ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
קביעת פרשת בלק בקריאת שמע • "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" - ה' רואה את הנשמה ולא את הכישלונות • ביאור האור החיים - "כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ" • תוספת הרוגצ'ובר - "בעליו עמו" אף בפשיעה • עבודת בעל פעור - כפירה בכוח ההשפעה של מעשי האדם • כל מעשה יקר ומשפיע בבריאה • שתי המשמעויות של "לֹא אוּכַל" • ללכת עם השם "יד ביד" - הדרך הבטוחה להצלחה
מעשה בסבטא בן אלס ועבודת פעור (גמרא) • ההלוואה שהצילה ילדה חולה • המוס החלבי בשבת חתן • החילוץ מן המסגד בצרפת
קביעת פרשת בלק בקריאת שמע
חז"ל ביקשו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע, אך לא קבעוה מפני טורח ציבור, שכן היא ארוכה. נאמרו כמה טעמים לרצון לקובעה, ובהם הפסוקים "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" ו"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי", הקשורים ללשון "בשכבך ובקומך".
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" - ה' רואה את הנשמה ולא את הכישלונות
ביאור נפלא בטעם קביעת הפרשה: דווקא לאחר פרשיות שמתארות כשלונות רבים של הדור (מתאוננים, מתאווים, מרגלים, קורח, נחשים, מי מריבה), אומרת התורה "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב". הקדוש ברוך הוא רואה את הנשמה הטהורה שבאדם ואינו מתמקד בכישלונותיו. רעיון זה ראוי להיקבע יום־יום, בשחרית ובערבית, כדי לחזק את האדם שגם אם נפל - יקום ויתחזק מחדש.
ביאור האור החיים - "כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ"
לרגל הילולת האור החיים הקדוש, מובא ביאורו: מאחר שהיו עוונות, מדוע "לֹא הִבִּיט"? משום "כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ" - כדין שואל שבעליו עמו, שפטור מלשלם אף באונסים. כך נמשלים ישראל לשואל שבעליו (הקב"ה) עמו, ולכן "פטורים" - לא הביט ולא ראה. כעין זה הביא הרמב"ם שאישה ששברה כלים בבית פטורה, שכן בעלה משועבד לזונה ונחשב "בעליו עמו".
תוספת הרוגצ'ובר - "בעליו עמו" אף בפשיעה
הגאון הרוגצ'ובר הוסיף: פטור "בעליו עמו" מועיל בפשטות רק לגניבה וגזלה, אך לגבי פשיעה הדבר ספק בגמרא. מברית בין הבתרים ("אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה") מוכח שמקרא נדרש "לפניו ולפני פניו", שהרי בפועל היו במצרים מאתיים ועשר שנה. לפי זה הפטור מתפרש אף בפשיעה, ולכן "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" - לא בגניבה, לא באונס וגם לא בפשיעה.
עבודת בעל פעור - כפירה בכוח ההשפעה של מעשי האדם
מהות עבודת בעל פעור, על פי ביאור החתם סופר, היא ההשפלה: לומר לאדם שמעשיו אינם שווים דבר, שהוא זול וחסר חשיבות, ושמעשיו אינם משפיעים בבריאה. זוהי הכפירה היסודית - לטעון שאין למעשי האדם השפעה.
כל מעשה יקר ומשפיע בבריאה
כנגד תפיסת בעל פעור, היסוד הוא שכל מעשה של האדם יקר עד מאוד בעיני השם, משום שכל מעשה משפיע בבריאה. תחושת חוסר ההשפעה עצמה היא "עבודת בעל פעור", וכנגדה צריך האדם לדעת את ערכו האינסופי של כל מעשה ומעשה.
שתי המשמעויות של "לֹא אוּכַל"
בלעם אמר "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'". יש שני סוגי "לא יכול": אחד שמשמעו "לא נעים לי, אך עקרונית אני יכול" (ובחבילה גדולה דיו אכן יוכל), ואחד שמשמעו "באמת אינני יכול בשום אופן". בלק טעה לחשוב שכוונת בלעם לסוג הראשון, אך האמת שכשיש את "פי ה'", אי אפשר כלל לעבור.
