שיעור 136

כמה מעלות לנוהגים כבוד זה בזה

פרשת תזריע מצורע תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

1. עונש המצורע - בדידות כדי ללמד הערכה

התורה נותנת למצורע עונש ייחודי של "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" - ללא מלקות, ללא פגיעה במשפחה, אלא בדידות מוחלטת. עונש זה חמור יותר מעונשים אחרים משום שהמצורע אינו יכול להיפגש עם שום אדם בעולם - לא בחתונת ילדיו ולא בביקורי הנכדים. תכלית העונש היא ללמד את האדם להעריך את ערכם של הבריות מסביבו.

2. כשטוב לך - אתה רואה רק חסרונות באחרים

כשבן אדם חי באופן רגיל, הוא מרגיש שכל האנשים מפריעים לו - ראובן מקפח את פרנסתו, שמעון הוא הרע בשכונה, ויוסי מציק. אבל ברגע שהאדם נמצא לבד במקום שומם, פתאום כל בן אדם נהיה "אוצר" והוא מתחנן שיבוא אפילו שתי דקות. זו הדרך של התורה ללמד את האדם את חשיבותם של הבריות.

3. כוחה של מצוות כבוד הבריות - גדול מכל המצוות

תלמידי רבי עקיבא היו צדיקים עצומים שלמדו בהתמדה של מאה אחוז, עם תפילות ותפילין ברמה גבוהה ביותר. למרות כל מעלותיהם העצומות, חיסרון אחד של "שלא נהגו כבוד זה בזה" גרם למיתתם. מכאן לימוד עצום - כשבן אדם לא מכבד את חברו, כל התפילין והמצוות שלו לא שוות אצל בורא עולם, כי אם היו יקרות יותר מכבוד הבריות, הקב"ה היה משאיר אותם בחיים.

4. מיתת אסכרה - חומרת העונש על חוסר כבוד

הגמרא במסכת ברכות מונה 903 סוגי מיתה בעולם - מ"מיתת נשיקה" הקלה ביותר עד "מיתת אסכרה" האכזרית ביותר. על אף שתלמידי רבי עקיבא נגזר עליהם למות, הקב"ה בחר בדווקא במיתה הקשה ביותר - סימן לחומרה האדירה של חוסר כבוד בין אדם לחברו. אם זו חומרת העונש, ניתן להקיש מכך את גודל השכר האדיר של הנוהג כבוד בחברו.

5. ערכו של רגע אחד של כבוד לזולת

רגע אחד שבו האדם נותן לחברו הרגשה טובה שווה יותר מארבע שעות של לימוד תורה ברצף. דברים שנראים לאדם כלא חשובים - יקרים מאוד בשמיים. זהו מסר עצום על מעלת החסד הקטן והיחס הטוב לזולת בחיי היומיום.

6. השלכות נסתרות של מעשים קטנים

לפעמים האדם עושה מעשה שנראה קטן בעיניו, ואינו יודע מהן ההשלכות וההמשכים שלו. המלמד שגירש בגסות את התלמיד שבא להזמין לחתונתו, לא דמיין שהתוצאה של מעשהו תהיה שרשרת ייסורים נוראה - פטירת אשתו, שבירת האגן, וכאבי גב שאין להם תיאור. יש לדעת שלכל מעשה יש השלכות שהאדם אינו מסוגל לצפות אותן.

7. גדלות השכר על כיבוד הבריות

אם העונש כה נורא על חוסר כבוד בין אדם לחברו, קל וחומר שגודל השכר על כיבוד הזולת הוא עצום מעבר לכל שיעור. כמה שתיקח לימוד תורה, תפילה, תפילין ומצוות - כולן יחד, כנגד כיבוד הבריות - "גבוה מעל גבוה". זהו מסר שאי אפשר להגזים בחשיבותו.

8. צדקה שעומדת לזכות האדם לעולם

מעשה טוב שאדם עושה לזולתו לעולם אינו נשכח מלפני הקב"ה, גם אם עברו עשרות שנים. היהודי שתרם בנדיבות לכלה יתומה, קיבל את שכרו עשר שנים מאוחר יותר כאשר בורא עולם סיבב ששדכו לו דווקא אותו מתנדב מתוך מאות - סימן שהצדקה שלו לא נאבדה. כל פעולה למען הזולת נשמרת ומשתלמת בסופו של דבר.

9. פתיחת ההיכל ושמחת התורה

פתיחת ההיכל אחרי הפסח היא עת רצון גדולה בשמיים, שמחה אדירה לבורא עולם כאשר בחורי הישיבות והאברכים חוזרים ללימוד. העובדה שהקב"ה סידר הפסקת אש דווקא לזמן זה היא סימן שאוהב את התורה של עם ישראל, רוצה בטובתנו, ומחכה לחשק ולשמחה של כל זמן הקיץ בעזרת השם.

