שיעור 159

לתת שוחד לבורא עולם!

פרשת האזינו -יום הכיפורים - תשפ"ז

רעיונות מרכזיים

דוד המלך מבקש להידון לפני בורא עולם

במדרש שבילקוט תהילים אומר הקדוש ברוך הוא לדוד: על חינם עשית סנהדרין? לך ותדון לפניהם. ודוד משיב שדווקא איתם הוא אינו רוצה להידון, שכן הם מתייראים ליטול שוחד - ואילו בורא עולם כן נוטל. דוד מבקש להידון לפני מי שאפשר "להגיש לו מעטפה" ולהמתיק את הדין.

המעטפה של אלוקים - תשובה ומעשים טובים

השוחד שבורא עולם נוטל אינו כסף, אלא תשובה ומעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה. זהו הדבר היחיד שבכוחו לשכנע את הבורא לחתום אדם לחיים טובים גם כשאינו ראוי לכך על פי הדין. "אלוקים לא לוקח שום שוחד. השוחד היחיד שאלוקים לוקח זה תשובה ומעשים טובים."

"עד ששערי תשובה פתוחים"

המדרש מדגיש שהזמן קצוב: עכשיו, כל עוד שערי התשובה פתוחים, בורא עולם נוטל שוחד - אבל משהוא יושב בדין לעולם הבא, אינו נוטל שוחד. ההזדמנות להמתיק את הדין קיימת רק בעולם הזה, ורק בימים שעוד נותרו.

חסד וצדקה משלימים תשובה שאינה ראויה

החפץ חיים באהבת חסד מבאר ש"מעשים טובים" מרמז על צדקה וחסד, והם הגורמים שתתקבל תשובתו של אדם למעלה אף אם אינה ראויה לפי גדרי המשפט. אדם שעשה תשובה של חמישים או שישים אחוז בלבד - כשהוא מצרף אליה חסד וצדקה, בורא עולם משלים לו אותה לתשובה מושלמת. זהו ציר השיעור כולו.

חסד אינו נראה "משהו גדול" - וזו הטעות

הרב מעיד שהוא חוזר על סיפור החסד מדי שנה, משום שאצל אנשים חסד נחשב דבר חשוב אך לא דבר גדול. עד שהדברים ייכנסו ללב - כמה חשוב באמת שבן אדם עושה טוב עם השני - ראוי לחזור עליהם שנה אחר שנה.

יש מדרגות גבוהות מלימוד שמונים ושמונה דפים

הגאון מטשעבין העדיף לשבת עם יהודים שבורי לב ולשיר עמם בערב כיפור, על פני לימוד כל מסכת יומא כמנהגו. הרב אוירבך היה חוזר על הסיפור ובוכה, ואומר: אדם יכול ללמוד בערב אחד שמונים ושמונה דפים - אבל יש מדרגות גבוהות מאלו. חיזוקו ועידודו של יהודי שבור עולים על העמל התורני עצמו.

יום הכיפורים - זמן של הכלה

מט"ו באב עד יום הכיפורים חמישים וחמישה ימים, כמניין "כלה", ו"כלה" מלשון הכלה. שורש כל השידוכים הוא היכולת להכיל אחד את השני, ולכן דווקא בכיפורים - כשאדם מוכן למחול ולוותר - הוא הזמן המתאים ביותר להקים בית נאמן בישראל. מכאן שבנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים ביום הזה.

המסביב של המצווה מול המצווה עצמה

הרב אוירבך שב הביתה בכיפור בשתים עשרה בלילה מרוב שאלות - וכולן נסבו על אוכל: כמה מותר וכמה אסור. איש לא שאל שאלה אחת על מצוות היום, שהיא התשובה. הדור לוקח את המסביב של המסביב של המצווה, ואת עיקרה מזניח.

מבקשים מחילה רק ממי שלא פגעו בו

אדם ניגש לבקש מחילה דווקא ממי שאין לו עליו דבר, ושומע בנחת "מוחל, אין על מה למחול". ממי שבאמת פגע בו - אינו מבקש מחילה לעולם. העבודה האמיתית היא לגשת אל מי שנפגע ממך, ובראש ובראשונה אל האישה.

דין התשובה - רגע אחד

הגמרא בקידושין פוסקת שהמקדש אישה על מנת שהוא צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו. והרמב"ם כותב שאמש היה זה משוקץ ומתועב, והיום אהוב וחביב. הסבא מנובהרדוק מלמד מכאן שדין התשובה נעשה בשנייה אחת: בהרהור אחד אדם הופך לצדיק גמור. זו הלכה פסוקה בשולחן ערוך, בלי פלפולים.

מציאות התשובה - נגיעה אחת שנשארים בה

הקושי אינו בדין התשובה אלא במציאותה: אדם מכיר את עצמו ויודע שהקבלות מחזיקות לכל היותר עד סוכות. לכן כותב בעל מדרגת האדם שצריכה להיות לאדם נגיעה מסוימת אחת שבה הוא נשאר צדיק גמור, ואיתה הוא צועד כל השנה. גם עבודה קטנה שבקטנות היא דבר יקר שאי אפשר לתאר.

"מעביר ראשון ראשון" - רק למי שמרגיש שחטא

הרמ"ע מפאנו שואל מדוע לא נמחל לאדם הראשון חטאו הראשון, והרי בורא עולם מעביר ראשון ראשון. ותשובתו: העברת העוון נוהגת רק כשאדם מרגיש שחטא, וכשהוא מרגיש שלא חטא כלל - אין מה להעביר. אדם הראשון ענה "האישה אשר נתת עמדי" - הטיל את האשמה על הבורא ועל האישה, ואת עצמו הותיר מושלם.

שאול ודוד - חטאתי בלי פלפולים

שאול באחת ועלתה לו, ודוד בשתיים ולא עלתה לו, משום ששאול תלה את מעשיו בעם ובפחד ואילו דוד אמר "חטאתי" בפשטות. מי שכל הבעיות אצלו הן הראש כולל, החברותא, החותן והשכנים - אין על מה שבורא עולם ימחל לו. כשיש עבירות, יש תשובה.

אי אפשר להחזיר "צדיקים" בתשובה

הרב ראובן קרלנשטיין שואל מדוע אברהם אבינו, שהחזיר בתשובה אלפים, לא ניסה להשיב את לוט - ומשיב שאברהם יכול להחזיר בתשובה רק רשעים. לוט היה בטוח שאינו גזלן כלל, שהרי ארץ ישראל הובטחה לאברהם והוא יורשו. כך גם מי שעובר על "על חטא" ומוצא שם רק את החברותא שלו - אין לו תשובה.

"אם היית יודע את חומר העבודה"

אדם כתב לרמב"ם שלא מצא בעצמו שום חטא במשך השנה כולה ושאל אם עליו לומר "על חטא". והשיב לו הרמב"ם, שאילו ידע את חומר העבודה ועד כמה צריך לעבוד את השם הנכבד, היה יודע שכל מה שכתוב ב"על חטא" קיים אצלו השנה פי כמה וכמה. חוסר המודעות לחומרת העבודה הוא שמונע מאדם להבין על מה יש לחזור בתשובה.

"מי אמר לך שבורא עולם לא נהנה מחיזוק של רגע?"

בחור התלונן לפני החזון איש שכבר שנתיים הוא מבטיח להשתנות בכיפור ונשאר אותו אדם, ושאל לשם מה נחוץ עוד כיפורים. השיב לו החזון איש שתי תשובות: מי אמר שבורא עולם אינו נהנה מחיזוק של רגע. ובורא עולם יודע את חולשתנו ובכל זאת אומר לנו להמשיך - סימן שזו עבודתנו.

