ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
כוחה של תפילה ומסירות נפש - לקראת ל"ג בעומר
נשמות גדולות באות רק מכוח התפילה • אין תפילה שלא עוזרת • בורא עולם רוצה איכות ולא רק כמות • מצווה מתוך מסירות נפש לא נגמרת לעולם • כוחה של מסירות נפש לדורות • לימוד תורה מתוך הדחק - "שם קנית הודך והדרך" • ל"ג בעומר - הכל מכוח התפילה
לידת רבי שמעון בר יוחאי - חלום יוחאי והדמעות שהצמיחו עץ • סיפור החפץ חיים על אבי בעל קצות החושן • הילד מהכיתה המקדמת שהתהפך מקצה לקצה • שואב המים שחיבק את ספר התורה • ברכת הכהנים במחנה הריכוז שהחזירה משפחה בתשובה
1. נשמות גדולות באות רק מכוח התפילה
רבי שמעון בר יוחאי לא יכול היה לבוא לעולם בדרך הטבע. נשמה כל כך גדולה חייבת לבוא מכוח דמעות, תפילות וצומות. לידתו של רשב"י מלמדת שהתפילה היא הכוח שמוריד לעולם דברים שאינם בגדר הטבע.
2. אין תפילה שלא עוזרת
כל תפילה חייבת לעזור, ואין תפילה שהולכת לאיבוד. גם כשנראה שהתפילה לא נענתה, היא התקבלה. בורא עולם דורש ריבוי תפילות כדי לתת מתנה איכותית, ולכן העיכוב אינו סימן לדחייה אלא לאיכות המתנה העתידית.
3. בורא עולם רוצה איכות ולא רק כמות
כשאדם מתפלל ולא נענה, הסיבה היא שהקב"ה רוצה להעניק לו משהו גדול במיוחד, ולכך נדרשות אלף תפילות. ככל שהמתנה יקרה יותר, כך נדרשות יותר תפילות, וכדברי הפסוק "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'".
4. מצווה מתוך מסירות נפש לא נגמרת לעולם
יש הבדל מהותי בין מצווה רגילה לבין מצווה שנעשית מתוך מסירות נפש. מצווה רגילה יש לה גבול, אבל מצווה שנעשית מתוך מסירות, כמו לימוד התורה של רשב"י שלוש עשרה שנה במערה מתוך הדחק וייסורים, נשארת לנצח ואינה נגמרת לעולם.
5. כוחה של מסירות נפש לדורות
מעשה של מסירות נפש משפיע לא רק על מי שעשה אותו, אלא על דורות שלמים אחריו. גם אם נראה שהמעשה "נגמר" ולא יצא ממנו כלום, בדור מן הדורות הפירות מתגלים. הכל משתלם, לא רק לאדם עצמו אלא גם לשכנים, לילדים ולכלל ישראל.
6. לימוד תורה מתוך הדחק - "שם קנית הודך והדרך"
אברך שלומד תורה בתנאים קשים, מתוך צער ודוחק, הלימוד שלו שומר על ילדיו שיישארו יהודים כשרים ומגן עליו מניסיונות. דווקא הלימוד מתוך מסירות הוא שנשאר לעד, לעומת לימוד מתוך נוחות שאין לו את אותו כוח. כלשון הפיוט על רשב"י: "שם קנית הודך והדרך".
7. ל"ג בעומר - הכל מכוח התפילה
כל מה שיש לנו את רבי שמעון בר יוחאי, כל ההתרגשות שאלף תשע מאות שנה אחרי עדיין חיה ופועמת, הכל הגיע רק מכוח התפילה ומכוח המסירות. בלי התפילה של הוריו לא היה רשב"י, ובלי המסירות שלו במערה לא הייתה תורת הסוד שמאירה עד היום.