הסיפורים בשיעור

1. המלמד ואברהם התלמיד - גירוש שהפך לטרגדיה

מלמד ותיק, שלימד כמעט 60 שנה, מספר על תלמיד בשם אברהם שלא התחבר אליו מתחילה. כעבור שנה, כשהתלמיד בא לישיבה כדי להזמין חברים לחתונתו, המלמד ראה אותו בכיפה אפורה דהויה והאשים אותו שהתקלקל, וגירש אותו בצעקות. אברהם עמד תחת החופה ובחר בנקמה: ביקש מבורא עולם שיחזיר לרב את מה שמגיע לו. חודש אחר כך גילו אצל אשת המלמד מחלה, היא נפטרה אחרי חצי שנה, המלמד נפל ושבר את האגן, ולאחר מכן התחיל לסבול מכאבי גב נוראים שהפכו אותו לשבר כלי מרוסק.

2. המחילה של אברהם - החלום ששינה הכל

שלושה ימים רצופים הופיעה אמו של אברהם בחלום (לאחר פטירתה), והתחננה בפניו שילך לרב ויגיד לו שהוא מוחל לו. בפעם השלישית היא אמרה שקשה לה לבוא אליו שוב ושזה גורם לה צער. אברהם הגיע בסופו של דבר לבית הרב, לא דמיין שאת מצבו של הרב מצא בחורבן גמור. כשהרב סיפר מה עבר עליו, אברהם חשף את הסיבה - אותה חתונה בז' באדר, התפילה תחת החופה, והנקמה שביקש מבורא עולם. באותה שיחה ביקש סליחה ומחל לרב מכל הלב, והכאבים נעלמו והרב התאושש.

3. "מה לי ולאחיך יהודה?" - הגילוי על הטלפון של האמא

לאחר המחילה, אמר אברהם לרב שאמו ביקשה למחול גם על אחיו הבכור יהודה. הרב לא הבין מהו העניין עם יהודה, עד שאברהם הזכיר לו שלפני שנים התקשרה אמו לרב והתחננה שילמד את יהודה קריאת אותיות (אחרי שהרב היה מפורסם כמי שמצליח להקנות קריאה לכל תלמיד). הרב סירב, והאם צעקה "לא תעמוד על דם רעך!" ואילו הרב סגר את הטלפון. כתוצאה מכך הגיע יהודה למקום חילוני, התקלקל, וגרר אחריו את כל המשפחה. האם לא הפסיקה לבכות על כך כל חייה - שהרב הזה היה יכול להציל את כל משפחתה אילו רק היה מנסה.

4. היהודי והכלה היתומה - הצדקה שלא נאבדה

גבאי צדקה ביקשו מיהודי אחד להשתתף במגבית עבור כלה יתומה שאין לה כלום. האיש התרגש מאוד, לקח חבילת צ'קים ריקים חתומים ואמר לגבאים לרשום מה שצריך בלי להתקמצן. הוא מימן חתונת פאר והדר, וגם שילם שנה שלמה של שכירות בדירה לזוג הצעיר.

5. המתנדב בשדה התעופה - התגלות אחרי עשר שנים

כעשר שנים לאחר אותה צדקה, חלה אותו יהודי במחלה קשה בריאותיו. הרב פירר הפנה אותו לרופא מומחה בשוודיה, ושלח עמו מתנדב מארגון "עזרה מרפא" ללוותו במשך 30 יום. בשדה התעופה התבונן היהודי במתנדב והחל לגלות שהוא מכיר אותו - הוא ידע את שמו (יוסי), את המשפחה, את הרחוב, את פרטי האישה. אז הבין שזהו אחד הזוג שהוא חיתן לפני עשר שנים, ומכל מאות המתנדבים בארגון - בורא עולם שלח דווקא אותו. היה זה סימן משמיים שהמצווה שעשה לפני עשר שנים לא נאבדה - ואכן, לאחר הטיפול דיווח הרופא שאין יותר שום מחלה והכל תקין לחלוטין.

תמלול השיעור

עונש המצורע - "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"

יהי רצון שזכות השיעור יהיה לרפואת רבקה בת חנה למשפחת שרעבי, כן יהי רצון.

התורה נותנת עונש למצורע: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". זה העונש שלו. בשאר כל העוונות שבעולם, יש עונשים אחרים. פתאום הבן אדם הזה, זה לא עונש שמענישים אותו בגוף שלו, לא המשפחה שלו, לא כלום. לא הורגים אותו, לא מקבל מלקות, לא כלום. מה עושים? בונים לו איזה צריף שמה ליד רבי חוצפית המתורגמן שמה, בונים שם איזה צריף, שם הוא נמצא.

