ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
אלול - אהוב למעלה ונחמד למטה • העבודה בין אדם לחברו מייצרת את האהבה שלמעלה • הארת פנים כעבודת אלול של גדולי ישראל • "אין קטן" - המושג הזה צריך להיעלם • גם אמונה שנאמרת מתוך דוחק פועלת • "אין בחינם בעולם" - מה שאדם משקיע, שם הוא קוצר • כוחה של מילה טובה ושל מתן אמון • "הירא ורך הלבב" - הפחד שלפני הקרב והפחד שבתוכו • ברגע שנכנסת - סימן שאלוקים בחר בך • פתיחת ההיכל ונחת הרוח שלמעלה • המבט מלמעלה - למה השטן מתבלבל
הדיבוק באלמנה ורב חיים ויטאל • הילד הקירח וחברו שגילח את ראשו • הרב שטיינמן שנתן את דירתו לחתן • המורה והתלמידה המוזנחת
אלול - אהוב למעלה ונחמד למטה
המגלה עמוקות דורש את ראשי התיבות של אלול: אהוב למעלה ונחמד למטה. השאלה היא היכן מונחת העבודה, ועל כך משיב הרב שכל העבודה נתונה ב"נחמד למטה" בלבד. את ה"אהוב למעלה" אין צריך לעבוד עליו - הוא בא מאליו, אחד פלוס אחד.
העבודה בין אדם לחברו מייצרת את האהבה שלמעלה
ככל שאדם נחמד לבריות למטה, כך הוא נעשה אהוב בשמיים באופן אוטומטי. זהו כלל שהרב חוזר עליו לאורך כל השיעור כמסקנתו המעשית של כל סיפור וסיפור. חודש אלול הוא הזמן לחטוף בעניין זה ולהתחזק בו מאוד.
הארת פנים כעבודת אלול של גדולי ישראל
הרבה מגדולי ישראל יצאו בחודש אלול מן השגרה הקבועה שלהם. מי שנראה כל השנה קשוח, דווקא באלול האיר פנים בצורה שאין לתאר. מכאן שהארת הפנים אינה נספח לעבודת החודש אלא היא היא העבודה.
"אין קטן" - המושג הזה צריך להיעלם
אדם מרגיש בתוך לבו שמעשיו הקטנים אינם באמת משפיעים, ואם הם פועלים - הרי זה אצל אחרים ולא אצלו. הרב שולל זאת מכול וכול: בחז"ל אין דבר שהוא קטן, וכל מעשה שנראה לנו כלום - בשמיים הוא יקר מאוד מאוד.
גם אמונה שנאמרת מתוך דוחק פועלת
מן הסיפור על הדיבוק עולה שהאישה הודתה באמונתה כשהיא שרויה בייסורים נוראים, ומן הסתם לא מתוך הכרה זכה. ואף על פי כן - התיקון נעשה והדיבוק יצא. כך גם אדם האומר לעצמו "כל האמונה שלי היא רק מתוך ייסורים, אני מאמין כאילו אני מאמין" - גם זה עובד.
"אין בחינם בעולם" - מה שאדם משקיע, שם הוא קוצר
כשרואים אדם גדול שברכותיו ועצותיו פועלות, נדמה כאילו הדבר אוטומטי. הרב מלמד שאין דבר בחינם: הכוח לברך ולהושיע נקנה במחיר של מסירות אמיתית, כפי שהמחיש בסיפור הרב שטיינמן שוויתר על ביתו וגר בעזרת נשים.
כוחה של מילה טובה ושל מתן אמון
תלמידה שנחשבה חסרת תקנה נעשתה כישרונית ומצליחה בזכות משימות קטנות ומילים טובות שהעניקה לה מורתה. כעבור חמש עשרה שנים התברר שהיא היחידה במשפחתה שנשארה חרדית. הרב מדגיש שאי אפשר לתאר את הזכויות שאדם קונה לעצמו בעולם הזה ובעולם הבא ממחוות כאלה.
"הירא ורך הלבב" - הפחד שלפני הקרב והפחד שבתוכו
בפרשה מכריזים על שילוחו של הירא ורך הלבב, ונחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי אם הכוונה לפחד כפשוטו או לעבירות שבידו. הרב מקשה: מי שקיבל פחד רק באמצע הקרב שוב אינו רשאי לחזור, ואף מכים אותו - ומדוע נשתנה דינו ממי שפחד מתחילה.