1. לידת רבי שמעון בר יוחאי - חלום יוחאי והדמעות שהצמיחו עץ
יוחאי ואשתו שרה היו נשואים שנים רבות ללא ילדים. כשיוחאי רצה לפרק את החבילה, שרה ביקשה להמתין עד ראש השנה, וצמה ובכתה בתפילה עד אז. בראש השנה חלם יוחאי חלום שבו מלאך השקה את עצו היבש מצלוחית קטנה במקום מהחבית, ורבי עקיבא פתר שהצלוחית היא דמעות אשתו שבכתה. בחג שבועות נולד רבי שמעון, שנקרא כך כי שמע השם לתפילתם. (מקור: ספר "נחלת אבות" לרב יוסף משאש זצ"ל)
2. סיפור החפץ חיים על אבי בעל קצות החושן
תלמיד חכם שהסתובב בכפרים ראה יהודי עשיר שקורא תהילים בהשתפכות ובכי מדי שבת, ונודע לו שהוא מתפלל על בתו המבוגרת שאין לה שידוכים. אותו תלמיד חכם הציע לו בחור עילוי מישיבת אלזס שלא היה לו כסף. השידוך יצא לפועל, ונולדו להם ארבעה בנים גדולים ובראשם רב אריה לייב בעל "קצות החושן". החפץ חיים מסיק שהעיכוב בתפילה היה כי הקב"ה רצה להעניק מתנה איכותית במיוחד.
3. הילד מהכיתה המקדמת שהתהפך מקצה לקצה
מלמד בתלמוד תורה "אור חדש" סיפר על ילד מהכיתה המקדמת (ילדים חלשים) שפתאום לקראת סוף השנה התחיל לשאול שאלות ברמת תוספות, לחזור גמרא בעל פה ולהציע תירוצים מבריקים. כשהמנהל זימן את ההורים, התברר שהאמא החלה להעמיד את הילד לידה בהדלקת נרות שבת ולהתפלל עליו בבכי שיבין את התורה, ובהמשך הצטרפו גם האבא ושאר הילדים לתפילה.
4. שואב המים שחיבק את ספר התורה
בעל תשובה שהיה שמאלני ואנטי דתי סיפר שהתשובה שלו התחילה מקטע בספר "אש הדרקון". הספר מתאר כיצד הגסטאפו ציווה על שואב מים פשוט, יהודי שלא ידע לא לקרוא ולא לכתוב, לקרוע ספר תורה תחת איום ירי. שואב המים התכופף, הרים את ספר התורה, חיבק אותו וקפץ משמחה עד שעלתה נשמתו. מסירות הנפש של יהודי פשוט זה הייתה מה שעורר את בעל התשובה לבדוק מהו הדבר שיהודי מוכן למות עבורו.
5. ברכת הכהנים במחנה הריכוז שהחזירה משפחה בתשובה
במחנה ריכוז, הרב ערך ליל סדר בעל פה. קצין גרמני תפס אותם וגזר להוציא את הרב להורג. לפני מותו, הרב, שהיה כהן, ביקש לברך ברכת כהנים את כל היהודים שם, ולאחר מכן נורה. שנים לאחר המלחמה, אחד הניצולים שעזב את היהדות לחלוטין וגידל את ילדיו כנוצרים, שמע את ברכת הכהנים באוזניו שלוש פעמים כשניסה לרשום את בנו לבית ספר נוצרי. הוא לא הצליח לעשות זאת, רשם את בנו לבית ספר יהודי, וכל המשפחה חזרה בתשובה.
בספר "נחלת אבות" של הרב יוסף משאש זצ"ל, הוא מביא את המעשה שאתם מכירים אותו, אבל אני מביא אותו בלשון שלו, איך שהוא סיפר את זה.
יוחאי, אבא של רבי שמעון, הוא היה מגדולי המלכות, משבט יהודה. היה עשיר גדול ותלמיד חכם גדול מאוד, והוא היה מרביץ תורה בישראל. והיה גם כן, הקיסר שהיה שם, מאוד חיבב אותו. אשתו, אמא של רבי שמעון, שקראו לה שרה, היא הייתה מהצאצאים של הלל הזקן. שנים על גבי שנים שהיו נשואים ולא היו ילדים, והחליט יוחאי לפרק את החבילה. עד שהוא חשב לפרק את החבילה, כן יפרק, לא יפרק, בסוף לא הייתה ברירה. הוא הודיע לה, קרא לה איזה ערב אחד בבית ואמר לה: אני רואה שאין ילדים, יש שתי אפשרויות - או שאני מכניס עוד אשה הביתה, או שמפרקים את החבילה.
