שיעור 151
שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...
שיחת תשעה באב תשפ"ו
רעיונות מרכזיים
האשם היחיד בחורבן: השליח
הבן איש חי מחדש ש"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" מכוון לאדם אחד בלבד - השליח, שנשלח להביא את קמצא והביא את בר קמצא. לא הגביר ולא בר קמצא נושאים באחריות המרכזית, אלא מי שלא הקשיב היטב ולא קיים את שליחותו כפי שנצטווה. מכאן שאדם בודד יכול לגרום לחורבן עולם.
עוצמתו של אדם אחד - לשני הכיוונים
אם אדם אחד יכול להחריב את ירושלים, הרי שגם ההפך נכון: אדם אחד יכול לבנות אותה. הרב מדגיש שאין צורך במהפכה כלל־ישראלית. די בשניים שמתחזקים כדי לחולל מהפך עולמי שלא ניתן לתיאור.
אין אדם יודע את השלכות מעשיו
חוט השדרה של השיחה: מעשה קטן ובן־רגע - חיבוק, הרמה על הכתפיים, מילה של השפלה - עשוי להצמיח דורות שלמים או להרוס חיים שלמים. האדם פועל בלי לראות את הרשת הנפרשת ממעשהו, ולכן חובה עליו לזהירות ולערנות מתמדת.
חומרת הבושה
בושה אינה פגיעה רגעית אלא פצע שנושא אדם עשרות שנים. הרב מדגים כיצד רגע אחד של השפלה בפני כיתה עיצב אדם כ"שבר כלי" עד לנישואיו, ומזהיר שגם בתוך הבית - בביוש ילד שבירר משהו - מופעל אותו כוח הרסני עצמו.
המחלוקת ככלי המחזיק את השלום
חז"ל אמרו שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. שואל הרב מהו הכלי המחזיק את השלום עצמו, ומשיב: המחלוקת. השלום אינו נוצר כשהכול נעים ומסתדר, אלא דווקא במקום החיכוך - מול השכן המציק, מול מה שאינו הולך - ושם נקנה כל עולמו של אדם.
ויתור אמיתי הוא רק כשקשה
כל אדם מכריז על עצמו כוותרן, אך הוותרנות נבחנת רק כשיש באמת על מה לוותר וכשהאדם משוכנע שהצדק עמו. הרב ממחיש זאת בחזרה הביתה במוצאי תשעה באב אל שולחן ריק: דווקא שם, ולא בשולחן ערוך כהלכתו, מתחילה כל העבודה וכל הברכה.
"לחנך אחד את השני" - ההנחה שמחריבה בתים
הרצון לחנך ולסדר את הזולת הוא שורש הבעיה. הרב בן ציון אבא שאול הורה למקיים מצוות תוכחה שדי בקריאת ההלכה בקול, ובכך מסתיימת חובתו - ואילו אנחנו מסרבים לקבל זאת, כי אנו רוצים תוצאה. מכאן צומחות הנחות שאדם בונה עליהן בניינים ובסופן הורס את עולמו, בטענה שנהג "לפי ההלכה".
הלכה כפשוטה - בלי להכניס בה את הרגשות
יש מצווה לשמח את האישה בחג, ולכן הרב בן ציון אבא שאול הכין מנגל לאשתו בראש השנה, אף שהדבר צורם לתחושת "יום הדין" של הציבור. הרב מלמד שאנו מכניסים מיליון רגשות לתוך ההלכה ומבלבלים אותה, בעוד שהעבודה היא לקיים את המצווה כפשוטה.
ביזוי תלמידי חכמים - סכנה שאין לה רפואה
הרמב"ם כותב שלא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים. הרב מזהיר שדווקא מי שלומד תורה עלול, מתוך תחושת ידיעה, להיכנס לזלזול בתלמידי חכמים ואף לגדר אפיקורס - היחיד שהחפץ חיים מתיר, ואף מצווה, לדבר עליו לשון הרע.
ערנות למצוקת הזולת כמבחן ללימוד התורה
רבני הישיבה שקלו לסגור את ישיבת מיר משום שאף בחור לא התלווה לחברו שנלקח בלילה על ידי שוטרים. התורה אמורה לעדן את לומדיה, וכשאין היא מולידה ערנות למצבו של הזולת - עצם ערכו של הלימוד עומד בסימן שאלה.
מילוי התפקיד כאחריות קיומית
לכל אדם יש תפקיד בחייו, ואותו שליח בסיפור קמצא ובר קמצא נכשל דווקא בזלזול בתפקיד שנראה שולי. הרב מסיק שהתייחסות רצינית לתפקיד - כל תפקיד - היא עצמה מניעת אסון.
הטוב חוזר אל עושהו
החסד שנעשה מתוך מאמץ, ואף מתוך רצון ראשוני לסרב, מתגלה בסופו כהצלה של העושה עצמו. הנוסעת שהסכימה להעביר מכונה כבדה גילתה שהמשקל שהכביד עליה הוא שייצב את הרכב והציל את חייה ואת חיי בעלה.
הסיפורים בשיעור
האב ששילם שלוש מאות אלף שקל
בהמשך לשיחה במוצאי שבת שעברה, מוסר הרב שאותו אדם - המוכר לקהל, ושמו לא הוזכר משום כבודו - אמר לו בעצמו ששילם שלוש מאות אלף שקל כדי להוציא את בנו ממה שעבר בישיבות. הרב מתקן בכך את הסכום שנדפס בעלון, שנקב בעשרות אלפי שקלים.
החיבוק שהשאיר את הרב דוד בצרי בישיבה
יהודי ששמע שיחה של המקובל הרב דוד בצרי שליט"א סיפר לרב את ששמע מפיו: כשנרשם לישיבת פורת יוסף היה קטן ורזה בין בחורים גדולים, והחליט לעזוב בתוך שעה. בחור גדול חיבק אותו, אמר לו "אתה משלנו, אני שומר עליך" - והוא נשאר. כל מה שיש לו היום, אמר, מקורו באותו חיבוק.
