ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
מעלת התורה על המצוות • לעשות "עסק" מלימוד התורה • הדבקת אהבת התורה לילדים על ידי התלהבות גלויה • עוון אחד בשמים - חומרתו הנוראה • "כאיש אחד בלב אחד" - תנאי הכרחי למתן תורה • אם יש איבה וקנאה - לא לומד כלל • ציפיות ודמיונות - שורש המריבות בבית • דרכיה דרכי נועם - דחיית ההירדוף • שכרן של גומלי חסדים - השלכות לאין שיעור • אין סיגופים בתורתנו - "דרכיה דרכי נועם" הלכה למעשה
סיפור העוגה של "מוישי" • הסיום של רבי יצחק הוטנר ובגדי השבת של אמו • הספרים של אבא והבכי של אמא • סיפור הצ'ולנט של הרב יעקב גלינסקי • הסיפור על העשיר וה-20 אורחים מהרב בן ציון אבא שאול • הרב מאיר קוטלר והעקשנות של הכלה • הברכה שהתקיימה והברית השמחה • רחל אשת רבי עקיבא - תשובת הרב משה פיינשטיין • הנחמה של האדמו"ר מבלוז'וב • הנס של האלמנה הצעירה • רבי שמעון בר יוחאי ויהודה בן גרים • הספד הרב דן סגל למשפחת שפיגל
1. מעלת התורה על המצוות
הנפש החיים (שער ד' פרק ל') מלמד שגם אם אדם יקיים את כל התרי"ג מצוות בשלמותם המוחלטת, בכוונה ובטהרה, ויהפוך למרכבה לשכינה - אין ערוך ודמיון כלל בין קדושת המצוות לקדושת התורה הקדושה. אחיזת ספר ביד היא זכות עצומה, שכן לימוד התורה גבוה לאין ערוך מקיום כל המצוות כולן.
2. לעשות "עסק" מלימוד התורה
לימוד התורה אינו "חשוב" עד שעושים ממנו עסק, ענין מרכזי בבית ובחיים. כיום כל העיתונים מלאים פרסומות על אוכל וחג השבועות הצטמצם ל"עוגת גבינה" - והאישה מתפעלת מהעוגה במקום מהלימוד של בעלה. אם לא נעשה עסק מהתורה, לא ננחיל את אהבתה לדורות הבאים.
3. הדבקת אהבת התורה לילדים על ידי התלהבות גלויה
האב לא רק מלמד ילדיו תורה - הוא מראה להם במה הוא מתלהב. כשהילדים רואים את האם לובשת בגדי שבת לכבוד סיום מסכת של בנה, או שעוגה מיוחדת ניתנת רק לזה שלומד בישיבה - הם קולטים שלימוד התורה הוא הדבר הכי גדול בעולם. הילד מזהה מה באמת חשוב להוריו לפי מה שמתלהבים ממנו בפועל, לא לפי מה שאומרים.
4. עוון אחד בשמים - חומרתו הנוראה
הנפש החיים בשם הזוהר מלמד שהעוסק בתורה כאילו מקריב את כל הקרבנות, ומכפר על כל עוונותיו. אנו לא מבינים מה זה עוון אחד בשמיים - חז"ל היו מוכנים לבטל מצוות שופר ולולב מכל עם ישראל לדורות, רק כדי שיהודי אחד לא יעבור עבירה אחת. ולעומת זאת, לימוד התורה מוחל על כל העוונות.
5. "כאיש אחד בלב אחד" - תנאי הכרחי למתן תורה
מתן תורה ניתן דווקא ב"ויחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד, ולא בכדי. ללא אחדות ואהבה אין מציאות של תורה כלל - לא שהתורה פגומה, אלא שאין תורה. בורא עולם המתין לאותה שעה של אחדות כדי לתת את התורה.
6. אם יש איבה וקנאה - לא לומד כלל
מדרש מפחיד (שיר השירים רבה) מלמד שכאשר יש איבה, קנאה, שנאה ותחרות בין הלומדים, מלאכי השרת אומרים לבורא עולם: "תורה שנתת להם אינם עוסקים בה". הרב וולבה (עלי שור) מבאר: לא מדובר בלימוד פגום או "לא לשמה" - אלא שאיננו לימוד כלל. שכן אילו היה לומד באמת, בהכרח היו לו מידות טובות.
7. ציפיות ודמיונות - שורש המריבות בבית
רבנו לופיאן מלמד שכל הכעסים בעולם נובעים מהציפיות שיש לאדם. הבעל מגיע הביתה עם "יסוד" ברור איך הבית צריך להיראות, ומשהאישה אינה נוהגת לפי אותו יסוד - מתחילים כל הסכסוכים. הפתרון: לדעת שאדם נתון לפני בורא עולם, ולא לדעת מראש מה יהיה - וכך הבית הופך למאושר ושמח.
8. דרכיה דרכי נועם - דחיית ההירדוף
חז"ל בסוכה לומדים ש"ענף עץ עבות" הוא הדס ולא הירדוף, מהטעם ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - והירדוף יש בו קוצים. כלומר, מציאות של תורה עם קוצים ופירוד אינה התורה שלנו כלל. תורה אמיתית היא חיים של נועם ושלום, ואם אין כיף לחיות בה - אין זו תורה.
9. שכרן של גומלי חסדים - השלכות לאין שיעור
מדרש רות (רות רבה) מלמד שמגילת רות נכתבה כדי ללמדנו את שכרן של גומלי חסדים. אדם עושה חסד ואינו יודע היכן זה פוגש אותו - בועז עשה חסד עם רות, וממנה יצא דוד המלך ומלכות בית דוד. כל מילה טובה, כל פירגון, אוסף זכויות בלי סוף.
10. אין סיגופים בתורתנו - "דרכיה דרכי נועם" הלכה למעשה
הרב משה פיינשטיין הורה לאלמנה הצעירה שלא לחקות את מעשה רחל אשת רבי עקיבא ולשלוח את בעלה ללמוד 24 שנה. בתורה שלנו אין סיגופים - "בתורה שלנו זה הכיף לחיות פה". מעשה רבי עקיבא היה הוראת שעה יוצאת דופן, ולא דרך לחקות.
1. סיפור העוגה של "מוישי"
יהודי אחד זכה שכל בניו תלמידי חכמים, וייחס זאת לאשתו: בכל פעם שאחד הילדים נכנס לישיבה, היא הייתה מכינה עוגה מהודרת במיוחד - מלאת קרמים, סוכריות ודובדבנים - ומניחה אותה על השולחן בשבת. הילדים הקטנים היו מסתובבים סביב השולחן בכמיהה, אך העוגה הייתה שמורה רק למי שלומד בישיבה. כך, פעם בחצי שנה, "ההצגה" הזו לימדה את הילדים שלימוד התורה הוא הדבר הכי כיף בעולם.