היא חשבה ואמרה לו: תראה, בראש השנה בורא עולם פוקד עקרות. בראש השנה יש את הפקידה. שם נפקדה שרה, רחל, חנה, נפקדו בראש השנה. אנא, תמתין לי, תמתין לי עד ראש השנה. הוא אמר לה: תראי, כבר עברו מלא ראש השנה, לא עברה שנה אחת, ולא קרה כלום. היא אומרת לו: אולי בכל אופן תמתין לי עד אחרי ראש השנה.
אמת, אותה שנה, מאותו זמן, שרה, אמא של רבי שמעון, נכנסה וצמה ובכתה מאוד מאוד שתזכה להיפקד בילד, ושפכה דמעות עד ראש השנה.
בראש השנה יוחאי חולם חלום, החלום המפורסם. הוא חולם שהוא נכנס לאיזה יער גדול, ביער הזה המון המון עצים בלי סוף. חלק מהעצים ממש ירוקים עם מלא פירות, חלק מהעצים יבשים לגמרי, בלי עלים, בלי פירות, בלי כלום. והוא רואה איזה אחד, אדם שנראה מלאך גדול, עם חבית של מים, שעובר ומשקה את העצים. יש עצים שהוא משקה אותם ומיד פורחים, ויש עצים שהוא מדלג עליהם.
אני, יוחאי מספר, נשענתי על איזה עץ יבש מאוד. כשאותו מלאך הגיע לידי, אז ביקשתי ממנו אם הוא יכול להשקות את העץ שלי. מה עשה אותו מלאך? פתח תיק כזה, הוציא צלוחית קטנה של מים ושפך ליד העץ. העץ הזה פתאום התחיל לצמוח, גדל, נהיה ירוק, גדל והוציא פירות, היה ממש יפה. והתעוררתי מהחלום.
כשהתעוררתי מהחלום, הערתי את אשתי, ככה מספר, וסיפרתי לה את החלום. אמרתי לה: אני חושב שהפתרון של החלום, שהיער זה העולם, זה העולם שיש פה. כל העולם זה היער, העצים זה הנשים. יש נשים שמולידות, אלו העצים הירוקים, ויש עצים יבשים, אלו הנשים העקרות. ואם המלאך שפך צלוחית על העץ שנשענתי עליו והעץ הזה גדל, סימן שהבורא עולם קיבל את התפילה שלנו ובעזרת השם השנה נוושע בישועות. אבל אני לא יודע למה את כל העצים הוא השקה אותם מתוך החבית, ורק את העץ שלי השקה מאיזה צלוחית של מים.
היא אמרה לו: את זה, במוצאי ראש השנה נלך לשאול את רבי עקיבא, והוא, רבי עקיבא, ברוח קודשו יגיד לנו בדיוק מה הפתרון של החלום.
במוצאי ראש השנה הלכו לרבי עקיבא, סיפרו לו את החלום מתחילתו ועד סופו. רבי עקיבא אמר להם: פתרון כמו שפתר יוחאי. היער זה העולם, העצים זה הנשים, ויש נשים שמולידות, יש נשים שלא מולידות, זה העצים היבשים. ואז אומר לו רבי עקיבא: אצלך, אשתך לא מולידה, כדרך הטבע אין מה להוליד. ולכן אותו מלאך שמשקה מהחבית, הוא משקה רק משהו כדרך הטבע. אבל בורא עולם ריחם מהתפילות שהתפללתם ומהתפילות שאשתך התפללה ובכתה. ולכן הוא לקח את הצלוחית. הוא לא יכול לקחת מהחבית, כי החבית זה רק מים של דרך הטבע. הוא לקח מהצלוחית, מהדמעות של אשתך שבכתה, ומזה השקה את העץ וזה יצמח. ובעזרת השם יוולד לכם ילד שיאיר את העולם.
בחג שבועות נולד רבי שמעון. נולד רבי שמעון. וקראו לו שמעון, למה? כי שמע השם לקול תפילתם. ומזה נולד רבי שמעון.