ברגע שנכנסת - סימן שאלוקים בחר בך
תשובת הרב לקושיה היא חיזוק גדול: כל עוד אדם לא נכנס לעניין, סימן שעדיין לא נבחר לכך. אך ברגע שנתן לו הקדוש ברוך הוא בלבו להיכנס, הרי שיש לו הכוחות והוא יצליח. המניעות המתעוררות באמצע הדרך אינן אלא עצת היצר, ואין עוד דרך אחורה.
פתיחת ההיכל ונחת הרוח שלמעלה
פתיחת הזמן אינה עניין מקומי אלא פתיחת ההיכל של כל עולם התורה כולו. בדור שבו רודפים אחר בחורי הישיבות ויש בזיונות וניסיונות וקשיים - ואף על פי כן רצים ללמוד תורה - הנחת רוח לבורא עולם עצומה.
המבט מלמעלה - למה השטן מתבלבל
הרב מביא בשם הרב אלישיב בספר דברי אגדה את השאלה מדוע מתבלבל השטן בתקיעת שופר. המשל הוא שאדם הרואה מאה אנשים בבית הכנסת אינו רואה מאומה, אך המסתכל מלמעלה - כשגגות כל בתי הכנסת והישיבות מוסרים - רואה עולם שלם לומד תורה. אין פלא שהכול מתבלבלים.
הדיבוק באלמנה ורב חיים ויטאל
דיבוק נכנס באלמנה וציער אותה עד אובדן הכרה, והאר"י ז"ל שלח את תלמידו רב חיים ויטאל להוציאו. הדיבוק סיפר שהוא נרדף עשרים וחמש שנה בידי שלושה מלאכי חבלה, ושנכנס בה משום שכפרה בלבה בסיפור יציאת מצרים - וזריקת המצית מתוך כעס הייתה רק הקש ששבר את גב הגמל. משהודתה באמונתה והתחרטה, נצטווה הדיבוק לצאת, ולבסוף התברר שבמזוזות הבית לא היו אלא בתי פלסטיק ריקים.
הילד הקירח וחברו שגילח את ראשו
יעקב אלמליח חלה בילדותו, שערותיו נשרו מחמת הטיפולים, והוא חדל לבוא לתלמוד תורה מרוב בושה. למחרת שיחת טלפון עם חברו, הופיע החבר בשבע וחצי בבוקר בפתח ביתו כשראשו מגולח כליל, ואמר לו: אני ואתה אותו דבר, אתה תשמור עליי ואני אשמור עליך. אותו חבר נעשה לימים גיסו של יעקב, ויעקב - שהרופאים קבעו שלא יזכה לילדים - נושע בזכות החסד שעשה עם עזר מציון בהשארת תמונתו לטובת התרומות.
הרב שטיינמן שנתן את דירתו לחתן
הרב שטיינמן פגש חבר מן הישיבה שעמד להתחתן בעוד שבועיים ולא מצא דירה, ולמחרת בישר לו שמצא לו בית מרוהט - בלא שכירות ובלא הגבלת זמן. הבית היה ביתו שלו, והוא ואשתו עברו לגור חצי שנה בעזרת נשים של בית הכנסת ברשות הגבאי, בשנה הראשונה לנישואיהם. הרב מעיר על כך שאדם אינו פנוי לעשות טובה קטנה בדרכו למכולת, ומכאן מובן מדוע ברכותיהם של גדולי ישראל פועלות.
המורה והתלמידה המוזנחת
מורה חדשה בכיתה ו' פגשה תלמידה מוזנחת שנאמר עליה בחדר המורות שאין לה תקנה, בת להורים העובדים מבוקר עד לילה ולאחד עשר ילדים בדירת שני חדרים. המורה סירבה לוותר, החלה להטיל עליה משימות קטנות ולתת בה אמון, והתלמידה נדלקה, הצליחה והגיעה כמעט לטובות שבכיתה - עד שנשלחה לפנימייה ונעלמה. כעבור כחמש עשרה שנים גילתה המורה שמנהלת המעון המסורה שאליה רשמה את ילדיה היא אותה תלמידה, שהראתה לה את פתקיה השמורים ואמרה שכל אחיה ואחיותיה נשרו, והיא היחידה שנשארה - בזכות אותן מילים טובות.
כותב המגלה עמוקות: אלול ראשי תיבות - אהוב למעלה ונחמד למטה. טוב, אז איפה העבודה צריכה להיות? אז איפה העבודה? כותב המגלה עמוקות: העבודה צריכה להיות בנחמד למטה. למה? כי ברגע שאתה נחמד למטה, אוטומטית אתה אהוב למעלה. אהוב למעלה לא צריך לעבוד עליו, זה משהו שאתה מקבל אותו אחד פלוס אחד. אבל העבודה שלנו צריכה להיות בנחמד למטה. ככל שבן אדם יהיה נחמד למטה, ככה בעזרת השם הוא יהיה אהוב למעלה. וזה כל העבודה של חודש אלול.
