גם אני אלמן. כשאני ראיתי בשואה שכל אחד על מה חשב, רק איך להינצל, את היחידה שחשבת על הדור הבא. אמרתי, אם יש כזאת אישה כזאת גדולה, שהיא חושבת איך לספר לדור הבא, איך לספר לדור הבא מה יהיה, אמרתי, עם כזאת אישה גדולה, אני רוצה להתחתן". ובסוף התחתנו.

אנחנו הדור שיספר

מי יספר לדור הבא שישבנו בליל הסדר, ואתה יודע, ויש מלחמות, ויהודים באו להתפלל? מי יספר את זה? איזה סיפורים אלו. זה סיפורים שאתה לא שומע אותם בכלל. אתה לא שומע את הסיפורים האלו היום. זה סיפורים שאתה שמעת אותם לפני אלפיים שנה, שמעת אותם. זרקו פצצות על ירושלים ואנשים אף על פי כן התפללו. איך זה נשמע לך? וואי, איזה צדיקים! זה אנחנו היום!

אז זהו, זה הדור הבא. תספר לדור הבא. מי יספר לדור הבא? אנחנו נספר לדור הבא שזכינו להיות בכזה דור, שבורא עולם כל כך מראה את אהבתו אלינו. כל כך מראה את השגחתו ואהבתו עלינו.

לכן כל אחד עכשיו, בזמנים האלו, יראה להתחזק. וכל חיזוק קטן, כל חיזוק, לא משנה מה, מאוד יקר בעיני ה'. ולהכין את ליל הסדר, להכין את האמונה והביטחון, והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.