זאת אומרת, רבי שמעון, באמת אין מציאות שיבוא לעולם. אי אפשר להוריד כזה נשמה גדולה לעולם סתם. נשמה הזאת חייבת לבוא מדמעות ומתפילות ועוד תפילות ועוד צומות, כדי לזכות לכזה ילד. ולכן כל אחד מאיתנו חייב לדעת, צריכים להתפלל. אתה שואל: אבל זה לא עוזר, אני מתפלל ולא עוזר. אין תפילה שלא עוזרת. כל תפילה חייבת לעזור. כל תפילה.
סיפר החפץ חיים: לפני מאתיים שנה סיפר לי איזה יהודי אחד, שהוא היה יהודי תלמיד חכם שהסתובב. הגיע לאיזה כפר, הוא רואה בשבת איזה יהודי אחד קורא תהילים בכזה השתפכות, בכזה רגש, בוכה. ואני אומר לעצמי: מה יש פה? מה זה התפילות האלו? לא אמרתי לו כלום. שבוע אחר כך, שבועיים אחר כך, הזדמנתי עוד פעם לאותו כפר, ועוד פעם אני רואה את היהודי הזה שמתפלל באמת, ממש איזה השתפכות הנפש, בכיות.
ניגשתי אליו אחרי שסיים, ניגשתי אליו, שאלתי אותו: רבי, מה זה התפילות האלו? אמר לו: אני אגיד לך, אני ברוך השם פרנסתי בשפע גדול. אני סוחר, יוצא כל השבוע, אני נוסע, מסתובב ממקום למקום, וברוך השם ההצלחה מאירה לי פנים. אבל אני חוזר הביתה ביום שישי ויש לי בת אחת מבוגרת ואין שידוכים. אין שידוכים. מתפלל, אין, אין, לא הולך. כואב לי הלב עליה, נקרע לי הלב עליה. ואני מתפלל וקורע את השמיים בשבילה, וזה מה שאני עושה. מה אתה חושב, שפעם אחת? אני כבר שנים ככה מתפלל.
אומר לו אותו בן אדם: תראה, יש לי בחור אחד, מהעילויים של ישיבת טלז. גדול, ענק, תלמיד חכם גדול מאוד, אבל אין לי כסף. אין לי כסף. כל שידוך שמציעים נופל השידוך כי אין לי מה להציע. אם אתה אומר שיש לך כסף, אני יש לי בחור עילוי גדול, אולי נציע ונראה אם ילך. אם ילך, אתה משלם את כל החתונה.
אומר לו הבן אדם: למה לא? אני יש לי כסף. באמת נפגשו, והוא מצא חן בעיניה, והיא מצאה חן בעיניו, והשתדכו והתחתנו, והכפרי שילם את כל החתונה.
ונולדו להם ארבעה ילדים. הבן הבכור קראו לו רב אריה לייב (הלר), בעל "קצות החושן", זה שחיבר את "קצות החושן", "שב שמעתתא" ואת "אבני מילואים". האח השני קראו לו רבי יהודה, זה שחיבר את "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי". האח השלישי קראו לו רבי חיים, הוא היה מתמיד בדורו יותר מהקצות החושן, היה מתמיד שהוא היה סמל ההתמדה. והאח הרביעי קראו לו רבי מרדכי, שהוא היה איזה אב בית דין באיזה עיר ששימש שם.
אומר החפץ חיים: בן אדם מתפלל, לא נענה. אני מתפלל, בוכה, לא עוזר. אין לא עוזר. התפילה מאוד עוזרת. אלא מה? בורא עולם אומר: אני רוצה להביא לך מתנה מאוד יקרה. בשביל מתנה מאוד יקרה, לא מספיק תפילה אחת. אני צריך ממך אלף תפילות. אני צריך אלף תפילות כדי שתקבל משהו איכותי. ולכן אתה רואה שיש עיכובים. זה לא עיכוב. התפילה התקבלה. התקבלה התפילה. אלא מה? בורא עולם רוצה לתת לך איכות, לא רק את הכמות. רוצה שיהיה לך באמת איכות גדולה. לכן בן אדם יתפלל ויחזור ויתפלל.
