ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
שתי הלשונות בציווי אהרן - תביעה ונחת כאחד • ערכו של הצער מול הייאוש • אל תזלזל בשום שאיפה רוחנית • כוחן של שלוש שניות - הנפת הלויים • משמעות ההנפה - הביטול לבורא • רגע אחד שמכריע גורל - "ויסעו מהר השם" • מצוות זכירת מרים - ערכו של רגע חולף • כל מעשה יקר מאין כמותו בעיני השם • קבלות קטנות לחיזוק - אמן יהא שמיה רבא • כיבוד ברכת "אשר יצר" והתחזקות בציצית ובמוסר
הזיק שבעיניים באושוויץ • "בוא בשלום" שלא נאמר • פתיחת ההיכל של נעילה - שני האירוסין • שעה אחת של תפילה במלונית "אורנית"
1. שתי הלשונות בציווי אהרן - תביעה ונחת כאחד
על "דבר אל אהרן ואמרת אליו" שואל בעל "באור החיים" כיצד נאמר בו גם לשון קשה ("דבר") וגם לשון רכה ("אמרת"). התשובה: מצד אחד הייתה תביעה לאהרן מדוע הוא מצטער שלא הקריב כנשיאים, ומצד שני היה נחת רוח לבורא עולם מעצם הצער הזה - שהעיד על השתוקקות אמיתית לעבודת השם.
2. ערכו של הצער מול הייאוש
רוב העולם, כשאינם זוכים, מתנחמים ב"ככה השם רצה" ומרגיעים את עצמם. אהרן הכהן לעומתם כאב והשתוקק, ועל הכאב הזה אמר לו הקב"ה "חלקך גדול משלהם" - כי דווקא הרצון והצער מעידים על חיות רוחנית פנימית שאינה מסתפקת בקבלה פסיבית של המציאות.
3. אל תזלזל בשום שאיפה רוחנית
גם שאיפה שלא יצאה לכדי מעשה אינה נאבדת. הדברים הקטנים, שנראים בעיני האדם כקטנים מאוד, גדולים עד מאוד בעיני השם, ואין לבטל אף שאיפה או רגע של רצון להתעלות.
4. כוחן של שלוש שניות - הנפת הלויים
על פי חשבונו של רב חיים שמואלביץ, הנפת כל אחד מעשרים ושניים אלף הלויים ארכה כשלוש שניות בלבד. ואף על פי כן על רגע פעוט זה מעידה התורה "והיו לי הלויים" - לְלמד שיש רגעים זעירים הטומנים בחובם ערך עצום.
5. משמעות ההנפה - הביטול לבורא
ההנפה מלמדת את האדם שאינו "יציב על הקרקע" ואינו בעל הבית על חייו. ברגע שהוא מורם באוויר הוא תלוי כל-כולו במי שאמר והיה העולם, וקבלת ביטול זו - ולו לשלוש שניות - היא שמזכה אותו.
6. רגע אחד שמכריע גורל - "ויסעו מהר השם"
הרמב"ן מבאר שבני ישראל נסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר, ולולא מיהרו היה הים מכניסם מיד לארץ ישראל. כל אסון המרגלים והדורות שנגזרו נבע מרגע אחד של ריצה מיותרת - להמחיש כיצד תנועה פשוטה אחת מכריעה גורל שלם.
7. מצוות זכירת מרים - ערכו של רגע חולף
התורה מצווה לזכור את מעשה מרים, ולא את ארבעים שנות הבאר שבזכותה. ללמדנו שאת הדבר הגדול בטבע האדם לזכור, אך התורה באה דווקא לחדד שגם רגע חולף - שהאדם נוטה לזלזל בו - ראוי לזיכרון, כי בו מקופלים חיים שלמים.
8. כל מעשה יקר מאין כמותו בעיני השם
מן השאיפה של אהרן הכהן צמחה כל הדלקת המנורה והדלקת נרות חנוכה לדורות. כל דבר שאדם עושה - אפילו הקטן והחולף ביותר - מונצח ויקר עד מאוד בעיני השם, ועל כן אין לזלזל בשום מעשה.
9. קבלות קטנות לחיזוק - אמן יהא שמיה רבא
חז"ל אומרים שהעונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה. די בקבלה פשוטה - פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב - כדי לזכות בכך, וכך מתנהגים כלפי האדם מן השמיים אף שבעיניו הדבר נראה כאין וכאפס.