ההקפה השישית בוויז'ניץ
מתוך ספרו של הרב אהרן טויסיג שליט"א "כבודם של ישראל": נער מתל אביב הגיע עם אמו לשמחת תורה בחסידות ויז'ניץ בבני ברק, לבוש טריקו אדום ומכנסי ג'ינס בין כולם. אברך אחד ליווה אותו, הושיב אותו לצד סידור פתוח, ובהקפה השישית - כשכל האבות הרכיבו את ילדיהם - הרכיב אותו על כתפיו ורקד עמו. האם, שצפתה מעזרת נשים, החליטה באותו רגע לחזור בתשובה, מכרה את הדירה בתל אביב ועברה לבני ברק. הבן נכנס לחסידות, נשא את בת אחד מחשובי החסידות, והיום הוא סבא לקרוב לשבעים נכדים.
הבושם שנשבר והשידוך שנטווה משמיים
אברך מספר שכילד ביישו אותו מלמדו בפני כל הכיתה בשאלה "מי רוצה לשבת לידו". יומיים לאחר מכן נשבר בושם יקר בביתו, האשמה הוטלה עליו אף שלא היה אשם, והוא ספג מכות קשות שעיצבו אותו כשבר כלי עד לנישואיו. ארבע עשרה שנה לאחר נישואיו פגש בחתונה את חברו של אחיו הגדול, שהודה כי הוא ששבר את הבושם במשחק כדור - והתברר שאותו אדם נשוי לבתו של אותו מלמד, וסובל ממנו השפלות. הבין המספר כיצד הזמין בורא עולם את שני פוגעיו לפונדק אחד ושידך ביניהם.
התוכחה לפי הרב בן ציון אבא שאול
יהודי בא אל הרב בן ציון וסיפר שאשתו עוברת על הלכה מפורשת בשולחן ערוך. הורה לו הרב להמתין שבועיים עד שיירגע, ואז לפתוח את השולחן ערוך ולקרוא את ההלכה בקול - ובכך מסתיימת חובת התוכחה, גם אם לא תשמע. הרב איתן מעיד שסיפר סיפור זה עשרות פעמים, ושאיננו "הולך" לנו, משום שאנו מבקשים לחנך ולא רק לקיים.
המנגל של הרב בן ציון אבא שאול בראש השנה
הרב בן ציון אבא שאול היה עורך על האש לאשתו בראש השנה, משום שהיא אהבה זאת ויש מצווה לשמח את האישה בחג. הרב איתן מנגיד זאת לאברך בן זמננו שמעשה כזה היה מוציא אותו מכלל הציבור, ומצטט את דברי הרב אלישיב שאילו היה על מי לברך "שחלק מחכמתו ליראיו" בדור זה - היו אלו הרב מטשעבין בגיל שמונים והרב בן ציון אבא שאול בגיל ארבעים.
בקשת המחילה בציון הרב שלמה שמשון קרליץ
הרב מנחם שטיין סיפר על תלמיד חכם שסבל שנים ממחלה למחלה. מבקר שזיהה אותו גילה שבעבר, בדין תורה אצל הרב שלמה שמשון קרליץ זצ"ל, לא סבל את הפסק שנפסק לחובתו וצעק וביזה את הדיין. הרב שטיין אסף עשרה אנשים ונסע לציון שבפוניבז' לבקש מחילה. כשבוע לאחר מכן התאזן מצבו, וכשבועיים לאחר מכן השתחרר מבית החולים במה שהרופאים הגדירו כנס רפואי.
הבחורים שלא התלוו לחברם - ישיבת מיר
בחורי הישיבה חזרו בלילה לפנימייה בחושך, נרדפו על ידי שוטרים רוסים, ואלה דרשו תעודות זהות. לרב שלמה שמשון קרליץ לא הייתה תעודה במקום, והוא נלקח לבדו עם עשרה שוטרים - ואף בחור לא התלווה אליו. למחרת התכנסו הרבנים ואמרו שאם לימוד התורה אינו מעדן את הבחורים עד כדי כך, אין הוא שווה כלום ויש לסגור את הישיבה.
המכונה הכבדה שהצילה חיים
בנופש נשים בצפון נאלצה אחת המשתתפות לשוב לבני ברק בדחיפות. משתתפת אחרת ביקשה ממנה לאסוף בדרך מכונה כבדה מאוד ממושב ולהעבירה לביתה. אף שרצתה לסרב, הסכימה מתוך מחשבה שאישה מבקשת חסד. בנסיעה במהירות תשעים ניתק הגלגל הימני ועף, והרכב נעצר מבלי להתהפך. בוחן המשטרה קבע שאין מציאות כזאת, ומצא שהמכונה הכבדה בתא המטען היא שהעניקה לרכב שיווי משקל. התברר שהחסד שעשתה הוא שהציל את חייה ואת חיי בעלה.
תמלול השיעור
פתיחה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"
"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". כל שנה אנחנו מדברים על זה, שכמו ששני אנשים החריבו את ירושלים, כך אם יהיו שני אנשים שיתחזקו - הם יכולים לבנות את כל ירושלים. לא צריכים לעשות מהפך שלם בכל עם ישראל. לפעמים שני אנשים שמתחזקים ממש עושים מהפך עולמי שלא ניתן לתיאור.
אבל היום הבאנו את הבן איש חי. זה חידוש, זה משהו חדש. אומר הבן איש חי: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". אז מי אשם בכל הסיפור הזה? נחרבה ירושלים - מי אשם? אומר הבן איש חי: אחד אשם בכל הסיפור, רק אחד. מי זה האחד הזה? זה השליח.
אמרו לך: לך תביא את קמצא. מה, הוא לא שמע? מה קמצא ומה בר קמצא - יודע מה הוא שמע? הלך והביא את בר קמצא. אני לא מבין. אמרו לך להביא את קמצא, מה אתה מביא מישהו אחר? בגלל שהשליח הזה לא שמע, והוא לא קיים את מה שאמרו לו - על הבן אדם הזה, אומר הבן איש חי, נחרבה כל ירושלים. פלא פלאים.