ללכת עם השם "יד ביד" - הדרך הבטוחה להצלחה
היסוד המרכזי החוזר בשני סיפורי הסיום: מי שהולך עם השם יד ביד, בלי "עיגול פינות" ובלי פלפולים לעקוף את ההלכה - רק מרוויח ולעולם אינו מפסיד. אם ההלכה אומרת שאסור - זה אסור, וכל ה"אבל" מתבטל. הדבקות באמת ההלכתית ללא פשרות מביאה סייעתא דשמיא והצלחה.
מעשה בסבטא בן אלס ועבודת פעור (גמרא)
הגמרא במסכת סנהדרין מספרת על אדם שהתאפק זמן רב, ובהזדמנות שניתנה לו "עבד" את הפעור בדרך מבזה. כל הכומרים מחאו לו כפיים ואמרו שלא היה אדם שעבד את הפעור כמותו מעולם. הסיפור ממחיש את מהות העבודה הזרה הזו, שכל עניינה ביזוי וזלזול.
ההלוואה שהצילה ילדה חולה
אברך נזקק בדחיפות להלוואה גדולה, ויהודי התלבט אם להלוות לו על אף החששות. לבסוף החליט להלוות. באותם ימים נמצאה בעיה רפואית בבתו התינוקת של המלווה, וכשהתפלל וזכר את זכות החסד שעשה - התבשר בנס שכמעט כל הבעיה נעלמה ואין צורך בניתוח. הסיפור מלמד עד כמה כל מעשה טוב משפיע ויקר בעיני השם.
המוס החלבי בשבת חתן
סבתא הכינה קינוח חלבי לשבת חתן ואושפזה בבית חולים בטרם הספיקה להזהיר את המשפחה. משנודע החשש שיאכלוהו אחר החמין ויכשלו בבשר וחלב, ביקשו היתר לשלוח גוי. הרב משה שאול קליין סירב להתיר איסור שבות עבור חומרה, ולימד שמי שהולך עם השם יד ביד רק מרוויח. ואכן, בסופו של דבר התגלגלו הדברים מאליהם - בני המשפחה לא הגיעו כלל למוס באותה סעודה, ולא נכשלו.
החילוץ מן המסגד בצרפת
רב המבקר בקהילה בצרפת נדרש לחלץ בן שהצטרף לקיצונים ונמצא בעיר מוסלמית עוינת, בתוך מסגד. בהשראת סבו שלימדו שמי שהולך עם השם יד ביד לא יאונה לו נזק, נכנס בלבושו היהודי המלא, התעמת עם השייך, וקיבל אתגר לחלץ יהודים שיהיו כמותו. בקריאת "שמע ישראל" קמו עשרות צעירים ויצאו עמו, ושלושים מהם הוטסו לישראל וחזרו בתשובה. הסיפור מבטא שמי שהולך עם השם יד ביד מעולם לא מפסיד.
ביקשו חז"ל לקבוע, במקום פרשת ציצית, את פרשת בלק בקריאת שמע. ומפני מה לא קבעו? אומרת הגמרא: מפני טורח ציבור. למה? במקום לקרוא פרשת ציצית, שזה כמה פסוקים, עכשיו תצטרך לקרוא את כל פרשת בלק, שהיא ארוכה מאוד.
ולמה רצו לקבוע אותה? יש כמה סיבות: או בגלל הפסוק "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", או בגלל הפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", כי כתוב בקריאת שמע גם "בשכבך ובקומך" - כך הגמרא אומרת.
אבל ראיתי שמסבירים פשט נפלא ביותר. חז"ל רצו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע של כל יום, גם בשחרית וגם בערבית, שכל יום נקרא פרשת בלק. למה? כי בבלק כתוב "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" - אלוקים לא ראה שום עוונות שעם ישראל עשו.