וככה היה עבודה אצל הרבה מגדולי ישראל. הרבה מגדולי ישראל בחודש אלול הם פשוט יצאו מהשגרה שלהם. מה שהיה נראה שהם הפכו להיות, כל הזמן הם היו קשוחים - דווקא בחודש אלול הם האירו פנים בצורה שאי אפשר לתאר. מה אפשר לפעמים לזכות בהארת פנים שבן אדם זוכה! גם בנוסף, אי אפשר גם לתאר כל זכות שבן אדם עושה.
אחרי הכל, כמה שאנחנו מדברים על זה, אבל עדיין, אתה יודע, בתוך הלב שלנו יש לנו איזו הרגשה שזה לא זה כל כך. יש הרגשה שזה לא כל כך, וגם אם זה עובד, אז זה רק על מישהו אחר, לא עליי. המעשים שלי - אני לא מרגיש שהמעשים שלי באמת משפיעים.
סיפר בספר עמק המלך - אינני יודע מי זה הספר הזה, כמדומני זה אחד מספרי הקבלה - בשער ט"ז פרק מ"ה. יש לך רב מרדכי, שלא צריך לחפש אותו הרבה. מספר שם סיפור, אני אספר לכם את הסיפור.
היה איזה יהודי אחד, איזו אישה אחת אלמנה, שנכנס בה איזה דיבוק, והיה מצער אותה צער עד שהיא הייתה מאבדת את ההכרה מרוב הצער שהוא צער אותה. כשהיא הייתה מתעוררת, הייתה כולה חלשה, לא יכולה לזוז. אחרי שקצת טיפה מתחזקת - עוד פעם מצער אותה צער גדול. ולא ידעו מה לעשות, המשפחה, והם שלחו. בני המשפחה הלכו לאר"י ז"ל, שהאר"י ז"ל יבוא ויוציא את הדיבוק מהאלמנה הזאת.
האר"י ז"ל לא יכול, היה עסוק מאוד. שלח את התלמיד שלו, רב חיים ויטאל, שילך להוציא את הדיבוק מהאישה הזאת. לימד אותו את כל השמות, ייחודים, נידויים, חרמות - כל מה שצריך לעשות לימד אותו האר"י ז"ל, ואמר לו שילך.
רב חיים ויטאל הגיע למשפחה הזאת. איך שהוא נכנס לחדר, ישר האישה הזיזה את הפנים שלה. אומר לו רב חיים ויטאל: "למה הזזת את הפנים?" אומר: "כי רשע לא יכול להסתכל על פנים של צדיק". אומר לו רב חיים ויטאל: "תחזירי את הראש בחזרה, תסתכלי עליי". ואז הוא אומר לו: כמה זמן הוא כבר בעינויים? אומר לו: "אני עשרים וחמש שנה כבר נמצא בעינויים. רודפים אחריי שלושה מלאכי חבלה יום ולילה, מכים אותי מכות נוראיות על העוונות שעשיתי פה בעולם הזה". ופירט שם את העוונות - זה לא מתאים פה לכולם, אז אני לא מזכיר.
ואמר לו: "ומתי התיקון ייגמר?" אמר לו: "בערך התיקון הזה ייגמר אולי בעוד מאה וחמישים שנה, התיקון הזה ייגמר". אוי אוי אוי, בצער גדול מאוד. ואז הוא אומר לו: "אבל משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש!" אמר לו: "נכון, זה כשיהיה, כשיגיע לגיהינום. הבעיה שאני בכלל עוד אפילו לא מגיע לשם אפילו".
טוב. אומר לו רב חיים ויטאל: "תגיד לי, ומה האישה הזאת אשמה שנכנסת בה? בסדר, מה, מה היא אשמה?" "אני אגיד לך מה היה. היא איזה בוקר אחד, לפנות בוקר, היא רצתה להכין לבעלה ארוחת בוקר שיהיה מוכן. לקחה את המצית, ניסתה להדליק ולא הלך, לא נדלק לה. ניסתה, ניסתה, ניסתה - לא נדלק. מהעצבים שהיה לה לקחה את המצית, זרקה את זה על הרצפה, והיא אמרה שזה יהיה לשטן. ובאותו רגע נתנו לי רשות להיכנס בתוך הגוף שלה".
אומר לו רב חיים ויטאל: "ובשביל דבר כזה? ובשביל דבר כזה נותנים רשות לצער את האישה בכזה צער נורא?" אומר לו: "לא, זה רק הקש ששבר את גב הגמל.
