ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
מדוע זכר לענני כבוד ולא למן ולבאר • ענני הכבוד - שרביטו של המלך • שבעה ענני כבוד ושתי דפנות וטפח • סוכות ממש - כל מעשה משפיע לדורות • "ושמחת בחגך" - שתיית יין • דקה בסוכה - דאורייתא מול אלף דרבנן • לעשות עסק מן המצווה • ברכה מיצחק אבינו • מצטער פטור מן הסוכה • האבות הקדושים מגיעים לסוכה
המנגן מן הצבא הרוסי ו"שמע ישראל" • לפני השר בפטרבורג • השובר ליציקת השמן במירון
מדוע זכר לענני כבוד ולא למן ולבאר
החיד"א מקשה מדוע ציוותה התורה לעשות זכר רק לענני הכבוד, ולא למן ולבארה של מרים, שאף הן מתנות יקרות. אגב כך מביא החיד"א שיש עניין לאכול בסוכות מיני מאכלים זכר למן, ולשתות מיני משקים זכר לבאר.
ענני הכבוד - שרביטו של המלך
אסור להשתמש בחפציו של מלך ובשרביטו, ורק לאשתו ולבניו הדבר מותר. העננים הם שרביטו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", והשימוש בהם מוכיח שאנו בניו. לכן עושים זכר דווקא לענני הכבוד, כדי שנדע עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו.
שבעה ענני כבוד ושתי דפנות וטפח
הרב מקשה בדרך אגב: אם שבעת ימי החג הם כנגד שבעה ענני כבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מדוע כשרה סוכה בשתי דפנות וטפח? הרב מביא מן החיד"א ש"הושבתי" ולא "הולכתי", שכן ישראל ישבו בתוך העננים והם נשאו אותם. השאלה נותרה פתוחה.
סוכות ממש - כל מעשה משפיע לדורות
לשיטת רבי עקיבא, הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו אבותינו, ולכאורה אין בצריף פשוט עניין לדורות. אלא שחז"ל באו ללמדנו שאין לזלזל בשום מעשה, כי כל מצווה משפיעה בבריאה לדורות. הקרשים שעשו אבותינו נשארו עד היום, כשם ששתי מילים של "שמע ישראל" החזירו יהודי אחרי ארבעים שנה.
"ושמחת בחגך" - שתיית יין
שמחת החג היא מצוות עשה דאורייתא, ומקיימים אותה בשתיית יין. הרב מורה שכל אחד ישתה רביעית יין בכל יום מימי החג.
דקה בסוכה - דאורייתא מול אלף דרבנן
חנוכה ופורים הם מצוות דרבנן יקרות, אך אלף מצוות דרבנן אינן שוות דקה אחת בסוכה, שהיא מצוות עשה דאורייתא. לכן יש לייקר כל רגע בסוכה, ולקיים את המצווה בשלמות ולא להסתפק ב"בדיעבד".
לעשות עסק מן המצווה
לא גודל המצווה קובע, אלא העסק שהאדם עושה ממנה. כך נעשה "עניין של עניין", כמו יציקת שמן במירון, ל"ענק" בעיני האדם, עד שדחה אצל בחור אחד כיבוד אב ואם. לעומת זאת סוכה, מצווה דאורייתא גמורה, נחשבת לכלום אם לא עושים ממנה עסק. לכן כל אחד יעשה מן החג עסק: על האש, שירה, ריקוד.
ברכה מיצחק אבינו
הרב מעורר, בשם הרב חיים ללוש, שביום זה יצחק אבינו מגיע לסוכה, וזו הזדמנות חד פעמית לבקש ממנו ברכה, דבר שאיש לא חשב עליו מעולם.
מצטער פטור מן הסוכה
בכל המצוות "לפום צערא אגרא", ואילו בסוכה המצטער פטור. הרב מביא את פירוש הרבי מקוצק: מי שנכנס לסוכה ועדיין מרגיש את עצמו ומצטער - אין צריכים אותו שם, ויצא. אותו אדם אינו מצטער כלל מחום עז בחופשה בטבריה, ורק בסוכה הוא מחפש את הגדרת "מצטער".
האבות הקדושים מגיעים לסוכה
בשום חג אחר אין האבות הקדושים מגיעים, גם לא לבית המהודר ביותר בפסח. דווקא לקרשים של הסוכה, עם השמש, היתושים, הקור והחום, מגיעים כל האבות הקדושים. לכן יש להתבטל למצוות הסוכה, לאהוב ולכבד אותה, וללכת איתה באש ובמים.