10. כיבוד ברכת "אשר יצר" והתחזקות בציצית ובמוסר
שלוש קבלות מעשיות: לכבד את ברכת "אשר יצר" באמירתה בישיבה או בעמידה ולא בהליכה. להתחזק במצוות ציצית ובהסתכלות בה. וללמוד מוסר מדי יום, ולו חמש דקות. מי שאינו לומד מוסר עלול להיות, כדברי הרבי מקוצק, "מלא מצוות כרימון" ובכל זאת בכלל פושעי ישראל.
1. הזיק שבעיניים באושוויץ
יהודי ניצול שואה סיפר שבמחנה אושוויץ ידעו מראש מי יחיה ומי ימות, מתוך התבוננות בעיני האנשים. מי שעוד נותר בו זיק של רצון ושאיפה להמשיך לחיות - שרד, ומי שעיניו כבו כבר נגזר עליו לגווע. כך גם אהרן הכהן: דווקא הרצון והכאב שלו הם שזיכוהו.
2. "בוא בשלום" שלא נאמר
אדם שחזר מסמינר של ארגון "ערכים" מלא התרוממות, החליט לבוא לבית הכנסת בשבת. אך איש לא התייחס אליו, ולאחר "לכה דודי" כשהקהל הסתובב לומר "בואי בשלום", הרגיש שאף אחד לא קיבל את פניו אישית. מאז עזב את בית הכנסת - ואמר שלו רק היה מי שטופח לו על שכמו ואומר "בוא בשלום", היה נשאר שתול בבית השם לכל חייו.
3. פתיחת ההיכל של נעילה - שני האירוסין
אדם קנה במחיר גבוה את פתיחת ההיכל של נעילה כדי שבתו תתארס, אך התחרט כשהבין שלקח את הזכות מאברך שבתו מבוגרת יותר. השניים התווכחו מי יפתח עד שהוחלט שיפתחו יחד את הפרוכת. כעבור כשמונה חודשים התקשר האחד לבשר על אירוסי בתו - ושמע מן האברך שגם בתו מתארסת באותו יום ממש. רגע אחד של ויתור ואהבה הביא ישועה לשניהם.
4. שעה אחת של תפילה במלונית "אורנית"
אב לתאומים, שאחד מהם חלה במחלה קשה, התארח במלונית של "עזר מציון" סמוך לבית החולים בילינסון. בלילה נכנס לבית הכנסת הריק שבמלונית ובכה שעה שלמה על התהלים מעומק לבו. למחרת, לאחר שלוש סדרות בדיקות חוזרות, גילו הרופאים בתדהמה שהילד בריא לחלוטין ואין בו זכר למחלה - נס גמור שייחס האב לאותה שעת תפילה.
שבת שלום, שבוע טוב.
"דבר אל אהרן ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". שואל הרב חיים כפוסי זצ"ל בספרו 'באור החיים': יש פה שתי לשונות, שתי לשונות שסותרות אחת את השנייה. אתה אומר "דבר אל אהרן" - וחז"ל במסכת מכות אומרים ש"דבר" הוא לשון קשה, ואחר כך אתה אומר "ואמרת אליו" - לשון רכה. איך יכול להיות באותה שפה, באותה שפה אתה גם מדבר קשה וגם "ואמרת אליו" בלשון רכה?
לאהרן היה צער: למה לא זכיתי להקריב? חלשה דעתו של אהרן, למה לא זכיתי? על הצער הזה היה עליו תביעה משמיים. וכי הנשיאים בכלל הצטוו להביא קורבן? לא, הם מעצמם החליטו להביא. אם כן מה הבעיה? אז תביא גם אתה! מה מפריע לך? על זה הייתה תביעה על אהרן: "אני מצטער" - מה אתה מצטער? תעשה בלי להצטער! מצד שני כאב לו, אחרי הכל כאב לו.