אז יוצא לפי הבן איש חי שלפעמים בן אדם אחד, אחד, יכול לגרום שכל ירושלים תחרב. ויוצא לנו גם בשבילנו: לפעמים בשביל בן אדם אחד - אתה לא יודע מה בן אדם אחד יכול לעשות. איזו עוצמה יש לבן אדם אחד.
סיפור החיבוק בישיבת פורת יוסף
במוצאי שבת שעברה סיפרנו כמה סיפורים, והרב ישורון בעלון שינה את המחיר. הוא כתב שם עשרות אלפי שקלים, אבל הבן אדם בעצמו - אתם מכירים, כולם מכירים אותו פה, רק אני משום כבודו לא רוצה להזכיר את שמו - הוא אמר לי בעצמו: שילמתי שלוש מאות אלף שקל כדי להוציא את הבן שלי ממה שהוא עבר בישיבות, מהביזיונות שהוא עבר.
בקיצור, התקשר אליי יהודי אחד, שמע את השיחה והתקשר. אומר לי: אני רוצה לספר לך סיפור הפוך עכשיו - כמה לפעמים דבר פשוט יכול לעשות.
אומר לי: אני בעצמי הייתי בשיחה של הרב דוד בצרי שליט"א, המקובל, המקובל הגדול. הייתי שם בשיחה והוא דרש. מה הוא סיפר? הוא אמר שכשהוא היה בחור - לא יודע בן כמה, ילד, לא יודע אם כילד או כבחור - הגיע איזה רשם, ורשם אותו לישיבת פורת יוסף.
אבל אל תשאל: אני הייתי ילד, גם בגיל הייתי קטן, גם הייתי נמוך וגם הייתי רזה. הכול. הייתי בשפה שלנו כזה "ציפְלוֹן", משהו - נעלמתי בין כולם. פתאום אני נכנס לישיבה, אני רואה שם כולם גדולים, ג'בארים כאלו, ורק אני, אתה יודע, הציפלון הזה. אמרתי: לא מתאים לי להיות פה. מה אני אעשה פה עכשיו? החלטתי שאני נשאר פה עוד שעה ואני עוזב את הישיבה.
באמת כך היה. באתי לצאת - והגיע איזה בן אדם גדול אחד, בחור גדול, חיבק אותי, נעלמתי, נעלמתי בתוכו, נעלמתי כי הייתי ציפלון כזה. אומר לי: בוא, לאן אתה הולך? אתה משלנו. אתה משלנו, אני שומר עליך. והחלטתי שאני נשאר בישיבה.
אם יש לי משהו היום - זה מהחיבוק של אותו בחור גדול שחיבק אותי והשאיר אותי בישיבה. מי יודע מה יכול היה להיות אם לא הייתי שם.
בן אדם לא יודע לפעמים. כמו שאתה מבין שמעשה אחד, בן אדם אחד, יכול לגרום לכל חורבן ירושלים - תבין שלפעמים מעשה אחד שאתה עושה, אתה לא יודע את ההשלכות הנוראיות שיכולות להיות.
"כבודם של ישראל": ההקפה השישית בוויז'ניץ
אותו סיפור מספר הרב אהרן טויסיג שליט"א. יש לו ספר שנקרא "כבודם של ישראל". הוא מספר שיום אחד הגיעה איזו אישה ואמרה לבן שלה: יום שמחת תורה, בוא נלך בשמחת תורה - הם גרים בתל אביב - בוא ניסע לבני ברק. אולי יש שמחת תורה שם, זה משהו מכובד, גדול. בוא ניסע לבני ברק. לאן ניסע, לאן נלך? נלך לחסידות ויז'ניץ.
טוב, הגעתי לוויז'ניץ. אני מגיע עם טריקו אדום ומכנסי ג'ינס. ככה הגעתי, הגעתי מתל אביב, לא באתי מאיזה מקום. נכנסתי. באותו זמן האדמו"ר - לא זוכר את השם - ה"ישועות משה" זצ"ל, לא זוכר את השם הפרטי. הוא עשה את השולחן ואני סתם מסתכל. כולם שחורים פה, ורק אני עם חולצה אדומה.
הרגשתי לא הכי נעים, אבל אמרתי: בסדר, אמא שלי מחכה לי פה, מה אני יודע, אז אני פה. פתאום ניגש אליי איזה אברך מהחסידות, נתן לי יד, אומר לי: "בוא, בוא, אני אקח אותך למקום שתוכל לראות את האדמו"ר מאוד מאוד יפה". והוא שמר עליי כל הזמן, כל אותו טקס של החסידות - שמר עליי מאוד מאוד. דיבר איתי, הכול.
בבוקר אמא אומרת לי: "היום נלך למקום אחר". אמרתי לה: "לא אמא, אני בוויז'ניץ מאוד נהניתי, אני רוצה ללכת לוויז'ניץ, אני רוצה ללכת". טוב, אמא אמרה: "אתה רוצה ללכת לוויז'ניץ? תלך". לאמא לא הייתה כל כך נפקא מינה, ואני אלך.
נכנסתי לוויז'ניץ בבוקר לתפילה. איך שנכנסתי - הגיע אותו אברך. אותו אברך מגיע, הביא לי סידור, פתח את הסידור, ישב לידי, מראה לי בדיוק איפה מתפללים, מה עושים, כל דבר.
ואחר כך, אחרי סיום התפילה, הגיעו הקפות. שמחת תורה, הגיעו הקפות. נתן לי יד ואני רוקד איתו. עכשיו, אני בתור ילד לא מבין, אתה יודע - כולם רוקדים, כולם שחורים, ויש פה רק אחד שרוקד עם מישהו עם טריקו אדום וג'ינס. זה לא מתאים, אבל...
