ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
המחלוקת מאבדת את כל המצוות • לשנות את הראש לפי התורה ולא לפי ההנחות שלנו • מחלוקת אינה רק בין מחנות - אלא גם בבית • השמחה תלויה בעין טובה ובנתינה, לא בקבלה • באנו לעולם רק כדי לתת - וזו הייתה טעות קרח • הנותן הוא ה"חי" וחסר הנתינה הוא ה"מת" • החסד הוא המפתח שפותח את כל השערים הנעולים • החושב על הזולת - הוא הניצול • אובדן מצווה הוא אסון שאין לתאר • מצווה אחת שווה כל הון שבעולם
תלמיד החכם שהשתנה בזכות העלונים • החפץ חיים וייסוד החברה קדישא • הרב והחסיד - משל החתונה של רב זושא • האברך שזכה לשידוכו בזכות החסד • ויקטור פרנקל והלקח מן השואה • נהג האוטובוס, הזקן, והברכה לבן צדיק • דוד רוזנבלום ומסירות הנפש על התפילין • הניתוח, פסק הרב אלישיב, והתפילין האחרונים
1. המחלוקת מאבדת את כל המצוות
המחזיק במחלוקת דומה, בלשון החפץ חיים, לאדם שיש לו חבית בלי תחתית - כל המצוות שהוא עושה יורדות לאיבוד ולא נשאר ממנו כלום. אדם עלול להניח תפילין, לשמור שבת ולהדר בהידורים שבהידורים, ובכל זאת הכל הולך לטמיון בגלל אש המחלוקת.
2. לשנות את הראש לפי התורה ולא לפי ההנחות שלנו
האדם נוטה להניח הנחה מוקדמת, ועליה הוא בונה את כל יסודותיו ומצדיק את מלחמותיו. העבודה היא להפוך את הסדר - להסתכל כיצד התורה וחז"ל מתייחסים למחלוקת בחומרה, ולשנות את ההנחה הראשונית בהתאם.
3. מחלוקת אינה רק בין מחנות - אלא גם בבית
טעות נפוצה לחשוב שמחלוקת היא רק עימות בין קבוצות גדולות, מאה מול מאה. גם חיכוך תמידי עם השכן, עם אנשי בית הכנסת, או אפילו מתח בין איש לאשתו - נחשב להיות "בעל מחלוקת".
4. השמחה תלויה בעין טובה ובנתינה, לא בקבלה
משל הרב והחסיד מלמד שאדם המסתובב בעולם כשהוא חש שמגיע לו, ושכולם חייבים לו כבוד, יישאר עצוב ומתוסכל. לעומתו, מי שמסתכל על הטוב שיש ומעניק לאחרים - הוא השמח באמת, גם אם אין בידו כלום.
5. באנו לעולם רק כדי לתת - וזו הייתה טעות קרח
כל מהותו של האדם בעולם היא לתת ולהיטיב לזולת, כדברי רבי יצחק מוולוז'ין על אביו רב חיים: "האדם לא נברא אלא להיטיב לזולתו". טעותו של קרח טמונה כבר במילה "ויקח" - הוא בא לקחת לעצמו, בעוד שכל ייעוד הבריאה הוא הנתינה.
6. הנותן הוא ה"חי" וחסר הנתינה הוא ה"מת"
על פי רב חיים שמואלביץ, מצורע נחשב כמת מפני שאינו יכול להיטיב לאחרים. אדם החי באמת הוא המיטיב לזולתו, ולכן ים המלח שאינו נותן כלום מכונה "ים המוות" - וזו הסיבה שבורא עולם ברא את כולנו חסרים, כדי שכל אחד יוכל להשלים ולהיטיב עם חברו.
7. החסד הוא המפתח שפותח את כל השערים הנעולים
כאשר אדם חש שכל הדלתות נעולות בפניו ושום תפילה אינה נענית, הדרך לפתוח את השערים היא דווקא לעשות טוב לזולת. ההטבה לאחר היא שמושכת לאדם את ישועתו, ומלווה אותו לכל אורך חייו.
8. החושב על הזולת - הוא הניצול
מתוך התבוננות בשואה עולה כי דווקא מי שעסק בשאלה כיצד לעזור לאחר הם אלו ששרדו, גם אם גופנית היו חלשים יותר. מי שחשב רק על הצלת עצמו ולא על זולתו, לרוב לא שרד - סימן עמוק לכך שהנתינה היא כוח החיים.
9. אובדן מצווה הוא אסון שאין לתאר
מתוך עניינו של און בן פלת, ומדיני הקריעה על אב ואם שאינה מתאחה לעולם, למדים עד כמה חמור אובדן של מצווה אחת. עצם המחשבה שאדם איבד הזדמנות לקיים מצווה צריכה להחריד אותו, שכן ערכה של מצווה הוא בלתי נתפס.
10. מצווה אחת שווה כל הון שבעולם
פסקו של הרב אלישיב - שהיה כדאי להשקיע פי עשרה ממיליוני הדולרים שהושקעו, רק כדי שיהודי יזכה להניח תפילין פעם נוספת - ממחיש שכל ההשקעה החומרית בעולם הזה היא כ"גרושים" לעומת שכרה הנצחי של מצווה יחידה. זהו תיקון טעות הלקיחה של קרח: הדבר היחיד שכדאי "לחטוף" ולקחת בעולם הזה הוא המצוות.
1. תלמיד החכם שהשתנה בזכות העלונים
תלמיד חכם גדול, מעל גיל שבעים וחמש, פגש את הרב וסיפר לו שכל ימיו היה משוכנע שבגיל כזה אדם כבר אינו מסוגל להשתנות, וכך ניסה ונכשל. מאז שהתחיל לקרוא את העלונים הוא מעיד שגם בגיל הזה אפשר להשתנות - והרב מבקש למסור על כך ישר כוח לרב ישורון.