מה לא ראית? תחזור אחורה. לא לפרשת בראשית, אלא בחומש שלנו - תחזור כמה פרשיות. אתה יודע מה היה? היו "מתאוננים", היו "מתאווים". אחר כך הגיעו המרגלים. אחר כך איזו גזרה נוראה. ואחר כך מה היה? קורח. ואחרי קורח היו הנחשים השרפים בפרשת חוקת, ומי מריבה. כל זה קרה! ואחרי כל מה שראית, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", לא ראה כלום.
אם היית אומר את זה בפרשת בראשית - טוב, כי באמת שם אין מה לראות. "לֹא הִבִּיט" כי באמת אין כלום. אבל פה אתה רואה מיליון ואחד עוונות, והתורה אומרת "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל". אלוקים רואה את הנשמה שבתוך הבן אדם, לא רואה את הכישלונות שלו. את הכישלונות של הבן אדם אלוקים לא רואה. ואת זה חז"ל רצו לקבוע גם בשחרית וגם בערבית, יום־יום: גם אם נפלת, מאיפה שהיית, אלוקים לא מסתכל. קום עוד פעם, תתחזק. אל תישאר איפה שהיית.
כדרך אגב, השבוע זה גם ההילולא של האור החיים הקדוש, אז אני מזכיר את זה. כותב האור החיים: ולמה באמת "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב"? אחרי הכל היה אוון, אחרי הכל היו עוונות. התורה סיפרה שהיו עוונות. אז אומר האור החיים הקדוש, שהתורה אומרת "כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ".
ויש לנו גמרא שאומרת שאפילו שואל, שהוא חייב גם באונסים - אם בעליו עמו, פטור מלשלם. אז "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, לֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" - למה? כי ה' אלוקיו עמו, וזה נקרא "בעליו עמו". בעליו עמו - פטור מלשלם. לכן לא הביט, לא ראה שום דבר.
ולכן גם אישה ששברה כלים בבית - כותב הרמב"ם - פטורה מלשלם. למה פטורה מלשלם? שמכיוון שבעלה משועבד להביא לה אוכל הביתה, ממילא היא נקראת "בעליו עמו". בעליו עמו - פטורה מלשלם על הצלחת ועל הכוס שהיא שברה.
טוב, אבל אומר הגאון הרוגצ'ובר: כל מה שאמרנו ש"בעליו עמו" - זה פוטר אותך רק מגניבה וגזלה, אבל לגבי פשיעה, בגמרא זה ספק. שתי דעות בגמרא, האם "בעליו עמו" פוטר גם בפשיעה או לא.
מה המחלוקת ביניהם? הרי התורה כתבה שלוש פרשיות: שומר חינם, שומר שכר, שואל. כשכתוב בשואל "בעליו עמו", האם מקרא נדרש רק לפניו - לגבי שומר שכר, שזה גניבה ואבדה - או שמקרא נדרש גם לפני פניו, גם לגבי שומר חינם, שבו הפשיעה? על זה הגמרא מביאה שתי דעות.
אומר הרוגצ'ובר: יש לנו פסוק מברית בין הבתרים שמקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו. למה? כתוב "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". הארבע מאות שנה - על מה זה חוזר? על "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", או על "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ"? אם אתה אומר שעל "ועבדום ועינו אותם", אז צריך שבמצרים יהיו ארבע מאות שנה. אם אתה רואה בתכלס שבסוף היו רק מאתיים ועשר - סימן שהארבע מאות נדרשו לפני פניו, לא על "ועבדום ועינו אותם" אלא על "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
לפי זה נפלא: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" - לא בגניבה, לא באונס, גם לא בפשיעה. למה? כי ה' אלוקיו עמו. מי אמר לך את זה? הפסוק הבא: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם". אם אתה רואה ש"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", סימן שהמקרא נדרש גם לפני פניו, ולכן באמת גם בפשיעה "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב". פלא פלאים. כך מביא האור החיים הקדוש בתוספת של הרוגצ'ובר.
בסוף הפרשה גם כן מוזכר חטא של בעל פעור. אין לנו הבנה בחטא הזה. אין לנו הבנה, כמה שאנשים מנסים לרדת לעומק ולקרוא לזה שם של עבודה. זו עבודה שהיא זרה, אבל זו עבודה.