המנגן מן הצבא הרוסי ו"שמע ישראל"
פטר, כנר מחונן שהגיע לדרגה בכירה בצבא הרוסי, נחטף בגיל שלוש על ידי חיילי הצאר ניקולאי וחי ארבעים שנה כגוי. כששמע חסידים שרים בסעודה שלישית נזכר שהוא יהודי, והאדמו"ר הורה לו להתחיל מן המעט שזכר: לצעוק "שמע ישראל". כך התברר שגם אשתו יהודייה, והשניים התקרבו צעד אחר צעד עד שמירת שבת וליל הסדר.
לפני השר בפטרבורג
בחג הפסח גילה שר הביטחון הרוסי מצות בביתו של פטר וזימן אותו אליו, וכולם הבינו שזה סופו. בהוראת האדמו"ר הצהיר מיד שנולד יהודי וחזר לשורשיו בזכות שירה, וכשהשר לגלג - ניגן לפניו בכינור עד שהשר עצמו החל לשיר. השר נתן לו פטור ואמר שמי שנאמן ליהדות נאמן גם לצבא. סיכם האדמו"ר: יהודי שחי ארבעים שנה כגוי חזר בזכות שתי מילים של "שמע ישראל".
השובר ליציקת השמן במירון
בחור בשם וולקין זכה עם חברו בשובר ליצוק שמן במדורת ל"ג בעומר תשפ"א, אך אביו, שהגיע מארצות הברית, לחץ עליו לבוא איתו לסבו, המשגיח הרב חיים וולקין. בלית ברירה מסר את השובר לחבר, ובדרכם למירון נעצרו על ידי שוטרים שאמרו שקרה אסון. למחרת התברר ששני החברים שהיו אמורים ליצוק שמן נפטרו - "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. יהי רצון שהחג הזה, שמלא שמחה ומלא מצוות, ישפיע עלינו שפע גדול של שמחה ומצוות למשך כל השנה כולה.
אמן.
באמת, סוכות - אני לא הספקתי להכין היום, לא מצאתי כלום. אז נגיד איזה משהו.
שאלה שמקשה אותה החיד"א, שאלה מפורסמת, כל האחרונים מקשים את הקושיה הזאת: למה חז"ל ציוו, התורה ציוותה, לעשות רק זכר לענני כבוד? "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". למה עשו רק זכר לענני כבוד? למה לא עשו גם זכר למן וגם זכר לבארה של מרים? גם אלו שתי מתנות טובות, יקרות מאוד.
כדרך אגב, כותב החיד"א שלכן יש עניין לאכול בחג סוכות מלא סוגים של מאכלים, כל מיני סוגים של מאכלים, ויכוון זכר למן - זכר למן, שהיו בו כל מיני טעמים. וגם ישתה כל מיני סוגי שתייה, זכר לבארה של מרים. ככה מביא החיד"א, שיש עניין לעשות דבר כזה.
אבל הקושיה היא קושיה טובה. נאמרו על זה המון תירוצים. אחד התירוצים החדשים - תירוץ חדש עכשיו, ואני מאמין שהתירוץ הזה אתם לא מכירים. הפעם הבאתי לכם משהו חדש שאתם לא מכירים.
יש גמרא במסכת סנהדרין, וגם פסק את זה הרמב"ם בהלכות מלכים: לא משתמשים בשום בגד של מלך. מלך - לא משתמשים בשום בגדים שלו. אין דבר כזה שבן אדם משתמש בשרביטו של מלך, לא קיים. מלך שנפטר, שורפים את כל הבגדים שלו. אין דבר כזה שמשאירים, שום דבר לא משאירים.
למי כן מותר להשתמש בבגדים של מלך? למי מותר להשתמש בחפצים של מלך? לאשתו, לילדים שלו. יום אחד הבן שלו רוצה לשים את הגרביים של המלך, לא מוצא את הגרביים שלו - שים, שים, זה הבן שלו, מה לעשות? זה הבן שלו, אז זה בסדר.
לפי זה נפלא עכשיו. מה זה שרביטו של הקדוש ברוך הוא? זה עננים. למה? כי במעמד הר סיני הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". יוצא - במה בורא עולם משתמש? מה השרביט של בורא עולם? זה עננים.
אז תגיד לי, איך אתה משתמש בזה? בורא עולם עשה לך ענני כבוד - איך אתה משתמש בזה? אסור להשתמש בשרביטו של המלך! מה חייבים להגיד? אנחנו הבנים שלו. לבנים מותר להשתמש. לזה עושים זכר. מה עושים זכר? שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו הבנים שלו. במן ובמים בורא עולם לא השתמש, אז זה שאתה משתמש בהם לא אומר שאתה בן של מלך. אבל העננים - זה שרביטו של השם. ולכן התורה ציוותה: תעשה זכר, שתדע עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותך מאוד, שאתה בן של מלך.