2. החפץ חיים וייסוד החברה קדישא
כשרצו להקים חברה קדישא חדשה, ונשקפה מכך מחלוקת גדולה בקהילה, קם החפץ חיים לדבר חרף גילו המופלג. הוא הסביר שכאשר אדם יעלה לשמיים ויראה את חומרת המחלוקת, ינסה להיתלות בכל זכות - ולכן לא רצה שיאמרו עליו שראה מחלוקת ולא מיחה.
3. הרב והחסיד - משל החתונה של רב זושא
רב ליטאי עשיר ומכובד, שלא חש שמחה בחייו, בא בלילה לשאול את רב זושא העני מדוע הוא מחייך תמיד. רב זושא השיב במשל שתי חתונות: כשציפה לכבוד כרב העיר נדחק וקופח, ואילו כשבא בענווה כאורח פשוט שש מאות תשעים ברשימה - זכה לשבת בראש, לערוך את החופה ולקבל את כל הכבוד. המסקנה: השמח בחלקו ומעניק מתוך ענווה הוא המאושר, והמבקש כבוד ומחנך את כולם נשאר עצוב.
4. האברך שזכה לשידוכו בזכות החסד
בחור מבורך בכל המעלות נותר ללא שידוך עד גיל שלושים ואחת, עד שבציון של צדיק קיבל על עצמו להיטיב עם אחרים. הוא החל לנסוע מדי יום לנווה יעקב ללמד בחינם ילד עולה מרוסיה שהתקשה בשפה, ולאחר זמן הציע לו אבי הילד את בתו לשידוך - וכך נושע בזכות החסד.
5. ויקטור פרנקל והלקח מן השואה
פסיכולוג ניצול שואה (כמדומה ויקטור פרנקל) העיד שראה בשואה כלל ברור: דווקא מי שחשב כיצד לעזור לזולת הם אלו ששרדו. אלו שעסקו רק בהצלת עצמם, גם כשהיו חזקים יותר גופנית, לרוב לא שרדו.
6. נהג האוטובוס, הזקן, והברכה לבן צדיק
נהג בקו שלוש מאות חמישים ריחם על חתן וכלה שנדחקו לאוטובוס מלא, והסיע אותם ב"ספיישל" עד מקום השבע ברכות. בדרך סיפר על שנים של חוסר ילדים, והזוג וזקן שהצטרף בירכו אותו שיזכה לבן - והזקן הוסיף ברכה שהבן יהיה "צדיק". עשרה חודשים אחר כך נולד לו בן, ומשרשרת של מצוות קטנות - תפילין, כובע וחליפה, פלטה של שבת - חזרה כל המשפחה החילונית בתשובה, שש עשרה שנה לאחר אותו חסד.
7. דוד רוזנבלום ומסירות הנפש על התפילין
ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, ירד ממשקלו עד כשלושים וחמישה קילוגרם, ובכל זאת בנה מחדש את חייו בארצות הברית מתוך החלטה שלא לתת לגרמנים לשבור את רוחו. הוא פוטר מעבודתו על שמירת שבת, הקים מאפס מפעל מזרונים מצליח ("פרדייז") עם שלושים ושישה סניפים, וייחס את כל הצלחתו ושרידתו למסירות הנפש שלו על מצוות תפילין, שלא החסיר אפילו יום אחד בשואה.
8. הניתוח, פסק הרב אלישיב, והתפילין האחרונים
באותו דוד רוזנבלום, בגיל שמונים, התגלה חיידק טורף שכילה את קיבתו. הרב אלישיב פסק להשקיע כל הון להצלת חייו, ובניתוח של מיליוני דולרים נבנתה לו קיבה חדשה. כשהתעורר ביקש דבר אחד דחוף - תפילין, ובאמירת "שמע ישראל... אחד" השיב את נשמתו. לאחר מכן פסק הרב אלישיב שהיה כדאי להשקיע פי עשרה, שכן כל ההון הוא כגרושים מול שכרה של הנחת תפילין אחת.
שבת שלום, שבוע טוב, בעזרת השם שיהיה גם חודש טוב, כן יהי רצון. "תמוז" בראשי תיבות: תקיים מצוות ותרבה זכויות, כן יהי רצון.
אז רציתי להגיד ישר כוח לרב ישורון, על איזה תלמיד חכם אחד גדול שפגש אותי השבוע [הוא גר במאור חיים]. הוא אומר לי: תראה, אני כבר עברתי את גיל שבעים וחמש. אני יודע שבגיל הזה כבר לא משתנים. אתה יודע כמה ניסיתי להשתנות? לא הולך. לא משתנים בגיל הזה. זהו, גמרנו. אבל מה אני אגיד לך? מאז שהתחלתי לקרוא את העלונים של 'דרשתי קרבתך', אני אומר לך שגם בגיל הזה משתנים. אומר לי תודה רבה. אז אמרתי, אני אגיד לרב ישורון תודה רבה, יישר כח גדול. יש עוד כמה סיפורים, אבל אני שומר אותם לפעם אחרת. סיפורים מפוצצים, באמת.
"ויקח קרח" - פרשה שלנו. "ויקח קרח", כל רעת המחלוקת, כמה המחלוקת היא קשה. אני לא מתכנן לדבר על זה, אבל רק אני רוצה להגיד דבר אחד.
