שיעור 163

כותרת: גם זכות של דקה פעם בשנה צריך לחטוף

פרשת לך לך תשפ"ז

רעיונות מרכזיים

**שכרו של עוג על טובה שנעשתה בכוונה רעה**

הפליט שבא להגיד לאברם שנשבה לוט הוא עוג מלך הבשן, וכל מטרתו הייתה רצח וניאוף. ואף על פי כן, על עצם הדבר שגרם טובה לאברהם אבינו זכה לחיות ארבע מאות שנה. ולא עוד, אלא שמשה רבנו, לפני המלחמה עם עוג, מפחד מהזכויות שיש לו.

**משל העוגה המורעלת**

מי שהביא לרעב עוגה ובחציה השני שם רעל, ובסוף הרעב שבע מחציה הראשונה בלבד - האם יעלה על הדעת להכיר לו טובה? בעיני בני אדם אין כאן זכות כלל. בשמיים כן משלמים עליה.

**שכר גם על מה שאיננו מבינים**

על מה שאנו מבינים, ברור שיש שכר. אבל גם על מה שנראה לנו שבוודאי אין עליו שכר כלל, בורא עולם משלם על עצם המעשה הטוב. חז"ל גילו זאת כדי לחזק את מי שתוהה אם מה שהוא עושה "עושה משהו בשמיים".

**"במה אדע" - שליש שנייה ומאה שנה**

על כל מילה שאמר אברהם אבינו ב"במה אדע כי אירשנה" השתעבדו בניו מאה שנה. מילה אחת נאמרת בשליש שנייה, ואי אפשר בשכל להגיע ממנה למאה שנה. מכאן שאין לנו הבנה מה בן אדם יכול לזכות, או להפסיד, ברגע אחד.

**רגע אחד של שמירת עיניים**

אדם שפעם אחת בחייו הוריד את הראש ברחוב כדי לא להסתכל - אין מי שיכול לתאר את קדושת הרגע הזה וכמה הוא זוכה בו. ובדור שלנו בורא עולם ריחם עלינו: רק אל תצא לרחוב - מיליון זכויות.

**כל זכות וכל עבירה נידונות בפני עצמן**

בשמיים אין חשבון של "פלוס מינוס", ואין קשר בין זכות לעבירה. כדברי הפלא יועץ, גם בן אדם שרצח יקפיד מאוד בנטילת ידיים. לכן גם מי שנפל אלף פעמים - יקום, ויוסיף חיזוק על גבי חיזוק.

**דקה של קדיש פעם בשנה**

נפטרת מחכה שלושים ושמונה שנה לקדיש של דקה אחת בשנה, ובאה בחלום לבקש שלא ישכחוה. אין לנו הבנה בערכה של דקה כזאת. לכן צריך "לחטוף" כל זכות, גם זכות של דקה פעם בשנה.

**השכר שבעולם הזה**

הכבוד שקיבל המומר הוא פירעון חובו על "אמן יהא שמיה רבא" אחד שענה בילדותו. אדם אינו יודע מה שכרה של עניית אמן אחת. ולכן אין להתרגש מכבודם של רשעים בעולם הזה.

**רגע אחד שמשנה מציאות**

תשובתו של ילד אחד, שהושם בכיתת החלשים משום שאביו סנדלר, היא שהביאה להקמת ישיבת חכמי לובלין. לפעמים אדם אינו מודע לרגע בחייו ולהשלכותיו. מרגע אחד יכול אדם לזכות לדברים שאין להם שיעור.

**מחזיקי תורה - ביטוח חיים**

"עץ חיים היא למחזיקים בה" - מי שמחזיק תורה יש לו ביטוח חיים. התורם לכולל ולמקווה ניצל עם אשתו מטיסה שעמדה להתרסק, עוד לפני ששילם את תרומתו. עצם הרצון לתרום הוא ביטוח חיים.

**אל תזלזל בשום מעשה טוב**

גם מי שנפל וירד עד איפה שירד - אל יאמר שתפילתו ולימודו אינם שווים כלום. הסטייפלר בקריינא דאיגרתא מבחין: המצווה עצמה לעולם אינה נאבדת, גם אם אדם רשע מרושע. מה שכתוב בספרים שהולך לסטרא אחרא הוא השפע שהמצווה מורידה, ולא המצווה.

**אתה חי בזכות הטוב שאתה עושה**

הגביר שתמך בחולה חשב שהעני חי בזכותו. כשהעני נפטר, הגביר נפטר שתים עשרה שעות אחריו. בורא עולם גילה בכך שהנותן הוא שחי בזכות הטוב שהוא עושה לשני.

**מאז הקורונה - שעת בירור**

מאז הקורונה בורא עולם הכניס אותנו למצב של בירור, ואין לדעת היום מי חרדי ומי דתי. גדולי ישראל דיברו לעשות חיסונים, ואנשים העדיפו "צינתוק" מגורם שאינם מכירים. מי שלומד כל היום ומדקדק בשיעור "יד סולדת בו", מתבלבל פתאום מצינתוק. ובשעת חולי, כולם הולכים לגדולי ישראל.