העוון שלה זה משהו אחר. האישה הזאת אין תוכה כברה. כשבני הבית וכולם היו מספרים בליל הסדר סיפור יציאת מצרים, היא הייתה אומרת: 'איזה שטויות סיפור יציאת מצרים' - בלב שלה היא הייתה אומרת את זה - 'זה לא אמיתי בכלל. מה, אלוקים קרע את הים? עשר מכות? מה פתאום נהיה דם, פתאום נהיה צפרדעים? אה, זה סתם סיפורי סבתא זה, זה לא קרע את הים, הוציא אותנו'. היא לא הייתה מאמינה בלב שלה.
ועל זה מגיע לה עונש, אבל חיכו לה. חיכו לה - כשהיא זרקה את המצית, נתנו לי רשות להיכנס לתוך הגוף שלה".
אומר לה רב חיים ויטאל: "תגידי, את מאמינה שאלוקים הוא כל יכול?" אומרת: "כן, אני מאמינה". "את מאמינה שאלוקים עשה עשר מכות, קרע את הים?" אומרת: "כן, אני מאמינה". "תתחרטי על מה שחשבת". "אני מתחרטת חרטה גמורה". אומר לו האר"י ז"ל לנשמה: "זהו, היא תיקנה את התיקון, עכשיו תצא".
אומר לו: "לא רוצה לצאת". לא רוצה לצאת. אמר לו את כל השמות שמסר לו האר"י ז"ל - ישר, שתי דקות. אמר לו: "תצא מהאצבע הקטנה של הרגל". שתי דקות - יצא. יצא, אבל הוא היה מגיע עדיין מהחלון, היה צועק לה מהחלון, מהדלת. ואז רב חיים ויטאל הלך להאר"י ז"ל, סיפר לו מה שהיה. אומר לו האר"י ז"ל שיבדקו את המזוזות. בדקו את המזוזות והתברר שיש שם רק פלסטיק, אין בכלל מזוזה. שמו מזוזה, והדיבוק הזה הפסיק להגיע.
זה הסיפור. ככה מספר את הסיפור הזה בספר עמק המלך - כמדומני אולי זה של בוזגלו, אני לא יודע בדיוק מי זה הזה, אבל אחד מהקדמונים.
אני קורא את הסיפור הזה, אני אומר לעצמי: תראה, אם אני בא לבן אדם עם פטיש של חמישה קילו ואני אומר לו "תגיד לי, אתה מאמין שיש אלוקים?" - אומר: "כן, אני מאמין". בטח שהוא יגיד! זה נקרא להאמין? אם יגיד לי לא - הוא גמור, מת. אז מה, מה זה "אתה מאמין"?
כשרב חיים ויטאל, אחרי שהיא סובלת כולה חולאים, ורב חיים ויטאל אומר לה "את מאמינה שאלוקים כל יכול?" - מה היא תגיד לו? "לא מאמינה, תמשיך לסבול"? אז היא אמרה שהיא מאמינה. תגיד, אתה מאמין לה? אתה מאמין לכזו אישה שהיא מאמינה, שזה נקרא בכלל אמונה בכלל? ואף על פי כן, אתה רואה - זה עבד. זה עבד! הנה, הדיבוק הזה יצא.
מה זה אומר? שגם אם אתה אומר לעצמך: "תשמע, כל האמונה שלי זה רק מתוך ייסורים, אני מאמין כאילו אני מאמין" - ואף על פי כן זה עובד. זה עובד! מה שנראה לך כלום, כלום, כפשוטו כלום, ממש כלום - תדע לך שבשמיים זה דברים מאוד מאוד יקרים. מאוד יקרים.
לכן צריך מאוד באמת בחודש אלול כל חיזוק שאתה יכול לקחת. אין דבר כזה בחז"ל משהו שהוא קטן. אין קטן! המושג הזה, קטן, צריך להיעלם לנו. אתה מסתכל בחז"ל ואתה רואה שכל דבר הוא יקר מאוד מאוד מאוד יקר. ולכן העבודה שלנו - צריך מאוד מאוד להתחזק בחודש אלול, לחטוף, להיות נחמד למטה. ככל שתהיה נחמד למטה, ככה בעזרת השם תהיה אהוב למעלה.
עוד איזה שבועיים שלושה יהיה פה בעזרת השם מלא מודעות של עזר מציון עם הילד הזה הקירח, נכון? הילד הזה הקירח שהם צריכים תרומות לעזר מציון. את הסיפור הזה מספר אותו הרב צבי נקר. הילד הזה הוא כבר נשוי, יש לו כבר שני ילדים. קוראים לו יעקב אלמליח - אני, מה שכתוב אני מספר - קוראים לו יעקב אלמליח.