המקפיד - מקפידים עליו מן השמיים

משגיח שלא נמצאו שידוכים לשלוש בנותיו, ולא הועילה לו שום סגולה, הבין שכל עוד הוא מקפיד על אחרים מקפידים עליו מלמעלה. ברגע שמחל מחילה גמורה לבחור שביישו - נפתחו השערים לשניהם. מי שמקפיד, מקפידים עליו משמיים.

למחול דווקא למי שבאמת פגע

כשם שבקשת המחילה צריכה להיות ממי שנפגע, כך גם המחילה צריכה להינתן לאלו שציערו באמת - ולא למי שממילא אין לו על מה למחול. וגם כשהפוגע אינו בא לבקש, על האדם למחול בלבו מחילה גמורה על כל מה שהיה.

אתה מונע מעצמך את השמחות שלך

אדם מצפה לישועות ולשמחות בביתו ותולה את עיכובן בשכן או בזולת - ולמעשה ההקפדה שלו עצמו היא החוסמת אותן. מנהלת המעון וגם אמה של יעל למדו זאת כל אחת מצדה, וכשניתנה המחילה נפתחה גם המתנה. הפתרון הוא להכניס את אלוקים לתוך התמונה: יש דין, יש דיין, יש מנהיג לעולם - ומתוך הידיעה הזו האדם נרגע.

שמחת החג מדאורייתא מול ההידור שמדרבנן

השנה אין ארבעת המינים מדאורייתא, אך מצוות "ושמחת בחגך" מדאורייתא במקומה עומדת: יין לגברים, בגד או תכשיט לנשים, וממתקים לילדים. אדם משקיע שבע מאות שקל באתרוג שהוא דרבנן - ורגע אחד של שמחה בסוכה שווה אלף פעמים אתרוג. ההשקעה בהפתעות ובמשחקים בסוכה היא שתחזיק את המשפחה בחג כולו.

הסיפורים בשיעור

הגאון מטשעבין שר עם היהודים השבורים

בערב יום כיפור, בשובו מתפילת ערבית, ראה הרב אוירבך יהודים יושבים סביב שולחן ושרים, ובראשם הגאון מטשעבין - ונמלט מן המקום מרוב תמיהה. במוצאי הצום שאל את הגאון כיצד שרים בכיפורים, והלה השיב שגם הוא נכנס תחילה כדי להוכיחם, עד שראה שאלו ניצולי שואה שבורים ומרוסקים, שאין להם הורים ואין להם נשים וילדים, ושהשירה המשותפת היא כל נחמתם. עמד בדלת ושאל את עצמו: "רב דב, מה יעשה נחת רוח לבורא עולם - שאשב עם היהודים השבורים האלו ואשיר איתם ואחזק אותם, או שאלמד שמונים ושמונה דפים כמנהגי?" הרב אוירבך היה חוזר על הסיפור ובוכה: יש מדרגות גבוהות מאלו.

שתים עשרה בלילה - ואיש לא שאל על התשובה

בספר הליכות שלמה סיפר הרב אוירבך שביום כיפורים אחד נכנס לביתו רק בשתים עשרה בלילה, מרוב שואלים שחיכו לו בדלת. כל השאלות כולן נסבו על אוכל - כמה מותר וכמה אסור - ואף לא אחד שאל שאלה אחת על מצוות היום, שהיא התשובה. אמר: איזה דור הגענו, שלוקחים את המסביב של המצווה ואת עיקרה מניחים.

השכן שרק שניים באו לבקש ממנו מחילה

הרב אוירבך כותב על יהודי בשכונה שכל השכונה פגעו בו, והוא היה בטוח שבערב כיפור ימתין תור מתחילת השכונה ועד פתח ביתו. בפועל הגיעו רק שני אנשים. מכאן למד שאנשים מבקשים מחילה רק ממי שלא פגעו בו מעולם.

הרב יעקב אדלשטיין ליד מיטת הבחור בפוניבז'

בחור צעיר, חדש בישיבת פוניבז', חלה בחום גבוה ביום כיפור ונאלץ לשכב במיטתו מן השחרית ואילך. בחור אחד בא, ישב לצד מיטתו והתפלל עמו את כל תפילות היום - שחרית, מוסף, מנחה ונעילה - בשעה שלמטה בבית המדרש חיכו לו, שכן היה מן הבחורים החשובים בישיבה. רק לימים התברר לו שהבחור ההוא היה הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, שעשה זאת כדי להנעים לו את היום כיפור שהיה לו לבדו.

"שווה את כל התפילות שהתפללת" - הרב אהרן קוטלר

יהודי מבוגר שהגיע לישיבת לייקווד לא חש בטוב באמצע יום כיפור, והרב אהרן קוטלר שלחו לנוח בפנימייה. בתפילת נעילה ביקש הרב אהרן מאחד הבחורים לעלות ולהתפלל נעילה לצד אותו מבוגר, והבחור השיב שהוא מצפה לנעילה של הישיבה כל השנה. אמר לו הרב אהרן: להיות עם יהודי מבוגר יחד איתו בנעילה - שווה את כל התפילות שהתפללת בכל כיפורים.

ראש ישיבת דרכי משה לפני החזון איש

בהיותו בחור בסלובודקה הלך אל החזון איש וטען שכבר שנתיים הוא מבטיח לבורא עולם להשתנות בכיפור ונשאר אותו אדם, ולשם מה אפוא נחוץ עוד יום כיפורים. השיב לו החזון איש שתי תשובות: מי אמר לך שבורא עולם אינו נהנה מחיזוק של רגע. ובורא עולם יודע את חולשתנו ואף על פי כן אומר לנו להמשיך - סימן שזו עבודתנו.

השואל את הרמב"ם שלא מצא בעצמו חטא

אדם כתב לרמב"ם שבדק את עצמו מן השנה שעברה ועד השנה הזו ולא מצא שעבר על שום עבירה, ושאל אם בכלל עליו לומר "על חטא" ביום הכיפורים. השיב לו הרמב"ם, שאילו ידע את חומר העבודה ועד כמה צריך לעבוד את השם הנכבד, היה יודע שכל מה שכתוב ב"על חטא" קיים אצלו השנה פי כמה וכמה פעמים.

המשגיח שחתם את השידוך

בחור בישיבה קטנה, שהמשגיח היה עוקצו ודוקרו תדיר, קם יום אחד, דפק על הבימה וקילל אותו בלשון חדה לעיני כולם - והורחק מן הישיבה למחרתיים. שנים אחר כך, לאחר שנפגש עם כעשרים בנות ובכל פעם נדחה בלא סיבה, הוצע לו שידוך עם בת ראש ישיבה, והפעם הגיעו הווארט, האירוסין והחתונה. חצי שנה לאחר החתונה גילה לו חמיו שדווקא אותו משגיח הוא שחתם את השידוך. נסע אליו לשמוע, והמשגיח סיפר שגם לו לא נמצאו שידוכים לשלוש בנותיו, ושום סגולה לא הועילה - עד שהבין שהמקפיד על אחרים מקפידים עליו מן השמיים, עמד בצד ומחל לבחור מחילה גמורה. ארבע שעות אחר כך צלצל אליו הראש ישיבה לברר על הבחור, ובאותה שיחה נחתם השידוך. ובינתיים כבר חיתן המשגיח שתי בנות והשלישית מאורסת.