כמו שהגמרא במסכת סנהדרין מספרת על אותו אדם שלקח גוי אחד, ואמר לו אותו גוי: "תחכה לי פה, אני צריך ללכת לעבוד עבודה זרה." בקיצור, כשהוא חזר, אמר לו: "תגיד לי, במה עובדים את העבודה הזאת?" הוא אמר: "אנחנו נפנים לפניה." אמר לו: "מה אתה מדבר?! באמת? בוא, אני כבר שבועיים מתאפק, בוא אני הולך עכשיו, בוא תראה." הלך - אומרת הגמרא - ונפנה לפניה, וכל הכומרים מחאו לו כפיים: "לא היה אדם שעבד אותה מעולם כמו שהיהודי הזה עבד אותה."
תשמע, אבל יש גבול. כמה שאתה יכול לקרוא לזה עבודה - זו עבודה. איזו עבודה יש בתוך הבעל פעור הזה? הבעל פעור בא להגיד לך: "אדוני, המעשים שלך לא שווים שום דבר, אל תתייחס. אתה בן אדם זול, אין לך שום חשיבות." זה כל המושג של בעל פעור. הבעל פעור בא להגיד לך שהמעשים שלך לא משפיעים, לא עושים שום דבר. "תראה איזה בן אדם, תראה איזו טינופת יוצאת ממך - סימן שמה שאתה עושה לא משפיע בבריאה." כך מסביר החתם סופר את העבודה שקוראים לה עבודת בעל פעור.
סיפר איזה יהודי אחד: הייתי בכולל, ראיתי את אחד האברכים שלא כל כך נראה במיטבו. ניגשתי אליו, שאלתי אותו: "מה קורה? למה אתה לא נראה שמח כמו כל הפעמים?" אמר לי: "תשמע, אני צריך דחוף ממש - אולי עד מחר בבוקר - הלוואה של שלושים אלף שקל. אין לי מאיפה להשיג. למי לא פניתי? אין לי מאיפה להשיג."
חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שיש איזה אברך בכולל שצריך הלוואה. היא אמרה: "צריך הלוואה? אבל מי נותן הלוואה של שלושים אלף שקל? אתה בטוח שהוא יחזיר לך את זה? יספר לך סיפורים. אתה יודע, אין לנו כסף, אני יודעת מה יכול להיות." אמרתי לה: "טוב, את צודקת, יש כיוון. אבל אחרי הכל, בן אדם נמצא בצרה. אולי אפשר לעזור לו? אני אלך להתפלל עכשיו ערבית, ואחר כך אחזור ונראה מה אפשר לעזור לאברך הזה."
חזרתי ואמרתי לאשתי: "מה את אומרת? אולי חשבת משהו?" היא אומרת לי: "נראה לי שתלך על זה. ההרגשה הטובה שלי - תלווה לו." התקשרתי לבן אדם ואמרתי לו: "יש לי הלוואה להלוות לך, שלושים אלף שקל." הוא שמח מאוד, ובבוקר הבאתי לו את כל הכסף, שלושים אלף שקל. ספרתי לו, והוא מאוד מאוד שמח. אמר לי: "בעזרת השם, עוד חודש אני מחזיר לך את הכסף."
מה שקרה ביני לביני, הוא מספר: לאשתי יש לנו בת בת שנה. הלכה לטיפת חלב, והמטפלת שם אומרת לה: "תראי, לא נראה לי טוב, הילדה הזאת לא נראית לי טוב. אני מפנה אותך לרופא מומחה, תפני אליו." באמת, למחרת נקבעה פגישה, והרופא ראה את הבת ואמר לה: "את צודקת, יש בעיה. צריך לפנות תור לרופא בבית חולים, ומשם נראה איך נתגלגל." הזמינו את התור, ואולי עברו איזה עשרים ימים, הרופא עושה בדיקה.