אז מצד אחד היה "דבר אל אהרן", הייתה תביעה על אהרן: למה אתה מצטער? תעשה, תיזום, תיצור! ומצד שני היה נחת רוח לבורא עולם מזה שאהרן הצטער - "חבל שגם אני לא זכיתי". ומהצער הזה אמר לו בורא עולם: זה לא נאבד. הצער הזה שרצית לא נאבד, הצער הזה - זה 'חייך שלך גדול משלהם'. למה? כי רוב העולם מתייאשים. רוב העולם, כל אחד אומר לעצמו: אם לא זכיתי, כי ככה השם רצה. זהו, מה אתה רוצה ממני? זה רצון השם. שלום, הוא רגוע, ממשיך הלאה עם זה וזה נגמר. אצל אהרן הכהן - מה זה "זה רצון השם"? אני רוצה לעבוד את השם, אני רוצה לזכות לעבוד אותו! ולכן בכאב הזה, בכאב הזה - זה 'חייך שלך גדול משלהם'.
סיפר איזה יהודי אחד: הייתי באושוויץ, עברנו שם שבעה מדורי גיהינום. המדור הכי קשה שהיה - זה שהיו עושים סלקציה בין האנשים. כמה שננסה לתאר לדור הצעיר החדש מה שעברנו, אי אפשר לתאר את זה. אין מה לתאר, אין אפילו דמיון מה עוברים ברגעים האלו. אבל גם אלו שנשארו חיים - הם לא חיו. אתה יודע איזה עינויים הם עברו? אתה יודע איזו עבודה קשה הם עבדו כל היום? כל היום עבדו עבודה קשה עד כלות הכוחות, והרעב היה מנת חלקם כל הזמן. אבל אנחנו כבר ידענו מי יחיה ומי ימות. כבר ידענו מתוך אלו שנשארו, ידענו מי יחיה ומי ימות.
שאלו אותו: איך ידעת? וכי אתה נביא שאתה יכול לדעת? אמר: הסתכלנו בעיניים של האנשים. מי שהיה לו עוד 'זיק', שעוד יש לו "אני עוד אזכה לחיות, אני עוד אתאמץ, אני עוד רוצה להמשיך" - הוא בסוף המשיך לחיות. ומי שכבר כבו לו העיניים, ידענו שעוד כמה ימים הוא גומר את החיים.
זה מה שאמר בורא עולם לאהרן הכהן: חייך שלך גדולה משלהם. למה? כי אתה רצית, כאב לך. לא חיית בהרגשה של "טוב, מה אני יכול לעשות, מה אני יכול לעשות, ככה השם רצה שאני אעשה". לא לא! הכאבים האלו, זה מה שזיכה את אהרן שאתה מיטיב ומדליק את הנרות. כל זה כדי ללמד אותנו שלא תזלזל בשום שאיפה שאתה רוצה לשאוף. אחד אומר: "תשמע, אני רוצה לשאוף, אני רוצה לגדול". כן, אבל בתכל'ס, נו, מה עשה? בתכל'ס הוא לא עשה כלום! אל תזלזל בזה. גם הדברים הקטנים, שהם קטנים מאוד - בעיני השם הם גדולים עד מאוד.
וכל זה לאורך כל הפרשה שלנו. הפעם השנייה שנפגשים עם זה היא כשאהרן הניף את הלויים. בוא נעשה חשבון - את החשבון הזה עושה אותו רבי חיים שמואלביץ. אם אהרן צריך להניף עשרים ושניים אלף לויים, נו, תחלק עשרים ושתיים אלף לשתים עשרה שעות של היום - כמה יוצא שאתה צריך להניף כל לוי? שלוש שניות. בשלוש שניות האלו אתה מעלה ומוריד, מוליך ומביא - אני לא מבין! בשלוש שניות התורה מעידה, כשאהרן הניף אותם: "והיו לי הלויים".
מה זה "והיו לי הלויים"? ועד עכשיו הם לא היו? במצרים, רד"ו שנים עבדו שם, מ"ט שערי טומאה - והלויים ממשיכים ללמוד תורה, ממשיכים לעבוד את השם. עשו את העגל - והלויים ממשיכים לשמור את הקדושה. תגיד לי, מה זה יעזור שתניף אותם עוד שלוש שניות? מה כבר יעזור שאתה תניף את הלוי הזה עוד שלוש שניות? אל תגיד "אתה יודע, דקה אולי יכולה להשפיע" - שלוש שניות! מה כבר יכולות שלוש שניות לעשות? על זה, על שלוש השניות האלו, התורה מעידה: "והיו לי הלויים".