כתוב בתורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ונחלקו בזה רבי אליעזר ורבי עקיבא. לפי רבי אליעזר מובן - כי עשו זכר לענני כבוד. מצוין, בורא עולם עשה ענני כבוד, נפלא.
אני שואל כדרך אגב - אני אקשה רק את זה, זו שאלה שאין לי תשובה עליה, אבל מי שיש לו תשובה יענה אחר כך. האבודרהם כותב: למה עושים שבעה ימי סוכות? למה לא פחות, למה לא יותר? כי היו שבעה ענני כבוד. איזה שבעה ענני כבוד? ארבעה מכל הכיוונים, שניים סוגרים עליך - זה שישה, ועוד ענן אחד שמיישר את כל השטח. ביחד היו שבעה ענני כבוד.
אז אם בורא עולם עשה לך שבעה ענני כבוד, ועל זה עשו שבעה ימים - אז למה סוכה כשרה בשתי דפנות ועוד טפח? אם אתה עושה זכר לענני כבוד, צריך שיהיה זכר לענני כבוד! איך רבנן הכשירו שתי דפנות ועוד טפח, שתי דפנות ועוד טפח אחד? בסדר, זו השאלה, זה כדרך אגב.
(שאלה מן הקהל: מה זה קשור? יש את השבעה ענני כבוד...)
לא. ענני כבוד היו מכל הכיוונים, גם מלמטה. כותב החיד"א: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - הושבתי, ולא הולכתי. הם פשוט ישבו, וזה סרט נע שנסע, כי גם למעלה וגם למטה היו ענני כבוד. זאת אומרת שמכל הכיוונים היו לך ענני כבוד. אז למה אתה עושה רק שתי דפנות? פה פתוח לך, פתוח לגמרי. מה זה פתוח? זה לא כמו ענני כבוד.
טוב, אז לפי רבי אליעזר מובן למה אנחנו עושים זכר לענני כבוד. לפי רבי עקיבא - "כי בסוכות הושבתי", איזה סוכות? סוכות ממש עשו להם. אז אני לא מבין: בגלל שאבא שלי ישב פעם באיזה צריף, אז עד היום אני אשב בצריף? בסדר, ענני כבוד - זה מובן, אבל צריפים?! טוב, השאלה הזאת היא שאלה מפורסמת, גדולה מאוד.
יש לי סיפור. סיפר האדמו"ר ממודזיץ - יש כזה שם של אדמו"ר? יש כזה. יופי, אז ברוך השם. סיפר האדמו"ר... יום אחד - לא, נתחיל הפוך, הסיפור הזה לא התחיל ככה.
היה איזה גוי אחד, גוי רוסי, קראו לו פטר. פטר הזה היה מומחה, אלוף בנגינה בכינור, מספר אחד בעולם. מלידה ככה נולד עם זה, לא שזה משהו - כישרון, כישרון על. הוא היה בצבא הרוסי והתקדם שמה להיות, כמו בשפה שלנו, כמעט סגן רמטכ"ל, משהו ברמה גבוהה מאוד.
יום אחד ישבו כמה חיילים, והוא הוציא את הכינור והתחיל לנגן. עבר שמה שר הביטחון, שומע מאיזה אוהל את הניגונים האלו. אומר: וואו, תשמע, משהו ברמה! לא משהו בדיעבד, ברמה גבוהה מאוד מאוד. הוא נכנס לתוך האוהל, שואל: מי זה פה המנגן? אמר: אני פה המנגן. מה התפקיד שלך? אמר לו: אני, התפקיד שלי... - מי צריך אותך בתפקיד הזה בכלל? יש לנו בצבא, איך זה נקרא, מקהלה צבאית. אנחנו צריכים אותך, אתה אלוף בזה, צריכים אותך במקהלה הצבאית.
אתה יודע, ומשמה התחלתי מאפס. עברתי למקום השני, ומשמה התחלתי מאפס. אבל מהכישרונות שהיו לי עליתי מדרגות מדרגות, עד שהפכתי להיות מספר אחד במקהלה הצבאית של הצבא הרוסי.
יום שבת אחד - זה היה סעודה שלישית - אני עובר ברחוב, אני שומע חסידים יושבים ושרים שירי שבת של סעודה שלישית. אני עומד בחוץ, עשרים דקות אני שומע אותם. ואני מבין בניגון, אני יודע מה זה ניגון, ואני שומע אותם שרים כזה יפה. התרגשתי מאוד, התרגשתי מאוד. עשרים דקות אני בחוץ. בפנים הכל היה חשוך, ראיתי רק אנשים מתנדנדים, והאדמו"ר ישב בראש השולחן, ומלא חסידים ששרים.