הוא סיפר ככה: הוא היה ילד, השם ירחם, וחלה במחלה, ומחמת כל הטיפולים נשרו לו כל השערות. נשרו כל השערות, והוא הפסיק לבוא לתלמוד תורה. למה? כי הוא פחד שכולם יצחקו עליו. מה זה, בלי שערות, כולו קירח, קירח קירח, לא קירח בדיעבד. פחד שכולם יצחקו עליו, אז הוא הפסיק לבוא לתלמוד תורה.
יום אחד מתקשר אליו אחד החברים שלו, שואל אותו: "יעקב, למה אתה לא בא לתלמוד תורה?" אומר לו: "מה זה, אני מתבייש, אני מתבייש לבוא, שלא יצחקו על הקרחת שיש לי". ככה אמר לו.
שבע וחצי בבוקר למחרת דופק בדלת חבר שלו - כולו קרחת. כולו קרחת! פשוט עם מכונת גילוח גילח את כל הראש שלו, עשה קרחת. אמר לו: "אני ואתה אותו דבר. בוא איתי ונלך לתלמוד תורה, אתה תשמור עליי ואני אשמור עליך". וככה היה, ושניהם הלכו לתלמוד תורה. צחקו עליהם, זה שמר עליו - אתה יודע, שניים זה יותר נחמד מאחד.
ואומר: אחרי שבוע וחצי ראיתי שחבר שלי ברוך השם כבר מסתדר, כבר טוב לו, אז אני כבר הפסקתי להתגלח, וגדלו לי השערות בחזרה. והוא ברוך השם נתפס, נתפס. וסוף הסיפור - אני בסוף התחתנתי עם אחותו של יעקב הזה, אני בסוף נהייתי גיסו של יעקב הזה.
ויעקב הזה גם כן הבריא, והוא אמר לעזר מציון: "תשאירו את התמונה שלי פה. זאת תמונה מרגשת, תשאירו את התמונה שלי, שמתוך זה אנשים יתרגשו, יתרמו כסף". נו, ומה הרווחתי מזה? הרווחתי מזה שהרופאים אמרו שמחמת הטיפולים שהוא עשה הוא לא יזכה לעולם לילדים, וברוך השם, החסד שעשיתי עם עזר מציון בתמונה שלי - ברוך השם כבר יש לי שני ילדים.
בן אדם צריך להיות עכשיו בחודש אלול - העבודה שלנו, להיות נחמד למטה. ככל שתהיה נחמד למטה, אוטומטית אתה אהוב למעלה.
יש עוד סיפור אני אומר לכם, אבל זה הסיפור תפור עלינו. אני אומר לכם, זה - אני מרגיש על כל אחד ואחד שיושב פה, בשבילו הסיפור הזה.
הרב שטיינמן עבר פעם בשווייץ. הרב שטיינמן היה בצעירותו גר בשווייץ. יום אחד הוא פוגש את חבר שלו, אחד מהחברים מהישיבה. "חתן?" והוא לא מחייך. "עוד שבועיים מתחתן, למה אתה לא מחייך? למה אני לא רואה שאתה מחייך?" הוא אומר לו: "מה אני אחייך? אני עוד שבועיים מתחתן, אין לי דירה איפה לגור. אני אעשה חתונה, נו, ואחרי חתונה לאיפה אני הולך? לאיפה אני הולך?" אמר לו: "מה, אין פה כלום?" אמר לו: "אני הפכתי בית בית, הסתובבתי אני ואשתי - אין! אין כלום, כלום".
אומר לו הרב שטיינמן: "טוב, אני אתן לך תשובה מחר. אני אתן לך תשובה מחר, אולי נמצא לך איזה משהו". ולמחרת קורא לו הרב שטיינמן: "מצאתי לך! יש לי, מצאתי לך בית". "איפה?" "בוא, בוא תראה". בא, הכניס אותו לבית, מראה לו בית עם שתי מיטות, עם מקרר - לא יודע אם היה מקרר בכלל - שתי מיטות, מקלחת, שירותים, יש ארון. איזה יופי, הנה, זה פה! "כמה זה? מה זה עולה שכירות?" אמר לו: "בלי שכירות". "לכמה זמן?" "אין זמן. עד שתמצא דירה. שתמצא דירה, אז אתה יכול, אתה יכול לצאת".