בילקוט "לקח טוב" הוא מביא שם מעשה שהיה בזמנו של החפץ חיים, שרצו להקים חברה קדישא חדשה, וידעו שיכול להיות מזה מחלוקת גדולה, בתוך הקהילה - יהיה בזה מחלוקת גדולה מאוד. והחפץ חיים קם לדבר. הוא אמר: אני כבר מבוגר מאוד, כבר אני לא יכול, אפילו אם היו משלמים לי אלפיים רובל כדי לדבר, לא הייתי בא לדבר. אבל כשבן אדם יגיע למעלה בשמיים, ויראה עד כמה המחלוקת היא קשה מאוד מאוד בשמיים, אז הוא ינסה להיתלות בכל קש שיכול, בכל מה שיכול, כדי להינצל. ואז הוא יגיד: בעיירה שלי היה איזה תלמיד חכם שקראו לו הרב ישראל מאיר כהן, שהוא ראה את המחלוקת ולא היה אכפת לו. אז שלא תגידו את זה עליי.
אני רוצה להגיד לכם משהו. כל מי שמחזיק במחלוקת, אומר החפץ חיים, זה כמו בן אדם שיש לו חבית בלי תחתית - שכל המצוות שהוא עושה, הכל הולך לסטרא אחרא, לא נשאר כלום. מכל מה שהוא עושה, הכל הולך לאיבוד.
עכשיו, בן אדם צריך לשנות את הראש שלו לפי איך שהתורה מתכוונת, לא לפי איך שהוא חושב. הוא קודם מניח הנחה, ולפי ההנחה הזאת הוא בונה יסודות. תוריד את ההנחה שלך - בוא תסתכל איך חז"ל מסתכלים על מחלוקת. חמור מאוד. לא רק מאוד - מאוד מאוד.
בן אדם יכול להניח תפילין, יכול לשמור שבת, להחמיר, והוא מוציא המון כספים על כל מיני הידורים שבהידורים. באמת הוא משתדל בכל הלב - והכל הולך לסטרא אחרא. למה? כי הוא רוצה לסדר את העולם. השכן שלו לא הכי נחמד, לכן הוא צריך לדאוג לשכן שלו, לטפל בו. ובבית הכנסת, אל תשאל, יש כמה אנשים שצריך להוריד אותם. ובשכונה... כמובן. והחברותא שלו בכולל - שגם איתו אין סוף צרות. זה בן אדם בעל מחלוקת.
בן אדם חושב שמחלוקת זה רק אם זה יהיה קבוצות של אנשים, אחד מול אחד, מאה מול מאה. לא! גם אתה מול אשתך - זה נקרא בעל מחלוקת.
סיפר איזה יהודי אחד: הייתי רב באיזה עיירה. כמדומני יש את הסיפור הזה, סיפרתי אותו, אבל אני אומר לכם - הסיפור הזה הוא תמיד מתוק, כל הזמן. וזה הסיפור הזה בשבילנו, בשבילנו.
סיפר איזה יהודי אחד: אני רב באיזה עיירה, רב גדול, משכורת, רכב, וילה, הכל יש - לא שמח, אין לי שמחה בחיים. מצד שני, גר פה בשכונה שלנו רבי זושא. מה אני אגיד לך? לא משכורת, לא וילה, גר באיזה צריף בסוף העיירה, במקום הכי נידח. והבן אדם הזה כל היום רק מחייך. עכשיו תראה, אמרתי, אני חייב ללכת לשאול מה קורה, למה הוא כל היום מחייך. איך יכול להיות? אין לו כלום, והוא כל הזמן מחייך.
הוא הגיע אליו בלילה, כדי שלא יראו שהרב הליטאי מגיע לרב חסידי - זה לא מתאים. אז הוא הגיע אליו בלילה. הוא אומר לו: תשמע, יש לי שאלה לשאול אותך. איך יכול להיות דבר כזה - אין לך כלום ואתה צוחק כל היום?
אני אספר לך מה שהיה. סיפור, אני אומר לכם, מתוק אלף פעמים. אתה יודע, לפני איזה שבועיים הגביר משה עשה חתונה לבן שלו. עכשיו, בזמנם לא היו נוהגים לחלק הזמנות - פשוט המשרת היה עובר בית בית, מזמין כל אחד באופן אישי. ובאמת הוא הגיע לרב העיר. אומר לו: שלום, כבוד הרב, הגביר משה מחתן את הבן שלו בעזרת השם ביום שלישי, והוא מזמין את הרב לבוא לחתונה.
תגיד לי, כמה יש מוזמנים? הוא מסתכל ברשימה - יש שבע מאות מוזמנים. וואו, תגיד לי, איפה אני ברשימה? מסתכל - אתה מספר שבע. שבע?! חצוף! רב העיר מספר שבע? במקום שרב העיר יהיה מספר ראשון? חצוף! אני אראה לו. תגיד לי, מתי החופה תהיה? כתוב שהחופה תהיה בשעה שבע. אני אראה לו מי זה רב העיר - אני אבוא בשעה תשע. אני אבוא בשעה תשע, כדי שידע באמת מי זה רב העיר.
טוב, באמת הגיעה החתונה. רב העיר הגיע בשעה תשע. נו, בשעה תשע איפה כל האנשים נמצאים? בתוך השניצל. איפה נמצאים האנשים? האנשים נמצאים בתוך השניצל. רב העיר הגיע או לא הגיע - זה אותו דבר בדיוק, אין שום נפקא מינה. עכשיו אין שום נפקא מינה מי הגיע. אנשים יושבים, מסכן, מפוצץ האולם, אין איפה להיכנס. טוב, מצאו איזה כיסא רעוע, ורב העיר ישב באיזה מקום. פתאום הגביר משה מסתובב, אומר: וואי, כבוד הרב, מה אתה עושה פה? לא יפה! בוא לשולחן הכבוד. אה, מה אני אגיד לך - כל שולחן הכבוד כבר מלא. אז שמו אותו בשולחן הכבוד בשורה שנייה.