ניגשתי לחסיד הראשון, אמרתי לו: נמצא פה השר הגדול בצבא הרוסי, רוצה לדבר עם האדמו"ר. אמרתי: וואי וואי וואי, מי יודע איזו עלילה עכשיו יוציא לנו. הלכתי לאדמו"ר, אמרתי לו: הרב, נמצא פה איזה... איזה גוי אחד, ככה הוא סיפר, רוצה לדבר עם הרב. תגיד לו שאחרי הבדלה אני אדבר איתו, אחרי הבדלה אני יכול לקבל אותו.
סיפר היהודי הזה: המשכנו לשיר עוד איזה רבע שעה, סיימנו ברכת המזון, תפילת ערבית, הבדלה, ואז אותו גוי נכנס לאדמו"ר ביחידות.
רבי, כששרתם, והייתם בפנים ושרתי איתכם - פתאום נזכרתי שגם אני יהודי. אני בגיל שלוש חטפו אותי, הצבא של הצאר ניקולאי. היום אני בגיל ארבעים ושלוש. ארבעים שנה עברו, אני חי כמו גוי. אבל השירה הזאת החזירה אותי להיות... החזירה אותי לכך שאני יהודי.
אומר לו האדמו"ר: מה אתה יודע מכל היהדות? אמר: לא יודע כלום. מה אני יודע? לא יודע כלום, אין לי שום דבר. אמר לו האדמו"ר: אם ככה, אין מה להתחיל לדבר. חייב שיהיה איזה ניצוץ יהודי אחד, שמשמה נתחיל לבנות את המהלך.
הוא מנסה לחשוב: מה יש לי להגיד לו? אין לי כלום, אני גדלתי כמו גוי, אין לי שום דבר. אמר לו: אני מצטער, אם אין לך משהו יהודי, אנחנו לא יכולים להתחיל. פתאום הוא נזכר. אמר לו: אני זוכר שהיהודים היו צועקים "שמע ישראל!", היו צועקים את שתי המילים האלו - "שמע ישראל!".
אמר לו האדמו"ר: יופי, מצוין! עכשיו חודש שלם, בכל מקום שאתה יכול, כשאתה במקום לבד - תצעק "שמע ישראל, שמע ישראל", ככה תצעק.
אני באמת ככה עשיתי. הייתי נמצא בחדר לפעמים, בא, צועק "שמע ישראל". אמר לי האדמו"ר: חודש שלם אתה צועק "שמע ישראל", אחרי חודש תבוא ונתקדם הלאה. עבר חודש. היום האחרון, מחר צריך ללכת לאדמו"ר. נכנסתי לחדר, אמרתי: זהו, יום אחרון. התחלתי לצעוק "שמע ישראל, שמע ישראל", צועק, צועק.
אני גומר לצעוק - נפתחה הדלת. אשתי אומרת לי: מה אתה צועק? אמרתי לה: זו סיסמה רוסית, אני קיבלתי סיסמה רוסית, אני חייב... - אל תגיד סיסמה רוסית, תגיד לי מה צעקת! אמרתי לעצמי: אבדתי, זהו - "כאשר אבדתי אבדתי". אמרתי לה: תשמעי, עכשיו אני אספר לך את הסיפור האמיתי. תדעי לך, אני יהודי. אני באמת גדלתי מגיל שלוש כמו גוי, אבל אני יהודי. והלכתי לאדמו"ר, אני חוזר לשורשים, הוא אמר לי לצעוק "שמע ישראל".
אומרת לו אשתו: גם אני יהודייה, לא סיפרתי לך את זה. אז תלך לאדמו"ר, תגיד לו שגם אני יהודייה - מה עושים?
הלך לאדמו"ר, אמר לו: הרב, כך וכך הסיפור, התברר שגם אשתי יהודייה. וואו! אומר לו האדמו"ר: עכשיו חודש שלם שניכם צועקים "שמע ישראל". וככה היה. חודשיים, מספר האדמו"ר, אני צועק "שמע ישראל".
אחרי שעבר החודש הלכתי לאדמו"ר. אומר לי: אני אלמד אותך, ואתה תלמד את אשתך. והתחיל ללמד אותי קצת הלכות שבת, מה זה שבת. אמרתי לו: שבת, הרב, זה לא מציאותי. שבת זה לא מציאותי אצלי, כי אני כמו רמטכ"ל כזה, מסביבי מלא חיילים. לא שייך שאני אשמור שבת, זה לא מציאותי, לא מציאותי. אמר לי הרב: בסדר, תתחיל, מה שתוכל תעשה. התחיל ללמד אותי תפילה, ברכות השחר. כל מה שהוא מלמד אותי, אני מלמד את אשתי.