הוא שמח מאוד. אחרי שבועיים התחתן, איזו שמחה גדולה הייתה לו, והוא הלך לגור בדירה הזאת. זו הייתה הדירה של הרב שטיינמן. והרב שטיינמן ביקש מהגבאי של בית הכנסת אם הוא יכול, הוא ואשתו, לגור בעזרת נשים. הוא ואשתו, בתור שנה ראשונה של הנישואים שלהם, לגור בעזרת נשים. הם גרו שמה חצי שנה. חצי שנה גרו שמה, ואחרי חצי שנה הבן אדם ההוא מצא איזו דירה, וברוך השם חזרו, ואז הוא חזר חזרה לבית שלו.
לא יודע. אני קראתי את הסיפור הזה, אני קורא אותו, אני אומר: יש פה מישהו לא נורמלי. לא יודע איך משהו אחר להגיד - או אנחנו או הרב. לא יודע מה, משהו פה לא מסודר. אתה מבקש מבן אדם: "אתה יכול, אם אתה הולך למכולת, על הדרך שאתה עובר, תעשה לי טובה", אומר: "איפה זה טובה? אין לי זמן. אין לי זמן!"
על הדרך שאתה עובר, אני מדבר איתך - אין לו זמן. לתת את הבית שלך למשך חצי שנה, כשאתה גם לא יודע מתי זה ייגמר - אתה יודע, זה יכול להיגמר באחד הימים, אתה לא יודע מתי, אין תאריך. פחד פחדים! מישהו מוכן לגור בעזרת נשים? מה זה? בקורונה לא היינו רוצים לשבת בעזרת נשים. מי ישן בעזרת נשים? מי ישן? שנה ראשונה!
איך אני יכול לעשות טוב לאנשים? אחר כך אתה שואל: איך ייתכן שהרב הזה מברך, נותן עצות, והכול עובד טוב? אה, כאילו זה נשמע כאילו אוטומטי. כי אתה יודע, אין בחינם בעולם. בעולם אין בחינם. מה שבן אדם משקיע, שמה הוא קוצר.
סיפרה איזו מורה אחת: "אני נכנסתי ללמד, הייתי עדיין רווקה, נכנסתי ללמד בכיתה ו'. באמצע השיעור הראשון הגיעה איזו בת אחת, הגיעה איזו בת אחת, בת אחת מאוד - היא נראית מוזנחת מאוד, מאוד מוזנחת. גם כל השיעור לא הקשיבה, בעטה בקירות, בזה, היא לא הייתה פה.
נגמר השיעור, הלכתי לחדר מורות, התעניינתי אצל המורות מכיתה א' עד כיתה ה': מי זאת הבת הזאת? אמרו לי: 'אה, זה בת, אין, אין לה תקנה'. 'למה אין תקנה?' 'כי זו ילדה שההורים עובדים מהבוקר עד הלילה, שני ההורים. יש להם בבית אחד עשר ילדים, גרים בבית של שני חדרים'".
מה אתה מצפה שיצא מכאלו ילדים? עזבי, אנחנו כל השנה העברנו את השנה הזאתי וגמרנו. זהו, זה מה שעשינו. אין לך, גם תרצי אין לך כלים להתמודד עם הבעיה הזאתי.
המורה אומרת: לא. אני לא, אני אטפל בה. "למחרת הגעתי ואמרתי לילדה: יש פה נייר ללכת לצלם, פה דפים, ללכת למזכירה לצלם. היא אומרת לי הילדה: 'אני? את בטוחה שזו אני?' 'כן כן, את. אני רוצה שאת תלכי למזכירה לצלם את זה'. הלכה למזכירה וצילמה, וחזרה.
למחרת אמרתי לה: אני צריכה פה לעשות כמה מדבקות על הכיתה, קחי כסף, תלכי לחנות, תקני מדבקות. 'אבל איזה מדבקות?' מה שאת קונה אני מאוד שמחה, אני אוהבת את הטעם שלך. מפה לשם, מדיבורים ועוד איזו מטלה ועוד - פה ראיתי שנדלק לה האור בעיניים. ואז אמרתי לה: את רוצה ללמוד? היא אומרת: כן, אני רוצה ללמוד. התברר שהיא כישרונית משהו ברמה! איזה כישרון! תוך כמה זמן היא הגיעה כמעט לבנות הטובות בכיתה, הטובות שיש. כתבתי מכתבים, מכתבים להורים: הילדה שלכם כל כך פורחת, עולה. וככה אולי עבר חצי שנה.