אתה יודע מה עושה ההנפה? כל בן אדם מרגיש שהוא יציב על הקרקע: "אני בעל הבית פה, אני אחליט, אני קובע, אני יוזם, אני עושה". בא אהרן ומרים אותו - אתה באוויר! אתה לא עושה, אתה לא יוזם, אתה לא כלום, אתה באוויר! היו שלוש שניות שהיית תלוי במי שאמר והיה העולם. על שלוש השניות האלו, על זה אתה זוכה "והיו לי הלויים". יש רגעים שנראים לך פשוטים מאוד, אבל אתה לא יודע מה אפשר לזכות ברגעים פשוטים בחיים.
סיפר איזה יהודי אחד: זכיתי ללכת לארגון "ערכים". הייתי שבוע שלם בבית מלון. כל השבוע העמיסו עלינו תורה, שירה, אוכל כשר. פשוט יצאתי משם עם אורות, אורות יצאתי משם! הייתי שם, הרגשתי שאני האדם הקדוש ביותר שיש. החלטתי שאני מתחיל להוריד את כל מה שקיבלתי, להוריד לקרקע. החלטתי ששבת הראשונה אני הולך לבית הכנסת. טוב, התלבשתי חגיגית, ככה חגיגית. לבשתי בגדים חגיגיים, שמתי כיפה על הראש, הסתכלתי במראה - ראיתי שאני נראה טוב. הלכתי לבית הכנסת, חשבתי שמישהו יגיד לי "כל הכבוד שבאת! איזה יופי לראות אותך פה". הייתי כמו אוויר, הייתי כמו אוויר! אף אחד לא התייחס אליי, כלום.
טוב, לקחתי סידור, אבל איפה פותחים? אני לא יודע איפה פותחים, אני לא יודע כלום - איפה פותחים, איפה סוגרים. אמרתי: אסתדר. פתחתי, דפדפתי, חיכיתי שמישהו יראה שאני מדפדף, אולי מישהו ייגש אליי - אבל אף אחד לא ניגש. טוב, אני אומר, מה עושים עכשיו? החלטתי לצאת ידי חובה ב"שומע כעונה". אני לא יודע איפה פותחים וסוגרים, אז אשמע את האנשים. איפה שכולם עומדים - עמדתי, יושבים - ישבתי, עומדים, יושבים, מה שעושים אני עושה. ופתאום התחילו לשיר "לכה דודי". זה היה מרגש, כולם שרו "לכה דודי", ואחרי שסיימו "לכה דודי" פתאום קמו כולם, הסתובבו והסתכלו עליי. נו, ומה הם אמרו? "בואי בשלום".
אני אומר לכם, אם אחד היה אומר לי "בוא בשלום" - הייתי נשאר בבית הכנסת! כי זאת הייתה התפילה היחידה שהייתי בבית הכנסת. מאותו זמן יצאתי, ועד היום אני מחוץ לבית הכנסת. אילו היה בן אדם אחד שהיה אומר לי "בוא בשלום" - היה זוכה שהייתי שתול בבית השם. באתי עם אורות, באתי עם כוח, רציתי מאוד להתחזק, אבל ראיתי שאני אוויר, שאני כלום. אחד היה טופח לי על השכם - היה זוכה שכל הזכויות שיש לי יהיו שלו!
אנחנו לפעמים חושבים: מה כבר יכולות שלוש שניות שאהרן מניף את הלויים, מה כבר זה יכול להשפיע? על מה שאתה חושב שזה כלום - על זה התורה מעידה "והיו לי הלויים". יש רגעים בחיים שאתה לא יודע שהרגע הזה מקופלות בו כל הזכויות שיש לך בחיים שלך. לכן בן אדם ידע לנצל את הרגעים האלו.
אחר כך יש לנו "ויסעו מהר השם". כותב הרמב"ן: מה, איזו פורענות הייתה שם? שהם ברחו כתינוק הבורח מבית הספר [אתה יודע, בחז"ל זה היה תינוק שבורח מבית הספר - היום גם רבנים בורחים, אבל פעם זה היה תינוק]. טוב, אז התינוק שבורח מבית הספר, כותב הרמב"ן: ושמא, אם לא היו הולכים במהירות, היה מכניסם מיד לארץ ישראל. שמעת? אתה יצאת מבית הכנסת, נו, ומה עשית? מה זה מה עשיתי? יאללה, ברחתי מהר! ישר יצאתי שלא ידברו איתי יותר, די כבר עם המצוות האלו... אם היית יוצא רק טיפה יותר לאט, טיפה יותר לאט היית הולך... "שמא היה מכניסם לארץ ישראל!".