מנהלת המעון ויעל

ילדה בשם יעל, שנולדה לאחר חמש עשרה שנות עקרות, הובאה למעון מבוקש ומתוקתק במרכז הארץ, ואמה הייתה מקפידה ומעירה על כל דבר. ביום שבו החליפה המנהלת עצמה את הגננת לא התעוררה יעל משנת הצהריים, והתברר שאין לה דופק ונשימה - מוות בעריסה. המנהלת נחקרה שתי וערב כדי שתודה ברצח, כל חסכונותיהם והלוואותיהם ירדו לעורך דין, בעלה פוטר מעבודתו, ילדיה הוכו בתלמוד תורה, ואם יעל צעקה בבניין "איפה הרוצחת". גם לאחר שזוכתה נאלצה לעזוב לעיר נידחת בדרום ולעבוד כפקידה בדואר. כעבור שנתיים נכנסה אם יעל לאותו סניף דואר וסיפרה שהיא מחפשת אותה מזה שנתיים: בחלום נגלתה אליה יעל עצובה ואמרה שמתנה גדולה ממתינה לה בשמיים, אך היא נמנעת ממנה משום שפגעה באישה - וביקשה שתבקש מחילה מן המנהלת. המנהלת מחלה בקושי רב מחילה גמורה, וכעבור שנה התקשרה אם יעל לבשר שנולד להם בן.

תמלול השיעור

המדרש: דוד המלך מבקש להידון לפני בורא עולם

שבת שלום, שבוע טוב, גמר חתימה טובה לכולם. שנזכה יחד עם כל בית ישראל להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום, כן יהי רצון. אמן.

כותב המדרש - המדרש הזה נמצא בילקוט תהילים פרק י"ז: אמר הקדוש ברוך הוא לדוד, על חינם עשית סנהדרין? לך ותדון לפניהם. כאילו: עשית סנהדרין, הקמת סנהדרין, אז מה זה בחינם? לך לסנהדרין, תדון לפניהם, מה שיגידו לך - תעשה.

זאת אומרת, יוצא שדוד המלך לא רצה ללכת לסנהדרין. רצה שבורא עולם הוא שישפוט אותו, לא הסנהדרין. עכשיו הוא אומר לו למה.

אמר לו דוד: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "ושוחד לא תיקח", והם מתייראים לקחת שוחד ולדון אותי. תראה, אני יודע שאם אני הולך אליהם - הסתבכתי שם. מאה אחוזים, הסתבכתי שם איתם. עכשיו אני רוצה לתת להם איזו מעטפה שהדברים יסתדרו, אבל מה אני אגיד לך? אלו אנשים שהולכים עם התורה יד ביד, לא מוכנים, הם לא רוצים שוחד. אז מה אני אעשה? הסתבכתי. לכן אני לא רוצה לדון איתם, לא רוצה לדון איתם.

אבל אתה, שאתה נוטל שוחד - אה, אתה, אלוקים, מקבל מעטפות. איתך אני יכול לדבר. יאללה, אשים לך מעטפה, הדברים יסתדרו. לכן אני רוצה לדון איתך ולא עם הסנהדרין.

איזה פלא פלאים! מתי שמעת שבורא עולם... מה זה שוחד? חז"ל דורשים "שוחד" - שהוא חד, שאני והוא אותו דבר בדיוק. מה אני אמרתי, הוא אומר.

השוחד של בורא עולם - תשובה ומעשים טובים

פלא פלאים, בורא עולם נוטל שוחד! איך יכול להיות? "שנאמר: שוחד מחיק רשע יקח. ומהו השוחד שהקדוש ברוך הוא נוטל מן הרשעים בעולם הזה? תשובה ומעשים טובים שעושים בעולם הזה."

השוחד - המעטפה של אלוקים - זה לא הכסף. המעטפה של אלוקים זה תשובה ומעשים טובים שעושים בעולם פה, עכשיו, בעולם הזה. עם זה אתה משכנע את בורא עולם. עם זה בורא עולם חותם אותך לחיים טובים כשאתה לא בסדר. אבל זה השוחד שנתת לו, זה השוחד.

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, עד ששערי תשובה פתוחים - עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה. אבל משאני יושב בדין לעולם הבא, איני נוטל שוחד." היום תבוא, תדבר איתי - אני לוקח שוחד.

החפץ חיים: צדקה וחסד משלימים את התשובה

טוב, ומה זה מעשים טובים? תשובה - הבנו מה זה תשובה. מה זה מעשים טובים?

כותב החפץ חיים - אני קורא. המדרש הזה מופיע באהבת חסד חלק ב' פרק ג', שם מופיע המדרש הזה. כותב החפץ חיים: "ומעשים טובים מרמז על עניין צדקה וחסד שאדם עושה בעולם הזה, והם גורמים שתתקבל תשובתו למעלה אף אם אינה ראויה לפי גדרי המשפט."

זאת אומרת: בן אדם עשה תשובה, אבל לפי הלכות תשובה זו לא תשובה טובה. זו תשובה של חמישים אחוז, שישים אחוז, זו לא תשובה מושלמת. אבל אם עם התשובה שעשית אתה גם עושה חסד, אתה גם עושה צדקות - אה, בזה בורא עולם משלים לך את התשובה, שעשית תשובה מושלמת מאה אחוזים.

פלא פלאים! יוצא שהעבודה שלנו, דבר ראשון, זה לעשות צדקה וחסד בימים האלו. מה נשאר לנו? עוד יום אחד. חסד אפשר לעשות גם בכיפורים. גם בכיפורים אפשר לעשות חסד אחד עם השני. אבל צדקה אפשר לעשות גם בכיפורים, נכון. כל הזמן זה זמן שעכשיו בן אדם יכול לעשות, כדי שהתשובה שלו תתקבל גם כשהתשובה לא מושלמת, לא מושלמת.

"יש מדרגות יותר גבוהות" - הרב אוירבך והגאון מטשעבין

את הסיפור הזה כבר סיפרנו אותו כל שנה, ואני אספר אותו גם השנה, כי בתכלס אצל אנשים נראה שחסד זה לא משהו גדול. לא נראה להם משהו גדול, כאילו חסד זה לא נראה משהו גדול. בסדר, זה חשוב, אני לא אומר שלא, אבל זה לא משהו גדול. סיפרנו את זה, ואני אספר את זה גם השנה. מי יודע, אולי גם שנה הבאה ועוד הרבה שנים, עד שבסוף זה ייכנס לנו ללב. ייכנס לנו ללב לדעת כמה חשוב באמת העניין שבן אדם עושה טוב אחד עם השני.

הסיפור הראשון זה הסיפור שהיה עם הרב אוירבך זצ"ל, סיפור מפורסם מאוד, מאוד מפורסם.

יום אחד, בערב כיפורים, הוא חזר מבית הכנסת מתפילת ערבית, והלך בדרך הביתה, וראה שם יהודים שעושים שירים בבית כנסת, עושים איזה "זיץ" כזה, זיץ של שירים. מה זה שירים? כיפורים היום! מה זה זמן של שירה פה עכשיו?

נכנסתי כדי להוכיח אותם. כשנכנסתי כדי להוכיח אותם, אני רואה שם יהודים ככה מסביב לשולחן, מתנדנדים ושרים שירים. ובראש השולחן ישב שמה הגאון מטשעבין, ישב שמה. פלא פלאים! כשראיתי את הגאון מטשעבין - ברחתי. ברחתי מהמקום.

במוצאי כיפורים עשיתי הבדלה והלכתי לרב מטשעבין: ילמדנו רבנו, תגיד, בכיפורים צריכים לשיר עם אנשים? זה כיפורים? כיפורים זה זמן של שירה? זמן ששרים עם אנשים?