כמה זמן זה יכול לקחת? יכול לקחת יום, יומיים, שלושה, יכול לקחת גם כל החיים שלו. אי אפשר לדעת, זה לא משהו שאפשר לדעת. הבן אדם הזה לא יכול להיפגש עם שום אחד בעולם. יש שהבן שלו מתחתן, הוא רוצה לבוא לחתונה של הבן שלו, של הבת שלו - לא, הוא לא יכול להגיע. הוא לא יכול להגיע. הילדים רוצים לבקר אותו - גם אי אפשר לבקר אותו. תתרחק, תתרחק מאבא. אני רוצה לנשק לו את היד - אתה לא יכול.

מה זה זה עונש חמור מאוד מאוד. למה? למה התורה נתנה כזה עונש על צרעת, ש"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"?

התובנה - להעריך כל אדם

אתה יודע, כשבן אדם חי באופן רגיל, הכל נחמד, הוא מרגיש שיש הרבה אנשים שמפריעים לו. "אתה מכיר את ראובן הזה? ראובן הזה מקפח את הפרנסה שלי. הכל בגלל ראובן הזה. ושמעון - לא רוצה לדבר עליו לשון הרע, אבל מה אני אגיד לך, הבן אדם הכי רע בשכונה זה רק שמעון. ויוסי - וואי וואי וואי וואי, /יכלה הזמן והמה לא יכלו'". ואתה יודע, כל אחד על כל בן אדם יש לו מה להגיד, ולפעמים גם הוא רודף אחריהם.

עכשיו, מה אני אעשה כם כזה בן אדם? אם אני אתן לו מכות - מה זה יעזור? מה זה יעזור? אני צריך עונש שהבן אדם יבין כמה אנשים חשובים בעולם. אז מה עושים לו? לוקחים אותו, שמים אותו בחוץ.

הייתם פעם ברבי חוצפית שמה לבד? מסתמא הייתם. אם אתה הולך להתפלל שם בציון - בסדר, אין בעיה. אתה יודע, אחרי שנסגר הציון, שעה 6, 7, 8 בערב, אתה לבד שמה. חוץ מחזירי בר ועוד כמה שועלים, אין לך מה לעשות שמה. נו מה? ופתאום בלילה אתה רואה מישהו עם פנס בא לעשות 'התבודדות'. תגיד, אתה מתרגש או לא? וואי, סוף סוף יש בן אדם פה. סוף סוף יש בן אדם. איזה יופי, יש מישהו פה, אני יכול להגיד לו שלום. אה, אתה פתאום מסתכל על הפנס - מי זה היה? ראובן. מה ראובן ההוא?! אבל איזה כיף עכשיו לפגוש אותו! עכשיו כשאתה לבד ככה בודד, איזה כיף לפגוש עכשיו את ראובן. פתאום אותו ראובן, וואו נהיה גדול, איזה חשוב ראובן הזה. ושמעון ויוסי - הלוואי שאני אראה אותם כל יום, הלוואי שיבואו לפה.

זה מה שהתורה רוצה להרוויח פה. התורה אומרת: כשטוב לך, מה אתה מרגיש? זה בן אדם לא טוב, זה רע - ככה תשב בחוץ. שתשב בחוץ, אתה תתחיל להעריך כל בן אדם. פתאום כל בן אדם אוצר - הלוואי שיבוא גם מחר, יבוא רק שתי דקות, איזה כיף זה. כל זה כדי ללמד אותנו, התורה באה ללמד אותנו: תדע לך את כל החשיבות של האנשים.

תלמידי רבי עקיבא - "שלא נהגו כבוד זה בזה"

אנחנו כל שנה מזכירים את זה. תשובה אין לי, אבל אני אומר את הדברים, אין לי תשובה שככה תתיישב על הלב. יש הרבה תשובות, אבל משהו שאתה יודע שאתה מרגיש באמת מתיישב על הלב אין לי.

הגמרא מסכת יבמות (סב:) אומרת: 24,000 תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו מפסח ועד עצרת. אומרת הגמרא הטעם של זה למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

ואני לא מבין את הגמרא, לא הולך לי. כמה שאני קורא את זה, לא מסתדר לי הגמרא. תשמע, האנשים האלו, הצדיקים האלו, הם היו אנשים גדולים מאוד, לא אנשים פשוטים. ממה שנשאר - נשארו חמישה תלמידים: רבי מאיר, רבי יוסי, רבי שמעון, רבי יהודה בר רבי אילעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. זה מה שנשאר. מתוך אלו שנשארו, אתה מתחיל להבין מי היו אלו שמתו.