ראית? מתנועות פשוטות שבן אדם עושה. תראה איזה תנועות, פשוטות, הכי פשוטות שבעולם. תראה מה אפשר לזכות - בין הפורענות הזאת לבין כניסה לארץ ישראל. והכל נגמר, ולא היה כל מה שאתה מכיר, כל המרגלים וכל האסון שהיה בעם ישראל - זה היה בשביל רגע אחד שבן אדם הפסיד.
הסיפור הזה היה לפני שבועיים שלושה ככה, אני חושב משהו באזור הזה. הסתיים, התחיל בכיפורים השנה הזאת, הסתיים לפני שבועיים שלושה. יש עניין... [זה טוב לגבאים, לגבאים זה אני אומר לכם משהו טוב, כדאי לאמץ את זה] - יש עניין בפתיחת ההיכל של נעילה. לקנות את פתיחת ההיכל של נעילה. נו, מה הסגולה בזה? לכל אחד מאיתנו יש איזה משהו 'נעול': יש לך נעול פה, זה נעול בילדים, זה בזיווגים, לזה בית, לזה פרנסה - כל אחד נעול לו משהו. אז תעשה פתיחת ההיכל של נעילה. רעיון גדול!
היה איזה אחד, שנתיים מחכה שהבת שלו תתארס. מבת עשרים הלך לחפש שידוכים, שנתיים אין שידוכים. והחליט שהפעם הוא קונה את פתיחת ההיכל של נעילה. טוב, הגבאי מכריז על פתיחת ההיכל של נעילה. הוא אמר מאה, יש שם איזה אברך אמר מאתיים, הוא אמר שלוש מאות, ההוא אמר חמש מאות, הוא אמר אלף, ההוא אמר אלפיים, הוא אמר אלפיים וחמש מאות, ההוא אמר שלושת אלפים - "אני קונה! בכל מחיר, אני חייב את פתיחת ההיכל של נעילה, אני חייב לפתוח את זה". בקיצור שלושת אלפים, פעם ראשונה שניה... זכה.
אחרי שזכה, הגבאי עושה לו "מי שברך". ניגש אליו איזה בן אדם, אומר לו: "אתה לא מתבייש? הבת שלך בת עשרים ושתיים, לא קרה כלום, אז תחכה עוד שנה שנתיים. האברך הזה שהתחרה איתך זה אברך שהבת שלו בת שלושים, למה לקחת לו את זה? הוא כל כך חיכה לכיפורים, למה לקחת לו את זה? אברך, אין לו הרבה כסף, למה עשית לו את זה?".
איך הוא הרגיש רע עם זה! הלך לאותו בן אדם, אומר לו: "אני משלם ואתה תפתח את ההיכל". אמר לו: "לא, הסגולה זה מי שמשלם והוא פותח את ההיכל". אמר לו: "לא, אני משלם ואתה פותח". אמר לו: "לא, אם אני פותח אני משלם". אמר לו: "לא, אני משלם ואתה פותח". אנשים אמרו: "נו, כיפורים היום, מה הוויכוחים האלו פה?". אז מישהו אמר להם: "תפתחו שניכם". אמרו: "יא, רעיון!". באמת שניהם תפסו את הפרוכת ושניהם פתחו. יפה, פתחו והתחילו נעילה.
בסוף התפילה שואל אותו אותו בן אדם: "נו, נעשה חצי חצי בתשלומים". אמר לו: "לא צריך, בוא נחכה, אם יהיו ישועות אז בוא נראה לפי הישועות שיהיו, לפי הישועות נדע".