ואם אתה עולה לרבי שמעון ואתה מתפלל שם, תדע שכל מה שיש לנו את רבי שמעון, זה רק מכוח התפילה. אין משהו אחר. זה מכוח התפילה שבן אדם מתפלל.
סיפר תלמיד חכם אחד: הזדמנתי לתלמוד תורה "אור חדש", הזמינו אותי לסיום כיתה ח'. אחד הרבנים שעלה בסוף, אחד המחנכים שעלה, אמר: אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שקרה איתי בתוך הכיתה שלי.
אני מלמד של כיתה ו', ממש לקראת סוף שנה של כיתה ו'. אני, כשהתחלתי ללמד בכיתה ו', אמר לי המנהל של התלמוד תורה: תשמע, אין לנו אפשרות לשתי כיתות. כל תלמוד תורה היום מתחיל קצת להסתדר. יש כזאת כיתה קוראים לה "כיתה מקדמת". זה את הילדים החלשים החלשים החלשים שמים שם בכיתה מקדמת. מה לעשות, אין לנו אפשרות כזאת, אז אנחנו בתוך הכיתה שמים את הילדים החלשים בפינה מסוימת. אתה רק צריך להשגיח עליהם שלא יפריעו, לא יותר מזה. ללמוד, אין מה לצפות הרבה, אבל שרק לא יפריעו.
מספר המלמד: אני באמת ככה כל השנה, כמעט רוב השנה ככה עברה. לקראת סוף שנה, אחד הילדים מהכיתה מקדמת הרים את האצבע. אמרתי: מסתמא מה הוא רוצה, מה הוא רוצה, שירותים. אין משהו אחר. אומר לי: הרב, יש לי שאלה. אמרתי לו, תשאל. שאל את השאלה. וואי, איזה שאלה טובה! זה שאלה, זה שאלה של תוספות במקום! אני אומר לעצמי: תגיד, אבא שלך עזר לך בלימוד שלמדת? אומר: לא. אז איך אתה יודע? אומר לו: אני לבד, ככה חשבתי לבד. אמרתי: טוב, לבד ככה חשב, קורה, יכול לקרות פעם אחת.
למחרת, אותו בחור עוד פעם הרים את האצבע, ועוד פעם הוא... וואי, איך הוא שאל שאלה! יש לו גם שאלה וגם תירוץ. אמרתי לו: תגיד לי, אתה בכלל הבנת את המשא ומתן של הגמרא? מה אתה שואל, בכלל הבנת את הגמרא? אומר: כן. אתה יכול לחזור? אמר לי: כן, אני יכול לחזור. הוא חזר כל הגמרא בעל פה! אמרתי: לא יכול להיות, זה לא יכול להיות!
ואני אמרתי לעצמי: טוב, נשמע מוזר מאוד. ביום השלישי הוא כבר שאל שאלה ממש מפוצצת, והוא אמר לרב: יש לי אולי שני תירוצים לתרץ על השאלה הזאת.
אני, בסיום השיעור, כשהסתיים השיעור, פניתי למנהל. סיימתי, דיברתי עם המנהל, אמרתי: תשמע, יש לי סיפור בכיתה, זה וזה הסיפור. יש פה איזה משהו. המנהל התקשר להורים: אני צריך, אני מזמין אתכם לבוא לתלמוד תורה. מה יש? בתלמוד תורה אני אגיד לכם מה יש. אתם צריכים להגיע לתלמוד תורה.
הגיעו לתלמוד תורה, ואני שואל את ההורים, מסביר להם מה שהיה, ואני אומר להורים: מה עשיתם שהילד התהפך מקצה לקצה? מה עשיתם? יש איזה משהו שעשיתם, שנלמד מה עשיתם.
אמרה האמא: אני אגיד לך, כן, מה עשינו. זה היה בערך לפני חודש. הילד חזר מהתלמוד תורה עם התיק והוא זרק את התיק, אומר לה: אמא, אני כבר מיואש מעצמי, מיואש מהתלמוד תורה, אני לא מבין כלום, אני לא יודע כלום. נמאס לי כבר ללכת לתלמוד תורה, אני לא יודע כלום. אני אמרתי לו: תראה, אני כל ערב שבת בהדלקת נרות מתפללת עליך. ייתכן שהתפילה שלי לא מספיקה. גם אתה אולי תבוא, תצטרף איתי לתפילה שלי.