2. הסיום של רבי יצחק הוטנר ובגדי השבת של אמו
רבי יצחק הוטנר סיפר שעבר גלויות, צרות ובלבולים, ואף על פי כן לא הפסיק מלימוד תורה לרגע, וייחס זאת לאמו. כשהיה ילד בגיל 12 והודיע בבית על סיום מסכת בבא קמא, אמו הלכה לחדר והתלבשה בבגדי שבת לכבוד הסיום, באומרה: "הבן שלי עושה סיום מסכת - זו שמחה גדולה מאוד". התמונה של אמו בבגדי שבת ליוותה אותו כל חייו והחזיקה אותו בתורה בכל הצרות.
3. הספרים של אבא והבכי של אמא
הרב סיפר על ימי ילדותו בעוני, כאשר נושים היו באים לקחת רהיטים מהבית - שולחן, מקרר, כיסאות - ואמו הייתה נאנחת ומקבלת זאת בהשלמה. יום אחד הגיע נושה ולא מצא דבר לקחת, עד שראה את ספרי אבא ולקחם, ואז אמו פרצה בבכי קורע לב: "מה?! אבא עכשיו לא ילמד תורה?!". הרב, שהיה אז ילד בן שבע, אמר לעצמו: "אני לא פוסק מלימוד תורה, אני משועבד לתורה כל החיים שלי".
4. סיפור הצ'ולנט של הרב יעקב גלינסקי
מלמד בתלמוד תורה דיבר על מעלת התורה לפני מתן תורה, ובסוף שאל את הילדים מה הדבר הכי גדול בעולם - ואחד הילדים צעק: "צ'ולנט!". כשהביאו את הילד לרב יעקב גלינסקי, הוא הסביר ברצינות: אבא שלי דורש שאכין דברי תורה כל שבוע, אבל בשעת אמירתם בשולחן שבת אבא שקוע בצלחת החמין שלו עד אוזניו - אז ברור שצ'ולנט עדיף. הרב גלינסקי הורה לאב להזיז את צלחת החמין לסוף השולחן ולהקשיב בכובד ראש, ולאחר שלושה שבועות הילד עצמו צעק "תורה!" כשנשאלה השאלה הזו שוב.
5. הסיפור על העשיר וה-20 אורחים מהרב בן ציון אבא שאול
בעל תשובה עשיר התנה את שידוכו בכך שבביתו יהיו 20 אורחים בכל שבת, ואחת הסכימה לתנאי. לאחר שלושה שבועות האישה קרסה תחת העומס, ובעלה סירב לוותר על ה"חוזה". כשהגיעו לרב בן ציון אבא שאול, הוא צחק ולימדם מהגמרא בסוכה: ההירדוף נדחה כ"ענף עץ עבות" כי יש בו קוצים - "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". תורה עם קוצים אינה התורה שלנו כלל.
6. הרב מאיר קוטלר והעקשנות של הכלה
הרב מאיר קוטלר, נכדו של רבי אהרן קוטלר ומועמד מובהק לעמוד בראש ישיבת לייקווד, חלה בין אירוסיו לוורט במחלה קשה והרופאים נתנו לו חודש לחיות. הכלה התעקשה להמשיך בחתונה, ורק הרב משה פיינשטיין תמך בה, באומרו: "גם אם אדם עושה זיווג למשך שבוע - בעולם האמת זה זיווג לנצח". רב משה אף ביקש להיות המסדר קידושין, וברך את הזוג שיזכו לילדים.
7. הברכה שהתקיימה והברית השמחה
לאחר חתונה עצובה בבכיות נוראיות - שיאה היה כשהחתן כיסה את פני הכלה וכולם חשבו "שבוע הבא היא מכסה אותו בחול" - חודש אחרי חודש מלאך המוות לא בא. לאחר ארבעה חודשים נפקדה הכלה, ופלא פלאים מי שלא בא לחתונה הגיע לברית. הברית הייתה שמחה מאוד, וכולם ראו בחוש את כוח ברכת הצדיק.
8. רחל אשת רבי עקיבא - תשובת הרב משה פיינשטיין
לאחר הברית האישה ביקשה מבעלה ללכת ללמוד 24 שנה כרחל אשת רבי עקיבא, אך הוא לא הסכים לזוז בלי הוראת רבי משה פיינשטיין. הרב משה השיב נחרצות: "בתורה שלנו אין שום סיגופים. בתורה שלנו זה הכיף לחיות פה - 'דרכיה דרכי נועם'". מעשה רבי עקיבא היה הוראת שעה יחידאית, ואין לחקותו.
9. הנחמה של האדמו"ר מבלוז'וב
לאחר פטירת הרב מאיר קוטלר יומיים אחרי הברית, אביו רב שניאור קוטלר לא מצא נחמה ואמר: "איבדתי את כל אמריקה איתה". היחיד שהצליח לנחמו היה האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, שאמר לו: "אני איבדתי את בני באושוויץ - אין לי מצבה לבכות עליה, ובנוסף הוא לא השאיר אחריו זרע. אתה לפחות יש לך מצבה, ובנך השאיר שני בנים". הרב שניאור השיב: "ניחמת אותי".
10. הנס של האלמנה הצעירה
לאחר שנה הוצע שידוך לאלמנה הצעירה - אלמן עם שני ילדים - והם נישאו. שש שנים עברו ללא ילדים, וכל הרופאים אמרו שאין סיכוי, עד שפרופסור גדול אמר: "אני לא מאמין בניסים, אבל זה נס - בטבע אין לך ילדים". הוריה של הכלה אמרו לאחר מעשה: חשבנו שהיא צדיקה שמקריבה את חייה למען החתן, ועכשיו התברר שאילולא התעקשה הייתה נפטרת ערירית מן העולם - ללמדך שכרן של גומלי חסדים.
11. רבי שמעון בר יוחאי ויהודה בן גרים
רבי שמעון בר יוחאי, כשיצא מהמערה לאחר שלוש עשרה שנה, ראה את יהודה בן גרים ועשהו גל של עצמות. הדבר תמוה - הרי בזכות יהודה בן גרים (שגרם להסתרתו במערה) נולד הזוהר והתיקונים. אלא שכך כתוב בספרים: "אתה צודק, אבל לקח לי 13 שנה שלא הטבתי לאחרים - על זה אני לא יכול למחול לך".