עכשיו צריך ללכת לחפש אוכל לרב העיר. הלך לחפש, נכנס למטבח. אמרו לו: אמרת שבע מאות מוזמנים, הזמנת אלף, אין אוכל! אין מאיפה להביא אפילו. מה יעשה הלך הסתובב בין בשולחנות, מצא תפוח אדמה נגוס, שניצל, אתה יודע ככה, חצי שניצל, חצי עוף, חצי אכלו ממנו - שמו לרב העיר. הוא מסתכל, לא מתבייש - זו המנה שמביאים לרב העיר? לא מתבייש?! טוב, איך אתה יכול לאכול דבר כזה?
נגמרה החתונה, שבע ברכות. הוא אמר בלבו: לפחות בשבע ברכות, אחרי ברכת המזון, יכבדו את רב העיר. מה אני אגיד לך - אפילו ברכה אחת לא קיבל. ורב העיר יצא משם, איזה עצבים, איזה צער, יצא מכל החתונה הזאת.
כבוד הרב, זה אצלך. עכשיו אני רוצה לספר לך מה שאצלי. אני, יום אחד אני בצריף, דפיקות בדלת. מי הגיע? המשרת של הגביר משה. אומר לי: שלום, רבי זושא, הגביר משה מזמין אותך לחתונה. אמרתי לו: אותי? אני לא מכיר אותו! הוא מזמין אותי לחתונה? באמת, מה אתה אומר! הוא חושב עליי? איזה דבר! איזה כבוד עשה לי! טוב, תגיד לי, כמה מוזמנים יש? אומר לו: יש שבע מאות. איפה אני רשום? מסתכל - אתה שש מאות תשעים. כאילו יש עוד עשרה מאחריי! איזה כבוד, מה אתה מדבר! גם הזמין אותי, וגם יש עוד עשרה מאחריי - איזה דבר גדול!
תגיד לי, מתי החופה תהיה? כתוב בשעה שבע. על הכבוד שהוא עשה לי, אני מגיע בשעה חמש. בחמש אני אגיע, אני אתחיל לערוך את השולחנות, אסדר - כזה כבוד עשה לי! באמת באתי בחמש, התחלתי לסדר את השולחנות. שבע - חופה. רב העיר לא הגיע. אז מי עשה חופה וקידושין? זושא. מי ישב בראש שולחן הכבוד? זושא. תגיד, המנה הכי מכובדת שהייתה בעולם - מי קיבל? זושא. זושא קיבל את המנה הכי מכובדת. נגמרה החתונה, שבע ברכות - מי קיבל את כל השבע ברכות? זושא. עכשיו הבנת למה זושא שמח ורב העיר עצוב?
בן אדם מסתובב בעולם, רוצה לחנך את כולם. ההוא לא מתאים לו, וההוא לא מסתדר לו, והוא נכנס למחלוקות. ואחר כך הוא שואל: למה אני עצוב? ולמה לא הולך לי בחיים, למה לא הולך? תתחיל להסתכל על הדברים הטובים שיש, על הדברים הטובים.
מחלוקת זה אש. כל המצוות שאתה עושה - בן אדם כל כך לומד, כל כך הולך לחנות, והיום הבד"צים אוהבים אותנו ממש, כדי, איך אומרים, שיהיה גם לנכדים שלהם דירות. אתה יודע, הם דואגים שהבשר יהיה מאוד יקר, הכל מסודר, ואתה משקיע את הכל - והכל הולך לך לפח. הכל הולך לך לפח. למה? מה אתה נכנס למחלוקת? זה אש, אש. בן אדם צריך מאוד מאוד להיזהר.
"ויקח קרח". הכל תלוי פה במילה הזאת. קרח בא לקחת. באנו לעולם רק כדי לתת. הטעות של קרח זה שהוא בא לקחת. מה אתה לוקח? בעולם הזה באים רק לתת. בשביל זה בן אדם בא לעולם.
"וכה היה דיבורו עליי תמיד..." - ככה מביא רבי איצ'לה מוולוז'ין (בשם אביו, רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמת בן המחבר לנפש החיים): "וכה היה דיבורו אלי תמיד, שזה כל האדם - לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות". בשביל זה באת לעולם. ומה עשה קרח? הוא החליט לקחת משהו בשבילו. זה האסון הגדול שיש.
וכותב רבי חיים שמואלביץ: חז"ל אומרים שמצורע חשוב כמו מת. ולמה חשוב כמו מת? כי מצורע זה הבן אדם שלא יכול להיטיב לאחרים. איפה הוא נמצא? מחוץ לעיר, אסור להתקרב אליו. הוא לא יכול להיטיב לאחרים. בן אדם שלא יכול להיטיב לאחרים - חז"ל אמרו, כזה בן אדם הוא מת, הוא מת. אתה יודע מה הכוונה בן אדם חי? הפירוש: אתה מיטיב לאחרים - זה נקרא חי. בן אדם שלא מיטיב לאחרים - זה נקרא בן אדם מת.
ולכן ים המלח, מה קוראים לים המלח? "ים המוות". למה? הוא לא נותן כלום לאחרים, כלום אין בו. כשאתה לא נותן כלום לאחרים, זה נקרא בחז"ל מוות. באנו לעולם רק כדי לתת, לעשות טוב לשני - בשביל זה באנו לעולם. ולכן בורא עולם ברא את כולנו חסרים, ברא אותנו חסרים, כדי שכל אחד יוכל להיטיב אחד עם השני.
סיפר את זה יהודי אחד צדיק: כמה שאנשים חושבים ששידוכים זה קשור לכל מיני חשבונות של הארץ - לא קשור לכלום. אני הייתי מבורך בכל הברכות שיש בעולם. הייתי בחור יפה, בחור עילוי, מתמיד, צדיק - ואין שידוכים. שום דבר לא הולך. את השמים קרעתי. איפה לא הייתי? בכל ציון של צדיק התפללתי - ולא עוזר. התפילות לא התקבלו. שלושה אחים מתחתיי כבר התחתנו.