ובאמת, בערב שבת קראתי לו כשהדלקתי נרות שבת, העמדתי אותו לידי, ואמרתי לו: תתפלל שהשם ייתן לך שכל להבין את התורה. הוא התפלל ואני בכיתי. ואני באמת בכיתי. באמת בכיתי, מכל הלב בכיתי.
ואחרי התפילה, פתאום האבא עבר, התחיל לצחוק עלינו. האבא שעבר צוחק עלינו, כאילו מה אתם עושים. אני לא השגחתי באבא. ולמחרת, שבוע אחר כך, אמרתי לבן: אני מדליקה נרות, תבוא, תצטרף איתי לתפילה. הפעם גם אבא הצטרף וגם אבא התפלל. והפעם השלישית גם הילדים כולם הצטרפו להתפלל על הבן שלנו, על האח שלהם, שיבין את התורה.
אז אם אתה רואה איזה שינוי, זה מהתפילות שהתפללנו עליו.
אז כל אחד ידע, אתה מדליק מדורה, אתה, יש לך יום גדול כזה של ל"ג בעומר, שעושים איזה עסק גדול. תדע, כל מה שאתה רואה פה, זה הגיע רק מכוח התפילה. לא הגיע מכלום, רק מכוח התפילה זה הגיע. בלי התפילה, לא היה לא רבי שמעון ולא כלום. זה הגיע מכוח התפילה שבן אדם מתפלל. זה דבר כזה גדול שלא ניתן לתיאור - כוח התפילה.
ואם אתה רואה שאתה מתפלל ולא נענה, תדע שנענית. בורא עולם רוצה לתת לך משהו יותר איכותי. לכן תתפלל עוד פעם, קווה אל ה' וקווה אל ה', ועוד פעם תתפלל, כי בסוף אתה תקבל את הדבר הגדול ביותר שיש.
בפיוט של "בר יוחאי", [אני לא כל כך זוכר עכשיו את הפיוט, אבל בערך, תעזרו לי...] כתוב שם: "בַּר יוֹחַאי מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ, יוֹם נַסְתָּ יוֹם אֲשֶׁר בָּרַחְתָּ. בִּמְעָרַת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ, שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". פלא פלאים.
מתי זה רבי שמעון? לפני כמה זמן רבי שמעון היה? אז ראיתי שרבי שמעון, לא יודע אם נולד, היה... באזור שנת ג' אלפים תת"צ. מתי זה היה? לפי החשבון, לפני אלף תשע מאות וארבע שנים. ועד היום, עד היום כולם מתרגשים ממנו. ועד היום כולם מתרגשים. אלף תשע מאות שנה עבר, ועד היום אתה רואה שאנשים... איך יכול להיות דבר כזה?
תדע לך, דבר שעושים אותו מתוך מסירות נפש, לא נשכח לעולם. יש הרבה מצוות בעולם, יש הרבה מצוות, בן אדם מקיים המון מצוות, מקיים הרבה דברים. אבל יש מצוות שבן אדם עושה אותם מתוך מסירות, זה מצוות שלא נגמרים לעולם, לעולם.
שם ראית, איפה שם, רבי שמעון שלוש עשרה שנה בתוך המערה. שלוש עשרה שנה של לימוד תורה מתוך הדחק, מתוך ייסורים. זה, גם שיעבור אלף תשע מאות שנים, זה לא נגמר. יש מצוות שלא נגמרים לעולם.
סיפר בעל תשובה אחד: אני, התשובה שלי התחילה מדבר אחד בלבד. אני הייתי באיזה מקום, הייתי בן אדם שמאלני, אנטי. ויום אחד מישהו הראה לי קטע מתוך ספר שנקרא "הרוח שגברה על הדרקון". זה ספר שחיברה אותו איזה אישה אחת על המאורעות של השואה, מה שהיא ראתה בעיניים שלה.
[הערה: 'הרוח שגברה על הדרקון' מאת פרל ביניש, תלמידתה של שרה שנירר. מלא סיפורים של מסירות נפש ויראת שמים ומעשי חסד מופלאים. מומלץ מאוד לקריאה.]