12. הספד הרב דן סגל למשפחת שפיגל
הרב דן סגל הלך להספיד את משפחת שפיגל ואמר דבר אחד מרכזי: "תדעו לכם, אפשר לאסוף זכויות בלי סוף". איך? "רק תגיד מילה טובה, תפרגן אחד לשני - זו העבודה שלנו היום".
שבת שלום, שבוע טוב, חודש טוב ומבורך בעזרת השם.
כותב הנפש החיים, נפש החיים נמצא בשער ד' פרק ל'. קראנו את זה אולי כמה פעמים, אבל עכשיו לכבוד מתן תורה אני חוזר לקרוא את זה שוב, שנתחזק יחד. "ועוד זאת יתירה התורה הקדושה ביתרון אור ותוספות קדושה גם על כל המצוות כולן ביחד, שגם אם קיים האדם כל התרי"ג מצוות כולן בשלימות האמיתי כראוי", כמו שמבין רבי חיים מוולוז'ין, "בכל פרטיהם ודקדוקיהם ובכוונה וטהרה וקדושה, אשר אז נעשה האדם כולו בכל אבריו ופרקיו וכל כוחותיו מרכבה גמורה שתשרה עליהם הקדושה עליונה של המצוות כולן". אדם פשוט הופך להיות מרכבה לשכינה.
"עם כל זה..." - עכשיו אני אומר לכם, אנחנו רק קוראים את זה פה, אבל כל אחד יודע שלקיים מצווה אחת בדקדוק, בכוונה, לשמה, בכל הפרטים, זה עבודה מאוד קשה. רק אנחנו קוראים את זה. אבל עכשיו תיקח את כל המצוות כולם, כולם כולם - "עם כל זה אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצוות לגודל עוצם קדושת ואור התורה הקדושה אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי". עם כל זה, אין עדיין דמיון למי שיושב ולומד תורה. יותר גבוה מכל המצוות כולם.
איזה מתנה יקרה זאת שאנחנו זוכים בעזרת השם לזכות ללמוד תורה. אתה יודע, אתה יכול לקיים את כל המצוות כולם, כולם, באיזה קדושה, איזה טהרה, משהו לא בנמצא - אני אומר לכם, לא בנמצא. ואף על פי כן, יש משהו יותר גדול מזה. לא יותר גדול - אין אפילו דמיון להבדיל בין זה לבין זה. אין אפילו דמיונות להבין. זה זכות שבן אדם אוחז ספר ביד. איזה זכות עצומה זה שבן אדם אוחז ספר ויכול ללמוד.
אבל צריכים לעשות מזה עסק. אתם יודעים היום מה אני אגיד לכם? אתם מסתובבים, מחכים לחג שבועות, נו, מה יש בחג שבועות? מה זה מה יש? - עוגת גבינה. מה זה מה יש? תגיד, יש משהו אחר היום? על מה בבית מדברים כל היום? על מה מדברים בבית? אוכל. אוכל. כל היום. פתח את העיתון - תגיד לי, יש שמה פרסומת של ספרים? אין ספרים, רק אוכל שמה. אני לא ראיתי אפילו פרסומת אחת על איזה ספר. אין ספרים, אין כלום. אז מה יש? אוכל.
הרב סופר אמר לפני 30 שנה: היום סוגרים חנויות של ספרים, פותחים חנויות של אוכל. ואנחנו כל היום מתעסקים רק באוכל. כל היום. השם ירחם עלינו. כל היום מדברים על אוכל.
האישה אומרת לבעלה: לך תלמד. כל הלילה תלמד, תתמיד, אל תעצום עין. למה? שתחזור הביתה אחרי תפילת שחרית, אחרי מוסף, אחרי החתימה שב"חתימה שבחתימות". אתה תבוא הביתה, יהיה בבית עוגת גבינה - שווה כל הלימוד שלך. אני אומר לך, שווה. וזה המציאות שלנו. למה? למה? אני שואל למה. באמת, כי מהעוגות של הגבינות עושים הרבה פרסומת, אנשים מדברים על זה כל היום, ואנשים מדברים - איפה שאתה הולך מדברים על זה. תגיד, מתי שמעתם שמדברים על לימוד תורה? לא מדברים על זה. אם לא נעשה עסק מלימוד תורה, לימוד תורה הוא לא חשוב. הוא לא חשוב. אתה צריך לעשות מזה עסק.
סיפר איזה יהודי אחד: "זכינו שכל הבנים תלמידי חכמים". שאלו אותו: מה זכית? מה עשית? אמר: זה אשתי עשתה, לא אני.
הוא אמר שכשנכנס הבן הבכור לישיבה, שיעור א', הוא נכנס לישיבה - בשבת בצהריים אשתי הכינה עוגה. אבל איזה עוגה - מלא קרמים, מלא סוכריות, מלא דובדבנים. ובשבת בצהריים הניחה את זה על השולחן. כל הילדים שואלים: מה, מה זה העוגה הזאת? אמרה: זה כשמוישי חוזר מהישיבה. מוישי פותח את העוגה הזאת. הוא הראשון, הוא לומד תורה, הוא פותח את העוגה. אם אנחנו רוצים רק איזה דובדבן - לא, אסור לגעת! זה רק שמוישי חוזר מהישיבה, הוא היחיד שפותח את העוגה.
והילדים מארבע עד תשע וחצי מסתובבים מסביב לשולחן: "אמא, אנחנו רעבים, רעבים!" - יש מקרוני, אין עוגה. עוגה זה רק שמי שלומד תורה. וככה, כשמשה חזר, כולם חיכו שמשה - מתי יחזור מהישיבה. כשהוא חזר, אז מוישי פתח את העוגה וחילקו, וכולם ידעו בבית שמי שלומד תורה זה הכי כיף בעולם. זה הכי כיף בעולם.
וככה ההצגה הזאת כל חצי שנה חזרה. לא כל יום - כל יום, אתה יודע, מאבד את הזה. אבל פעם בחצי שנה ההצגה הזאת חזרה, והילדים קלטו: ואי, לימוד תורה גבוה מעל גבוה, גבוה מעל גבוה.