מה אני אגיד לך? אני בדיוק כמוך עשיתי. עברתי אחרי תפילת ערבית, הלכתי הביתה, אני רואה אנשים שרים. נכנסתי כדי להוכיח אותם. כשנכנסתי להוכיח אותם - אתה יודע מי האנשים האלו? אלו אנשים שבורים. אלו אנשים שעברו את השואה, שלא היה להם, אתה יודע... חלק אין להם הורים, חלק אין להם נשים, אין להם ילדים. אנשים, אתה יודע, שבורים ומרוסקים, שמצאו קצת זמן של נחמה להתנחם. שכולם ביחד, אתה יודע, ושרים - זו הנחמה שהייתה להם קצת.

אני עמדתי בדלת ואמרתי: רב דב, תגיד, מה יעשה נחת רוח לבורא עולם? אני נוהג שבערב כיפורים, אחרי תפילת ערבית, אני הולך הביתה ולומד את כל מסכת יומא - שמונים ושמונה דפים. אמרתי: ריבונו של עולם, מה יעשה לך יותר נחת רוח - כשאני אשב עם היהודים השבורים האלו ואשיר איתם שירה, או שאני אלמד שמונים ושמונה דפים? חשבתי על זה, אמרתי: הנחת רוח לבורא עולם זה שאני אשב עם היהודים השבורים האלו, ואני אשיר איתם, ואני אחזק אותם, ואני אעודד אותם.

והרב אוירבך היה חוזר על הסיפור הזה והיה בוכה כל הזמן. היה בוכה והיה אומר: בן אדם יכול ללמוד בערב אחד שמונים ושמונה דפים, אבל תדע - יש מדרגות יותר גבוהות מאלו. יש מדרגות יותר גבוהות מאלו.

ט"ו באב ויום הכיפורים - כמניין "כלה"

כדרך אגב, הזכרנו את הרב אוירבך. אני אזכיר עוד כמה סיפורים עליו.

הרב אוירבך שאל: חז"ל אומרים בסוף מסכת תענית, "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים". מה היה בתוך הימים האלו? שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

שואל הרב אוירבך: ט"ו באב מתאים לי, בין הזמנים, מה זה מתאים - שיצאו, יחולו בכרמים, מצוין. אבל יום כיפורים? אין מה לעשות בכיפורים? בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים בכיפורים? תשב, תתפלל, תלמד - מה תעשה? כיפורים היום! ואיזה פלא פלאים, הקושיה היא קושיה גדולה עד מאוד.

אומר הרב אוירבך: מט"ו באב עד יום כיפורים יש חמישים וחמישה ימים, כמניין "כלה". כמניין "כלה". מה זה "כלה"? אז מה זה "כלה" עכשיו? "כלה" זה מלשון הכלה. או - תהפוך את האותיות: "הכל", כמניין "הכלה".

אתה יודע מה השורש של כל השידוכים? יוצאים לשידוכים - אתה יודע מה השורש של כל השידוכים? זה לדעת להכיל אחד את השני. אם אתה יודע להכיל אחד את השני, זה שורש השידוכים. השידוכים זה לא רק להתחתן, זה לדעת להכיל אחד את השני.

ולכן הזמן המתאים ביותר שבן אדם יכול להכיל אחד את השני זה בכיפורים. שמה בן אדם מוכן למחול אחד לשני, לוותר אחד לשני. לכן דווקא בזמן הזה, כשרצו להקים בית נאמן בישראל - הזמן המתאים ביותר שבן אדם יכול להכיל את השני זה בכיפורים. לכן בכיפורים היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

"הליכות שלמה": על מה שואלים בכיפור

הרב אוירבך זצ"ל סיפר בספר הליכות שלמה: ביום כיפורים אחד נכנסתי הביתה בשתים עשרה בלילה, מרוב השאלות שחיכו בדלת. ואנשים שאלו שאלות, וכל כך היו שאלות, ועד שנכנסתי הביתה - שתים עשרה בלילה.

על מה נסובו כל השאלות? על אוכל. כמה מותר לאכול, כמה אסור לאכול, אוכל, מה אוכל - דיברו רק על הנושאים האלו. ואף אחד לא שאל אותי שאלה אחת על מצוות היום, שמצוות היום זה תשובה. אף אחד לא שאל אותי מה זה תשובה, אף אחד.

אמרתי: איזה דור הגענו! לוקחים את המסביב, המסביב של המסביב של המצווה, מסביב של המצווה מסביב - אבל את המצווה עצמה, שזה העיקר, התשובה, אף אחד לא שאל אותי שום שאלה על זה. זה אחד.

ממי מבקשים מחילה?

שתיים: היה אחד בשכונה, הוא כותב, שכל השכונה פגעו בו. והייתי בטוח שבערב כיפורים יהיה תור מתחילת השכונה עד הבית שלו, שאנשים יבואו לבקש ממנו מחילה - ורק שני אנשים הגיעו. אף אחד לא הגיע לבקש מחילה.

אנשים מבקשים מחילה רק ממי שלא פגעו בו. ממי שפגעת - אתה לא מבקש מחילה אף פעם. רק ממי שלא פגעת באף אחד, אתה בא ואומר לו: אתה מוחל לי? הוא אומר: כן, מוחל, אין על מה למחול. תבוא, תבקש מחילה ממי שפגעת בו - שמה, שמה זה עבודה. גם האישה. בדרך כלל זה גם האישה, בדרך כלל.

הרב יעקב אדלשטיין ליד מיטת הבחור

סיפר הרב יעקב אדלשטיין... הייתי בחור בישיבה - הסיפור לא התחיל ככה, הסיפור התחיל הפוך. סיפר איזה בחור:

נכנסתי לישיבת פוניבז', התחלתי ללמוד, הייתי שיעור א'. אתה יודע, חדש בישיבה, אני חדש בישיבה ואני לא יודע, טבעי, עם המון בחורים בישיבה. ופתאום ביום כיפורים קיבלתי חום גבוה ולא יכולתי לתפקד, ונכנסתי למיטה לישון. אתה יודע, משחרית של כיפורים, משחרית של כיפורים.

היה איתי עוד בחור אחד, שהוא בא ישב ליד המיטה שלי והתפלל איתי ביחד את כל כיפורים - כולל שחרית, כולל מוסף, כולל מנחה, כולל נעילה. כשלמטה חיכו לו בבית המדרש, כי הוא היה אחד הבחורים החשובים בישיבה.

ובהתחלה לא ידעתי, לא ידעתי מה, למה הוא עושה פה. בסוף כששאלתי, התעניינתי מי זה הבחור הזה - הבחור הזה זה היה הרב יעקב אדלשטיין. הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. זה כדי להנעים לי, להנעים לי את היום כיפורים, שאני לבד שמה, לבד, להנעים לי את זה.

הרב אהרן קוטלר: נעילה עם יהודי מבוגר

הגיע איזה אדם מבוגר לישיבת לייקווד. באמצע יום כיפורים הוא לא הרגיש טוב. הוא בא לרב אהרן קוטלר, שאל אותו: הרב אהרן, מה אני אעשה? אמר לו הרב אהרן קוטלר: תעלה לנוח בפנימייה, תנוח.

בתפילת נעילה הגיע הרב אהרן קוטלר לאיזה בחור: אני מבקש ממך, תעלה עם המבוגר הזה, תשב איתו, תתפלל איתו נעילה. - הרב, אני כל השנה מחכה לנעילה פה בישיבה, עכשיו אני אעלה שמה? - תדע לך שלהיות עם יהודי מבוגר, ביחד איתו בנעילה, שווה את כל התפילות שהתפללת בכל כיפורים.