תגיד, הם למדו כל יום 18 שעות ביום? מסתמא שכן. בהתמדה גדולה? מאה אחוזים. אין משהו אחר, לא יכול להיות משהו אחר. תגיד, איך התפילה שלהם הייתה? משהו. איך ברכת המזון? ממש אין לתאר. אז אני לא מבין. והתפילין שלהם, והתפילה, מאוד מיוחד, לא משהו בדיעבד, מיוחד ברמה גבוהה מאוד. אין לנו גם הבנה. כמה שאנחנו ננסה, אתה יודע, ננסה להבין, לא נבין את זה, לא נבין את זה אף פעם. אבל הרמה של המצוות ברמה גבוהה מאוד.

טוב, כנגד זה יש לנו בעיה אחת. מה הבעיה שיש? הם לא נהגו כבוד זה בזה. אני לא מבין - בשביל בן אדם שלא נוהג כבוד אחד עם השני, הורגים אותו? מה הורגים אותו? אז מה, אז יש חיסרון אחד. מסכים איתך, יש חיסרון. כנגד החיסרון הזה יש 1000 יתרונות!

מיתת אסכרה - העונש הקשה ביותר

טוב, זה שאלה אחת. שאלה שנייה: הגמרא ממשיכה ואומרת: "וכולם מתו במיתה רעה". אומרת הגמרא: מה זה מיתה רעה? מיתת אסכרה. שהגמרא במסכת ברכות (ח.) אומרת, "לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא) - לבורא עולם יש 903 סוגי מיתה בעולם (תוצאות בגימטריה = 903). יש את מיתת נשיקה - זה המספר אחד, והמיתה הכי אכזרית זה מיתת אסכרה - היא מספר 903.

בוא נגיד שבאמת נגזר על תלמידי רבי עקיבא למות, בסדר? נגיד שצריכים למות. אבל אתה יודע, יש לך ממספר 1 עד 903. למה נתת להם את העונש הכי חמור? צריכים למות, בסדר, במיתה הכי אכזרית שיכולה להיות, הכי אכזרית שיכולה להיות? על מה? על זה שבן אדם לא נהג כבוד אחד עם השני? אין, לא יכול להיות!

אז דבר ראשון, מפה תלמד: כשבן אדם לא מכבד אחד את השני, אצל בורא עולם לא שווה התפילין שלך, מבחינתו תוותר עליהם, הוא לא צריך את זה. כי אם התפילין היו מאוד יקרות יותר מאשר כבוד של השני, בורא עולם היה משאיר אותם פה. אלא ודאי שהדבר הראשון, תלמד לכבד אחד את השני. זה תלמד - לכבד אחד את השני. ותדע שהעונש שבן אדם לא מכבד אחד את השני, זה המיתה 903, הכי אכזרית שיכולה להיות, לא משהו בדיעבד, לא משהו אתה יודע אולי... לא! זה המיתה הקשה ביותר שיכולה להיות.

כל זה כדי ללמד אותנו להתחזק מאוד מאוד מאוד שבן אדם מתחזק לכבד אחד את השני - מאוד יקר. לפעמים ברגע אחד אתה נותן לחברותא הרגשה טובה, ואתה לא יודע כמה שכר אתה מקבל על הרגע הזה - יותר מכל הארבע שעות שלמדת. על הרגע של ההרגשה הטובה שכיבדת אותו, יותר שווה מכל הארבע שעות שלמדת ברצף. יש דברים שאצלך נראה כלום, יקרים מאוד בשמיים.

סיפור המלמד ואברהם התלמיד

סיפר איזה מלמד אחד - אני קרוב ל-60 שנה מלמד, אז צריך להיות בן אדם מבוגר מאוד, ואני מספר לכם את הסיפור. אומר: "אני לא משנה מילה אחת, אמת לאמיתה מה שעבר עליי".

לימדתי כקרוב ל-20 שנה, לימדתי במכינה לכיתה א', שלומדים את האותיות. היו לי שנים שהיו בין 50 ל-60 ילדים בכיתה, אבל עד פסח כולם ידעו את כל האותיות מבריק. אצלי בכיתה לא היה אחד, שום תלמיד שלא ידע. הפכתי את העולם שכל תלמיד ידע את כל האותיות. ובאמת יצא לי שם טוב מאוד מאוד שאני יודע להקנות קריאת האותיות לתלמידים.

היו הרבה פניות מכל הציבור שאני אקח גם שיעורים פרטיים ללמד, אבל זה סחב לי את כל הכוח שלי. וגם רציתי אחר הצהריים בשקט גם ללמוד כדי להיטען שנוכל לתת הלאה.