עברה תקופה מסוימת. אומר לי: אני רוצה להגיד לך משהו. תדע לך, ביהדות זה לא כמו בכל הדתות. בכל הדתות - לא מסתדר? לא קרה כלום. לחצו אותך לקיר - אתה יכול להעביר את זה. ביהדות יש כזה מושג שנקרא מסירות נפש. הפירוש: למות על המצוות. למות! הולכים על זה עד הסוף. לא ספק, לא אולי - הולכים למות על המצוות. ככה אמר לו, וכל פעם האדמו"ר היה חוזר לו על זה, שידע.
יום אחד אמר לו האדמו"ר: הגיע הזמן שתתחיל לשמור שבת. אמר לו: איך אני יכול לעשות? תתחיל לסדר שהדברים יסתדרו לא בשבת. סדר את העניינים - פגישות, מה שצריך. ובמה שאתה לא חייב לגעת במוקצה - אל תיגע. וברוך השם, עבר איזה חודש, אומר לו: הרב, השבת הזאת שמרתי את כל השבת בטהרה.
עבר זמן מסוים. אומר לו האדמו"ר: בעזרת השם, בעוד שלושה חודשים מגיע פסח. מגיע פסח, אני רוצה ללמד אותך איך אתה מתכונן לליל הסדר. שלושה חודשים מסביר לו האדמו"ר את כל העניינים. האדמו"ר קנה לו מצות, קנה לו את הכל. הגיע ליל הסדר. הוא סידר שאף אחד לא יהיה איתו. בליל הסדר אף אחד לא נמצא, הוא ואשתו קיימו את ליל הסדר. וואי, איזו קדושה, איזו טהרה!
כשהסתיים, בבוקר הוא הלך לאדמו"ר: יום כזה גדול! אני יכול עוד יום? אמר לו: בטח, עוד יום. מחר תעשה עוד יום אחד כזה.
אבל אל תשאל. היה שם איזה חייל אחד שהיה דבוק ברבו, לא רוצה לעזוב אותו. עכשיו, הוא לא יכול לאכול מצות ליד גויים - יגידו: מה, יהודי? אוכל מצות? אז הוא ניסה להגיד לחייל שהוא יכול לצאת, יכול ללכת. לא רוצה לשמוע, הוא לא רוצה לשמוע. ובסוף לא הייתה ברירה, לא הייתה ברירה. החייל הזה הביא איתו פיתה ובא לאכול. אמר לו: אדוני, עם הפיתה שלך - קח את הפיתה שלך ותלך מפה! הוציא אותו החוצה. הוציא אותו החוצה, והוא יצא. סגר את הדלת, לא נעל אותה. לא נעל אותה, והוא יצא ככה.
מי עבר באותו רגע? עבר שמה שר הביטחון של רוסיה. רואה את החייל עם פיתה, אוכל בחוץ. אומר לו: זה החינוך שקיבלת? לאכול לחם בחוץ ככה? לאכול לחם? אמר לו החייל: תשמע, רציתי לאכול את הלחם בתוך הבית, פשוט הבן אדם הזה גירש אותי, זרק אותי. הבן אדם הזה זרק אותי, אז מה אני אעשה? מי זה? אמר לו: הנה, הוא גר פה. אמר: פתח את הדלת.
בינתיים הבן אדם הזה פרס על השולחן מפה, שם מצות. איך שהוא פתח את הדלת ונכנס - וואי, הוא רואה מצות! אמר לו: אתה יהודי? אתה ביום שלישי אצלי בפטרבורג. הוא הבין שזו הסיסמה שהייתה שמה - כאילו יום שלישי זה היום האחרון של החיים שלו. זהו.
סיפר הבן אדם: הלכתי, באתי לרבי, אמרתי לרבי: מה עושים? אמר לי הרבי: אני רוצה להגיד לך משהו. דבר ראשון, לימדתי אותך כל הזמן שיש כזה מושג מסירות נפש, למות על המצוות. למות, לא משהו בדיעבד. דבר שני, אני רוצה להגיד לך משהו: אל תצפה שהוא ישאל אותך שאלות. אל תצפה שישאל אותך שאלות. אתה, איך שתגיע אליו, תגיד לו שאתה יהודי, נולדת יהודי, והגויים הרוסים לקחו אותך, שבו אותך, הצאר ניקולאי - ואני, מחמת השירה ששמעתי, חזרתי לשורשים שלי, לפני ארבעים שנה... אל תחכה, ישר כשאתה נכנס תגיד לו את זה.
יום שלישי נסעתי לפטרבורג. נכנסתי, אני רואה כבר את הנשק דרוך על השולחן. הבנתי: הוא שואל אותי שאלה אחת, וזה נגמר. זהו, פה זה נגמר. אבל מה שהאדמו"ר הציע לי - ישר פתחתי. אמרתי: אני רוצה להגיד לך שאני נולדתי יהודי, ורוסיה, הצאר ניקולאי, החיילים שלו לקחו אותי, וארבעים שנה אני חי כמו גוי. ועכשיו, מחמת השירה ששמעתי, שירה של יהודים, חזרתי לשורשים.