אחרי הכל - נכון, חשובות התפילות, חשוב הכל - יש מדרגות אחרות. יש מדרגות אחרות, וזה השוחד שאלוקים לוקח. אלוקים לא לוקח שום שוחד. השוחד היחיד שאלוקים לוקח זה תשובה ומעשים טובים.

דין התשובה ומציאות התשובה - הסבא מנובהרדוק

תשובה. אני קופץ עכשיו למצוות התשובה. שתי נקודות, ואחר כך נעבור למשהו אחר.

נקודה ראשונה, זה בספר מדרגת האדם של הרב יוזל, הסבא מנובהרדוק. הוא כותב שבתשובה יש שני חלקים: יש דין התשובה, ויש מציאות התשובה.

דין התשובה זה דבר מאוד מאוד קל, דבר פשוט ביותר. מה פשוט? זו הלכה בשולחן ערוך, זו גמרא מפורשת במסכת קידושין.

על איזה אחד שבא לאיזו אישה, לאיזו בת, אומר לה: גברת, אני רוצה להתחתן איתך, את נראית לי מתאימה לי. היא אומרת לו: מה אתה מדבר? אני כל החיים שלי, השאיפה שלי להתחתן עם יהודי צדיק גמור. - זו הבעיה? לקח את הטבעת, אמר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור.

והיא עכשיו מקודשת או לא מקודשת? צועק - מקודשת או לא? למה לא? מקודשת! אני יודע מה - ספק מקודשת, בכל אופן. למה ספק מקודשת? כיוון שמא הרהר תשובה בליבו.

אם היה מגיע אליהו הנביא והיה אומר שהרהר תשובה בליבו - אז כולם צועקים פה "מקודשת"? מה מקודשת? איך מקודשת? הבן אדם הזה עבריין! איזו מקודשת? איזו מקודשת? הלכה בשולחן ערוך, בלי פלפולים עכשיו.

כותב הרמב"ם: אמש היה זה משוקץ, מתועב, שנוא - אמש! איזו מילים! - והיום, היום אהוב, חביב, ידיד. חביב! איך? מה, לא מבין? אתמול מה היית? אתמול מה היית? משוקץ אתמול היית! והיום חביב, נחמד, אהוב.

אומר הסבא מנובהרדוק: דין התשובה - זה שנייה אחת עושים אותו. בשנייה אחת, בהרהור תשובה אחד, בן אדם הופך להיות צדיק גמור. וזה שולחן ערוך, וזה דין התשובה.

מה הבעיה שיש לנו, אנחנו? מציאות התשובה. שמע, אבל אני לא יכול שכל החיים שלי... אני לא יכול שכל החיים שלי יהיו כמו בנעילה. לא יכול, עזוב. מכיר את עצמי. אני כל שנה אומר שאני מקבל קבלות, בדרך כלל אם זה מחזיק עד סוכות זה מבורך. מבורך. לא מחזיק, מה אני אגיד לך? זה לא הולך. שורה אחרונה, אתה יודע, זה לא הולך.

לכן אנשים אומרים לעצמם: מציאות התשובה - זה באמת לא הולך לי. מציאות התשובה קשה. מציאות התשובה, שאני אשאר בתשובה צדיק גמור כמו שהייתי עד היום - זה לא מסתדר. זה לא מסתדר לי באמת.

זו עבודה אחרת. כותב שם בספר מדרגת האדם: חייב שתהיה לבן אדם איזו נגיעה מסוימת, ששמה הוא אומר לעצמו - בזה אני נשאר צדיק גמור. לא משנה מה הנגיעה שיש. בזה אני נשאר צדיק גמור, עם זה אני הולך, עם זה אני צועד השנה הזאתי. ולכן בזה תהיה תשובה מושלמת.

כי דין התשובה - בהרהור אחד בן אדם זוכה לתשובה. בהרהור אחד בן אדם הופך להיות אהוב, הופך להיות חביב, הופך להיות צדיק גמור, בהרהור אחד. מציאות התשובה - נכון, היא עבודה. אבל בן אדם ידע שגם עבודה קטנה שבקטנות היא דבר יקר שאי אפשר לתאר אותו.

"מעביר ראשון ראשון" - הרמ"ע מפאנו

בסליחות אנחנו אומרים: "אל מלך יושב על כיסא רחמים, מתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו, מעביר ראשון ראשון."

בדרך כלל באוטו מעבירים ראשון לשני. אף אחד לא מעביר ראשון ראשון. באוטו אתה מעביר את ההילוכים מראשון לשני, לא מראשון לראשון. מה זה "מעביר ראשון ראשון"?

אז הגמרא - זו גמרא במסכת ראש השנה - הגמרא אומרת שבורא עולם, עבירה ראשונה מוחק לך אותה, מעביר אותה. עכשיו מה קורה? עבירה שהייתה שנייה, עכשיו יכולה להיות ראשונה. גם אותה בורא עולם מעביר. גם אותה הוא מעביר. וזהו, אחר כך יסתדר איתו אחר כך.

אם ככה, שואל הרמ"ע מפאנו: למה אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת - הוא חטא פעם ראשונה, ובורא עולם הוא אל מלא רחמים, אז תעביר! פעם ראשונה מעבירים! איזו גזירה נוראה - עד היום אנשים מתים בגלל חטא עץ הדעת. למה? למה? למה? בורא עולם מעביר ראשון ראשון!

אומר הרמ"ע מפאנו - אני אומר לכם יסוד גדול בשבילנו, וגם זה יסוד בשביל התשובה - אומר הרמ"ע מפאנו: מתי בורא עולם מעביר ראשון ראשון? כשבן אדם מרגיש שהוא חטא. כשבן אדם מרגיש שהוא בכלל לא חטא - אז אין מה להעביר. מה יש להעביר?

כשבורא עולם בא לאדם הראשון, שואל אותו: למה אכלת מעץ הדעת? מה הוא ענה? "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל." אז תראה, יש פה שני אשמים: אחד - אתה, ריבונו של עולם, אתה אשם בהכול, דבר ראשון אתה אשם. "האישה אשר נתת" - אתה נתת, בגללך הכול, זה דבר ראשון. דבר שני - זה בגלל האישה. ואיפה אני? אני מושלם, אני מושלם, אני אין לי בעיות. אה, כזה בן אדם? אז אין מה להעביר.

ולכן חז"ל אומרים: שאול באחת ועלתה לו, ודוד בשתיים ולא עלתה לו. למה? כי שאול לא הרגיש שהוא עשה בכלל עבירות: אה, תשמע, "העם אשר חמל על הצאן", פחדתי מהאנשים, אתה יודע, סיפורים. ודוד המלך אמר "חטאתי" - בלי פלפולים, "חטאתי". וואי, זה דבר גדול!

כותב הרמ"ע מפאנו: בשביל שבורא עולם ימחל לבן אדם על העבירות, צריך להרגיש שיש עבירות. אם בן אדם לא מרגיש שהוא עבר עבירות - בן אדם אומר: ביטול תורה? איזה ביטול תורה? אני ביטול תורה? הכול בגלל הראש כולל, ברור, אין ספק. והחברותא - לא רוצה לדבר עליהם בכלל. וחמי וחמותי, שהשם ירחם עליהם. אל תשאל! אני מושלם, אני מושלם, אני אין לי בעיות. כל הבעיה זה רק השכנים שלי. אני - שימו אותי בתוך המדבר, אתה תראה איזה בן אדם מושלם. מושלם!