יום אחד קיבלתי טלפון מאיזה אמא. אמא מבקשת ממני אם אני יכול ללמד את הבן שלה. אמרתי: "אני לא מלמד אף אחד, לא רק את הבן שלך, את אף אחד אני לא מלמד". כל כך התחננה, היא אומרת: "שלחתי אותו לכל מיני מכונים, לכל מיני מקומות, אף אחד לא עזר. אם אתה יכול בכל אופן ללמד את הבן שלי". "גברת, אני מצטער, אני לא מלמד אף אחד, אני לא מלמד". "נכון, אבל פה זה משהו שאני השתדלתי בכל הכוח שבאמת הוא ינסה ללמוד ולא הולך. אולי תנסה אתה?" אני כבר אמרתי לה: "גברת, אני מצטער להגיד לך". ואז היא צעקה לי: "לא תעמוד על דם רעך, תציל את הבן שלי!" והוא אמר לה: "כל טוב, להתראות". סגר את הטלפון וזהו. כבר למחרת שכחתי את השיחה הזאתי וזה נעלם.

המפגש השני

שנים עברו, ואני כבר נשחקתי בעבודה של האותיות, החלטתי לעלות ללמד בתלמוד תורה - כיתה א', ב', ג'. עליתי, הגעתי גם לישיבה קטנה, נכנסתי גם לישיבה קטנה, הגעתי גם לללמד בישיבה גדולה. גם בישיבה גדולה, כולם אותו דבר, אומר כל אחד זה אותו דבר. בדיוק כמו שבתלמוד תורה יש ילדים מוכשרים יש פחות יש חלשים, ככה בכל מסגרת יש חזקים חלשים בינונים וכולי.

בקיצור, סיפר הבן אדם: "אני התחברתי לכל התלמידים, כל הבחורים התחברתי לכולם. היה רק אחד שלא 'דיבר אלי'. לא יודע, משהו בנשמה לא הסתדרתי איתו. בנשמה שלי אני לא הסתדרתי איתו בכלל. קראו לו אברהם. אברהם הזה לא הולך לי להסתדר איתו, כמה שניסיתי ליצור איתו קשרים, וכמה שהתאמצתי ... היה מרחק בינינו. כשאברהם היה שואל איזה שאלה, תמיד הייתי חייב לענות לו בצורה קשה מאוד, עד שאברהם הזה הפסיק לשאול שאלות".

אני את אברהם הזה לימדתי אותו שיעור א', שיעור ב', בשיעור ג' הוא עלה לר"מ אחר. בקיבוץ, הוא כבר הלך לישיבה אחרת. פתחו איזה ישיבה חדשה ורצו איזה גרעין כזה גיבוש לפתוח את הישיבה, ואברהם הלך איתם.

אולי עבר עוד איזה שנה, ויום אחד אני איחרתי לישיבה. במקום להגיע 9:30, הגעתי 10:15. אני מגיע 10:15, אני מתחיל ללכת בשביל של הישיבה, אני שומע עוד איזה אוטו שעצר ומישהו יורד מהאוטו. אני מסתכל, אני רואה איזה בחור, איזה בחורצ'יק אחד. אני חיכיתי לו לראות מי זה. אני מתקדם - מי זה היה? אברהם.

אברהם הזה חיצונית נראה בחור ישיבה, אבל כבר יש לו כיפה, כיפת עור כזאתי אפורה, דהויה כזאתי. והוא בא. אמרתי לו: "שלום, למה באת לפה?" אומר לי: "הרב, אני מתחתן עוד חודש, ואני רוצה, באתי להזמין את הצוות, את החברים שלי, לחתונה שלי". "ככה אתה נראה? איך אתה נראה? מה, איך אתה נראה?" אמר לי: "מה זה איך אני נראה? בסדר". "מה בסדר? מה בסדר? אתה לא נראה טוב!" אמר לו: "הרב, אבל אני באתי פה להזמין את החבר'ה".

אומר: אני ראיתי הבן אדם הזה, ועוד זה, נזכרתי עוד שהוא היה שיעור א' משחק אותה כזה תמים, ואני פה אמרתי: גמרנו, זהו, הוא כבר התקלקל. והוא בא לפה כדי להזמין את החבר'ה, עוד לקלקל אותם. ואני צעקתי עליו: "תסתלק מפה!" עכשיו, החבר'ה הסתכלו עליי, כאילו, מה אני צועק? אפילו המזכיר של הישיבה יצא לראות מה הצעקות פה. ואני אמרתי לו: "תסתלק!" והוא הסתכל נדהם, "תסתלק לי מהעיניים!". הוא הסמיק, החוויר, והלך.