הרב יצחק הוטנר סיפר: עברתי גלויות, בלבולים, איפה לא הייתי, צרות. ואף על פי כן לא ביטלתי רגע מלימוד תורה. ואם יש לי משהו, זה הכל בזכות אמא שלי. שיום אחד בבית הודעתי שאני עושה סיום מסכת, על מסכת בבא קמא. כשאמא שמעה שאני עושה סיום מסכת, אז היא קנתה כמה עוגיות שהיו - לא היה משהו הרבה. אבל לפני הסיום, אמא הלכה לחדר, התלבשה בבגדי שבת, והיא חזרה.
שואל את אמא: אמא, מה זה? אומרת: מה זה? הבן שלי עושה סיום מסכת, זה שמחה גדולה, זה שמחה גדולה מאוד. לבשתי בגדי שבת, לבשתי בגדי שבת לכבד, לכבד אותך. אומר רבי יצחק הוטנר: הייתי ילד אולי בגיל 12, אבל כל הזמן היה לי את השמלה של אמא שהיא באה לסיום שלי של בבא קמא, וזה מה שהחזיק אותי כל החיים. בכל הצרות, בכל הגלויות, לא הפסקתי מללמוד רגע, בגלל הכבוד שאמא עשתה לי בלימוד תורה.
הבן שלך עושה סיום מסכת - נו, ומה אתה עושה? אתה מדבר בטלפון? בטלפון! אז איך אתה רוצה שיהיה לו חשק ללמוד? אחר כך אתה שואל: אבל לא, אין לו חשק ללמוד. בטח! זרוק את הטלפון, זרוק את הכל, לך תשים בגדי שבת. תשמע, אבל הבן שלי - אתה יודע איזה סיום מסכת הוא עושה? בדיוק! זה הבן שלך, בדיוק. כן, אתה צודק. הוא יצא ממך. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. מה שאתה חשבת, בדיוק ככה הוא עושה. תשים בגדי שבת, תשים. תעשה מזה עסק.
אם לא תעשה מזה העסק, יצא לנו שחג שבועות זה עוגת גבינה בלבד. זה חג שבועות?! צריך לעשות עסק מלימוד תורה.
הרב ברזל סיפר: שאבא שלו לא היה אוכל בבית. אבא שלו היה לוקח כסף בהלוואה, אבל גם אין מאיפה להחזיר. ואז יום אחד באו נושים, לקחו את השולחן, לקחו את המקרר. כל פעם מישהו לקח משהו, ואמא הייתה נאנחת.
ויום אחד הגיע איזה נושה אחד, ולא היה מה לקחת. לא היה - הכל ריק. לא היה בבית כלום. הוא הסתובב, משהו לקחת, והוא ראה את הספרים של אבא. הוא אמר: "טוב, לפחות אני אקח משהו." והוא לקח את הספרים של אבא. והאמא פרצה בבכי, בכתה מאוד מאוד בכתה, כאב לה מאוד: מה?! אבא עכשיו לא ילמד תורה?!
הרב סיפר: ראיתי, אולי ילד בגיל שבע. ראיתי שכשלקחו את המקרר, את השולחן, את הכיסאות, אמא לא - לא אכפת לה. נאנחה, אבל זה בסדר, עבר. אבל שלקחו את הספרים, אמא פרצה בבכי. אמרתי לעצמי, ביטויי קטן: אני לא פוסק מלימוד תורה. אני פה, אני משועבד לתורה כל החיים שלי.
ותראה מה אפשר לעשות ברגע אחד שאתה יודע לעשות עסק מלימוד תורה. איזה דבר גדול זה.
ויש את הסיפור המפורסם של הרב יעקב גלינסקי. זה בשבילנו. רב יעקב גלינסקי סיפר שהיה רבי אחד בתלמוד תורה, לפני מתן תורה דיבר תורה תורה תורה תורה. בסוף הוא שאל את הילדים: נו, אז איזה דבר הכי גדול בעולם? אחד הילדים שמע, צעק: "צ'ולנט! צ'ולנט!"
אתה יודע, המלמד הזה הוריד לו את כל העניין, בדיחה. כל השעה שהוא דיבר, הילד הזה הוריד לו את כל הזה. והמלמד הזה גם כן היה גדול. אמר: אני - בשפה שלנו - מקומות לטפל, לך תטפל בו. הוא מגיע אליו. הוא רואה שהילד רציני מאוד, לא, זה לא רצינות. אחרי שבועיים שלח אותו לרב יעקב גלינסקי.
אמר לו הרב יעקב גלינסקי: שמעתי שסיפרת איזה בדיחה בשיעור, צ'ולנט וזה. אומר לו: למה אתה - זה לא בדיחה, זה אמת, זה לא בדיחה. אומר לו: למה, למה זה אמת? למה, למה, למה זה האמת?
אמר: אני אגיד לך את האמת. אבא שלי כל ערב שבת אומר לי: תכין דברי תורה. אין לי חשק להכין, אבל אני מפחד מאבא שלי, אז אני מכין דברי תורה. אני מכין דברי תורה, עד שאני מכין, כותב, אני כל יום שישי עובד. בסוף אני בא להגיד בשבת. תגיד דברי תורה. ואז אמא מוזגת את החמין. נו, איפה הוא נמצא עכשיו אבא שלי? שקוע בתוך החמין, ראשו רובו וכולו בתוך החמין, והוא אוכל. נו, אז תגיד לי - אז מה עדיף? אני לא מבין, אז מה עדיף? צ'ולנט או דברי תורה? ברור שצ'ולנט עדיף.
קראו, קראו לאבא הזה, קראו לאבא, סיפרו לו בדיוק מה הבן שלך אמר. הוא נחרד: לא יכול להיות! כן, בדיוק. מה אני אמור לעשות? תגידו: שיכין דברי תורה, ואמא תמזוג את החמין. תמזוג את החמין באמת, וכשהיא תמזוג את החמין, אתה תיקח את הצלחת ותדחף אותה לסוף השולחן ותגיד שכשיוסי אומר דברי תורה, אין רק - הכל בטל ומבוטל, אני רוצה לשמוע אותו.
וככה בערך איזה שלושה שבועות ככה התנהגו. אחרי שלושה שבועות חזרו, חזר אותו מלמד, דיבר תורה תורה תורה, ואז הוא צעק: ילדים, נו, מה הכי חשוב בעולם? ואז גם אותו ילד צעק: תורה!
עכשיו אני שואל באמת: אותו אבא באמת הוא חשב שהצ'ולנט יותר עדיף? אבל רואים אותך - מה אתה עושה, רואים אותך - במה אתה מתלהב. חזרת הביתה, במקום שתספר לאשתך: ואי, איזה לילה גדול, איזה לילה של התעוררות, איזה לילה גדול. נו, מה אתה אומר? ואי, יש עוגת גבינה, פששש, איזה יופי, איזה עוגת גבינה! זה מה שאני קולט. אל תחשוב - כן, אבל אתה יודע, אבל נשקעתי בלימוד. עזוב את זה, אני לא רואה את זה. אני רואה רק מה שאתה עושה בפועל, מה אתה מדבר.