אז פה מתחילה הבעיה, פה מתחילות כל הבעיות. בגלל זה אין תשובה. על מה בורא עולם ימחל לך אם אין עבירות? על מה ימחל לך באמת? ולכן העבודה - שבן אדם יבין שיש עבירות. כשיש עבירות, יש תשובה.

הרב ראובן קרלנשטיין: אי אפשר להחזיר "צדיקים" בתשובה

אומר הרב ראובן קרלנשטיין: אני לא מבין את אברהם אבינו. אברהם אבינו גייר, החזיר בתשובה עשרות, מאות, אלפים. אתה יודע, להחזיר בתשובה זה לא כפתורים. זה לא "תחזור בתשובה", הוא שם כיפה וזהו. אתה יודע איזו עבודה קשה הייתה לאברהם אבינו? עד שדיבר איתו, עד ששכנע אנשים. אתה יודע, אנשים עובדי עבודה זרה - עד ששכנע אותם, עד שדיבר איתם, לקח זמן. אבל אברהם אבינו עשה עבודה. עשה עבודה, לוקח זמן. המדרש כותב שישב עם איזה אחד חודש ימים. נכון, זו עבודה.

למה אצל לוט - היה ריב בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט, אברהם אבינו מגיע ללוט: לוט, בוא תשמע, תגיד, מה אתה רוצה עכשיו? אתה הולך ימינה - אני שמאלה. אתה שמאלה - אני ימינה. אין ביחד, נגמר הסיפור, אני ואתה. למה לא החזיר אותו בתשובה? אני לא מבין! למה אברהם אבינו לא דיבר עם לוט? למה לא דיבר איתו? שכנע אותו, דיבר איתו!

את הקושיה הזאת שואל אותה הרב ראובן קרלנשטיין. אומר הרב ראובן: אברהם אבינו יכול להחזיר בתשובה רק רשעים. הוא לא יכול להחזיר בתשובה אנשים צדיקים. צדיקים אי אפשר להחזיר בתשובה.

לוט, מה טען לוט? אני לא גזלן! מה אתה רוצה, שהמקנה שלי הולך לשדות של אחרים? זה לא גזל בכלל. למה לא גזל? כי בורא עולם הבטיח לאברהם אבינו את כל ארץ ישראל, ולאברהם אבינו אין יורשים. אני היורש שלו, אז אני בכלל לא גוזל - אני לוקח את שלו, לוקח את שלי בכלל.

אה, מי שצדיק - אין תשובה. אי אפשר להחזיר בתשובה צדיקים. אפשר להחזיר בתשובה רק רשעים.

אז אם בן אדם עובר על "על חטא שחטאנו לפניך", הוא מסתכל והוא אומר: אני לא נמצא פה. מי שנמצא פה זה החברותא שלי, אני לא. אני לא פה בכלל. אז על מה בורא עולם ימחול לך? על מה? על מה? אין על מה למחול.

"אם היית יודע את חומר העבודה" - התשובה לרמב"ם

לכן צריך בן אדם באמת לדעת, לדעת בימים האלו, להתחיל להבין מה שכתב ההוא - אני לא זוכר את הלשון של הרמב"ם, צריך לקרוא את זה פעם, פעם אחת לקרוא את זה.

ההוא שכתב לרמב"ם, שאני עברתי מהשנה שעברה עד השנה הזאת, לא עברתי על כל החטא, ראיתי שלא עברתי על שום עבירה. סתם, זה בטח איזה אחד היה חסיד, לא אדם פשוט. אז הוא שלח לרמב"ם, אמר לו: אני לא יודע אם אני צריך להגיד בכיפורים "על חטא", כי אין, אין - השנה לא היה לי שום חטא.

אומר לו הרמב"ם - לא יודע, הלשון של הרמב"ם מאוד מאוד יפה, אבל הרעיון: אם היית יודע את חומר העבודה, עד כמה צריך לעבוד את השם הנכבד, היית יודע שכל מה שכתוב ב"על חטא" - הכול קיימת השנה פי כמה וכמה פעמים.

אלא מה? אנחנו לא מודעים בכלל מה העבודה שלנו בכלל, מה חומר העבודה, מה צריכים לעבוד, מה זה בכלל נקרא עבירה. אם זה נקרא עבירה, אם זה לא נקרא עבירה אפילו. אז כל הדברים האלו בן אדם לא מודע להם, ולכן הוא לא מבין על מה יש לחזור בתשובה. אבל אם בן אדם ידע על מה חוזרים בתשובה - יש עוון, יש, ואני עשיתי את העוון, וזה חטא חמור - מפה תגיע התשובה. מפה, מפה תגיע התשובה.

החזון איש: "מי אמר לך שבורא עולם לא נהנה מחיזוק של רגע?"

אני מסיים. היה איזה אחד שהלך לחזון איש, ראש ישיבת דרכי משה, הלך לחזון איש. הוא סיפר: הייתי בחור, למדתי בסלובודקה, והלכתי לחזון איש. אמרתי לו: הרב, לפני שנתיים הבטחתי לבורא עולם שאני בכיפורים אשתנה, ולא עשיתי כלום. נשארתי אותו בן אדם, נשארתי. שנה שעברה גם הבטחתי לאלוקים שאני משתנה, ונשארתי אותו בן אדם. אז למה צריך עוד כיפורים? אני לא מבין. למה עוד כיפורים?

אמר לו החזון איש: יש שתי תשובות בדבר. תשובה אחת שראיתי באיזה מקום: מי אמר לך שבורא עולם לא נהנה מחיזוק של רגע? מי אמר לך? דבר שני - בורא עולם יודע את החולשה שלנו, ואף על פי כן הוא אומר לנו להמשיך. סימן שזו העבודה שלנו. ככה אמר לו החזון איש.

המשגיח שחתם את השידוך

את שני הסיפורים האלו - אחד מהם אתם מכירים, אני חוזר עליו עוד פעם. סיפר איזה בחורצ'יק אחד:

הייתי בישיבה, והמשגיח היה כל הזמן עובר ועוקץ אותי. כל הזמן המשגיח היה עובר, מחפש איפה אני לא טוב ודוקר אותי. ויום אחד החלטתי: זהו, נגמר הסיפור של המשגיח הזה. ויום אחד המשגיח בא, נתן לי איזו עקיצה. אני קמתי, דפקתי על הבימה - והיה לי לשון חדה - ואני נתתי במשגיח בשפה הפשוטה באבי אביו. החזרתי לו, קיצצתי אותו, קיללתי אותו, והראיתי לו בדיוק מי הוא בדיוק, איזה רשע מרושע הוא. ודממה. והמשגיח בעצמו לא ידע איך לאכול את זה. הייתה דממה, ואני נתתי ממש - לא צריך.

אולי עברו איזה יומיים, והראש ישיבה הגיע, שואל אותי: תגיד, הייתה בינך לבין המשגיח איזו תקלה, איזו חוצפה? אמרתי לו: כן. - אז קח את הדברים, תלך, תלך הביתה.

אני לקחתי את המזוודה והלכתי. הייתי בחור מאוד כישרוני. התקבלתי לישיבה במקום, באותו יום התקבלתי לישיבה, נבחנתי ובמקום קיבלו אותי. הייתי בחור מאוד מיוחד, מאוד. עברתי ישיבה קטנה, הגעתי לישיבה גדולה, עברתי חמש שנים בישיבה גדולה, יצאתי לשידוכים.