סיפר הרב: אני חזרתי לשיעור. בשיעור, עוד זכרתי את המקרה. אבל למחרת כבר שכחתי אותו לגמרי.

החלק הקשה - פטירת האישה

חודש עבר, כפשוטו חודש עבר, והתגלתה המחלה אצל אשתו בראש. נסענו לחוץ לארץ בעזרת הרב פירר, נסענו לחוץ לארץ, עברה שם איזה ניתוח ראש, חזרה לפה לארץ, עברה כל מיני ניתוחים, טיפולים קשים. חצי שנה לאחר מכן נפטרה.

אומר: אחרי שהאישה נפטרה, הפכתי להיות שבר כלי לגמרי. שבר כלי לגמרי. כל הכוחות שהיו בי נעלמו, הכל, הכל הלך לאיבוד.

אולי שלושה חודשים עבר, ויום אחד מספר הבן אדם: נפלתי בבית ושברתי את האגן. לא היה בבית אף אחד. אני בבית לבד, בודד, והשם ירחם. אני מתעלף, קם, מתעלף, לא היה לי כוח לזוז, להתקשר, אפילו להרים טלפון למישהו שיציל אותי. השם עשה נס, אחרי 10 שעות שאני על הרצפה, הנכד שלי בא לבקר, ראה אותי שאני מעולף, הזמין אמבולנס, לקחו אותי לבית חולים. עברתי ניתוחים, עבר זה, החזירו אותי הביתה. כשהחזירו אותי הביתה, התקשרתי להנהלה של הישיבה שאני כבר מפסיק להגיד שיעורים. "אולי בכל אופן אולי..." לא! אין בכל אופן.

לקח זמן עד שהתחלתי להתאושש והתחלתי ללכת עם הליכון. וכל צעד שעשיתי בשבילי זה היה גדול מאוד - ברוך השם שאני יכול לעשות עוד צעד אחד.

אולי עבר עוד איזה חודש חודשיים, ויום אחד, בוקר אחד, כאבי גב שאי אפשר לתאר אותם. צרחתי מכאבי הגב. הביאו רופאים - ניתוח אי אפשר לעשות בגלל שכבר המצב מאוד קשה. אמר לי הרופא: "נשאר רק להזריק זריקות נגד כאבים". מאותו זמן הפכתי להיות כפשוטו שבר כלי מרוסק לגמרי.

המפגש המחודש

שלושה ימים עבר, ודפיקות בדלת. המטפל הלך לפתוח את הדלת, פתח את הדלת, אמר לי: "יש איזה בחורצ'יק נמצא בפתח של הדלת". עד שהוא בא לדבר, אני כבר נכנסתי. אמרתי: "הרב, פחדתי שתגיד למטפל שלא יכניס אותי, אז אני באתי, באתי לפה ונכנסתי". שואל אותו הרב: "למה באת לפה?" אומר לו: "הרב, באתי לדבר איתך ביחידות". אז המטפל יצא החוצה, סגר את הדלת, התחיל לדבר איתו.

"הרב, אני לא מדמיין לעצמי שהרב הגיע לכזה מציאות". אומר לי הרב: "כן, אבל למה באת לפה?" "אני אסביר לך הרב. שלושה ימים אמא באה אליי יום יום בחלום. אמא נפטרה. היא אומרת לי: 'לך לרב שלך, תגיד לו שאתה מוחל לו'. ואני אמרתי לעצמי: עזוב, סתם חלומות. ולמחרת אמא באה פעם שנייה, היא אומרת: 'ביקשתי ממך, תלך לרב, תגיד שאתה מוחל לו'. ואני גם אמרתי: לא יודע. פעם השלישית אמא ממש התחננה, היא אומרת: 'כמה אני אבוא אליך בחלום? זה עושה לי צער לבוא אליך. תלך לרב שלך, תגיד לו שאתה מוחל לו על מה שהיה'. ואז אני כבר הרגשתי שאמא ממש צועקת עליי, אז באתי, פחדתי שלא תכניס אותי, ואני באתי לפה".

לא ידעתי הרב מה עבר עליך. הרב, איך אתה נראה? ככה אתה נראה? היית ממש נראה גדול, איך שאתה נראה עכשיו.

ולא יודע משום מה, פתאום מספר הרב, הרגשתי שאני צריך לפתוח את הלב שלי אליו, להתחיל לדבר איתו. מההתחלה. סיפרתי לו שאשתי הייתה חולה. שאל את הרב, מספר אברהם הזה: תגיד הרב, מתי גילו את המחלה, אצל אשתך?. אמר: זה היה בז' באדר.