טוב, אני חושב שלפני שבועיים - שבוע לפני חג שבועות, ביום שני שלפני חג שבועות, אותו אחד, האברך הזה שיש לו בת בת עשרים ושתיים, בערב של יום שני הוא עושה ווארט לבת שלו. הוא מתקשר לאותו בן אדם כדי להגיד לו שלא צריך לשלם: "אני ברוך השם רואה ישועות, אז לא צריך לשלם". הוא מתקשר לאברך הזה, אומר לו: "אנחנו מהנעילה, אתה זוכר אותי שהתווכחנו על זה?". אומר לו: "כן!", "רציתי להגיד לך - לא צריכים לשלם, כי אני היום, היום אני עושה ווארט לבת שלי". אומר לו אותו בן אדם: "ואני עכשיו נוסע לאירוסין של הבת שלי" - באותו יום! לא יאומן.
רגע של ויתור, רגע של אהבה ואחווה - מה אפשר לעשות ברגעים! וזה כל הפרשה שלנו: רגעים שבן אדם עושה, מה הוא יכול לזכות? רגעים.
מרים - סוף הפרשה דיברה במשה רבנו. דיברה במשה רבנו, עכשיו כתוב מפורש שמשה רבנו לא הקפיד, אפילו אין מה למחול, לא הקפיד בכלל, לא דיבר. וגם היא לא אמרה איזה משהו גדול, לא אמרה איזה משהו... היא אמרה שהוא כמו אברהם אבינו - איזו זכות עצומה זאת להיות כמו אברהם אבינו! אף על פי כן בורא עולם הקפיד.
עכשיו יש לנו אחד מעשר הזכירות שחייב לזכור - נו, מה יש לזכור? את מרים. תגיד, אני לא מבין אותך: בן אדם נותן לך לשתות ארבעים שנה מים, ארבעים שנה נתן לך מים לשתות, יום אחד דיבר עליך לשון הרע - מה אתה זוכר לו מכל ארבעים השנה האלו? מה התורה מצווה? "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". זהו. ולמה אין מצווה לזכור את הארבעים שנה שבזכותה היו מים? התורה באה להגיד לך: ארבעים שנה של מים בטח צריך לזכור, כי זה גדול, זה גדול, בטח צריך לזכור. תגיד לי, רגע שחולף - גם צריך לזכור אותו או לא? רגע שחולף, גם יש מצווה לזכור אותו, או שזה רגע שחולף וזה לא רציני? זה לא רציני, רגע שחולף, זה לא משהו גדול. זה מה שהתורה באה פה להגיד לך: יש רגעים שיש מצוות עשה לזכור, על רגעים שבן אדם יזכור את כל מה שקורה בחיים שלו. תדע, יש רגעים בחיים ששם מקופלים כל החיים שלך.
סיפר הרב מנחם שטיין - שמעתי את הסיפור הזה, ככה הוא מספר, ממי שהיה בעל המעשה. הוא אמר ש"עזר מציון" הקימו מלונית ליד בית חולים בילינסון בפתח תקווה, קוראים לזה "אורנית". שם מי שצריך לעשות טיפולים בבוקר מוקדם והוא לא יכול להגיע מהצפון או מהדרום, אז יש שם, הוא יכול להגיע למלונית ובבוקר הוא כבר זמין שם.
היה איזה אחד שנולדו לו תאומים, ואחד מהתאומים, השם ירחם, חלה במחלה. עכשיו הוא צריך לעבור טיפולים בשמונה בבוקר. שני טיפולים ברוך השם עבר בשלום. עכשיו את הטיפול השלישי הוא צריך להגיע בשמונה בבוקר. הבן אדם, בבוקר כבר יצא מדימונה, הגיע, קיבל את המפתחות של החדר, ובערב אחרי שהילד נרדם עשה סיבוב במלונית, עשה סיבוב במלונית לראות מה זה המקום הזה. הוא מגיע, רואה באיזה מקום, באחד החדרים, כתוב בגדול "בית כנסת". בית כנסת, טוב, נכנס - בית כנסת חשוך, אף אחד לא היה שם, ובנוסף היה שם גם את הנרות האדומים האלו של נר הזיכרון של הנשמות. אתה יודע, זה הוסיף על הרקע, רקע כזה.
נכנסתי, ישבתי שם, פתחתי תהילים, ואף אחד לא היה. ואני, מהעייפות של הנסיעות, וגם כל הטיפולים וכל העניינים, הכל ביחד - פרצתי בבכי, בכי בקול, בכיתי כמו שצריך, כי אני קורא תהילים ובוכה, ואני מרגיש שכאילו דוד המלך כותב את הדברים עליי, ככה אני מרגיש ממש. בכיתי שעה שלמה, עד שהרגשתי שכבר אין לי כוח, אין לי כוח בכלל. סגרתי את התהלים, זהו, הלכתי בחזרה לחדר, ישנתי שם עם הבן.