לכן צריך מאוד מאוד לעשות עסק מלימוד תורה. אין יותר גבוה.
ממשיך בנפש החיים, כותב בנפש החיים בשם הזוהר הקדוש פרשת שלח: "כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה, שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל הקורבנות שבעולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עוונותיו, ומתקנים לו כמה כיסאות לעולם הבא".
אני אומר לכם, אין לנו הבנה - בשמיים מה זה עוון אחד, בשמיים, אין. לא מדברים היום, לא מדברים על עוונות, מדברים רק על זכויות, זכויות, זכויות. אין עוונות היום. אבל תדעו שעוון בשמיים מפחיד פי 1000 יותר מכל מה שאנחנו מבינים. מפחיד מאוד מאוד עוון אחד.
אם חז"ל אמרו לך - אם חז"ל אמרו לך שמבטלים מכל עם ישראל לדורות, לדורות, מבטלים את מצוות שופר, מבטלים את מצוות לולב ומגילה. מגילה דרבנן, אבל שופר דאורייתא, לולב דאורייתא, מבטלים אותו. למה? כדי שלא יהיה איזה יהודי אחד שיטלטל את הלולב ואת השופר ארבע אמות ברשות הרבים. כן, אבל כנגד זה יש עוד 10 מיליונים של אנשים שלא ישמעו שופר. לא שווה. לא שווה. למה? כי יש בן אדם אחד שיעבור עבירה. שווה ש-20 מיליון בני אדם לא יקיימו מצוות, כדי שרק יהודי אחד לא יעבור עבירה.
ופה שאתה זוכה ללמוד תורה - מוחלים לך על כל עוונותיך. ואי, איזה דבר גדול זה. איזה דבר גדול שבן אדם זוכה ללמוד תורה. ולכן צריך הרבה לעשות עסק מלימוד תורה. אם לא הלימוד תורה שלך, הלימוד תורה של הבן שלך. תעשה מזה העסק, ששמה אתה נותן את השורשים האמיתיים לדורות לנצח נצחים.
התורה כותבת שמתן תורה היה ב"ויחן ישראל שם נגד ההר". אומר רש"י: "ויחן שם ישראל" - בלשון יחיד - "כאיש אחד בלב אחד". אני אף פעם לא תופס את זה: מה זה קשור ללימוד תורה? אני לא מבין. אני יודע שלימוד תורה צריך שבן אדם יהיה לו שכל להבין. הוא יושב לומד טוב, שקוע בלימוד, מתמיד, הולך למקווה, עושה גלגולי שלג, הכל מצוין. אני לא מבין, הכל טוב. קצת יש לו בעיות עם אשתו, גם יש לו מלא בעיות, ההורים שלו שלא תדע - מה זה קשור עכשיו? ואני שואל: מה זה קשור ללימוד? בסדר, זה לא הכי נחמד, מסכים איתך, אבל מה זה קשור ללימוד תורה?
אם לא היה - אם לא היה זמן שהיינו כולנו שלמים, שהיינו כולנו ביחד - אז לא היה מתן תורה. בגלל שהיה פעם אחת שהיה "ויחן שם ישראל", בורא עולם אמר: פה זה המקום עכשיו, פה זה מתן תורה.
כותב המדרש - המדרש הזה ראיתי אותו, הביאו אותו ב"עלי שור" חלק א'. אני אקרא לכם את הלשון, אני אומר לכם, מדרש מפחיד מאוד.
כותב המדרש: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". רבי נתן בשם רבי אחא אמר: משל למלך שכעס על עבדיו וחבשם בבית האסורים. מה עשה המלך? נטל את השרים שלו ועבדיו והלך לשמוע מה היו אומרים. שמע שהיו אומרים: "אדונינו המלך, הוא שבחנו, הוא חיינו, אל יחסר לאדונינו המלך לעולם". אמר להם: "בני, הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם".
כך, אף על פי שישראל עוסקים במלאכתם כל ששת ימים, וביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וקוראים קריאת שמע ועוברים לפני התיבה וקוראים בתורה ומפטירים בנביא, והקדוש ברוך הוא אומר להם: "בני, הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם". ואין חברים אלא מלאכי השרת.
כותב המדרש: "ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה, ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרו ריב זה עם זה, ולא תביישו זה את זה". למה? "שלא יאמרו מלאכי השרת לפניי: ריבונו של עולם, תורה שנתת להם לישראל אינם עוסקים בה, שהרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם".
המדרש כותב פה שמלאכי השרת אומרים לבורא עולם: אתה יודע, אתה רואה את האברך הזה - הוא לא לומד. למה הוא לא לומד? הוא לומד! לא יכול להיות! "שהרי יש איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם".
כותב הרב וולבה: אנחנו היינו אומרים שמי שיש לו שנאה, קנאה - הייתי אומר אולי זה תורה לא לשמה, אולי זה פגם בתורה. לא! זה לא פגם. הוא פשוט לא לומד, הוא לא לומד. כי אם היית לומד, בהכרח, בהכרח, היית חייב שיהיה לך מידות טובות, ואתה חייב לאהוב כל יהודי. ואם אתה מרגיש שעם זה אתה מסוכסך, עם זה אתה יש לך בעיה, כשאתה צודק צודק - תדע לך, אתה לא לומד. לא שלומד לא טוב - לא לומד בכלל.
לכן בורא עולם הביא את מתן תורה פה. למה? כדי שאנחנו נדע שכל בן אדם יאהב אחד את השני. בלי זה - בלי זה אין מתן תורה. אין, אין לימוד. אתה לא לומד, לא לומד בכלל. בן אדם יכול להגיע למעלה בשמיים ריק. ריק! אין כלום, כלום אין לו. מה אין? איך יכול להיות שאין כלום? הוא למד, באמת למד. תשמע, אבל מה אני אגיד לך? צוסך עם אשתו, כשהוא צודק.