כשאשתי הלכה לעשות את הבדיקה בבית חולים, אני אמרתי: "ריבונו של עולם, תרחם עלינו. אם חס ושלום יש דבר כזה, זה ניתוח קשה מאוד, ומי יודע את ההשלכות של הניתוח אחר כך. אם אתה יכול, ריבונו של עולם, רחם עלינו. זכות החסד שעשיתי עם היהודי הזה - תרחם עלינו, תעשה איתנו חסד." אשתי הלכה, ואני מחכה בבית עם הילדים. אחרי כמה שעות אשתי מתקשרת: "נס! נס! הרופא אמר שזה נכון שנראה שיש פה בעיה, אבל כמעט תשעים אחוז מהבעיה נעלמה. נעלמה הבעיה, לא צריך שום ניתוח, זה יעבור והכל יסתדר."
אמרתי לעצמי: החסד שהתלבטנו האם נעשה אותו או לא - בסוף החסד הזה הביא עלינו השפעה כזאת גדולה. כל זה כדי ללמד אותנו: תדע לך שמה שאתה עושה, המעשים שאתה עושה - אתה אומר לי "אני יכול להשפיע? נראה לי שהמעשים שלי לא משפיעים, אני בן אדם שלא נראה לי שיש לי סיפורים עליי" - אז תדע שכל מעשה שאתה עושה מאוד מאוד יקר בעיני השם. למה זה מאוד יקר? כי כל מעשה משפיע בבריאה. ואם אתה מרגיש שזה לא משפיע - זה בעל פעור. העבודה של בעל פעור היא להגיד לך שמה שאתה עושה לא שווה שום דבר.
בהמשך הפרשה, אומר בלעם לבלק: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". עכשיו תראה, במילה "לא אוכל" יש שתי משמעויות. ניקח כדוגמה:
אחד אומר לשני: "אתה יודע מה? אני מוכן לתת לך אלף דולר בתנאי שתלך לראש העיר ותיתן לו איזו סטירה מצלצלת בפני כולם." אומר לו: "אני לא יכול, אני לא יכול." טוב, בא אליו שוב: "אני מוכן לתת לך אלפיים דולר אם תרים עכשיו את כל המקווה." "תשמע, אני לא יכול."
מה ההבדל בין "אני לא יכול" על זה ל"אני לא יכול" על זה? ה"לא יכול" השני - הוא באמת לא יכול. גם אם ירצה, הוא לא יכול. ה"לא יכול" הראשון - זה לא נעים לו. הוא יכול, אבל זה לא נעים. מה הנפקא מינה? אם תשים חבילה גדולה, תראה שהוא כן יכול. אם תשים חבילה גדולה הוא יכול, יסתבך קצת, אבל הוא יכול. זה כל הנפקא מינה.
בלק חשב שכשבלעם אמר לו "אני לא יכול", הכוונה כמו ה"לא יכול" הראשון - "אני לא יכול, אבל אני יכול". לא ולא. "אני לא יכול לעבור את פי ה'." כשיש את פי ה', אי אפשר לעבור.
אני מסיים בסיפור שקרה לפני כמה חודשים, אולי משהו כזה. שמעתם אותו כבר מן הסתם, אבל אני אתחזק ביחד אתכם. זה סיפור שתמיד אני מתחזק ממנו.
הייתה איזו משפחה שעשו שבת חתן באשדוד. האישה שעשתה את שבת החתן הזמינה את כל המשפחה הגדולה. ביקשו מכל אחד שישים יד - זה יכין סלט, זה יכין כך, זה יכין כך - כל אחד הכין. והסבתא אמרה שהיא תכין את הקינוחים. וכשהסבתא מכינה קינוחים - מספר אחד! באמת, סבתא מכינה משהו משהו. הסבתא הכינה כל מיני עוגות, והכינה גם מה שקוראים לזה "מוס" - לא יודע מה זה מוס, אבל קוראים לזה מוס. הכינה את המוס הזה חלבי, שם שוקולד לבן חלבי, שיהיה טעים ומשובח מאוד. והיא אמרה: "כשאני אהיה שם, אני אגיד להם לאכול את זה לפני החמין."