אחרי חצי שנה הילדה לא הגיעה. לא הגיעה. יום אחד עבר, אמרתי: מה קורה? יום שני עבר והילדה לא הגיעה. התקשרתי להורים, האבא ענה. שאלתי: איפה הילדה? הוא אומר: ראינו שאנחנו לא מסתדרים, החלטנו לשלוח אותה לפנימייה, ושלחנו אותה לפנימייה, שלחנו אותה". והמורה שואלת: היא שמחה שם? "כן, ברוך השם, טוב לה שמה, בינתיים היא שמחה". וזהו, בזה נגמר הסיפור.
"מאז, מאותו זמן, עברו בערך חמש עשרה שנים. אני התחתנתי כבר, עברתי לגור במקום אחר, ברוך השם נולדו לי ילדים. ויום אחד החלטתי לרשום את הילדים שלי באיזה מעון. הייתי צריכה לעבוד, ואז התעניינתי אצל אנשים איפה יש מעון. אמרו לי: יש פה איזו מנהלת שמחזיקה איזה מעון, משהו - מסירות על הילדים משהו ברמה גבוהה מאוד. כדאי לך, אם יש מקום שמה כדאי לך להירשם אצלה במעון הזה. ואני מאוד מאוד - רשמתי, ובאמת אחרי כמה ימים רואים את ההשקעה.
אני מעולם לא לקחתי את הילדים שלי, פשוט הבנות הגדולות הן לקחו והן החזירו, אני הייתי בעבודה. יום אחד קיבלתי חופש מהעבודה והחלטתי שאני הולכת למעון. הגעתי למעון, אמרתי למנהלת: תודה רבה על העבודה, על המסירות שאת עושה פה, רואים, רואים את ההשקעה. היא אומרת לי: 'אני מאוד אשמח אם תיכנסי אצלי הביתה. אני מאוד אשמח, תיכנסי אצלי'.
נכנסתי אצלה הביתה. היא אומרת לי: 'את מכירה אותי?' אמרתי לה: 'לא, אני לא מכירה אותך'. 'אז חכי פה שנייה, המורה, פה שנייה, חכי פה שנייה'. היא נכנסה לחדר, אחרי כמה דקות היא יצאה, הביאה שקית עם כמה פתקים. 'תקראי את הפתקים, תקראי את הפתקים'. אני רואה את הכתב שלי! אני מסתכלת - זו היא? קיבלתי הלם שזו היא. אמרתי: לא יכול להיות!
'מורתי, רציתי להגיד לך: אנחנו גדלנו בבית - בשפה שלנו, בית מסכן. אחד עשר ילדים בתוך שני חדרים. את יודעת מה זה, לא מציאותי לגדל כאלו ילדים. כל האחים שלי, כל האחיות שלי, כולם נשרו. לא נשאר זכר במשפחה שלנו. אני היחידה שנשארתי חרדית, והתחתנתי עם אברך. הוא לומד כל היום תורה, וברוך השם יש לנו כבר שלושה ילדים. אם יש לי משהו בחיים, זה מהמילים הטובות שנתת לי, ונתת לי אמון'".
כמה בן אדם יכול לזכות פה, פה בעולם הזה ובעולם הבא, מי יכול לתאר? מי יכול לתאר איזה זכויות בן אדם יכול לזכות פה כשהוא נחמד למטה? כשהוא נחמד למטה, אוטומטית אתה רשום למעלה, אהוב למעלה. אוטומטית אתה אהוב למעלה. לכן החודש הזה, חודש אלול, בן אדם באמת יקח את עצמו בידיים, באמת להתחזק בזה מאוד, מאוד מאוד להתחזק בזה.
אני מסיים. אתם יודעים, בפרשה שלנו מופיע שכשיצאו למלחמה, אז מגיע כהן גדול משוח מלחמה ומכריז: מי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה, בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו. מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישוב לביתו.
מה זה ירא ורך הלבב? מחלוקת. לפי רבי עקיבא כפשוטו - מפחד. אני מפחד, יש לי פחד. אתה פוחד? תלך הביתה. למה? אתה תגרום שכל החיילים יהיה להם פחד, אז תלך הביתה. לפי רבי יוסי הגלילי לא, הכוונה עבירות שבידו.
טוב, תראה, עכשיו בוא נתאר לעצמנו שאיזה אחד - הכהן הגדול מגיע, אומר: מי שיש לו פחד לא מגיע לפה. "פחד? לי יש פחד? מה אתה מדבר? אני גומר את כל הערבים, גומר את כולם, קוצץ את כולם". טוב, הוא יצא, הגיע. אבל כשאתה יודע שאתה נמצא בקרב - נו, מה חשבת, שזה צחוק? שמה פתאום הוא קיבל פחד. הוא אומר: סליחה, אני מתחרט, אני מתחרט, אני רוצה לחזור הביתה. מה עכשיו עושים? עכשיו מה עושים עכשיו? עכשיו הוא אומר: אני, יש לי פש... עכשיו יש לי פחד. נו, מה אני עושה עכשיו?