**התבלבלנו במצווה לשמוע בקול חכמים**

הדור הקודם היה הולך למות על דבר שאמר הרב - "אין אבל". היום כל אחד נהיה "מאן דאמר" וחושב שאם הרב אמר, הוא יכול לחלוק. זו המצווה שבה התבלבלנו.

**בן עזאי - התבטלות לדברי חכמים**

הגמרא במסכת הוריות מביאה את בן עזאי כ"טועה" במצווה לשמוע בקול חכמים. הוא ידע שהחלב אסור, ואף על פי כן אכל משום שהורו לו שמותר. הרב מביא זאת כדוגמה לדרגת התבטלות שבה "הרב שלי מעולם לא טועה".

**אמונת חכמים רק כשנוח לנו?**

הטענה "שיקרו את הרבנים" אינה חדשה. כך אמרו גם על רבי עקיבא איגר. אמונת חכמים שקיימת רק כשהרב מברך והכל מסתדר איננה אמונה. הנס האמיתי הוא להישאר חסיד גם כשהדברים אינם לרוחך.

**המכשירים - עת בירור**

בנסיעה לאשדוד כמעט חצי מהאוטובוס היה עם המכשירים. צורכי פרנסה - בסדר, אבל שלוש שעות של משחק בטלפון אינן מסתדרות. גם זה חלק מעת הבירור.

**כמו בימי נח - יום אחד הוא יגיע**

נח הזהיר מאה ועשרים שנה. בתחילה בכו, אחר כך לגלגו והורידו אותו - ובסוף בא מבול באמת. כך אמרו שוב ושוב "השנה משיח יבוא", והוא לא הגיע. אבל יום אחד הוא יגיע, ולא נעים שיתפוס אותנו על חם.

**הבחירות - "אני מבין יותר מהם"**

גדולי ישראל אמרו לצאת ולהצביע, ויש מי שחושב שהוא מבין יותר מהרבנים היושבים ולומדים שמונה עשרה שעות ביום. ממשלה רעה עלולה לפגוע בהחזקת הילדים הקטנים. רק זה לבד מעמיד אותנו לפני שוקת שבורה.

**החוט שבורא עולם מנענע**

לפני ביאת המשיח יהיה חוט מסוף העולם ועד סופו, ובורא עולם ינענע אותו. מי שיתפוס חזק יישאר עליו. מי שמרגיש ניסיונות, עליות וירידות - סימן שהוא עדיין על החוט. ומי שמרגיש שהכל זורם בלי שום ניסיונות - כבר צנח.

**כפוף לגדולי ישראל**

גם אם אדם מבין, וגם אם הוא גאון, עליו להיות כפוף לגדולי ישראל. הניסיון של הדור הוא שפתאום אדם מתחיל לחשוב שהם אינם מבינים. וכל חיזוק קטן שמתחזקים יקר מאוד בעיני השם.

הסיפורים בשיעור

**הסיכה של נאזיה**

שמוליק, ממתנדביו הראשונים של עזר מציון, הסיע לטיפולים נערה בודדה שעלתה מפרס. לפני פטירתה נתנה לו סיכת זהב בתנאי שלא ישכח אותה, והוא תרם אותה לבית כנסת לעשות לה נר נשמה. אחרי שלושים ושמונה שנה, ביום פטירתה, באה אליו בחלום וביקשה שלא ישכחה - ובאותה שבת לא הלך לבית הכנסת האיש שהרב חנניה צ'ולק מינה לומר עליה קדיש.

**החפץ חיים, המומר ו"אמן יהא שמיה רבא"**

לאחר השריפות בראדין התלבט החפץ חיים שבוע שלם כיצד לכתוב מכתב לפרופסור מומר בלי להיכשל בחנופה. לימים התפלא רבי אלחנן וסרמן על כבוד המלכים שעשו לאותו פרופסור. השיב לו החפץ חיים: כשהיה ילד ענה פעם אחת "אמן יהא שמיה רבא", ועל זה בורא עולם פורע לו את החוב.

**הילד שהביא להקמת ישיבת חכמי לובלין**

הרב מאיר שפירא נקרא לבחון תלמידים בתלמוד תורה, ופגש ילד שנחשב חלש. הילד יישב יפה מדוע במשנה ההפרש בין פיקדונות הכסף כפול, ובין הכלים פי עשרה. כששאלו מדוע הוא בכיתת החלשים, ענה שהרבנים מזלזלים בו משום שאביו סנדלר. מתוך מילים אלו החליט הרב שפירא להקים ישיבה שידאגו בה לכל בחור בשווה.