כשהייתי בגיל שלושים ואחת, הלכתי לאיזה ציון של צדיק, ושם פרצתי בבכי. לא ידעתי מה לעשות, ולא ידעתי למה אלוקים נעל את הכל, סגר, אין שום תקנה. כשיצאתי משם, קיבלתי על עצמי להיטיב עם אחרים. אמרתי: אם הכל סגור ונעול, הדבר היחיד שפותח את כל השערים זה שתעשה טוב לשני - זה פותח לך את כל השערים.
פרסמתי באחד המקומות שיש איזה אברך שמוכן ללמד את הבן שלך, לעזור לו בלימודי קודש. עבר אולי שבוע, שבועיים, התקשרה אליי איזו אמא אחת. היא אומרת: אנחנו גרים בנווה יעקב בירושלים, פשוט עלינו מרוסיה, והבן שלי מתקשה בשפה. הוא ילד טוב, הכל, אבל הוא מתקשה בשפה, אם אתה יכול לעזור לו. אני כל יום הייתי נוסע מהבית שלי לנווה יעקב כדי ללמד אותו בחינם, בחינם. ובאמת הילד הזה גדל, פרח, קיבל יותר, איך אומרים, יותר אומץ, יותר למד טוב. ובאמת בתלמוד תורה הרבי אומר שינוי גדול לטובה.
עברה תקופה מסוימת, ויום אחד, אחרי שאני סיימתי ללמד את הבן הזה, קורא לי האבא. אומר לי: תראה, אני כבר מזמן חושב עליך. ראיתי אותך כשאתה מלמד את הבן שלי, וראיתי שאתה באמת בן אדם טוב. אני רוצה להציע לך את הבת שלי לשידוך, מה אתה אומר? אמרתי לו: תתייעץ עם ההורים שלי, תתקשר להורים שלי ותשאל, ומה שיגידו לך - נעשה. ובאמת משם צמחה לי הישועה, ואחרי זמן מסוים התחתנתי.
הבנתי שהדבר היחיד שפותח לבן אדם את כל העניינים, זה שבן אדם עושה חסד אחד עם השני. איפה שאתה מרגיש שנעול לך, אתה מרגיש שיש לך קשיים - כשתעשה חסד, זה נפתח. וזו הטעות של קרח, "ויקח" - מה אתה לוקח? באנו לעולם פה רק לתת.
סיפר פסיכולוג גדול אחד - קראו לו ויקטור פראנקל [פסיכיאטר יהודי יליד וינה וניצול שואה, מגדולי הפסיכולוגים בדורו]. אומר: עברתי את השואה. ואני ראיתי דבר אחד בשואה: כל מי שחשב איך אני יכול לעזור לשני - אלו האנשים שניצלו. כל אלו שחשבו איך אני יכול להינצל, ולא חשבו על השני - גם אם מבחינה גופנית הם היו יותר חזקים, אלו לא שרדו. רק אלו שחשבו על השני, אלו היחידים שהצליחו לשרוד.
סיפר הרב צבי נקר: סיפרו לי על נהג אוטובוס בקו 350, מבני ברק לאשדוד. בקיצור, הנהג הזה מספר שיום אחד אני נוסע, ובאחת התחנות האחרונות של היציאה מבני ברק לכיוון אשדוד, עוצרים אותי איזה זוג. האוטובוס מפוצץ, אין איפה להכניס. עצרו אותי: תעשה טובה, אנחנו חתן וכלה, אנחנו חתן וכלה, מחכים לנו לשבע ברכות. אם אנחנו לא ניסע, אין שבע ברכות. תעשה טובה. אמר להם: אבל אין איפה להכניס! זה לא עוד אנשים, זה אנשים מחכים לנו שם, אנחנו חתן וכלה, אתה יכול לעזור? והוא באמת ריחם עליהם, אומר: תעלו, תעלו. ונסע.
כשהגיעו לאזור של בני ברק, אומר להם הנהג: אל תרדו, אני אקח אתכם עד המקום. לא לרדת, שבו פה, אני אקח אתכם עד המקום. אמרו לו את הכתובת. אמר להם: תישארו פה, אני אקח אתכם עד המקום. היה שם איזה זקן אחד, אמר לו: אני יכול גם אני להצטרף לנסיעה, כי גם אני גר באזור שם? אמר לו: כן, למה לא, למה לא?
ובאמת הוריד את כל האנשים, ומשם לקח אותם ספיישל, את החתן והכלה, עד המקום של השבע ברכות. לפני שהם מגיעים למקום, אומר להם: אתם יודעים, אני נשוי למעלה מעשר שנים, כמה טיפולים עשיתי, וזה לא הולך, שום דבר לא הולך, אין אפילו אור בקצה המנהרה, כלום, כלום. תעשו טובה, אם אתם יכולים, תתפללו עליי שאני אזכה לילדים.
אמרו לו: אנחנו, בזכות החסד שעשית איתנו, שהכנסת אותנו לאוטובוס, ואתה לוקח אותנו עכשיו ספיישל באוטובוס עד המקום - אנחנו מברכים אותך שבעזרת השם אתה תזכה שנה הבאה בעזרת השם לבן. ההוא הזקן אומר לו: תגיד אמן, תגיד אמן. טוב, הוא ענה אמן, וזהו, ירדו.
הם ירדו. הוא שואל את הזקן: איפה אתה צריך להגיע? אמר לו: אני עוד כמה תחנות. לקח אותו עד המקום. אמר לו הזקן: אם בירכו אותך שתזכה לבן, אני מברך אותך בעזרת השם שהבן הזה יהיה צדיק. שואל אותו הבן אדם: מה הכוונה צדיק? עכשיו, מה אני אגיד לבן אדם חילוני מה זה צדיק? אומר לו: תשמע, ילד טוב. אתה רואה ילדים טובים כאלה, כזה יהיה לך ילד טוב. אומר לו: תגיד אמן. אמר לו: אמן.