אומר לו השר הזה: ואתה מאמין לשטויות האלו? אפשר להחזיר בן אדם ארבעים שנה אחורה על ידי שירה? אמר לו: אני לא מספר לך סיפורים ששמעתי, אני מספר לך סיפורים עליי. עליי אני מספר לך - שאני חזרתי. - ואתה יכול לשיר לי שירים? אמר לו: כן, תביא לי כינור, תראה איך אני שר לך שירים. - אני אביא לך כינור.
הביא לי כינור. ואני לא ידעתי אם אני ברגעים האחרונים של החיים שלי. פשוט סגרתי את העיניים והתחלתי לנגן בכינור את השירים החזקים ביותר שלי. זה מתחיל, אתה יודע, ככה, בשירה כזאת נעימה, אחר כך טיפה יותר קצבית, משהו ברמה גבוהה. ואני סגרתי את העיניים, ואני מתחיל לנגן, ואני מנגן ומנגן - ואני שומע את השר הזה מתחיל לשיר איתי. מתחיל לשיר איתי, השר הזה! ואני עוד מנגן, והוא אומר לי: עוד אחד! ואני שר עוד אחד. אומר לי: עוד אחד! ואני שר איתו, ואני רואה שהוא מתחיל לשיר איתי.
(שאלה מן הקהל: הוא היה גוי? הוא לא יהודי?) כן, הוא היה גוי.
אומר לי השר: היום אני מאמין שאפשר להחזיר בן אדם על ידי שירה ארבעים שנה אחורה. תישאר יהודי, תהיה יהודי, אבל תהיה נאמן לצבא הרוסי. אני נותן לך פטור - מה שאתה צריך לעשות למען היהדות, תעשה. תמשיך. כי מי שנאמן ליהדות, נאמן גם לצבא הרוסי. ככה אמר לו.
ויצאתי משם. יצאתי, באתי להודות לאדמו"ר. אומר לי האדמו"ר: אתה יודע מה יצא מכל הסיפור הזה? אתה יודע איך אפשר להחזיר בן אדם ארבעים שנה גוי? ארבעים שנה גוי - אתה יודע איך אפשר להחזיר אותו? משתי מילים של "שמע ישראל". שתי מילים של "שמע ישראל"!
אתה יודע מה אתה יכול לעשות? רבי עקיבא אומר לך: סוכות ממש עשו להם. תגיד, זה עובד, מה שעשו אבותינו? אבותינו חיו באיזה צריף - תגיד, זה משפיע? באו חז"ל, באו חז"ל הקדושים, באה התורה ואומרת לך: תעשה גם אתה את הצריף הזה כמו אבותיך. שתדע שכל מעשה שאתה עושה משפיע בבריאה. מה שנראה לך לא משפיע, מה שנראה לך "עשיתי מצווה, ואתה יודע, זה לא רציני" - אז תדע שכל מצווה שאתה עושה משפיעה מאוד מאוד בבריאה, כל מצווה שאתה עושה.
לכן גם למאן דאמר סוכות ממש עשו להם, באו חז"ל ללמד אותך: אל תזלזל בשום מעשה שאתה עושה. מה שנראה לך ככלום, כשום דבר, כלא משפיע - במשך הדורות, במשך הדורות, אתה לא יודע כמה המעשה הזה יכול באמת להשפיע.
נמצאים פה בחג סוכות. אני כבר מסיים. נמצאים בחג סוכות, יש לנו דבר ראשון מצוות עשה דאורייתא של "ושמחת בחגך". והמצווה שלנו לשמוח בחג - זה לשתות יין. לשתות יין! לכן כל אחד יתרגל לשתות יין. תשתה כל יום, צריך לשתות רביעית של יין כדי לקיים את המצווה של "ושמחת בחגך".
דבר שני שיש לנו בחג הזה: יש לנו בעזרת השם עוד שבוע, עוד כמה... שישה ימים, נגמר חג סוכות. יחלוף מהר. גם היה ראש השנה, היה כיפורים - נגמר. אבל תראו, אחר כך מגיעים שני חגים: מגיע חג חנוכה ומגיע חג פורים. שתי המצוות האלו הן מצוות דרבנן. מצוות דרבנן יקרות, יקרות, ענקיות, כמה שתספר עליהן - אבל דרבנן. ויש לנו עכשיו סוכה, מצוות עשה דאורייתא.