אבל אלוקים חשב אחרת. הסבתא ביום חמישי לא הרגישה טוב, המצב לא היה טוב. הביאו מישהו מהצוות, ואמר: "במצב כזה צריך להתפנות לבית חולים." אז פינו אותה לבית חולים "מעייני הישועה". שני הילדים אמרו לה: "אמא, אנחנו נשארים איתך בבית חולים, אנחנו לא הולכים לשבת חתן, אנחנו נשארים איתך שתהיה לך הרגשה טובה."
איך שנכנסה שבת, פתאום היא אומרת: "וואו! שכחתי להגיד להם שהמוס הזה חלבי! עכשיו לך תדע, יאכלו את זה אחרי החמין, יאכלו בשר וחלב. מה עושים?!" אמא אומרת: "אני לא עושה קידוש, אני לא עושה כלום, אתם תמצאו לי פתרון. מה עושים? אני אכשיל את כל המשפחה שלי, את כל האנשים שיאכלו בשר וחלב?!" אמרו לה: "אמא, אל תדאגי, אנחנו נסדר את הדבר הכי טוב שיכול להיות."
הם ירדו למנהל של בית חולים "מעייני הישועה", הרב נתן רוטשילד. סיפרו לו את כל הסיפור: "תשמע, כך וכך, יש פה בשר וחלב ועניינים, מה אתם רוצים שנעשה? תראה, יש לך פה מלא עובדים גויים. אנחנו מוכנים לשלם כל כסף שבעולם. אחד הגויים ייקח אוטו, ייסע לאשדוד ויגיד למשפחה שיש חלה חלבית. זהו, זה מה שאנחנו רוצים."
אמר להם נתן רוטשילד: "תשמעו, יש רב לבית חולים. אם הרב מאשר את זה - בסדר. אם הרב לא מאשר - אז לא." "מי זה הרב?" "הרב קוראים לו הרב משה שאול קליין שליט"א." הלכו אליו, הוא היה באמצע התפילה, חיכו לו עד אחרי התפילה, וסיפרו לו את כל הסיפור. אמר: "אני לא מבין אתכם. איך אתם רוצים שאני אעבור איסור דרבנן, להגיד לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא, כדי להציל אנשים מלאכול בשר וחלב?" אמרו לו: "תעזוב את האנשים שיאכלו בשר וחלב, אבל האמא - אם אמא תדע שאכלו בשר וחלב, האמא תהיה מאוד חולה." אמר להם: "אני לא יכול דבר כזה להתיר."
סחו איתו, אמר: "תשמעו, תראו, הרמ"א כותב שלפי מנהג אשכנז אפשר לאכול חלב אחרי בשר אחרי שעה. מעיקר הדין אפשר לאכול אחרי שעה, נהגו להחמיר שש שעות, אז זה רק להחמיר. תראו, אחרי החמין מן הסתם יהיו דברי תורה, יהיו שירה, ובין החמין למוס יעבור שעה. איך אני יכול להתיר לעבור איסור שבות בשביל איזו חומרה?" אמרו לו: "כן, אבל אתה יודע, חומרה - מה חומרה? אבל הסבתא חולה!" "תגידו לסבתא ששלחנו איזה גוי, שהיא תהיה רגועה." "מה לעשות, תגידו ששלחנו? כן, אבל במוצאי שבת יתקשר אחד הנכדים ויגיד לסבתא: 'איזה מוס, משהו משהו!' 'נו, מתי אכלתם אותו?' 'אחרי החמין.' נו, הסתבכנו עכשיו: גם אתם שקרנים, וגם אכלתי בשר וחלב. מה עושים?"
אמר להם הרב משה שאול קליין: "אני רוצה להגיד לכם משהו. אני בשאלות עברתי הרבה בחיים, הרבה שאלות. אני ראיתי שמי שהולך עם השם יד ביד - רק מרוויח. מי שהולך עם השם יד ביד לא מתבלבל. אם ההלכה אמרה שאסור - זה אסור. אבל יש מלא 'אבל' - אולי ככה, אולי ככה. אין 'אבל'! הכל מתבטל. אם אתם הולכים עם השם יד ביד, אתם תראו רק הצלחה. ואני רוצה להתקשר אליכם במוצאי שבת לשאול אתכם מה קרה."