הרב זוכר מה שהיה? הרב זוכר מה שהיה? אני באתי לישיבה לחלק הזמנות לבחורים. נו ומה היה? והרב גירש אותי. למה הרב גירש אותי? אומר לי הרב: מה אתה עוד משחק אותה? אתה עוד משחק אותה תמים עוד? אתה עוד משחק אותה שאתה תמים. באת עם כיפה כזאתי...

אני אומר לו: אני באתי עם כיפה, איזה כיפה. מפה לשם ניסיתי להיזכר איזה כיפה הייתה לי. אה, נזכרתי הרב, פשוט באתי עם נהג מונית, באתי עם מונית, והנהג ביקש אם הוא יכול לעשן. הוא פתח את החלון, מהרוח עפה לי הכיפה, עף הכיפה ועף על הכביש, באו מכוניות נסעו על הכיפה שלי, ולא הייתה לי כיפה אחרת, אז זה הכיפה האפורה הזאת שהייתה לי. אבל אני חס ושלום, הרב יכול לשמוע עליי, אני בחור ישיבה, אני מתמיד גדול מאוד, מתמיד מאוד, צדיק מאוד, משתדל, כלה כבחמורה, איך הרב ככה התנהג?

הרב, אני לא יכול לשכוח, אני התחתנתי בז' באדר. מתחת לחופה אני אמרתי: ריבונו של עולם, אני מבקש את הנקמה מהרב שלי, על מה שהוא גירש אותי ולא רצה שהחברים שלי יבואו לשמח אותי בחתונה שלי, שבורא עולם יחזיר לו מה שמגיע לו. לא דמיינתי הרב שזה המציאות שתהיה. ולא ידעתי, ולא ידעתי למה אמא באה לבקש.

אז באתי, הרב, לבקש ממך סליחה על הכל, ולהגיד לך שאני מוחל לך על הכל.

"מה לי ולאחיך יהודה?"

ממשיך הבחור ואומר לרב: אמא גם אמרה שהיא גם מוחלת לך על אחי הבכור שקוראים לו יהודה. "מה לי ולאחיך יהודה?" אומר: "כן. יהודה זה אחי הבכור שלא ידע את האותיות, ואמא התקשרה אליך והתחננה שתלמד אותו את האותיות, ולא רצית. ולא היה שום מקום שיכול ללמד אותיות, רק איזה מקום חילוני, ויהודה הזה התקלקל. וכל הזמן אמא הייתה חוזרת: 'הרב הזה יכול להיות שאם היה מנסה, היה מציל את היהודה הזה'. רק את יהודה, רק את יהודה, את כל המשפחה שלו היה יכול להציל, ולא עשית את זה".

סיפר הרב: "לחצנו ידיים, ויצאנו". כמה ימים עבר, הכאבי גב עברו לי. אחרי כמה ימים התאוששתי, התחלתי ללכת בהתחלה עם הליכון, אחר כך עם מקל, היום אני הולך רגיל. היום אני עושה תשובת המשקל. איפה הייתי רחוק, איפה חשבתי שאני יכול לקבוע, ואני יכול לעשות. כבר מאוחר, אבל אני כותב את הדברים האלו שכל בן אדם ידע: לפעמים נראה לך שאתה עושה איזה מעשה, ואתה לא יודע, אתה לא יודע את העונש, את ההשלכות של מעשה אחד שאתה עושה. איזה נורא זה, אי אפשר לתאר.

השכר של כיבוד הזולת

ועוד דבר אחד ואני כבר מסיים. אם אתה רואה שהעונש כזה נורא על זה שבן אדם לא מכבד אחד את השני, כזה עונש נורא, תבין כמה השכר בשמיים, כמה השכר בשמיים כשבן אדם זוכה לכבד אחד את השני. אין תיאור! כמה שתתאר, כמה שתיקח את הלימוד תורה, את התפילה, את התפילין, את המצוות, תשים כנגד זה שבן אדם מכבד אחד את השני - גבוה מעל גבוה, גבוה מעל גבוה.

הסיפור השני - תרומה לכלה יתומה

סיפר איזה יהודי אחד: ניגשו אלי יום אחד גבאי צדקה. יש לנו בשכונה איזה כלה יתומה שאין לה כלום, כפשוטו אין כלום, לא שיש משהו - אין כלום. ודיברו איתי אם אני יכול להשתתף באיזה מגבית מסוימת. אני מאוד התרגשתי מהדברים האלו, הרגשתי שכאילו מדברים אליי. אמרתי לבן אדם: אני עושה הכל, הכל הכל. פשוט לקחתי חבילת צ'קים, חתמתי על כולם, אמרתי להם: הנה חבילת צ'קים, תרשמו כל מה שצריך, לא להתקמצן, מה שצריך תרשמו הכל. וככה הם עשו. הייתה חתונה פאר והדר, ברוך השם. אני גם שילמתי להם, עשיתי שנה שלמה של חודשים שכירות, לשנה הראשונה של השכירות של הדירה.