היא מספרת שיום אחד הגסטאפו אסף את כל המחנה שלנו, ולקח כמה ספרי תורה, זרק אותם על הרצפה וגלגל אותם. ואז הוא קרא לשואב המים של העיירה. זה יהודי שלא ידע לא לקרוא, לא לכתוב, לא ידע כלום בחיים שלו. רחוק, אף פעם לא למד כלום. הגרמני לקח את הרובה, שם לו על הראש, אמר לו: עכשיו אתה לוקח את הספר תורה, קורע אותו, אם לא - אני יורה בך.
מספרת שם: אותו שואב המים התכופף, הרים את הספר תורה, חיבק אותו, והתחיל לקפוץ משמחה שהייתה לו שהוא מחזיק ספר תורה. ומתוך זה עלתה נשמתו למעלה.
אני, מספר אותו שמאלני, אני קורא את הסיפור הזה ואני אומר לעצמי: לא ייתכן. בן אדם לא יודע לא לקרוא, לא לכתוב, עומד לפני המוות, מוכן למסור את נפשו בשביל איזה סממן של יהודים, שקוראים לו ספר תורה. הוא מוכן למות בשביל זה?! סימן שספר תורה, ומה שהוא סממן יהודי, זה דבר שהולכים למות איתו. ואני בהכל מזלזל. בדקת, ראית, לא יכול להיות. החלטתי לבדוק, ומשם התחילה כל התשובה שלי. כל התשובה שלי התחילה משם.
יהודי אחד עושה איזה מעשה של מסירות נפש רגע לפני המוות. נו, ואתה אומר: מה יצאמ זה, בסוף הוא מת. מה, הרגו אותו בסוף. דבר שבן אדם עושה מתוך מסירות, לא נגמר לעולם. לא נגמר לעולם.
'שם' - ראית את רבי שמעון. 'שם' - לא רק כשראית אותו כשהוא יצא, לא, בתוך המערה, 'שם' - הוא קנה את כל 'הודך והדרך'. 'שם' - בתוך המסירות נפש שהוא עשה שם, זה נשאר לנצח.
סיפר איזה יהודי אחד, אני מסיים: היינו במחנה, אולי שמונה מאות אנשים. הרב של המחנה, של החדר שלנו של המחנה, היה תלמיד חכם גדול. הוא אמר: אנחנו נעשה ליל הסדר. אנחנו נעשה ליל הסדר. אין מצות, אין יין, אין כלום, אבל לפחות נעשה ליל הסדר. באמת ישבנו כולנו, בחצי עיגול, והרב אמר קטעים ואנחנו חזרנו עליו. אומר קטעים וחזרנו, וככה מההגדה, מה שהוא ידע בעל פה.
באמצע ההגדה נכנס אחד הקצינים של הגרמנים, ראה אותנו מה שהוא עושה. הוא ראה את הדבר הזה, מה זה? הוא אמר: מחר אני אדאג איך לחסל אותך בתוך ייסורים בפני כולם.
טוב. למחרת הוא אסף את כל המחנה, הוציאו אותנו בחוץ. הוא אמר: עכשיו אני רוצה, לפני שאני יורה בך, תספר מה שעשית. הוא קם והוא סיפר: שאנחנו יהודים, ואנחנו עשינו ליל הסדר, ואנחנו נצא בעזרת השם לחירות, אל תדאגו, עם ישראל חי! וככה הוא אמר.
הוא בא לירות עליו. אומר לו: אדוני, אין בקשה אחרונה? יש. מה אתה רוצה? אומר לו: אני כהן, ואני, לפני שאני מת, רוצה לעשות לכל היהודים פה ברכת כהנים. זה מה שאני רוצה.
אומר, הוא עשה ברכת כהנים לכולם, וירו והרגו אותו.