טוב, סיפר הבן אדם: עשרה חודשים לאחר מכן נולד לי בן, נולד לי בן. אנחנו משפחה חילונית לכל דבר, אין שבת, בקושי יש כיפורים, אין כמעט כלום מבחינה דתית. ואנחנו יש לנו רק את הבן הזה - בן יחיד. זה מה שיש לנו, בן יחיד זה מה שיש. הגיע בר מצווה, עשינו לו באיזה אולם בר מצווה, משהו אתה יודע ברמה גבוהה מאוד.
למחרת אני שואל את הבן, אני אומר לו: תגיד לי, נו, איך היה, פינקנו אותך? איך היה בבר מצווה? אתה רוצה עוד משהו? אומר לי: אבא, תראה, השכנים למטה, החרדים, משפחת ברוידא, הם גם כן עשו בר מצווה לבן שלהם עכשיו. קינאתי בו - הוא נראה לי שמח מהבר מצווה. אני רוצה לעשות בר מצווה כמו של הדתיים האלה. אמר לו: אין בעיה, בוא נלך אליהם.
ירדו למטה: אנחנו רוצים שתגידו לנו, איך עושים בר מצווה של דתיים? אומר: דבר ראשון, תקנה תפילין. מה זה תפילין? אמר: תקנה, אני אתן לך את הכתובת, תקנה תפילין. מה עוד הוא צריך? תקנה לו כובע וחליפה. טוב, קנה לו כובע וחליפה. מה עוד צריך? תספר אותו בצורה יפה, כובע וחליפה, נעליים יפות, ובבית הכנסת נעשה עלייה לתורה, נביא כמה ברכות, ישמחו אותו שם. אמרו לו: יופי. באמת קנו תפילין, קנו לו כובע וחליפה, וזהו.
אחרי הבר מצווה אומר לו: אבא, אני רוצה להישאר עם הכובע והחליפה, מה זה יפה לי. אמר לו: מה זה יפה לך? אבל מחר שבת, ואנחנו נוסעים לים. מה, אתה תיסע לים עם כובע וחליפה? אמר לו: לא, אז אני לא בא. אז אני לא בא. איך אני אבוא עם כובע וחליפה לים, לא נעים. אז מה אני אעשה? אומר לו: תיסעו אתם, אני אישאר. אמר: בסדר. ומשם, הם נסעו והוא נשאר.
עבר תקופה, אמר לו: אבא, אבל זה לא נעים, אני הולך לבית ספר חילוני, הם עם כובע וחליפה, כולם צוחקים עליי, כולם צוחקים עליי שם. אני לא רוצה להיות בבית הספר הזה, אני לא רוצה. טוב, מה אני אעשה? שאל את השכנים. אמרו לו: תעביר אותו לבית ספר של דתיים, אתה לא יכול להשאיר אותו ככה, כולם צוחקים עליו, אתה רוצה שיהיו לו אחר כך בעיות נפשיות? תעביר אותו. טוב, העביר אותו משם, נכנס לישיבה.
יום אחד הוא חוזר בשבת הביתה, אומר לה: אמא, את האוכל שלך אני לא יכול לאכול. אמרה לו: מה יש עם האוכל שלי? הרב שלנו אמר שכל יהודי שמבשל בשבת, אסור לאכול את האוכל שלו. נו, אז מה עושים? את תבשלי ביום שישי את האוכל, תשימי על הפלטה, זה מה שצריך לעשות. אמרה: זהו? כן, זהו, לא יותר מזה. אומרת: בסדר, אין בעיה, אני אסדר לך את זה. באמת, כשתבוא פעם הבאה, אני אכין ביום שישי, נשים על הפלטה. ומפה, מהפלטה הזאת, ועוד פלטה, ועוד נרות שבת - בסוף כל המשפחה חזרה בתשובה.
החסד הזה שהבן אדם עשה לפני שש עשרה שנים - שש עשרה שנים - עשה חסד עם איזה חתן וכלה. חשבת שזה נגמר? איזה נגמר, לא נגמר לעולם. אדם שיודע להיטיב עם השני, ההטבה הזאת הולכת איתו כל החיים שלו.
במדרש רבה (בפרק י"ח אות כ'), למה קראו לאון בן פלת - 'און'? מה זה השם הזה "און"? אומר המדרש רבה: שכל ימיו היה באנינות. ורש"י כותב במסכת סנהדרין בדף ק"ט [אני רק אומר את המקורות בשביל הרב ישורון (בשביל העלון)] - מכיוון שבתחילה הוא היה עם דתן ואבירם ביחד בעצה, לכן כל ימיו הוא היה באנינות - שעשה תשובה על כך.
כותב הרב אלישיב בספר "דברי אגדה": על כל הקרובים, אחרי שבעה ימים שולל את הקריעה (תופר תפירה בלתי שוה) אחרי שלושים יום מאחה את הקריעה (תפירה מלאה המחזירה את הבגד לקדמותו). ועל אביו ואמו - שולל אחרי שלושים, ואינו מאחה לעולם.
למה אינו מאחה לעולם? כותב הירושלמי במסכת מועד קטן: מכיוון שאבדה ממנו מצוות עשה של כיבוד אב ואם, לכן אינו מאחה את זה לעולם - על המצווה שאבדה לך, זה כזה אסון. לכן תזכורת, שתזכור שאבדה לך מצווה - זה אי אפשר לתאר את האסון הגדול הזה.