הגילוי בשדה התעופה

אולי עבר מאז 10 שנים, אולי עבר מאז 10 שנים, והשם ירחם, יום אחד הוא סיפר הבן אדם: הרגשתי כאבים בחזה, הלכתי לצילומים, עניינים, גילו את המחלה אצלו בריאות. כל הטפסים, כל הניירת, שלחתי לרב פירר. הרב פירר אמר לי שיש רופא אחד בשוודיה מומחה גדול למחלה הזאתי, הוא יש לו הרבה הצלחה. 'אני אטפל לך בכל התיק הזה'. ככה אמר לי הרב פירר. אני שלחתי את המקדמות, מה שצריך לשלוח.

אמר לי הרב פירר: 'דרך הארגון עזרה מרפא, אני אשלח לך גם כן מתנדב שיהיה איתך, מפה מהעלייה למטוס פה בארץ ישראל, עד חזרה וחזרה הביתה, למשך 30 יום'.

באמת הגענו לשדה תעופה, אנחנו יושבים, מחכים. אני מסתכל על המתנדב, אני אומר: הבן אדם הזה מוכר לי מאיזה מקום, אבל לא זכרתי. מסתכל עוד פעם, אני אומר: מוכר לי הבן אדם, אבל לא יודע - מוכר לי, לא מוכר. יודע מה, אני אשאל אותו: 'תגיד, קוראים לך יוסי?' אומר: 'כן, נכון'. 'המשפחה שלך זה זה?' אומר: 'נכון'. 'תגיד, אתה גר ברחוב הזה?' ואז הוא אומר: 'מצוין. תגיד, מה, מי שמגיע לשדה תעופה מקבל פתאום רוח הקודש? מה, איך אתה פתאום יודע את כל הדברים האלו?' 'תגיד לי, אשתך כך וכך?' 'נכון'. אז הוא אומר לו: 'זהו, הבנתי את בורא עולם. מכל המאות מתנדבים שיש בעזרה למרפא, בורא עולם שלח רק אותך להיות איתי. סימן שבורא עולם רצה להגיד לי: אל תדאג, המצווה שעשית אז לפני 10 שנים, היא לא נאבדה, היא לא נאבדה'.

סיפר הבן אדם: נסע, התנתח, חזר פה לארץ. הרב פירר התקשר אליו אחרי כמה זמן, אומר לו שהרופא כותב לו שאין מחלה, הכל תקין, הכל מושלם.

אומר: "תרמתי לפני 10 שנים. חשבת שמישהו שכח מזה? שכחת מזה. בורא עולם לא שכח. כל מה שאתה עושה למען השני, זה נשאר לך. בסוף זה נשאר לך מה שאתה עושה לטובת השני. בסוף אלוקים שומר לך על זה.

פתיחת ההיכל של כל עולם התורה

בעזרת השם מחר יש פתיחת ההיכל. מחר. מחר זה פתיחת ההיכל של כל עולם התורה. כל הבחורי ישיבות חוזרים לישיבות, אברכים. איזה נחת זה לבורא עולם! מלחמות - איפה? איפה לא נלחמו? לא משנה, שילחמו, אבל שבחורי ישיבות צריכים לחזור לישיבה, כל העולם יזוז, שיהיה הפסקת אש, שכולם יחזרו לישיבות, לכוללים רגועים. רגועים. נכון... היו חוזרים גם עם מלחמות, היו חוזרים, אל תדאג, היו חוזרים גם שיש מלחמה, אבל אתה יודע, לחזור שאתה רגוע זה יותר נחמד.

בורא עולם עשה את הכל - סימן שבורא עולם אוהב את התורה שלנו, אוהב אותנו, רוצה בטובתנו. יזכה אותנו השם שמחר באמת זה עת רצון גדול מאוד בשמיים. זה שמחה גדולה לבורא עולם. כמה תורה נשפכת בעולם מחר וכל זמן קיץ בעזרת השם.

יזכה אותנו השם שנזכה שבעזרת השם יהיה לנו חשק ושמחה בלימוד תורה, שנזכה שיהיה לנו זיכרון טוב, שנזכה לחברים טובים, לחברותות טובות, שנזכה לישועות גדולות, שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו כולם עובדי השם אמיתיים, שנזכה לסייעתא דשמיא שתלווה אותנו כל החיים, שנזכה למשיח ברחמים תוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.