אבל כשהגיעה ההקפה השישית - זה היה הכי מוצלח שיכול להיות. בהקפה השישית כל ההורים הרכיבו את הילדים שלהם על הכתפיים ורקדו איתם. נו, מה עשה אותו אחד? לקח אותי, שם אותי על הכתפיים ורקד איתי. עכשיו אתה יודע, לרקוד ככה בתוך כל זה - זה לא הכי נעים, אבל זה מה שהיה.
אני יצאתי משם כשנגמרו ההקפות, אמרתי לאמא: "אמא, איזה כיף היה פה, איזה כיף להיות פה". אמא אומרת: "תשמע, כל מה שאתה אמרת, הכול היה בסדר, הסתכלתי עליך מעזרת נשים. אבל אתה יודע שכשאותו אברך הרים אותך לכתפיים ורקד איתך - החלטתי שזהו. אני ברגעים האלו החלטתי שאני עוברת לבני ברק, ואני רוצה לחזור בתשובה, ואני רוצה לרשום אותך לחסידות הזאת פה".
סיפר הבן אדם: ובאמת אמא מכרה את הדירה בתל אביב, קנינו דירה בבני ברק, הגענו לחסידות. נו, למי נלך? הלכנו לאדמו"ר. הלכנו לאדמו"ר ואמרנו שאנחנו רוצים להיות מהחסידים. עם טריקו אדום להיות מהחסידים - תשמע, הכי מעניין שיכול להיות. משהו טוב זה נשמע.
מפה לשם התחזקנו, התחזקנו. אמא התחזקה, חזרה בתשובה שלמה, הלכה לשיעורי תורה, הפכה להיות ממש... ואני נכנסתי לחסידות של ויז'ניץ. ברוך השם, אחד מהחשובים שבחסידות לקח אותי כחתן.
היום אני כבר סבא לנכדים - ככה הוא מספר - יש לי קרוב לשבעים נכדים. כל זה, כל מה שאתה רואה, זה אותו אברך שהרים אותי בהקפה השישית ורקד איתי.
יש מעשים שבן אדם עושה ולא יודע את ההשלכות של המעשים שהוא עושה. "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" - אומר הבן איש חי, לפעמים בן אדם אחד, אחד. אתה יודע מה יכול לעשות בן אדם אחד? איזו מהפכה בן אדם אחד יכול לעשות.
אחריות השותקים: "אם אתה היית שם"
- וגם אף אחד לא דיבר שם, היו שם כל הגדולים ושתקו. גם הם אשמים. ברור שהם אשמים, הגמרא אומרת שהם אשמים, ברור.
השאלה, יורם, אם אתה היית שם - מה היית עושה? זו השאלה. מן הסתם, אחרי שקראת את הסיפור, אתה תגיד שהיית מדבר. כן, אחרי שכבר... אבל בעזרת השם בורא עולם יזמין לך מקרה כזה, ותהיה חזק, תהיה חזק ותציל את הבן אדם מבושה. זה הרעיון. כי ברור שאנחנו קוראים את הסיפור אחרי הסיפור, אז כל אחד אומר: "אם אני הייתי שם, אוהו, מה הייתי עושה".
לפעמים לא צריך הרבה כדי לבייש. לפעמים זה גם הבן שלך בתוך הבית. הבן שלך בתוך הבית שלקח איזה דבר ושבר - נו, ואיך ביישת אותו? איך ביישת אותו? אתה יודע, גדול כוח הבושה. כמה זו בושה? בושה זה דבר מאוד מאוד חמור.
סיפור הבושם: הרבי, המכות, והשידוך
זה בחורצ'יק אחד. אני הייתי בתלמוד תורה, ויום אחד - עוד הייתי באיזו כיתה ה' או ו' - יום אחד אחד הילדים אומר לרבי: "רבי, אני לא רוצה לשבת לידו, הוא מסריח, לא רוצה לשבת לידו". טוב, לא חסר לרבי הזה גם כן מה שהיה. הרבי הוסיף אש למדורה: פתאום הרבי בפני כל הכיתה שואל: "מי רוצה לשבת לידו?". אחד אומר: "אני בחיים לא אשב לידו", השני צועק משם: "גם אם תשלם לי אני לא אשב לידו", אחד אומר: "אני אמות ולא אשב לידו".
כל אחד אמר, אתה יודע. ואני, איך התביישתי שם. מה זו הבושה שהרב הזה עשה לי, בייש אותי, מה זה בייש אותי הרב - זה צרם לי מאוד מאוד.
עכשיו, זה נגמר? אוהו. יומיים לאחר מכן אני חוזר מהתלמוד תורה, אני מגיע הביתה, ואני רואה שאחי הגדול הביא שני חברים שלו הביתה. ולא יודע מה היה, לא יודע איך הסיפור היה - היה בושם של אמא על השולחן, בושם שעולה כמה מאות שקלים. נפל, הפילו אותו על הרצפה, והבושם נשבר.
טוב, אמא הריחה את הבושם שנשבר, נכנסה לחדר: "מי שבר את הבושם?". מי שבר? אחי הגדול אמר: "זה לא אני". חברים שלו אמרו: "זה גם לא אני". היא אומרת: "מי נשאר?" - אני נשארתי. אמרתי: "אמא, זה לא אני" - עכשיו באמת זה לא אני - אמרתי: "אמא, זה לא אני". "חכה, חכה, אבא יבוא, יראה לך בדיוק מי אתה".
וכשאבא הגיע, אוהו, כמו שטיפל, טיפל בי כמו שצריך. מה זה מכות קיבלתי, שבר לי את העצמות. טיפול נמרץ, בדיוק, טיפול נמרץ.
טוב, אני כל החיים שלי, עד הנישואים, גדלתי כשבר כלי. היחידה שהצליחה לרומם אותי זו הייתה אשתי. נתנה לי ביטחון, עוצמה. היום ברוך השם אני אברך חשוב מאוד, כתבתי כמה ספרים, אני מוסר שיעורים, היום ברוך השם אני כבר בצורה אחרת לגמרי.