סיפר אחד המשתתפים שהיה שם בתוך המחנה: הסתיימה המלחמה. אמרתי לעצמי: בגלל שאני יהודי ככה רודפים אחריי. נגמר יהדות. עזבתי את הכל, התנהגתי כמו גוי לכל דבר. התחתנתי עם איזה אישה אחת, יהודייה, אבל היא בראש שלי. החלטנו שאנחנו נגדל אותם, את הילדים, נוצרים, שלא ירדפו אחריהם. מספיק, כמה רדפו אחרינו, כמה הרגו אותנו בגלל שאנחנו יהודים.
טוב, הילד עבר את הגן, משהו של נוצרים. הגיע כיתה א'. כיתה א' צריך ללכת לבית ספר. אני הולך לבית ספר, אני עולה את המדרגות של הבית ספר, אני פתאום שומע את הבן אדם אומר לי ברכת כהנים באוזניים. הברכת כהנים שהוא בירך לפני שהוא מת, אני פתאום שומע: "יברכך ה' וישמרך". אני אומר לעצמי: וואי, אז איך אני, איך אני עושה, אני נותן אותם לנצרות?!
חזרתי הביתה, אמרתי: היום לא, לא מתאים היום, היום לא מתאים. ועוד פעם אני אמרתי: למחרת אני הולך. מה אתה מתרגש, ברכת כהנים, מה אתה מתרגש מההתרגשויות האלו, לך תרשום אותו.
הלכתי, אני עולה פה את המדרגות, אני שומע ברכת כהנים. שלוש פעמים אני מנסה ולא הולך לי. אמרתי: לא הולך, לא הולך, אין ברירה. סיפרתי לאשתי את כל מה שהיה. אז היא אומרת: אם לא הולך לך, אז תרשום אותו בבית ספר של יהודים. רשמתי אותו בבית ספר של יהודים, רשמתי אותו, וכל המשפחה בסוף חזרה בתשובה ונהיו חרדים לדבר השם.
אתה רואה את הבן אדם הזה, הוא עושה ברכת כהנים רגע לפני המוות. מה נראה לך? שמע, מה זה משפיע? תגיד, מה זה עושה? זה שום דבר. זה שטויות. איזה שטויות! כל מצווה שאתה עושה מתוך מסירות, מתוך מסירות אתה עושה מצווה, המצווה הזאת לא נגמרת לעולם. גם אם נראה לך שזה נגמר, בדור מן הדורות הכל משתלם. הכל משתלם. לא לך, לשכנים, לילדים. אין מצווה שבן אדם עושה שזה לא משתלם, מתוך מסירות נפש.
לכן רבי שמעון, לפני אלף תשע מאות שנה, כן, אבל זה היה מתוך מסירות. זה לא סתם מצווה, זה לא סתם לימוד תורה. זה לימוד תורה מתוך מסירות. זה מצוות שנשארות לעד.
לכן כשאחד אומר לעצמו: היום אתה יודע, באתי בבוקר, במקום שאשתי תכין לי איזה טוסט ותעשה לי איזה נס קפה בטעם קפוצ'ינו משהו, נו, מה מצאתי? חרובים עם כוס מים. איזה אסון, איך אני יכול ללמוד בכולל? ובאמת הוא לא יכול ללמוד, והוא הולך ללמוד. מה הוא חושב לעצמו? מה הוא חושב לעצמו? השם ירחם עליי, באמת שהשם ירחם עליו. אבל מה הוא חושב? הלימוד תורה שאתה לומד עכשיו מתוך צער, זה עוזר שהילדים שלך יישארו בפנים, זה עוזר שיישארו יהודים בפנים, זה עוזר שלך לא יהיו ניסיונות. המצוות האלו ישמרו עליך.
כשאתה תאכל את הטוסט עם הקפוצ'ינו, שום דבר לא יעזור. זה לא משפיע שום דבר, אל תתרגש מזה. רק איפה שאתה מרגיש שיש לך ניסיונות, יש לך קשיים, ולא הולך לך, תדע לך: 'שם - קנית הודך והדרך'.
יהי רצון שזכות רבי שמעון בר יוחאי, בעזרת השם, יזכה אותנו בעזרת השם לישועות גדולות, לברכות מרובות, לסייעתא דשמיא גדולה, שנזכה בעזרת השם שתפילותינו יתקבלו לרצון לפני השם, שבעזרת השם שנזכה למשיח ברחמים, תוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.