דקה בסוכה - כותב המדרש תנחומא, פרשת בראשית - אלף דרבנן. אלף דרבנן זה לא דאורייתא אחד. שמעת? אלף חנוכה - אלף חנוכה זה לא דקה אחת בסוכה. לכן צריך מאוד מאוד לייקר את הזמן בסוכה. מאוד מאוד לייקר את הזמן בסוכה. מאוד להקפיד שהאכילה תהיה אכילה של "למען ידעו דורותיכם", שתעשה את המצווה המושלמת. תעשה - לא, אתה יודע, "בסדר, בדיעבד יצא ידי חובה". אל תחיה בדיעבד. זו מצווה מאוד יקרה, מאוד מאוד יקרה.
בנוסף, צריכים לעשות עסק מהמצווה. אם בן אדם לא עושה עסק מהמצווה, המצווה לא שווה שום דבר. שתדעו: מה שקובע זה לא הגודל של המצווה. העסק שבן אדם עושה מהמצווה - העסק, זה מה שקובע.
אנחנו סיפרנו את זה כמה פעמים. אני מספר את זה, ועוד דבר אחד, ואני מסיים.
סיפרנו על אותו אחד שקיבל - הבחורצ'יק הזה, איך קראו לו? לא זוכר את השם שלו... וולקין. וולקין אחד. הוא ושטיינמץ, הם שני בחורים שנבחנו על דף גמרא בעל פה, והם קיבלו שובר ליצוק שמן במדורה של ל"ג בעומר תשפ"א. שניהם קיבלו את השובר מהרבי, מהאדמו"ר, בתור בחורים, ליצוק שמן על המדורה בל"ג בעומר. השאר - אברכים, לא בחורים.
אל תשאל איזה בלאגן. האבא של וולקין הגיע יומיים לפני ל"ג בעומר לארץ. הוא גר בארצות הברית, הגיע לפה לארץ. הוא אומר לבן שלו: אני רוצה שתבוא איתי לסבא. סבא שלו זה הרב חיים וולקין, המשגיח של ישיבת עטרת ישראל. אני רוצה שתבוא איתי לסבא, כי בשנה שעברה היה קורונה ולא יכולנו לבוא. אני רוצה שתבוא איתי השנה.
אמר לו: אבא, אבל יש לי שובר מהרבי ליצוק שמן על המדורה! - בסדר, מירון לא בורחת. מירון לא בורחת. - כן, גם סבא לא בורח! - בסדר, אז מה? - אבל יש לי את השובר הזה מהאדמו"ר, מהרבי, מה אני עושה עם זה?
ואבא לוחץ אותו לקיר. כפרת עוונות, האבא הזה - אני אומר: כפרת עוונות. אני קורא את הסיפור הזה - אני בכזה ניסיון לא עומד. לא עומד בכזה ניסיון, לא אשקר לכם. אבא ידבר איתי עד מחר - יש לי שובר מהאדמו"ר!
טוב, בקיצור, לא הייתה ברירה, אבא לוחץ אותו לקיר. הוא נתן את השובר הזה לחבר שלו, כהן אחד - כהן, לא יודע מה, כהן אחד. והוא הלך לסבא שלו. הלך לסבא שלו, ובסוף, כשסיימו אצל סבא, נסעו למירון. בדרך עצרו אותם שוטרים. אמרו להם: לאן אתם נוסעים? - למירון. - איזה מירון? סגור מירון. סגור, קרה אסון.
למחרת אני רואה את שני החברים שלי, שהיו אמורים ליצוק שמן - שניהם נפטרו. שניהם נפטרו. "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" - אמת לאמיתה.
עכשיו אני שואל: להדליק מדורה לרבי שמעון - זה דאורייתא או דרבנן? מה אתם אומרים? לא דאורייתא ולא דרבנן. יש עניין. יש עניין להדליק - אני יודע מה? יש עניין. יפה. וליצוק שמן? ליצוק שמן מה? עניין של עניין. יפה - עניין של עניין ליצוק שמן. עניין של עניין! אז אני לא מבין: איך עניין של עניין דוחה כיבוד אב ואם? איך יש דבר כזה? בחיים אין כזאת מציאות! לא יכול להיות שעניין של עניין ידחה כיבוד אב ואם!
אבל יש הבדל אחד. אתה היית במירון שמה? ראית את הבוקסות? ראית את הבוקסות שיש שמה? ראית? ראית את הבימה שיש שמה? ראית את השירים, שמעת את השירים? ראית את כל הפלאשים, כל הפלאשים - ראית את כל הפלאשים שיש שמה? ראית את האדמו"ר עם החלוק הלבן, עם השטריימל הירוק? ראית? זה משהו ענק! זה ענק, ענק, אני אומר לך, זה משהו - אתה רואה: וואו! אז כשאתה עושה "וואו", גם עניין של עניין נהיה ענק, דוחה את כל התורה כולה.