מה אני אגיד לך? כל שידוך - הכול הולך יפה. פגישה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, הכול מושלם, מושלם. זהו, נגמר, נגמר. פתאום מקבל טלפון: לא, לא רוצים. - לא רוצים? למה, מה הסיבה? - לא נראה לנו טוב. לא יודע למה. טוב, קורה. עוד פעם נפגש. ראשונה, שנייה, שלישית, הכול נחמד. פגישה חמישית - אה, לא, אנחנו לא רוצים. וככה, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

אחרי איזה עשרים ככה, שנפגשתי עם איזה עשרים בנות, אמרתי לאבא: אבא, התייאשתי משידוכים, אף אחד לא רוצה אותי, התייאשתי, לא רוצה לשמוע שידוכים יותר. איזה לא נעים זה לשמוע רק "לא, לא, ולא ולא".

עברה איזו תקופה, ויום אחד אני מקבל טלפון מאבא. אומר לי אבא: יש לנו איזו הצעה, יש איזו בת של איזה ראש ישיבה, אני מבקש ממך תיפגש איתה. - אבא, אני לא רוצה לשמוע שידוכים, לא רוצה! - בכל אופן, אולי בכל אופן תיפגש איתה. אמרתי לו: טוב, אבא ביקש, אני אעשה פעם אחת.

והפגישה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית - חיכיתי לטלפון שיגידו לא רוצים אותי. לא! המשיך, חמישית, הווארט. אמרתי: וואו, אחרי הווארט יהיה טלפון. לא. היו גם אירוסין, והייתה אחר כך גם חתונה. אתה יודע, עד היום של החתונה חיכיתי עוד לטלפון. אבל כשהגיע היום של החתונה ונכנסתי לאולם - אתה יודע איך רקדתי? הבנתי שזהו! רקדתי עם כל הכוחות שהיו בי, הכול. רקדתי בחתונה, התפרקתי לגמרי.

אולי חצי שנה אחר כך אני יושב עם חמי, הראש ישיבה הזה, והוא אומר לי: אתה יודע מי שחתם את השידוך שלך? זה המשגיח שלך בישיבה קטנה. הוא שחתם את השידוך שלך. אני התלבטתי כן ולא, והוא החותם. אמרתי: הוא?! האחרון שיחתום זה הוא!

כשנגמרה הסעודה, אני מחמי לקחתי אוטובוס, נסעתי למשגיח. הגעתי למשגיח, סיפרתי לו כך וכך. אומר לי: אתה צודק, אני אגיד לך מה שהיה.

אני יש לי בבית שלוש בנות, ואין שידוכים. אין שידוכים, אין, אין! אין שידוכים. ולא ידעתי מה לעשות. אמרתי: מה אני אעשה? עשיתי את זה, עשיתי את זה, הסגולה הזאת, הסגולה הזאת - לא עוזר שום דבר, שום סגולה לא עוזרת, שום דבר לא עובר.

פתאום התחלתי לחשוב, אמרתי: אה, אתה מקפיד על אחרים. אתה מקפיד - בשמיים גם מקפידים עליך. אם אתה מקפיד, מקפידים עליך. החלטתי למחול לך מחילה גמורה. עמדתי בצד ואמרתי: ריבונו של עולם, לבחור הזה והזה אני מוחל לו מחילה גמורה.

אל תשאל! ארבע שעות אחר כך מתקשר חמיך לעתיד, הראש ישיבה הזה. הוא שואל אותי: תגיד, איך הבחור הזה והזה? אתה יודע, בלשון שלי רציתי להגיד "מושחת" - אבל מחלתי לך. מחלתי לך. אמרתי: וואי, איזה כישרוני, איזה בחור לעניין, איך הוא מדבר יפה, איך הוא יודע לצעוק טוב, משהו משהו! ובזה נחתם השידוך שלך.

אבל בינתיים, עד שאתה השתדכת ועד שאתה עברת כל מה שעברת - אני כבר חיתנתי שתי בנות, והבת השלישית כבר מאורסת.

מתברר שמי שמקפיד, מקפידים עליו משמיים. אתה צריך למחול, למחול! תמחול, תמחול אחד לשני. כשאתה מוחל - יום כיפורים, כשאתה מוחל.

למחול למי שבאמת פגע בך

עכשיו אני רוצה להגיד משהו. כשאני מדבר על בן אדם למחול, הכוונה זה למי שמגיע שתמחול לו. אנשים מבקשים מחילה רק ממי שלא מגיע לו מחילה. תבקש מחילה ממי שפגעת בו, ממי שבאמת...

וכשאני אומר לך "תמחול", הכוונה לא תמחול למי שלא היה מה למחול. לאלו שציערו אותך - תמחול. גם אם הוא לא בא לבקש ממך מחילה, הוא לא בא לבקש מחילה - אתה בלב תמחול מחילה גמורה על מה שהיה.

מנהלת המעון ויעל

אני מסיים. סיפרה מנהלת של מעון:

אני יש לי מעון במרכז הארץ. המעון הזה זה המעון אולי הכי מבוקש שהיה במרכז. משהו הכי מתוקתק שיש, הכי יפה. כל מי שנכנס יודע - פה זה בית מלון. כפשוטו בית מלון, הכול היה משהו עולמי. ובאמת רצו שאני אגדיל את המעון עוד, היה ביקוש גדול מאוד. לא יכולתי להשתלט על הכול, מה שהיה לי זה מה שהיה.

שנה אחת הגיעה למעון ילדה בשם יעל. יעל הזאת נולדה אחרי חמש עשרה שנות עקרות. הביאו אותה אליי למעון. ההבדל היה בין האמא לבין האבא: האבא היה אדם מאוד נחמד, מאוד חביב, הכול מסתכל רק על הדברים היפים. האמא מסתכלת רק על השחור. רק על השחור - איפה שיש מה להעיר, הייתה מעירה. ואני תמיד אמרתי לגננות, לסייעות: כשהאמא הזאת מגיעה - רבע שעה קצת לנשום אוויר עמוק, עד שיעבור, ושלום על ישראל. וככה היה.

אבל מצד שני קיבלנו את יעל. לא הייתה אחת מהגננות והסייעות שלא אהבה אותה. היא הייתה צוחקת, מחייכת, הייתה שמחה מאוד מאוד. משהו באמת, מתנה מהשם.

זה היה ביום רביעי אחד, שהגננת התקשרה אליי ואמרה לי שמחמת סיבה משפחתית היא לא יכולה להגיע, אם אני יכולה, אם אפשר למצוא מחליפה. ניסיתי למצוא מחליפה, לא הייתה. ואני הייתי המחליפה. אמרתי: אני המנהלת, אני אחליף.

באחת בצהריים הרדמנו את כל הילדים, הרדמנו את כל הילדים במעון. בשעה שתיים הערנו אותם, בשעה שתיים הערנו את כולם. כולם מתעוררים חוץ מיעל. יעל לא התעוררה. בהתחלה חשבתי שאולי היא מאוד עייפה, אז היא לא התעוררה. ניגשתי אליה להעיר אותה - אני רואה שזה לא קשור להעיר אותה, אין את מי להעיר.

במקום הזמנתי את מד"א. עם מד"א הגיעה גם משטרה. ובדקו, והתברר שאין לה לא דופק ולא נשימה. זה נקרא היום, בשפה של היום, "מוות בעריסה" קוראים לזה, משהו כזה. לא היה שום דופק.