אוהו! יש שוטרים מיוחדים שמפוצצים אותו במכות. כן, מקפחים לו את רגליו. אין, אין. הגעת לפה, גמרנו, זהו, נגמר הסיפור, תצא. מה זה? אבל אין פחד, נגמר פה הפחד, זהו, עד פה. אני לא מבין, אז למה ההוא שאמר אתמול שהוא מפחד שחררתם אותו, ואני היום גם פוחד - אני לא? מה ההבדל? מה ההבדל?
תראה, בשבילנו זה חיזוק גדול מאוד. כל עוד שבן אדם לא נכנס לסיפור, סימן שאלוקים עוד לא בחר בו. אלוקים לא בחר בך, לא קיבלת את זה, לא הלכת על זה, אלוקים לא רצה אותך. ברגע שאלוקים נתן לך את זה בליבך שאתה הולך על זה, זאת אומרת שאלוקים יודע יש לך את הכוחות, אתה תצליח. אבל באמצע פתאום אתה רואה, באמצע יש משהו מפסיק. יש איזה משהו באמצע שזה לא מסתדר - זה עצת היצר זה, זה כבר עצת היצר. כי ברגע שאלוקים נתן לך את האפשרות שאתה יכול להצליח, אתה חייב להצליח, אין מצב. וגם אם תרצה לחזור אחורה, אין אחורה יותר.
ולכן כל אחד מאיתנו באמת ידע - בוא נתחזק באמת. רק תיכנס. אם נכנסת בתוך אלול, תדע שאלוקים בחר בך. אלוקים רוצה אותך, רוצה את העבודה שלך, רוצה את התשובה שלך. ושנדע, כמו הסיפור שסיפרנו, שכל דבר קטן, קטן שבקטנות, כמה יכול להשפיע למעלה בשמיים. אבל אחרי הכל, העבודה שלנו בחודש אלול - באמת להיות אהוב, שיהיה נחמד למטה, ואוטומטי בעזרת השם נזכה להיות אהובים למעלה.
כמו שאנחנו מזכירים כל שנה, מחר בעזרת השם יש פתיחת ההיכל. לא פתיחת ההיכל של פה - פתיחת ההיכל של כל עולם התורה. איזה דבר גדול! איזה נחת זה לבורא עולם בדור כזה שפל, שרודפים אחרי בחורי ישיבות - אתה יודע, רודפים אחריהם, ואומרים תורה לא תורה, ואתה יודע, יש כזה צער גדול בעולם, ויש בזיונות וניסיונות וקשיים ובלאגן, ואל תשאל - ואף על פי כן רצים ללמוד תורה. איזה נחת, אני אומר לכם! אנחנו לא רואים את זה פה, אנחנו לא, אתה יודע, פה לא רואים את זה, אבל איזה נחת זה לבורא עולם.
הרב אלישיב בספר דברי אגדה אומר: למה השטן מתבלבל כשתוקעים בשופר? למה הוא מתבלבל? מה אתה, מה אתה אומר? נכון, אתה נמצא בפרי מגדים, כמה אתה רואה פה אנשים? מאה אנשים? אה, מה זה מאה אנשים? זה כלום. אם אני אקח עכשיו איזו חללית, אני מעלה אותך למעלה, מעלה אותך למעלה, משמה אתה רואה - מוציא את כל הגגות של כל בתי כנסיות, כל הישיבות, אתה מלמעלה מסתכל, אתה רואה כולם לומדים תורה. מה אני אגיד לך? כולם מתבלבלים! כולם. הוא מלמעלה רואה את כל עולם התורה.
איזה דבר, איזה נחת זה לבורא עולם. גם חודש אלול, מסכת חדשה, עולם חדש, שזה כזה דבר שמחה לבורא עולם. אז מחר באמת זה עת רצון גדול - גם אלול, גם עת רצון, גם פתיחת ההיכל.
יזכה אותנו השם שנזכה שכל הבנים, בנות, כולם יזכו להיות עובדי השם אמיתיים. שכל הבחורי ישיבות והאברכים בעזרת השם יהיה להם חשק ושמחה בלימוד תורה, זיכרון טוב, חברותות טובות בעזרת השם, רבנים טובים, כן יהי רצון. שנזכה בעזרת השם לישועות גדולות, לברכות מרובות, שנזכה בעזרת השם לכתיבה וחתימה טובה, לברכות, מילוי כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה, שנזכה למשיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.