עכשיו אני רוצה להגיד לכם, אני השבוע היה לי מלא טלפונים של כל מיני בעיות. בעיה אחת מרכזית יש בכל הבעיות. כל הבעלים אצלנו מניחים הנחה איך צריך להיות הבית, ועל פי זה אתה בונה את הבניין. הוא כבר יש לו יסוד. יש לו כבר יסוד, נכון, כמו בזה בשיעורים הכלליים של ראש הישיבה, יש לו כבר יסוד בסוגיה, ועל פי היסוד הזה הוא בונה את האברך. מגיע הביתה, יש לו כבר יסוד איך הבית אמור להיבנות, ואשתו לא מתנהגת לפי אותו יסוד. אוהו, מפה מתחילים כל הבעיות. אבל אם היה בודק את היסוד הזה - מי אמר שזה נכון? באמת, מה זה נכון? זה 100% נכון, אין משהו אחר. לך תתייעץ. לך תתייעץ! מאיפה אתה יודע? אתה בטוח? לך תתייעץ.
כותב רבנו לופיאן: כל הכעסים בעולם שבן אדם כועס, זה הכל בגלל הציפיות שיש לבן אדם. בן אדם מגיע הביתה, מצפה שיהיה אוכל ואין אוכל, אז הוא כועס. אני לא מבין למה אתה כועס - הוא הכניס לראש שלו שצריך להיות אוכל, ולכן עכשיו שאין אוכל, אז יש כעס. בן אדם אומר לאשתו: אני עולה לבנק להפקיד את הצ'ק ואני חוזר. כמה זמן זה לוקח? מקסימום חצי שעה. איך שהוא מגיע, נפלו המחשבים. אה, נפלה כל הרשת. נתקע שם ארבע שעות. איזה בנק זה?! אני עובר! לא עוב... מה?! אתה נכנסת לראש לך שצריך לבוא תוך חצי שעה!
כותב רבנו לופיאן: כל המריבות וכל הצרות וכל הכעסים מגיעים מציפיות ומהקדמות לפני כן. אבל אם בן אדם יודע שהוא נתון לפני מי שאמר והיה העולם, הוא יודע - "מה יהיה, איך יהיה" - יכול להיות חצי שעה, יכול להיות ארבע שעות, יכול להיות 10 שעות, יכול להיות שיהיה אוכל, יכול להיות שלא יהיה אוכל, לא יודע מה יהיה. אתה יודע מה יהיה? איזה בית מאושר זה, איזה בית שמח זה, איזה בית טוב, אה זהו.
אז אני רוצה להגיד: להפסיק! הבעלים שלנו יש להם מלא מלא דמיונות בראש. מלא דמיונות בראש יש לכל בן אדם, שהוא מדמיין כי הוא קראתי בספרים. קראת את כל הספרים, את כל המכלול, כל המכלול קראת? אני לא מבין.
היה איזה יהודי אחד שחזר בתשובה. איך הוא חזר בתשובה? הוא הלך לאיזה בית, היה שמה 20 אורחים. 20 אורחים היו בבית הזה. איזה דברי תורה, איזה שירה! הוא היה בן אדם שהיה לו - עשיר גדול, ממש עשיר, היה לו מלא כסף, היה לו, וחייב שהוא חוזר בתשובה. לא כל כך זוכר את השמות של הרבנים, מי זה הרב הזה - זה היה אחד מראשי ישיבת אור שמח. מי זה הראש שמה? לא יודע, אחד מראשי ישיבות אור שמח.
קיצור, אז הוא מוכן להשתדך עם כל אחת בתנאי שאצלם בערב שבת יהיו 20 אורחים על השולחן בשבת. טוב, כל אחת אומרת לו: לא, תשמע, זה לא מתאים לי, אני - 20 אורחים, לא! זה התנאי, חוץ מזה אין לי שום תנאי, מה שתבקשי תקבלי, יש לו מלא כסף, מה שתבקשי תקבלי.
בקיצור, אז באמת ככה. נסע בסוף, אחת הסכימה להשתדך איתו, הסכימה להשתדך, השתדכו איתו. שבת הראשונה - אחרי שהברכות, 20 אורחים הגיעו. אני אומרת: אתה יודע, אני עוד יום רביעי שטפתי את הצלחות של השבת, עוד לא סיימתי את הצלחות. אומר: את יודעת, אני עושה עכשיו קניות להביא את ל-20 האורחים הבאים.
אחרי שלושה שבועות היא אומרת לו: תגיד, אין שבת חופשית? אין שבת חופשית? מה, כמה אני יכולה לשטוף, להכין, לשטוף, להכין?! מה?! שכנה צעירה התחתנה, התחתנה לפני כמה זמן, אין... היא אמרה לה: סליחה, עשינו חוזה, עשינו חוזה, התנאי. טוב, לא הייתה ברירה, התקשרה לרב שלו. התקשרה לרב שלו, אמרה לרב שלו כך וכך הסיפור: אני כבר קורסת מכל המסה הזאת. הלכו, הרב שלו הגיע, דיבר איתו. אומר לו: הרב, מה יש לדבר פה? מה יש לדבר? יש פה חוזה, יש פה הסכם דברים. זה מה שסיכמנו, מה לעשות? ככה זה. הוא לא מוכן לשמוע.
שואל אותו הרב: יש לך איזה רב שאתה מוכן לשמוע את דעתו, להתבטל אצלו? אומר לו: כן, יש לי רב. איזה רב? הרב בן ציון אבא שאול, אצלו אני מתבטל. בוא ניסע אליו, בוא ניסע. מה שיגיד נעשה.
נסעו הרב והזוג ביחד, נסעו לרב בן ציון אבא שאול. נכנסו, סיפרו לרב בן ציון אבא שאול את כל הסיפור, והוא התחיל לצחוק. צוחק! מה אתה צוחק, הרב?
מה אני אגיד לך? אני עכשיו לומד מסכת סוכה. לומד מסכת סוכה. הגמרא אומרת: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל". מה זה ענף עץ עבות? אומרים חז"ל: זה הדס. מי אמר לך שזה הדס? אומרת הגמרא: כי "ענף עץ עבות" - צריך שיהיה שלו "גבעוליו" עלים מכסים את הזה. אומרת הגמרא: והרי גם הירדוף יש לו אותו רעיון! אומרת הגמרא: לא יכול להיות ירדוף, שיש קוצים. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
איזה תשובה זאת?! אני לא מבין את חז"ל. מה זה איזה תשובה זאת? אני מביא לך עץ מצוין, הכל יש בו, בדיוק "ענף עץ עבות" הוא ענף עץ עבות. אז יש פה קוצים, בסדר, נו, אז מה? אז תורידו את הקוצים. אני לא מבין. לא, חז"ל אמרו לא יכול להיות. למה לא יכול להיות? כי אם יש קוצים, התורה שלנו כולה "דרכיה דרכי נועם", בתורה שלנו "נתיבותיה שלום". יש קוצים? זה לא התורה שלנו! זה לא התורה שלנו. לא, זה לא עוד תורה שיש בה קוצים - זה לא התורה שלנו!