בבוקר, שמונה בבוקר, הגענו לפרופסור. הפרופסור נתן לי מרשם ללכת לחדר אחר, שם לעשות צילומים, בדיקות דם, כל מה שצריך לעשות כדי לדעת כמה מינון של התרופה צריך לתת. אני מקבל את הדף, הולך לעשות צילומים, בדיקות דם, כל הזה - לוקח שעה שלמה. אחרי שהסתיים, הבאתי את הכל לפרופסור. אני מסתכל, הפרופסור עובר על הדף, אומר לי: "יש בעיה, יש בעיה בצילומים, נראה לי שהבן שלך זז בצילומים. הצילומים לא ברורים, לא טובים, לא ברורים, תחזור, תעשה צילום בחזרה". עשיתי. טוב, חזר בחזרה - לוקח שעה כל הבדיקות האלו. ועוד פעם הפרופסור ביקש: "תעשה עכשיו שהצילומים יהיו דרך הגב, מהגב לעשות אותם". טוב, עשיתי, עשה את כל הזה, שעה שלמה כל הצילומים. אני חוזר לפרופסור עם כל הבדיקות, הפרופסור עובר, אומר לי: "אני מצטער, לא יצא טוב, לא יצאו טוב הבדיקות, אני מבקש תחזור עוד פעם לעבור את כל הבדיקות".
אני כבר התייאשתי, הייתי מיואש, כי זה לוקח הרבה כוח לילד. ובסוף עברתי את כל זה פעם שלישית. הפרופסור מקבל את הבדיקות, אומר לי: "תשמע, יש פה איזו בעיה, לא יוצא טוב". לקח את כל הבדיקות, הלכו לבן אדם שעושה את הבדיקות, הפרופסור נכנס אליו ומסתכל, מסתכל, שואל אותו: "איך עשית? למה לא יוצא טוב? למה זה לא מסודר? למה לא קורה?". אמר: "מה אני אגיד לך, אני כל פעם עושה בדיקות ותמיד הולך חלק, לא יודע מה קרה". עושים בדיקות עוד פעם, הם לא מבינים מה קורה.
הם קראו לאבא. אחרי עשרים דקות אומר לו: "תשמע, ראינו בתיק הרפואי שלבן הזה יש לו עוד אח תאום. תגיד, אולי התבלבלת והבאת את אחיו, את הבן התאום הבאת?". אמר לו: "לא, זה הבן, זה הבן שצריך לעשות טיפולים, זה הבן הזה". אומר: "מה אני אגיד לך, שלוש בדיקות שעשית - הבן בריא לחלוטין, אין זכר למחלה, ואני לא מבין איך זה יכול להיות. לפני שבועיים עשית בדיקה אחרונה והכל היה מסוכן מאוד, איך פתאום אין כלום?". אני קיבלתי את זה, הפרופסור לחץ לי יד ואמר לי: "שלוש בדיקות נקי לחלוטין, זה נס גמור". לחץ לי יד ואני יצאתי. אבל אני כבר ידעתי למה יש לי נס גמור - כי אתמול בלילה הייתה לי תפילה של שעה אחת, אבל תפילה כזאת מעומק הלב. אבל שעה אחת של תפילה - תראה מה יכולה לגרום שעה אחת של תפילה!
לכן אנחנו לא נזלזל בשום מעשה שבן אדם עושה. מה שנראה לך "אה, זה רק שאיפה, בסוף לא יצא כלום" - מהשאיפות האלו יצאה לנו כל הדלקת המנורה והדלקת חנוכה. מאיפה יצא כל זה? מהשאיפה של אהרן הכהן. שלוש שניות של הלויים - "והיו לי הלויים". רגע אחד של נעילה - זה נזכר לכל החיים, כדי שתדע שכל דבר מונצח, כל דבר שבן אדם עושה מאוד מאוד יקר בעיני השם.
רצינו להזכיר עוד דבר אחד. אני סיימתי את השיחה, להזכיר עוד דבר אחד: מבקשים מכל הציבור, מי שיכול להתחזק לרפואת הרב דב קוק בן שושנה, שזקוק לרחמי שמיים מרובים.