חג סוכות הוא ענק. אם לא תעשה ממנו עסק, ולא תעשה פלאשים ובוקסות, ולא תעשה עניינים - זה כלום. זה כלום! ולכן אנשים מחכים - לא מחכים לסוכות - מחכים היום ל"זאת חנוכה", מחכים ל"זאת חנוכה". הרב בידרמן אומר שבזאת חנוכה כל הניצוצות של כל העולמות עולים דרך זאת חנוכה. נכון, אבל זה דרבנן. הכל עולה - אבל זה דרבנן! יש לך סוכה עכשיו, דאורייתא גמור.
יש לך גם אפשרות היום - אמר לי את זה הרב חיים ללוש - יש היום אפשרות, היום זכות, אני אומר לכם, זה חד פעמי: היום לזכות לבקש ברכה מיצחק אבינו. היום יצחק אבינו מגיע לסוכה. וואו, איזה דבר גדול! פעם ביקשתם - מישהו פעם ביקש ברכה מיצחק אבינו? אף פעם. אפילו לא חשבנו על זה. אז הגיע הזמן.
אם לא נעשה עסק, אם לא תעשה פלאש מהמצוות, לא תעשה עסק - אז זה כלום, לא שווה שום דבר. לכן העבודה שלנו: אתה אוהב על האש? אז תעשה על האש. אתה אוהב לשיר? אז תשיר, אז תרקוד. תעשה עסק מהמצוות. אם לא תעשה - המצוות האלו נאבדות.
וכשתעשה מצווה עם השורשים - וואו, זה דבר גדול שאי אפשר לתאר, לדורות הבאים, לא להיום. עשו קרשים, כן - אבל הקרשים האלו נשארו עד היום. נשארו הקרשים האלו, כדי להגיד לך שמכלום, מכלום - מה אתה יכול לזכות. ארבעים שנה ילד חי כמו גוי - על שתי מילים של "שמע ישראל"! תראה מה אתה יכול לעשות. מה אפשר לעשות... אותו יהודי שצעק "שמע ישראל" בבית הכנסת - הוא חשב שהוא מחזיר יהודי שחי ארבעים שנה כמו גוי? אתה לא יכול לדעת. המעשים שלנו נצחיים, נצחיים, יקרים עד מאוד.
אני מסיים. אני כל שנה מזכיר את זה, גם השנה אני מזכיר את זה. יש לנו מצווה חשובה, הלכה חשובה בסוכות. איזו הלכה? שמי שמצטער פטור מן הסוכה. פלא פלאים! בכל המצוות כולן - "לפום צערא אגרא". בסוכות - לא. אתה מצטער, אתה פטור. איזה יופי! למה? למה? אז יש המון פירושים, אבל אני לוקח את הפירוש של הרבי מקוצק. זה הפירוש: אתה נכנס לסוכה ואתה עוד מרגיש את עצמך? אתה עוד מצטער? אז תעשה טובה, תצא החוצה, לא צריכים אותך פה. מי שנכנס לסוכה צריך להיות שמח במצווה.
בן אדם נכנס לסוכה, רואה איזה זבוב מסתובב לו, אומר: הלאה, אני מצטער, פטור מהסוכה. תעשה טובה, תצא, לא צריכים אותך פה, אתה יכול ללכת. כשהוא נמצא - מגיע בין הזמנים של הקיץ, הוא נמצא שמה, אתה יודע, בחוף הים בטבריה, שישים מעלות בשמש, שישים מעלות, עושה מנגל שמה, ועולה לו כל החום לפנים - אומר: הלוואי שיהיה כזה גם מחר, הלוואי שנזכה גם מחר לעוד דבר כזה! מה, אתה מצטער? איזה חום, איזה... - הוא לא מצטער בכלל. פתאום מגיע חג סוכות, אתה יודע, איזה שמש נכנסה לו בלי כוונה מהסכך, הוא מתחיל לשאול את אשתו: תגידי, אני מצטער? מה ההגדרה של מצטער? תעשה טובה, צא! לא צריכים אותך בסוכה, לא צריכים אותך. זו כזאת מצווה יקרה, זו מצווה ענקית.
האבות הקדושים לא מגיעים לשום חג. אתה בפסח תחליף קרמיקה, תקנה נברשות, תקנה את המצות הכי מהודרות שבעולם - שום אבות הקדושים לא מגיעים אליך. עכשיו, בקרשים האלו, עם השמש והיתושים והקור והחום וכל מה שאתה מכיר - מגיעים אליך כל האבות הקדושים. צריכים להתבטל למצווה הזאת, לאהוב אותה, לכבד אותה עד הסוף, ללכת איתה באש ובמים.
ויהי רצון שהחג הזה, שמלא שמחה, ישפיע עלינו שפע של שמחה, שפע של מצווה, שנזכה בעזרת השם למשיח ברחמים, שנזכה לעלות לרגל בשמחה גדולה. כן יהי רצון, ונאמר אמן.