חז"ל הבינו ברוח קודשם: אתה יכול להביא לי "ענף עץ עבות" - זה לא מה שהתורה התכוונה. כי יש לו קוצים. איפה תראה שיש קוצים, תבין: אתה לא הולך בדרך התורה. דרך התורה זה "דרכיה דרכי נועם", זה כיף, כיף לחיות שמה. אם אתה לא חי שם בכיף - זה לא התורה שלנו.
אני מסיים. חז"ל אומרים במדרש רות רבה: אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. נו, אז למה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.
כמה בן אדם גומל חסדים. דיברנו על זה - איזה חסד זה? יש שתי אפשרויות: או החסד שרות עשתה עם נעמי - יש איזה זקנה אחת שהולכת, מסכנה, גם היא שכולה, גם אלמנה בודדה, והיא נתנה לה שתהיה שלה לעולם. או שבועז עשה חסד עם איזה גיורת אחת, אין לו מה לעשות, מתחתן עם איזה גיורת, כאילו בן אדם גדול הדור, אני לא יודע מה, מתחתן עם זה. עשה חסד איתה.
נו ותראה, אם הוא לא היה מתחתן איתה - לא היה זכר מבועז יותר. כי לבועז היו לו 60 ילדים, כולם נפטרו. מה שנשאר לו הזכר - זה החסד שהוא עשה עם רות. מזה נשאר לו זכר.
רב אהרן קוטלר פתח את ישיבת לייקווד בארצות הברית. הישיבה - אני חושב הגדולה ביותר בעולם, ישיבת לייקווד. יש שמה איזה 7000 בחורים, אברכים משהו, ברמה, באמת רמה גבוהה. רב אהרן קוטלר נפטר בשנת תשכ"ג. נפטר, ומי שהחליף אותו זה הבן שלו, רב שניאור קוטלר. זה מה שהחליף אותו. רב שניאור קוטלר נפטר בשנת תשמ"ב. ומי שהחליף אותו - זה הבן שלו, הנכד של רב אהרן, הרב מלכיאל קוטלר שליט"א. זה היום הוא הראש ישיבה היום, הוא שיחליף אותו.
אבל אף אחד לא ידע שלרב שניאור קוטלר היו שני בנים: מי שמכהן היום, והיה לו עוד בן, הרב מאיר קוטלר. הוא היה - כולם ידעו - זה רב אהרן קוטלר הבא בתור. הוא היה עילוי לא בנמצא, חריף מאוד מאוד, צדיק גדול, צדיק, משהו לא בנמצא. כל המידות הטובות, כולם, היו בבחור אחד. ידעו: זה ימאיר את העולם אחרי רב אהרן קוטלר.
ברוך השם, הוא השתדך עם איזה משפחה חשובה מארצות הברית, השתדך איתה, ועשו וורט, עשו אירוסים. בין האירוסים לוורט, רב מאיר לא הרגיש טוב. הקיא, כאב פה, שם, בדיקות, בית חולים. התברר שהוא חולה במחלה. אבל לא חולה במחלה - כבר התפשטה המחלה בכל הגוף שלו. התפשטה כבר המחלה. הרופאים נותנים בין שלושה שבועות לחודש לחיות, לא יותר מזה.
הצד של הכלה החליטו לדבר עם הרב שניאור קוטלר, ולהגיד לו שבמצב כזה לא שייך להמשיך את החתונה. אין מה להמשיך. אמר הרב שניאור קוטלר, שמע את זה, אמר להם: אני הייתי בדיוק מתנהג כמו שאתם מתנהגים. ברור שבמצב כזה אין מה להמשיך את החתונה.
מי שהתנגדה זאת הכלה. הכלה לא רוצה. אני השתדכתי איתו, אני רוצה להתחתן איתו. כולם אמרו לה: את צעירה, את יודעת, מתלהבת על עצמך, רוצה להתחתן, מה את מתלהבת? לא שייך, אין מה לדבר. הם הלכו לכמה רופאים, כולם אישרו שאין מה יותר. חודש, חודשיים זה נגמר פה. זהו, אין יותר מזה. ולא יודע מה לעשות. והיא מתלהבת: לא, אני רוצה להתחתן איתו, הוא בן תורה אמיתי, הוא... לא מוכנה לשמוע.
אמרו: טוב, רואים שהיא רגשנית מאוד, אמרו לה: בואי ניסע לרב משה פיינשטיין. מה שרב משה פיינשטיין יגיד נעשה. מקובל עלייך? מקובל. נסעו לרב משה פיינשטיין.
רב משה פיינשטיין שמע את הסיפור. הוא אמר שבאמת צריך, באמת ככה להתנהג, לתת את השידוך. אבל הבת לא מוכנה לשמוע. שואל אותה רב משה פיינשטיין: למה את לא מוכנה לשמוע? אומרת לו: הרב, עד שכבר זכיתי להתחתן עם בן תורה אמיתי, אני רוצה להתחתן איתו.
רב משה פיינשטיין ראה שהיא חזקה מאוד. הוא אמר להם: תראו, כתוב בספרים שגם אם אדם עושה זיווג למשך שבוע, שבועיים - בעולם האמת זה זיווג לנצח. מי יודע מה בורא עולם מגלגל? לכן תשאירו לה. ואם תרצו, אני מאוד אשמח שאני אזכה להיות המסדר חופה וקידושין בחתונה הזאת. ככה אמר רב משה פיינשטיין.
החתונה הייתה מאוד עצובה. איזה עצובה. מי ידע - כולם ידעו שזה עוד שבוע שבועיים זה נגמר. שיא הבכיות היה כשהחתן הלך לכסות את פני הכלה. כולם הבינו: עכשיו הוא מכסה אותה, שבוע הבא היא מכסה אותו בחול. אין משהו אחר. היה בכיות - מה זה בכיות, נוראיות.
רב משה פיינשטיין עשה פה בקידושין. כשהסתיים הכל, רב משה פיינשטיין אמר להם: עכשיו ברכנו "יוצר האדם". בורא עולם עכשיו יוצר פה יצירה חדשה. אני מברך אתכם שתזכו לילדים. והם בכו מאוד, בכו ההורים, בכו, כולם בכו.