סיפר איזה בחור, קוראים לו דוד רוזנבלום. הוא היה אומר: גדלנו בפולין, ואחרי כמה זמן התחתנתי. חצי שנה אחרי החתונה פרצה השואה. לא נשאר זכר מכל המשפחה שלי - לא אבא, לא אמא, לא אחים, לא אחיות. גם אשתו הלכה. נשארתי היחיד ששרד את השואה.
כשנכנסתי לשואה הייתי כתשעים קילוגרם, כתשעים קילוגרם. כשיצאתי משם, אחרי חמש שנים, שקלתי כשלושים וחמישה קילוגרם, 'אין לו גוף, ולא דמות הגוף', השם ירחם.
אומר: עברתי לארצות הברית, קיבלתי על עצמי החלטה - אני לא אתן לגרמנים לשבור את הרוח שלי. אני הולך באש ובמים, אני רוצה להקים משפחה, אני רוצה לחיות בחזרה. ובאמת, איזו משפחה יהודייה אימצה אותי. סידרו לי עבודה באיזה מפעל של פלסטיק, התחלתי לעבוד כל השבוע. ואני בן אדם שמגיע לעבודה, בא לעבוד. נכנסתי לעבודה. יום שישי בשעה שתים עשרה אני אומר לבעל המפעל: שבת שלום, ניפגש יום ראשון. אומר לי: איזה יום ראשון? דבר ראשון, העבודה נגמרת בשעה שש, וגם מחר עובדים. אומר לו: לא, אני יהודי, אני לא עובד בשבת. אמר: אתה לא עובד בשבת, אז תלך מפה, שלום. פוטרתי מהעבודה.
חזרתי הביתה, סיפרתי למאמצים שלי שאין עבודה, שסילקו אותי, ונשארתי בבית. עבר זמן, הכרתי עוד איזו אישה, אחת, קראו לה שרה, בדיוק היא עברה מה שעברתי. כל המשפחה שלה הלכה, בודדה בעולם. נפגשנו כמה פעמים, ראינו שאנחנו מתאימים, והתחתנו, וגרנו ביחד אצל המאמצים שלנו - הקצו לנו חדר אחד, וגרנו שם.
אחרי זמן מסוים סידרו לי אצל איזה יהודי שומר תורה ומצוות, במפעל של מזרונים, מקום לעבוד, וגם בשבת לא צריך לעבוד, הכל מסודר. ובאמת נכנסתי לעבוד, ועבדתי טוב, מכל הלב, מכל הלב עבדתי טוב, היה לי שם טוב מאוד מאוד בעבודה, שם טוב ממש, היו אומרים שיש לי ידי זהב. נולדו לנו גם ילדים.
יום אחד אשתי שרה אומרת לי: עד מתי תהיה שכיר? עד מתי תהיה שכיר? קום לך, איך אומרים, תפתח מפעל. אני מאוד מפחד, אולי לא יצליח, לא ילך. לך, אני אחריך, מי יודע מה יכול להיות. הלכתי, שכרתי איזה מחסן, תליתי שלט גדול: "מתקן מזרונים". יום, יומיים, שלושה, שבועיים - אין, אף אחד לא מגיע. אחרי שבועיים הגיע איזה בן אדם, אומר לי: שלום, ראיתי שאתה מתקן מזרונים, אני יכול להביא לך מזרונים לתקן? אומר לו: כן. הביא לי שלושה מזרונים. מתי אני אקבל אותם? אמרתי לו: מחר בעזרת השם, תבוא מחר תיקח אותם.
למחרת הבן אדם הגיע, אומר לי: זה לא המזרונים שלי. אומר לו: זה שלך, אין משהו אחר. אומר: תשמע, אבל זה חדש, זה מהניילון. אמרתי: נכון, עשיתי לך אותם חדשים מהניילון. הוא כל כך התלהב, והוא היה בן אדם מאוד מפורסם - בכל מקום פרסם אותי, בכל מקום. מאותו יום לא פסקה עבודה. בכל מקום הבאתי עוד פועלים, ואנחנו רק עובדים יום ולילה, לא מספיקים את הקצב של העבודה.
אשתי אומרת לי יום אחד: די, כמה אתה מתקן מזרונים, די. אל תתקן, תעשה משהו חדש בחיים. מה אני אעשה? תפתח מפעל של מזרונים. ואז קפצתי לים, פתחתי מפעל של מזרונים. איך קוראים למפעל הזה? "פרדייז" - נכון, זה המזרונים המפורסמים. [נראה לי שהתרגום של זה, לא יודע בדיוק, התרגום של זה הוא "גן עדן"]. בינתיים נולדו לנו עשרה ילדים, גדלו, נפתחו בכל ארצות הברית שלושים ושישה סניפים.
הייתה לי מצווה אחת שהחזיקה אותי כל השואה - זו מצוות הנחת תפילין. היו לי תפילין בשואה, חמש שנים לא פספסתי יום אחד בלי תפילין. הייתי מוכן להקריב את כל החיים שלי בשביל מצוות תפילין. ואם יש לי משהו ששרדתי את השואה, זה רק בגלל שמסרתי את נפשי על מצוות תפילין.
הוא התעשר עושר אגדי. בגיל שמונים, שמונים וקצת, הוא מתקשר לאשתו, אומר לה: כואבת לי הבטן. כואבת לך הבטן, בסדר, אכלת משהו לא הכי טוב, תנוח תירגע, יסתדרו הדברים. התקשר אליי אחרי חצי שעה: נחתי נרגעתי - לא עוזר, כואב לי הבטן מאוד חזק. תשתה כוס תה. אחרי כוס תה - לא עוזר. אומר לה: אני מרגיש משהו לא טוב, תבואי, תיקחי אותי לבית חולים. הזמינה ישר נהג, ישר הורידו אותו לבית חולים. התקשרה לילדים, הודיעה להם שאבא נמצא בבית חולים.