אולי איזה ארבע עשרה שנה עברו מהסיפור - ארבע עשרה שנה מהנישואים. יום אחד הייתי באיזו חתונה, אני פוגש שם מישהו, מוכר לי מאוד, לא מכיר אותו... מכיר אותו, כן. הוא בא אליי, אומר: "תשמע, אתה מוכר לי מאיזה מקום". לא ידעתי מאיזה מקום. התחלנו לדבר, לדבר, לדבר, והגענו לזה שהוא אחד החברים של אחי הגדול.
ואז הוא סיפר שהוא שיחק בכדור בחדר, והכדור עף על הבושם, והבושם נפל לרצפה ונשבר.
הוא רק סיפר לי את זה - התחלתי לרעוד, התחלתי לבכות כמו תינוק. אומר לי: "מה קרה? מה אתה בוכה? זה בושם שנשבר לפני ארבע עשרה שנים, מה אתה בוכה עכשיו? עכשיו נזכרת לבכות? מה אתה בוכה על בושם שנשבר?".
ואני התחלתי לבכות. אומר לי: "מה קרה?". ואז סיפרתי לו: אוהו, כמה קיבלתי מכות על הבושם הזה. אבל זה לא המכות על הבושם - אלו מכות שהגיעו אחרי שהרבי השפיל אותי. אחרי שהרבי השפיל אותי לגמרי הגיעו המכות האלו. זה היה מכות שכואבות מאוד מאוד.
הוא לא ידע. אמר לי: "אני מבקש סליחה, סליחה". אמרתי לו: "אני בעזרת השם רוצה לסלוח לך, אני רוצה לסלוח לך באמת, אבל זה ייקח לי קצת זמן, לא ברגע אחד - אבל הכיוון זה לסלוח לך".
אומר לי: "רק עכשיו אני מבין למה אני סובל בחיים. מיום שהתחתנתי לא ראיתי יום אחד טוב. אשתי יורדת לחיים שלי, ממררת לי את החיים, ולא ידעתי למה אני סובל. ואתה יודע, וחמי, השווער שלי, לגמרי הרג אותי. וחמי עוד נחשב לדמות מיוחדת, והוא יורד לחיים שלי, משפיל אותי בכל מקום".
מפה לשם - מתברר מי היה חמיו: זה אותו מלמד, זה שהשפיל אותי בתלמוד תורה.
אמרתי: איך בורא עולם לקח את שני האנשים, הזמין אותם לפונדק אחד, שידך ביניהם - ששניהם יסבלו אחד מהשני. זה פגע בי, בייש אותי הרבי הזה, וזה שבר לי את הבושם ובגללו קיבלתי מכות. בורא עולם הזמין את שניהם לפונדק אחד, שידך ביניהם, ושניהם סובלים אחד מהשני.
ואז הבנתי כמה בן אדם שפוגע בשני - שברגע הראשון זה נראה לו כלא יודע מה, בסדר - והוא לא יודע את ההשלכות לפעמים של המעשים שבן אדם עושה, איזה אסון יכול לגרום בן אדם לחברו.
הכלי המחזיק את השלום
לכן העבודה שלנו זה להתחזק מאוד מאוד בבין אדם לחברו.
חז"ל אומרים: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. זאת אומרת, בשביל שתהיה לך ברכה צריך שיהיה שלום. תגיד לי, ואיזה כלי מחזיק את השלום? יש כלי שמחזיק את הברכה - ואיזה כלי מחזיק את השלום? המחלוקת. המחלוקת זה הכלי שמחזיק את השלום.
למה? כי כשאני נכנס לבית כנסת ויש איזה בן אדם שלא מוצא חן בעיניי, ואף על פי כן אני מקבל אותו והוא נחמד לי מאוד - פה נוצר השלום.
שלום לא נוצר כשהכול נחמד. כשהכול נחמד והכול בסדר, איך נוצר שלום? שלום נוצר כשיש לי שכן שכל הזמן שם את פח הזבל ליד הדלת שלי. או, ומה אתה עושה? פה אתה מכבד את מה שהוא רוצה. בסדר, זה הבן אדם, מה לעשות - עד שישתנה העולם. העולם לא ישתנה. אם השכן הזה ילך, יבוא שכן אחר. לא יעזור כלום, זה העולם. ואתה מקבל אותו - מזה נוצר השלום.
כל האנשים אומרים: אני בן אדם מאוד ותרן. נכון, מתי? כשאין על מה לוותר. כשאין על מה לוותר - מה זה, הוא ותרן, איך הוא ותרן גדול. אבל אם בן אדם מוותר כשהוא יודע שלא הולך, שלא מסתדר, שהוא מבין שהוא צודק, שלא ייתכן, לבן אדם כזה - אסור לוותר לו. או, פה מתחיל הכלי שמחזיק את השלום. זה הכלי, הכלי הזה.
איפה שנראה לך שיא המחלוקת, שיא הבעיות - פה, אם אתה יודע באמת להתגמש, ואתה יודע באמת לוותר ולהעביר ולסבול, לסבול - זה הכלי שמחזיק את השלום, ששם יש את כל הברכה.
"לחנך אחד את השני": הסיפור על הרב בן ציון והתוכחה
אבל העולם - מה לעשות שהעולם רוצים לחנך אחד את השני. מה לעשות, באנו לעולם וכל אחד רוצה לחנך אחד את השני, לסדר אחד את השני.
הרב בן ציון - אני אוהב את הסיפור הזה, אני אספר אותו, סיפרתי אותו עשרות פעמים, אני אוהב את הסיפור הזה. זה רק בשביל שאנחנו קצת, איך אומרים, נבין אותו.
הגיע איזה יהודי אחד לרב בן ציון ואמר לו: הרב, אשתי עושה משהו לא לפי ההלכה. בעיה בהלכה. עכשיו, זה לא חסידות, לא חומרה, לא - היא עוברת על ההלכה בשולחן ערוך.