עבר שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. מלאך המוות לא מגיע. לא מגיע מלאך המוות. ארבע חודשים, ארבע חודשים - נפקדה הכלה. פלא פלאים. מי שלא הגיע בחתונה הגיע לברית. למה? כי אנשים בחתונה לא רצו לבוא, כי זה חתונה עצובה מאוד. אבל הברית, כולם הגיעו, וגם כולם ראו בחוש מה זה הברכה של הצדיק הזה. איזה ברכה גדולה. היה ברית שמחה מאוד מאוד.
אחרי הברית, חודש אחרי הברית, האישה קוראת לבעלה. היא אומרת לו: תראה, רב משה פיינשטיין ברך אותנו שנזכה לילדים. מיעוט רבים שתיים. זאת אומרת עוד ילד אחד וזהו. אני כבר חודש חושבת על זה. אני רוצה להתנהג כמו רחל אשתו של רבי עקיבא. צא מהבית, צא מהבית, לך תלמד 24 שנה. אני מוכנה להקריב את כל החיים שלי בשבילך. תהיה שקוע בלימוד 24 שנה, כמו רבי עקיבא.
בעלה מאוד התרגש מזה. אמר: אבל אנחנו לא זזנו שום צעד בלי רב משה פיינשטיין. לכי לשאול אותו. הלכו לרב משה פיינשטיין. רב משה פיינשטיין אמר: בתורה שלנו אין שום סיגופים. בתורה לא מופיע שום סיגופים. בתורה שלנו אין שום דבר. בתורה שלנו זה הכיף לחיות פה. התורה זה "דרכיה דרכי נועם". זה דבר כיף להיות פה. אין דבר כזה לעשות פירוד, חוץ מרבי עקיבא, שזה הייתה הוראת שעה, אבל לא מצאנו בשום תלמיד חכם בעולם שעשה כמו רבי עקיבא. לכן תמשיכו לחיות בשלום.
באמת, אולי עבר אולי איזה שנה, שנה וחצי, ואשתו ילדה עוד בן אחד. ילדה עוד בן אחד. יומיים אחרי הברית רב מאיר לא התעורר. לא התעורר רב מאיר.
רב שניאור קוטלר, כל מי שבא לנחם לא יכול היה להתנחם. אומר: איבדתי את כל אמריקה איתה. כל אמריקה הלכה. היה עילוי גדול מאוד, לא יכול היה להתנחם. היחיד שניחם אותו זה היה האדמו"ר מבלוז'וב. זה מה שסיפרנו עליו אז בפסח, רבי ישראל שפירא. הוא שבא לנחם אותו, הוא אמר לו: "רבי, המצב שלי יותר קשה מאשר המצב שלך. אתה לפחות יש לך מצבה לבכות. אתה יכול ללכת לבכות, יש לך מצבה. אני איבדתי את הבן שלי באושוויץ, אין לי איפה לבכות. אני רוצה לבכות, אין איפה לבכות. בנוסף, הבן שלי לא השאיר אחריו שום זרע. שום זרע. אתה - הבן שלך השאיר אחריו שני בנים. יש המשך."
אמר לו הרב שניאור קוטלר: ניחמת אותי, ניחמת אותי.
אולי עברה שנה. הציעו שידוך לאלמנה הזאת, הצעירה. גם איזה אלמן עם שני ילדים, גם אלמן עם שני ילדים. מצאו את השידוך והשתדכו באמת.
שנה, שנתיים, שלוש, שש שנים - אין ילדים. החליטו לגשת לרופאים, פה רופאים, כל רופא אומר: אין ילדים, גם לא יהיה. פה ושם אמרו: נלך לאיזה פרופסור גדול, מומחה גדול. הלכו לפרופסור גדול. הפרופסור אומר: תראו, אני לא מאמין בניסים, לא מאמין, אבל מה אני אגיד? אין לי פה מה להגיד, זה רק נס. למה? כי אין מציאות אצלך שיהיו ילדים. אין גם בית ולד, כלום. אין, אין, אין כלום. אבל יש ילדים? בסדר, זה נס, זה נס, בטבע אין ילדים. תחיי ככה עם בעלך, זה מה שיש.
באמת ככה היה. היא חיה עם בעלה, ארבעה ילדים, שניים שלו שניים שלה. עם זה הם חיו כל החיים שלהם. חיתנו אותם, וזהו.
ההורים של הכלה - הם אמרו: כשהכלה התעקשה להתחתן איתו, התעקשה להתחתן, חשבנו לעצמנו: ואי ואי ואי, כמה הבת שלנו, איזה צדיקה הבת שלנו, איך היא מוכנה להקריב את החיים שלה כדי שלחתן יהיה טוב. ועכשיו התברר שאם היא לא הייתה מתעקשת, היא הייתה נפטרת ערירית מן העולם.
ללמדך שכרן של גומלי חסדים. אתה עושה חסד, אתה לא יודע איפה זה פוגש אותך. אתה לא יודע באיזה מקום שאתה עושה חסד אחד עם השני, אתה לא יודע איפה בורא עולם בסוף משלם לך את החסד הזה.
רבי שמעון שיצא מהמערה, ראה את יהודה בן גרים, נתן עיניו בו, עשהו גל של עצמות. למה? למה? אם לא היה יהודה בן גרים, לא היה זוהר היום. לא היה זוהר, לא היה תיקונים, לא היה כלום. אני לא מבין למה? למה?
אז כתוב בספרים: אתה צודק, אבל לקח לי 13 שנה שלא הטבתי לאחרים. 13 שנה לא עשיתי טובה לאחרים. הייתי בודד. על זה אני לא יכול למחול לך.
לפני אולי שבוע, שבועיים - לא יודע כמה זה היה, שלושה שבועות - הרב דן סגל הלך להספיד את משפחת שפיגל. נו, אז מה הוא דיבר שמה? אז מה הוא דיבר שמה? הוא אמר: תדעו לכם, אפשר לאסוף זכויות בלי סוף. רק תגיד מילה טובה, תפרגן אחד לשני. זה העבודה שלנו היום.
"ללמדך" - זה המדרש פה - "ללמדך שכרן של גומלי חסדים". יזכה אותנו השם שנזכה שיהיה לנו הרבה חשק ושמחה בלימוד תורה. שנזכה לעבוד אותו כרצונו, לעשות לו נחת רוח לפניו, שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו כולם עובדי השם אמיתיים, שנזכה בסייעתא דשמיא שתלווה אותנו כל החיים, שנזכה לישועות גדולות לברכות מרובות, אמן ואמן.