באמת, במוצאי שבת הוא התקשר ושאל אותנו מה היה. אמרתי: "שאל, כבוד הרב, באמת כמו שהרב אמר: אכלו חמין, היו דברי תורה. מסתכלים בשעון, רואים אחת וחצי, אמרו: 'אחת וחצי, בוא נתפלל מנחה.' 'מה מנחה? והסבתא הכינה קינוחים!' 'אין מקום איפה להכניס, נתפלל מנחה.' אחרי מנחה הלכו להתפלל, אמרו: 'זהו, גמרנו, אחרי מנחה הולכים לישון.' אחרי מנחה אין מה להמשיך, זהו. בעזרת השם בסעודה שלישית, ובסוף אכלו את זה בסעודה רביעית."
אבל למדנו יסוד גדול: מי שהולך עם השם יד ביד - יד ביד הולך עם השם, בלי פלפולים. אם כתוב בהלכה שאסור - זה אסור. "תשמע, אבל אם אני אעשה ככה זה יוצא ש..." - אין! כתוב שאסור, זה אסור.
סיפר את זה יהודי אחד: יש לנו קהילה גדולה בצרפת. אני גר פה בארץ, ונוסע לשם פעמיים בשנה, להיות שבועיים שם בקהילה - כמעט חודש אני בצרפת: שבועיים בקיץ ושבועיים בחורף, בערך אני נמצא שם. השנה ידעתי שיש הרבה מה לעשות. המתקשרים אליי מסבירים שיש הרבה ענייני קהילה, יש הרבה שאלות. ואני הגעתי לקהילה.
איך שהגעתי, מישהו בא ואמר לי: "הרב, אני רוצה לפגוש אותך עכשיו דחוף." אמרתי: "טוב, מה כל כך דחוף?" אמר: "אני רוצה לספר לך. יש לנו אישה אחת מהקהילה, שהבן שלה, בגיל שמונה עשרה, עזב את הדת. לא רק שעזב את הדת - הלך לאיזו עיר בצרפת, לא יודע איך אומרים אותה, עיר בצרפת שרובה מוסלמים. והוא החליט להיות הקיצוני הזה, מאנשי הדאעש, ושם הוא מקבל מוסר, ומשם לוקחים אותו לאפגניסטן. ושם הוא יישאר. אם אתה יכול..." האמא אומרת: "מה לעשות?"
אני אמרתי לאמא שכבר אין מה לעשות. כאילו, מה יש לעשות בכלל? כמעט אי אפשר להיכנס לעיר הזאת. זו עיר שמשטרה וכבאות לא נכנסים, ואם נכנסים - לא יוצאים. אין מה להיכנס. ועוד צריך להיכנס לתוך המסגד שלהם - איך אני אעשה דבר כזה?
אני גדלתי אצל סבא שלי, וסבא שלי לא פחד מאף אחד בעולם. וסבא שלי כל הזמן אמר לי: "תדע לך כלל בחיים - מי שהולך עם השם יד ביד, ולא זז ממה שהשם אומר, לא יאונה לו שום נזק. שום נזק לא יאונה לו. כל אלו שאתה רואה שקוראים את הקלות - זה כי הם מעגלים פינות. הם מעגלים פינות. מי שהולך עם השם יד ביד, לא קורה לו שום דבר." אני מסבא שלי למדתי.
שפה ערבית התקשרתי לאמא, שאלתי אותה איפה נמצא הבן. היא אומרת לי: "בעיר הזאת, במסגד." לקחתי אוטו, נסעתי לעיר הזאת. אני לא התחפשתי - פשוט הייתי עם כובע, עם פֵּאות וציציות בחוץ. הגעתי לעיר, הסתובבתי, ראיתי איזה מקום יפה מאוד, גדול, ענק. שאלתי מישהו בערבית: "איפה המסגד?" אומר לי: "פה, הבניין היפה הזה."