אני חושב, כמדומני ככה אני זוכר, זה לפני הרבה שנים, שיש איזו הקלטה, ככה אני זוכר שיש הקלטה של הרב מרדכי אליהו, שכשהוא היה חצי כזה גוסס, ככה עולה ויורד, יש הקלטה שהוא אמר שהמשיח מזמן היה צריך להגיע, אבל אם הוא היה מגיע אז הוא היה מגיע עם הרבה דם, ומי שמבטל את הגזירה הזאת זה הרב דב קוק מטבריה - כך הוא אמר - "או תבוא ברחמים או אל תבוא", והוא מתפלל ובוכה על זה, והוא מתפלל מאוד מאוד. ומי יודע מה קורה אצל הצדיקים האלו - הכל בידי בורא עולם. השאיר אותנו דור יתום כזה. לכן מבקשים מכל אחד שיתחזק בכל מיני קבלות של חיזוק.
אני מזכיר שתיים שלוש ארבע, משהו שנתחזק. כל אחד יראה - מה שנראה לך, מה שנראה לך, להתחזק למשך שבוע אחד. לא מבקשים למשך כל החיים, שבוע אחד של חיזוק, להתחזק.
חז"ל אומרים: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ככה העולם, ככה אלוקים מתנהג למעלה. אם לך זה נראה כאילו כלום, אז תדע שככה בשמיים מתנהגים.
כתב הרב וולבה שבן אדם יתחזק לפחות פעם אחת בבוקר, פעם אחת בערב, שפעמיים יהיה לו "אמן יהא שמיה רבא" כמו שצריך. לפי תוספות הכי פשוט שבעולם, רק תגיד בקול רם "יהא שמיה רבא". לפי רש"י זה קצת יותר עבודה, אז תכוון. אז פעם אחת בבוקר, פעם אחת בערב, וזהו.
צריך להשתדל מאוד בברכת "אשר יצר" - לא לכוון, רק לכבד את הברכה הזאת. מה צריך לעשות? או תגיד אותה כשאתה יושב, או תגיד אותה כשאתה עומד, לא כשאתה הולך.
אני אומר לכם, רואים בזה ישועות גדולות, אני אומר לכם, פה בצפת יש כמה אנשים שזכו לישועות גדולות גדולות רק על זה שבן אדם מכבד את הברכה - מכבד את הברכה שהוא אומר אותה או בעמידה או בישיבה, לא משנה, לא בהליכה. כשבן אדם הולך, הברכה הזאת מזולזלת.
צריך להתחזק, מה שהרב קוק מתחזק במצוות ציצית - צריך להתחזק במצוות ציצית, שכמה שבן אדם יסתכל על הציציות שלו, שיראה באמת שהציציות הכל לפי הלכה, באמת כמו שצריך. להתחזק במצוות ציצית.
החיזוק האחרון - צריך להתחזק ללמוד מוסר, שיהיה לך כל יום ללמוד מוסר, כל יום חמש דקות לפחות. הלוואי שמי שיכול ללמוד עוד - אשריו ואשרי חלקו - צריך ללמוד עוד עשרים דקות, חצי שעה כל יום, שעה כל יום. לא רוצה להגיד לכם מה שהחפץ חיים כתב, תסתכלו ב"מאיר עיני ישראל", תראו מה שהוא כתב על שעתיים של מוסר. אבל לא משנה, היום בדור שלנו... החפץ חיים היה בדור אחר, אנחנו דור חדש - לא שעתיים, חמש דקות תלמד מוסר.
אני אומר לכם, מי שלא לומד מוסר היום הוא בדיוק כמו שאמר הרבי מקוצק. הרבי מקוצק אמר על סוף מסכת חגיגה - הגמרא שם אומרת "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" - אומר הרבי מקוצק: יש בן אדם מלא מצוות כרימון והוא נקרא פושע ישראל. בסדר, צריך להיזהר בזה מאוד, לכן צריך ללמוד מוסר.
כל אחד - אני אומר לכם - משפיע מאוד. מה שנראה לך שחיזוק קטן לא משפיע, אז הנה הפרשה שלנו שדיברנו עכשיו, שתדע שכל שנייה, כל תנועה, כל חיזוק משפיע מאוד מאוד.
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.