הגיעו לבית חולים, עושים בדיקות, הכל תקין, ואבא מתקפל מכאבים, צועק, לא יכול לשאת את הכאבים. הילדים הגיעו, אומרים: פרופסור, תעשה בדיקות יותר מקיפות. עשו סיטי, והתגלה 'החיידק הטורף' בתוך המעיים של אבא. והוא אומר: אני מצטער, זה כבר אכל את כל המעיים, אין מה להציל. בדרך כלל יומיים, אם יהיה נס שלושה ימים, לא יותר מזה.
דוקטור, אין תרופה לזה? אין תרופה? יש מישהו בגרמניה, רופא גדול, אבל הוא לוקח המון כסף. אל תדבר איתנו על כסף, תגיד לנו מה הוא יכול לעשות. הוא לוקח ארבע מאות אלף דולר. אמרו: אתה תתקשר.
הוא מתקשר, שאלו אותו: יש מה לעשות? אמר: כנראה שיש מה לעשות, כן, יש מה להציל. אז אנחנו נארגן שהחולה יבוא לגרמניה. אמר: אני מחר בערב מגיע לארצות הברית. אמרו לו: עד מחר בערב, מי יודע אם החולה יחזיק מעמד. אנחנו שולחים לך עכשיו מטוס פרטי, תבוא עכשיו לארצות הברית. הוא הגיע, עיין בכל המסמכים, מסתכל, אומר: אני מצטער, כבר אין מה להציל. כל מה שאני יכול - כבר המצב גמור, כבר אין מה להציל. למה אין מה להציל? אני פיתחתי שיטה של איזה חיידק שטורף את החיידק הטורף. הבעיה שהחיידק הטורף הזה כבר אכל את כל הקיבה, אכל את כל הקיבה, אז אין הרבה מה לעשות.
האישה הזאת, שרה, אשתו של דוד, שואלת אותו: תגיד, דוקטור, אין מה לעשות כלום? אמר: יש מה לעשות. מה עושים? יש דבר כזה שאנחנו יכולים להרכיב לו רקמות חדשות, פשוט ליצור קיבה חדשה. אבל זה עולה הון תועפות. אני אצטרך להביא את כל הציוד בשלושה מטוסים מגרמניה לארצות הברית, אני אצטרך שישים רופאים, וכל זה יעלה שני מיליון וחצי דולר. שאלו אותו: כמה אחוזים זה יכול להצליח? זה חמישים חמישים. חמישים - כן. חמישים - לא. להשקיע שני מיליון וחצי דולר על חמישים חמישים?
הם התקשרו לאדמו"ר מסאטמר, שאלו אותו: האם להשקיע שני מיליון וחצי על ספק? אמר להם האדמו"ר: שאלה גדולה מאוד, אני לא יודע מה לענות עליה. היחיד שיכול לענות עליה זה הרב אלישיב. הרב אלישיב הוא היחיד שיכול לענות על כזו שאלה. הם שלחו פקס לבית של הרב אלישיב. בשעה שתיים, שהרב אלישיב התעורר, ואז הנכד אמר לרב אלישיב את השאלה. הרב אלישיב אמר: כל הון שבעולם בשביל להציל חיים - מה השאלה בכלל.
מיד התקשרו לפרופסור מגרמניה, תבוא עם כל הציוד. הפקידו לו בחשבון שני מיליון וחצי דולר, וגם ערבות של עוד שני מיליון וחצי דולר - אם הניתוח לא יצליח וצריך לעשות פעם שנייה, אז צריכים עוד שני מיליון וחצי דולר. חתמו לו על הכל, והוא עשה את הניתוח. הפרופסור יצא, הניתוח עבר בהצלחה. עבר כמה זמן, אבא התעורר, והרופא אמר שהבן הבכור ייכנס לאבא, לא ייכנסו כולם, כדי שלא יקבל יותר מדי רגשות, זה לא מתאים.
נכנס הבן הבכור, שואל את אבא: אבא, אתה רוצה משהו, אולי לשתות, מה שאתה רוצה? אמר לו: אני רוצה דחוף, תביא לי תפילין. לא הנחתי תפילין היום. זו הפעם הראשונה מהבר מצווה שעוד לא הנחתי תפילין. אני רוצה תפילין היום. מיד רצו, הביאו תפילין, ועם הרופאים ביחד הרכיבו לו את התפילין. ואבא אומר לבן: תגיד איתי שמע ישראל. אומר: שמע ישראל. כשהוא אמר "השם אחד", איבד את ההכרה. הגיעו הפרופסורים, עושים החייאה, אחרי שעה - הלך, אין מה לעשות.
ישבו שבעה. אז הייתה להם איזו שאלה: האם היה שווה להשקיע שלושה מיליון דולר בשביל שהאבא יזכה להניח תפילין פעם אחת? שווה כל המאמץ הזה, כל הסכום הגדול הזה? הם לא ידעו מה לעשות, שלחו את השאלה הזאת לרב אלישיב.
הרב אלישיב אמר: היה שווה להשקיע פי עשרה ממה שהשקעתם, בשביל לזכות עוד פעם להניח תפילין בחיים. ותדעו שכל מה שהשקעתם זה גרושים, זה גרושים לעומת השכר של המצווה, שפעם אחת יהודי זוכה להניח תפילין.
אז "ויקח קרח". אצל קרח היו שתי טעויות. טעות אחת - שהוא לקח במקום לתת. באנו לעולם לתת, לא לקחת. דבר אחד אתה יכול לקחת - זה רק המצוות. מצוות תחטוף, תחטוף! כל מצווה, כל פעולה, כל מה שאתה עושה, כל מה שאתה מרגיש, כל מה שאתה משקיע - זה גרושים לעומת השכר של המצווה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.