נכנסתי. אני נכנס, ואני רואה שם את השייך שלהם הגדול, נותן להם דרשות איך אנחנו נשחרר את העולם מיד הכובשים, הישראלים, הכובשים של העולם, ומיד אירופה ומאמריקה. והוא נותן להם מוסר. עכשיו, שם כולם לבושים אותו לבוש, כולם השיער שלהם קצוץ. ואני מסתכל ומתפלא איך אף אחד מהשומרים לא עצר אותי, איך נכנס פה בן אדם עם פאות, עם כובע וציציות, נכנס לתוך המסגד.
טוב, אני רואה שהשייך הזה מסתכל עליי, אומר לי: "למה באת לפה?" "אני שמעתי שאתה מפיץ דעות חזקות מאוד, אתה רוצה להפיץ את זה בכל העולם. אז תדע לך שאני בן אדם שנמצא בכל העולם, אני רוצה לשמוע אותך כדי להעביר את כל המידע לכל העולם." איך הוא שמח שהוא שמע את זה ממני! מאוד שמח.
טוב, הוא התחיל לדבר: מה זה הכובשים האלו. אני מרים את האצבע: "אני יכול גם לשאול שאלות?" אומר לי: "בטח, אתה יכול לשאול שאלות." נו, מה השאלה? על כל דבר שאמר - עקצתי אותו.
עכשיו אני מחפש לראות את היהודי הזה, לראות איזה אחד מתוך הכל. היו שם איזה מאה בחורים צעירים, ואני צריך לחפש מתוכם את הבן הזה, יהודי אחד. אני מחפש - נראה לי שזה זה, ראיתי אחד לפי העיניים שלו, אמרתי: "אולי זה, נראה לי יהודי." הוא מדבר, ואני פה עוקץ אותו, שם אני נותן לו איזה משהו. מסכן, הבן אדם ראה שעשיתי אותו ללעג ולקלס.
אחרי שגמרתי, הוא אמר לי: "תגיד לי" - מדבר איתי צפוף - "למה באת לפה?" אמרתי לו: "יש פה יהודי אחד שאני צריך לקחת אותו. יהודי - זה עם של ספר, זה עם שמקיים תורה ומצוות, זה עם שקיבל מאלוקים דרך בחיים. אני רוצה לקחת אותו." אומר לי הבן אדם: "היהודי שאתה מכיר - הוא לא יהודי כזה, זה יהודי שבגנב, הוא לא שומר תורה ומצוות, והוא לא עושה שום דבר." אמרתי לו: "תגיד, ואם בסוף אותם היהודים האלו יהיו כמוני, יהיו רבנים - אני אקח אותם ואני אסביר להם?" אמר: "אם יהיו כמוך, תיקח אותם. יש לך שלוש דקות לקחת אותם."
אמרתי: "שלוש דקות?" לפני שהתחלתי... עליתי לבימה, אמרתי: "מה אני אגיד?" התחלתי לצעוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד!" אמרתי להם: "יהודים, בואו נעלה לירושלים, בואו נתחזק, בואו נישאר יהודים גאים!" פתאום, אחד יוצא מפה, אחד יוצא משם, אחד יוצא. שלושים לקחתי! שלושים יהודים לקחתי אותם מיד לעיירה שלנו, הזמנתי להם טיסה באותו יום לישראל, דאגתי שבישראל יכניסו אותם לכל מיני מוסדות. כולם חזרו בתשובה. כולם חזרו בתשובה, כולם התחתנו כבעלי תשובה.
אתה יודע, ברגע שאני נכנסתי לתוך המסגד, ידעתי שמי שהולך עם השם יד ביד מעולם לא מפסיד. מעולם לא מפסיד. בן אדם צריך לדעת: איפה שאתה נמצא, בורא עולם מכניס אותך לכל מיני ניסיונות - אל תתבלבל. ככל שתהיה חזק, אתה רק מצליח.
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו. אמן ואמן.