ומאותו זמן נלקחתי למשטרה. נלקחתי למשטרה, והמשטרה חקרה אותי שתי וערב. כל החוקרים ישבו עליי רק שאני אודה שאני רצחתי אותה. זהו. הם לא חיפשו שום דבר, לא חיפשו. הם חיפשו שאני אודה שאני רצחתי אותה. זה מה שהם חיפשו. וכמה שניסו להגיד עליי, כל הגננות, עד כמה אני מיוחדת ועד כמה אני טובה - לא עזר. לא דמעות, לא בכיות. כל הכספים שהיו לנו, כל החסכונות, כל ההלוואות מהבנקים - שילמנו לעורך דין גדול מאוד כדי שיוציאו אותנו זכאים. ומה אני אגיד לך? שופטים לא רצו לשמוע שום דבר, רצו רק לשמוע שאני הרוצחת.

וזה לא נגמר. כשהסתיים השבעה, האמא של יעל הגיעה לבניין. איך שנכנסה לבניין התחילה לצעוק - והיא יודעת לצעוק - והייתה צועקת: איפה הרוצחת? איפה הרוצחת? איפה? צועקת.

ובינתיים, בין לבין, פיטרו את בעלי מהעבודה, בגלל שאשתו של בעלי רוצחת. פיטרו אותו מהעבודה. בתלמוד תורה היו מכים את הילדים שלי, בגלל שאמא שלהם רוצחת, אמא שלהם. וסיפורים שלמים, ואני לא ידעתי איך לאכול את הדברים האלו.

עבר זמן מסוים, השופטים החליטו להשתכנע שיש כזה מושג "מוות בעריסה", קורה. באמת אני לא אשמה בכלל, לא אשמה בשום דבר, לא אשמה. ואני הייתי בזמן שלא היו מצלמות, עוד לפני שהיה חוק שחייב לשים מצלמות.

וזהו. אבל להישאר פה - לא יכולתי להישאר פה. עזבתי לדרום הארץ, לאיזו עיר שכוחה באיזה מקום. בעלי מצא איזה עבודות מזדמנות, הילדים נכנסו לבית ספר, ואני מצאתי את עצמי פקידה, פקידה בדואר. פקידה בדואר, זו העבודה שלי, זה מה שיש.

יום אחד, אולי אחרי שנתיים שאני נמצאת שמה, יום אחד בדואר אני מחכה, עוברת איזו אישה אחת, והאישה השנייה - זאת אמא של יעל! אמרתי: מה אני עושה פה עכשיו? רציתי לקום ולברוח. הבעיה שגם הפקידה השנייה כבר יצאה להפסקה, ואי אפשר להשאיר פה את הדואר בלי שום בן אדם. רציתי לקום ולברוח, ידעתי שזאתי עכשיו הורסת פה את הכול.

איך שהיא ניגשה, ניגשה אליי, אומרת לי: אה, זו את? אני כבר שנתיים מחפשת אותך. תעשי טובה, אני רוצה לפגוש אותך.

ואז קבענו להיפגש באיזו מסעדה בערב. הגענו לשמה, והיא סיפרה לי על כל החיים שלה. סיפרה לי על חמש עשרה שנות עקרות, כמה היא סבלה, כמה צער שהיה. ואחר כך היא סיפרה שנפטרה הילדה, והיא לא יכלה לאכול את זה. בעלה מאוד אמר לה שזה בסדר, השם נתן לנו מתנה חצי שנה, לא קרה כלום, המנהלת לא אשמה - איזו מנהלת תרצח בנות? לא שייך. אבל אני לא השתכנעתי, מהצער שהיה לי.

בסוף, בסוף, בסוף - אני רוצה לספר לך: לפני שנתיים חלמתי שאני הולכת בדרך, אני רואה את יעל, את הבת שלי יעל, עצובה מאוד מאוד עצובה. היא אומרת לי: אמא, אמא, יש איזו אחת, פגעת באיזו אישה אחת, פגעת בה בצורה לא טובה. תדעי לך אמא, רוצים לתת לך מתנה מהשמיים, מתנה גדולה מאוד. אבל כיוון שפגעת בבן אדם, לא רוצים לתת לך את זה. אני מבקשת ממך, תבקשי מחילה מהמנהלת. רציתי לשאול את הבת שלי איזו מתנה מגיעה לי - ויעל נעלמה.

אני כבר שנתיים מחפשת אותך, וזה הסיפור: אני מבקשת שתמחלי לי.

היה קשה לי למחול לה על כל מה שעברנו, כל מה שהיה. אבל בסוף, בסוף, בסוף, סוף הסיפור - מחלתי לה מחילה גמורה. אחרי שנה מתקשרת אמא של יעל, אומרת לי: נולד לנו היום בן.

"אתה מונע מעצמך את השמחות שלך"

בן אדם לפעמים מגיעות לו מתנות מאלוקים, ולפעמים אתה בעצמך - אתה בעצמך, בזה שאתה מקפיד על אחרים, אתה מונע מעצמך את השמחות שלך. כל אחד מאיתנו מחכה לאיזה שמחות בבית, מחכה לאיזה ישועות, מחכה לאיזה דברים. ואתה אומר: אולי זה השכן הזה עשה לי. אולי לא! זה אתה בעצמך. אתה, שלא יכולת למחול לאחרים - זו הבעיה, וזה המקור לכל הבעיות שיש.

ולכן העבודה שלנו עכשיו, שכל בן אדם באמת ידע למחול אחד לשני. למחול, מחילה גמורה, על כל מה שהיה ועל כל מה שיהיה. תכניס את אלוקים בתוך התמונה: יש דין, יש דיין, יש מנהיג לעולם. יש מנהיג, ככה המנהיג קבע, ככה השם רצה. זה רצון השם - וככה, לאט לאט, הבן אדם יותר נרגע. כשהוא יודע שיש מנהיג לעולם, שבורא עולם מנהיג - אז אתה נרגע יותר.

לקראת החג: "ושמחת בחגך" מדאורייתא

אני מסיים. יש לנו אחר כך, אחרי כיפורים, יש לנו מצווה של "ושמחת בחגך". יש מצווה לשמוח שמחה מדאורייתא. השנה אין לנו ארבעת המינים מדאורייתא, אבל יש לנו מצוות שמחת החג מדאורייתא.

ולכן הגברים צריכים לשתות יין. לשתות יין כפשוטו. לנשים צריך לקנות בגד או תכשיטים, או איזה בגד יפה - זה מה שהאישה מבינה. ולילדים צריך לקנות ממתקים. אל תקנה במבה. קונים במבה, יצא כבר מהאף הבמבה הזאתי. תקנה חמצוצים, תקנה שוקולד, תקנה דברים טובים שיישארו בסוכה.

אתה יודע, יום ראשון כולם מתלהבים, אבל יום שני, שלישי - כבר אף אחד כבר לא, אז התעייפו מהסוכות. אבל אם יש חמצוצים, ויש הפתעות בסוכה, ויש משחקים יפים - אז תשב בסוכה, אז יהיה נחמד, אז הסוכות יהיו נחמדים. וזה דאורייתא!

ובן אדם משקיע על אתרוג, קונה איזה אתרוג בשבע מאות שקל - דרבנן. דרבנן! רגע בסוכה שווה אלף פעמים אתרוג.

חתימה

יזכה אותנו השם שנזכה יחד עם כל בית ישראל להיחתם לחיים טובים ולשלום, לישועות גדולות, למשיח ברחמים, שנזכה בעזרת השם עוד לעלות לרגל בעזרת השם. מתוך בריאות והצלחה, שמחות בבית, ישועות גדולות. שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו כולם עובדי השם, שנזכה לסיעתא דשמיא שתלווה אותנו כל החיים, אמן ואמן.