אמר לו הרב בן ציון: בטח, צריך להוכיח אותה, יש עליך מצוות תוכחה. נו, אז מה אני אעשה עכשיו? היום לא, רק בעוד שבועיים, שתירגע. אז תבוא הביתה באחד הערבים ותפתח את השולחן ערוך ותקרא בקול את ההלכה. תקרא בקול את ההלכה. נו, ואז מה? ואז היא תשמע, וקיימת מצוות תוכחה.
הרב, היא לא תשמע, לא אכפת לה ממני, לא אכפת לה. מה אכפת לך? קיימת את המצווה, יש לך מצווה להוכיח, קיימת מצוות תוכחה, הסתיימה לך המצווה. ומהיום, אם היא תעשה משהו - אתה מבחינתך פטור. מה אתה רוצה? איזה יופי.
נכון שלנו הסיפור הזה לא הולך? הסיפור הזה לא הולך לנו. אני קורא את הסיפור הזה כל פעם, חוזר עליו, ואני אומר: תשמע, הסיפור הזה לא הולך. למה לא הולך? כי אני רוצה לחנך את אשתי. זה הסיפור. מה, בבית שלי היא תעשה עבירות? או, מי אמר לך שלא?
כאילו, כל אחד מניח הנחות, וכל אחד בונה בניינים, ואחר כך הורס את העולם, ולאחר מכן הוא אומר: תשמע, אני קיימתי הכול לפי ההלכה, הכול לפי ההלכה. אני שואל: לפי ההלכה, מי אמר לך שזה מותר?
פה מתחילה כל הבעיה. בן אדם צריך לדעת באמת כמה אני צריך לאהוב אחד את השני. איפה? איפה שלא מסתדר. איפה שלא הולך. לא איפה שמסתדר - איפה שמסתדר זו לא חוכמה. איפה שלא הולך.
בן אדם עכשיו, מוצאי תשעה באב, אומר לעצמו: וואי וואי וואי, אחרי כזה צום בטח אשתי - וואי וואי - מה מכינה, איזה אוכל אני צריך עכשיו לטרוף. הוא מגיע הביתה, מה אני אגיד לך? אין זכר לארוחה. פה מתחיל השלום. פה מתחיל השלום.
מה אתה חושב, שתבוא הביתה והכול יהיה מוכן, שטיח אדום, ואתה אומר: אה, אני אוותר לה? על מה אתה מוותר? על מה יש לוותר? לוותר כשאין כלום. מה, היא לא מבינה? תשעה באב היה פה, היה צום. נכון, מקרה כזה - כשאתה מבין שיש צום וזה מובן לך - פה מתחילים כל הוויתורים. פה מתחילה כל העבודה, ופה מתחילה כל הברכה שלך. כל הברכה של הבן אדם נעוצה פה.
המנגל בראש השנה: הלכה כפשוטה
בראש השנה - אתם יודעים, אני שמעתי את זה לראש השנה, אבל עכשיו נזכרתי ברב בן ציון, אז אני רוצה להזכיר את הרב בן ציון. עכשיו, אם אני אגיד את זה, זה לא יהיה רציני כל כך, אבל אני אחזור על זה עוד פעם אחר כך בעזרת השם לפני ראש השנה.
אני לא מאמין שיש איזה אברך שבראש השנה יעשה מנגל. תגיד, אתה מכיר איזה אברך שאתה תראה אותו מהחלון, מהמרפסת שלו, בראש השנה, יום הדין, אחרי תקיעת שופר - נו, מה הוא עושה? שם גחלים, עושה מנגל. מה אתה תגיד? אברך כזה, אני אומר לך, לא מצטרף למניין. לא מצטרף למניין. עכשיו מה הבעיה? אני יכול להעביר מאש לאש. כן, אבל יום הדין! מה אתה, נורמלי? ביום הדין עושה מנגל?
אז תדעו שהרב בן ציון בראש השנה היה עושה מנגל לאשתו. הרב בן ציון היה עושה מנגל לאשתו. מתי? בראש השנה היה עושה את זה. אומר: אשתי מאוד מאוד אוהבת על האש, ויש מצווה לשמח את האישה בחג, אז אני עושה לה על האש.
אני אומר לעצמי: תשמע, אם אני הייתי עושה על האש בראש השנה - וואי וואי וואי, לא מצטרף למניין, אין חברותות יותר, אף אחד לא ידבר איתך, מה אתה, נורמלי? אתה בסדר? יום הדין היום.
זהו. רק הבדל אחד נשאר: שהרב בן ציון יצא הרב בן ציון, ואנחנו נשארנו הפרגיות. נשארנו הפרגיות - זה כל ההבדל.
הרב בן ציון ידע: יש הלכה, צריך לשמח את האישה. נו, היא שמחה בזה? אתה משמח אותה. כן, אבל יום הדין. איפה כתוב בהלכה יום הדין? איפה כתוב בהלכה יום הדין? אני לא מבין, איפה זה כתוב?
אנחנו יש לנו מיליון ואחד רגשות, ומכניסים את ההלכה בתוך הרגשות שלנו, ואנחנו עושים בלבולים של כל ההלכה. יש מצווה - תעשה את זה כפשוטו. זהו, ככה צריך לעשות, ככה עושים.
איזה דבר גדול. עכשיו אתה מבין שהרב בן ציון היה בגיל ארבעים, וכששאלו את הרב אלישיב על מי צריכים לברך "שחלק מחכמתו ליראיו" - על מי צריך לברך? אמר: אני לא יודע אם יש בדור שלנו מי שצריך לברך עליו, אבל אם יש - יש רק שניים: זה הרב מטשעבין כשהוא היה בגיל שמונים, או הרב בן ציון אבא שאול שהיה בגיל ארבעים. רק על אלו אפשר לברך.
אתה מבין איזה מדרגות אלו? והוא הבין שצריך לשמח את אשתו בחג. זו הלכה בשולחן ערוך. במה תשמח? היא אומרת: אני רוצה לאכול על האש. על האש - אז עושים, זו הלכה. כן, אבל אנחנו, אתם יודעים, יום הדין, עניינים - מכניסים. מי נתן לך את זה?
זהו. גדול השלום.
ביזוי תלמידי חכמים: המעשה בציון הרב שלמה שמשון קרליץ
סיפר הרב מנחם שטיין: טיפלתי באיזה אברך ירא שמיים גדול, תלמיד חכם, שמה אני אגיד - בן אדם חולה ממחלה למחלה, מבעיות לבעיות. רק יוצא מהמחלה הזאת - נכנס למחלה אחרת, יוצא מפה. ואני ואשתי והילדים טיפלנו בו במסירות נפש. אבל שנים הבן אדם הזה סובל, שנים סובל הבן אדם הזה.
ויום אחד הגיע איזה אברך לבקר את החולה, את התלמיד חכם הזה. כשהוא בא לבקר אותו, כשהוא יצא, אז הוא אומר לי: אני יודע למה הוא חולה. אני יודע למה הוא חולה. אמרתי: מה? אתה יודע למה הוא חולה? למה? ספר לי מה היה.
אמר: תשמע, פעם אחת היה סכסוך בינו לבין השכן שלו על כסף, משהו של כסף, והלכו לדין תורה אצל הרב שלמה שמשון קרליץ זצ"ל. הרב קרליץ מפורסם, הרב שמשון קרליץ מפורסם מאוד, תלמיד חכם גדול מאוד. והוא פסק לחובתו. כשהוא פסק לחובתו, ההוא לא יכול היה לסבול שפסק לחובתו, וצעק עליו, ביזה אותו, ומה צרחות, צרחות. חברי בית הדין רצו לקום לגרש אותו משם, והרב השאיר אותו - עד שהוא הלך, עד שהוא סיים. ויומיים אחר כך הוא סובל.
אמר הרב מנחם שטיין - שמע את זה, אמר מיד לאסוף עשרה אנשים. נסעו לבית העלמין שבפוניבז', נסעו לציון של הרב שלמה שמשון קרליץ זצ"ל, ונכנסו, ועשרה אנשים ביקשו בקשת מחילה. ומספר הרב מנחם שטיין: אחרי אולי שבוע התאזן המצב שלו. אחרי אולי שבועיים הוא השתחרר מבית החולים, כשהרופאים מגדירים את זה כנס רפואי.
ואני מפרסם את זה בכל מקום, כי הרמב"ם כותב: "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים". ביזיון תלמידי חכמים - מפחיד מאוד מאוד. קרוב לעשר שנים הבן אדם מבית חולים לבית חולים, והוא לא יודע על מה הוא סובל.
ולכן אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר בזה. לפעמים בגלל שאנחנו לומדים תורה, יש לנו הרגשה שאנחנו כבר מאן דאמר. ואם איזה תלמיד חכם אמר איזה משהו - אה, דבריו בטלים ומבוטלים. ואתה לא יודע שאתה יכול להיכנס להיות בגדר אפיקורס. מפחיד מאוד מאוד.
אין בספר "חפץ חיים", בשמירת הלשון, מקום שהחפץ חיים כותב שמותר לדבר לשון הרע. אין מקום שמותר לדבר. הכול אסור, רק אסור אסור אסור. מקום אחד יש שיש מצווה לדבר לשון הרע - יש מצווה. זה בכלל ח' הלכה ה': מי שהוא אפיקורס. מי שהוא אפיקורס - זה הבן אדם היחיד שמצווה לדבר עליו לשון הרע.
ובן אדם יכול ברגע אחד להיות בגדר אפיקורס. למה? בגלל שאתה לומד תורה, בגלל שאתה כבר מבין, אתה כבר יודע ספר - אתה יכול חס ושלום להיכנס לזלזול בתלמידי חכמים, שזה מסוכן מאוד מאוד.
הבחורים בישיבה והשוטרים: "צריך לסגור את הישיבה"
דרך אגב, הסיפור שהיה עם הרב שלמה שמשון קרליץ - זה סיפור מפורסם. הוא למד - לא זוכר את הישיבה בדיוק, אבל נראה לי ישיבת מיר ברוסיה - שיום אחד הבחורים יצאו מבית המדרש והלכו לפנימייה. הלכו לפנימייה, והיה חושך, חושך מצרים. הם הלכו עשרה בחורים לכיוון הפנימייה. הם שומעים מאחוריהם צעדים, שצעדים הולכים אחריהם.
חושך, לא רואים כלום, אז התחילו ללכת טיפה יותר מהר. כשהלכו טיפה יותר מהר, אז אלו שמאחורה הולכים יותר מהר. הם התחילו לרוץ - אלו שמאחורה רצים. רצו, רצו, רצו, הגיעו לפנימייה, סגרו את הפנימייה. איך שהם סוגרים - דופקים בדלת. זה השוטרים של רוסיה, לא יודע איזה שם יש להם, שוטרים של רוסיה דפקו: שוטרים, תפתחו את הדלת.
פתחו את הדלת. צריך שלכל אחד תהיה תעודת זהות, אם לא - הוא מרגל. לכולם הייתה תעודת זהות, חוץ מהרב שלמה שמשון קרליץ שלא הייתה לו תעודת זהות. הייתה לו תעודת זהות בפנימייה, במקום אחר. ואז הוא אמר: יש לי תעודת זהות, אבל במקום אחר. אז אמרו: תבוא איתנו עכשיו ותראה לנו את תעודת הזהות הזאת.
ואז אף אחד מהבחורים לא הלך איתו. הוא הלך לבד עם עשרה שוטרים עד לפנימייה, והראה להם את תעודת הזהות, ושחררו אותו.
בבוקר כל הרבנים התאספו, והם אמרו שהם רוצים לסגור את ישיבת מיר. למה? איך ייתכן - אנשים, בחורים לומדים תורה, שהתורה צריכה לעדן אותך. אתה רואה בחור הולך עם עשרה שוטרים באמצע הלילה, אלו חשודים על שפיכות דמים, ואף אחד מהבחורים לא חשב להתלוות אליו? איך דבר כזה? אף אחד לא חשב להתלוות. על זה שאף אחד לא חשב להתלוות - החלטנו שלימוד התורה שלנו לא שווה כלום, וצריך לסגור את הישיבה.
לא יודע מה קרה בסוף, אבל הרעיון - כמה בן אדם צריך להיות באמת ער למצב של השני.
התפקיד שלא מולא
אני אסיים. הבנו כמה בן אדם אחד שעושה טוב יכול להשפיע דורות על גבי דורות. על קמצא ובר קמצא - בגלל בן אדם אחד, זה השליח. תראה מה השליח הזה יכול לגרום.
דרך אגב, אני אזכיר את זה דרך אגב: לכל אחד מאיתנו יש בחיים תפקיד. אתה יודע, בגלל התפקיד שאותו משרת לא מילא אותו כמו שצריך. הוא לא מילא את התפקיד כמו שצריך. הוא שמע "קמצא", "בר קמצא" - לא משנה מי. אמר: מה לא משנה? יש לך תפקיד, אתה משרת של הגביר הזה. אם היית באמת מקבל את התפקיד הזה בצורה טובה - אתה יודע, היה נמנע כל חורבן ירושלים. על זה שאתה זלזלת בתפקיד הזה - זלזלת בו? תראה איזה אסון קרה לעם ישראל.
המכונה הכבדה: החסד שהציל חיים
לפני כמה זמן - אני עוד מסיים - לפני כמה זמן היה נופש נשים בצפון. עשו נופש נשים בצפון, ארבעה ימים בצפון, נופש של נשים. ואישה אחת מכל הנופשות סיפרה שאחרי יומיים היא אמרה שמשהו קרה בבית, דחוף, היא חייבת לנסוע. היא חייבת לנסוע, ובעלה עכשיו מגיע מבני ברק לוקח אותה בחזרה הביתה.
אחת המשתתפות שמעה את הסיפור, והיא אמרה: "תשמעי, אם את יכולה לנסוע דרך איזה מושב ולקחת לי משם איזו מכונה - מכונה שמאוד חשוב לי שתגיע לבני ברק, לבית שלי, זה מאוד חשוב לי, אם את יכולה".
היא אומרת: "בהרגשה הראשונה רציתי להגיד לה לא, לא, אני צריכה לנסוע דחוף לבני ברק, אין לי זמן עכשיו. אבל אמרתי: אישה מבקשת חסד - חסד, אני אעשה חסד". טוב, אחרי שהסכמתי אמרתי לה: "בסדר, אני בעזרת השם אקח לך את זה". היא אומרת: "תשמעי, אבל המכונה הזאת מאוד מאוד כבדה, מאוד מאוד כבדה. שני אחים שלי עם בעלך ירימו את המכונה לבגאז', והאחים שלי יחכו לך שם, אני אתקשר אליהם שיחכו לך שם וירימו אותה".
טוב, אמרתי: אחרי שהסכמתי, עכשיו לא משנה כבד לא כבד, זה מה שיש. היא אומרת: "בעלי הגיע, סיפרתי לבעלי, באמת עברנו דרך המושב, חיכו שם שני האחים שלה, הרימו את המכונה - מה זו מכונה, השם ירחם עלינו - שמו בבגאז' ונסענו".
באחד הכבישים שאנחנו נוסעים לכיוון בני ברק, נסענו על תשעים - ופתאום הגלגל הימני ניתק מהאוטו ועף. ובעלי איכשהו סידר את זה ומצא זמן ועצר.
כשהגיע בוחן המשטרה, מסתכל על התאונה, אומר: "אין כזאת מציאות. אין מציאות בעולם - בעולם לא היה פעם אחת, פעם אחת לא היה, שבן אדם נסע בכזאת מהירות ועף לו הגלגל, במקום שהאוטו מתהפך והשם ירחם, כמעט לא נשאר כלום מהאנשים. לא יכול להיות דבר כזה שעוד הספקת לעצור".
בוחן המשטרה, אתה יודע, בודק את האוטו, מוצא את המכונה מאחורה: "אה, המכונה הכבדה הזאת עשתה לאוטו שיווי משקל. אז גם שהגלגל עף, עדיין היה שיווי משקל לאוטו".
אומרת האישה: "אני ברגע הראשון חשבתי איזו טובה אני עושה לאישה הזאת, כמה אני עושה איתה חסד, כמה אני מרחמת עליה, רציתי להגיד לה לא, אבל אמרתי: אני אישה טובה. בסוף התברר שהיא עשתה לי טובה, והצילה את החיים שלי ושל בעלי".
זה סיפור שקרה לפני שלושה שבועות, לא סיפור רחוק.
סיום
זה כמה בן אדם שעושה טוב - באמת חוזר אליו הטוב.
אני מסיים. אנחנו היום יום תשעה באב, כל אחד מאיתנו יתחזק מאוד מאוד. תדע שהכלי שמחזיק את השלום זה המחלוקת - זה איפה שלא מסתדר, איפה שלא הולך. שם אתה קונה את כל עולמך. שם בן אדם קונה כל עולמו, ושם בן אדם יהיה הבן אדם המוצלח.
יכול להיות רגע אחד של שימת לב - רגע אחד של שימת לב, ואתה לא יודע ששבעים נכדים יכולים להיות אחר כך. רגע אחד של שימת לב שאתה שם לב, ורגע אחד של חיזוק שאתה מתחזק - איזה השלכות נוראיות יש לזה.
יזכה אותנו השם, שהיום הקדוש הזה שמלא ישועות יזכה אותנו שנזכה בעזרת השם למשיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית, שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן ואמן.