**פתיחת ההיכל בנעילה והטיסה מדובאי**

הרב דוד אוחיון מכר את פתיחת ההיכל בנעילה במחיר החזקת כולל של עשרים אברכים, והבטיח לקונה "ביטוח חיים". אחרי יומיים נפסל המקווה, והקונה התחייב לממן את תיקונו, כדי שיהיה ביטוח חיים גם לאשתו. כעבור כמה ימים היה עם אשתו בטיסה מדובאי שעמדה להתרסק, וניצלו - עוד לפני ששילם את תרומתו.

**הגביר שתמך בחולה**

יהודי בארצות הברית ויתר על תרופה כרונית שעלתה שש מאות וחמישים דולר. גביר שעמד מאחוריו הציע לשלם, ולבסוף התחייב לממן אותה כל זמן שהוא חי. בתשרי נדרס החולה ומת, ושתים עשרה שעות אחריו נפטר הגביר מדום לב. על כך אמר הרב בידרמן שהגביר הוא שחי בזכות הטוב שעשה לשני.

**"הנס - שנשארתי חסיד"**

כמה חסידים ישבו וסיפרו מופתים של רבותיהם: אחד סיפר שבדברי רבו נקרע הים, ושני שבדברי רבו כבתה להבה ביער. החסיד השלישי סיפר שרבו בירכו להצליח בעסק, והוא פשט את הרגל ונשאר עני מרוד. כששאלוהו מה הנס, השיב: הנס - שנשארתי חסיד.

תמלול השיעור

כותרת: שכרו של עוג על הבשורה

ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי כי נשבה בן אחיו. הפליט הזה - דורשים חז"ל שזה היה עוג מלך הבשן. זה עוג מלך הבשן, שכל המטרה שלו הייתה מטרה של רצח ומטרה של ניאוף. ואף על פי כן, אף על פי כן, עצם הדבר שהוא גרם טובה לאברהם אבינו, שהוא גרם טובה לאברהם אבינו - זכה לחיות ארבע מאות שנה. פלא פלאים.

ולא רק זה, כשכל עם ישראל ומשה רבנו עומדים לפני המלחמה עם עוג מלך הבשן, משה רבנו מפחד מהזכויות שיש לו. זכויות? אפשר לקרוא לזה זכויות? אני רוצה לשאול פה כל בן אדם: אם היית רעב ומישהו הביא לך איזו עוגה - אל תשאל - בחצי השני של העוגה הוא שם לך רעל, התוכנית שלו הייתה לחסל אותך. אבל בסוף שבעת מחצי עוגה, השם ריחם עליך ומהחצי השני לא אכלת. תגיד, אפשר להכיר לו טובה לבן אדם הזה? או לתת לו לאכול את החצי השני? איך יכול להיות?

כותרת: אין לנו הבנה בשכר המעשים

ואין לנו הבנה, באמת אין לנו הבנה. כמה שנרצה להבין, כמה שנרצה להבין - אין לנו הבנה באמת כמה בן אדם זוכה על הדברים הפעוטים ביותר שיכולים להיות. לא מה שאתה מבין - מה שאתה לא מבין, זו הכוונה. על מה שאתה מבין, ברור שיש שכר. אבל על מה שאתה לא מבין, שאתה חושב שברור שבמקרה כזה אין בכלל שכר - גם על הדברים האלה בורא עולם משלם, על עצם המעשה שעשית מעשה טוב. פלא פלאים.

כל זה רק כדי לחזק אותנו. כל אחד מאיתנו, פעמים שיש לו כל מיני דמיונות: תגיד, מה שאני עושה זה טוב או לא טוב? מה שאני עושה באמת עושה משהו בשמיים? תגיד, זה משפיע, זה עושה משהו, או שזה סתם שטויות? אז באו חז"ל פה וגילו לך: מה שנראה לך הכי שטותי שבעולם - בן אדם זכה בזכות זה לחיות ארבע מאות שנה. פלא פלאים. רק שנדע להעריך את המעשים הפשוטים שלנו, הפשוטים.

כותרת: "במה אדע" - שליש שנייה ומאה שנה

אותו דבר רואים אצל אברהם אבינו, בזה שהוא שאל "במה אדע כי אירשנה". דורשים חז"ל: על כל מילה שאמר אברהם אבינו השתעבדו בניו במצרים מאה שנה - ביחד ארבע מאות שנה (דעת זקנים בראשית טו, יג). ושמה, אתה יודע - זה לא, זה לא מתאים. כמה זמן לוקח להגיד מילה אחת? הרב אריה, כמה זמן לוקח להגיד מילה אחת? בשנייה אתה אומר שלוש מילים. החפץ חיים אמר שבדקה אומרים מאתיים מילים, אז יוצא שבשנייה אתה אומר שלוש מילים בממוצע, אפילו קצת יותר.

אז יוצא שמילה אחת זה שליש שנייה. טוב, תכפיל את השליש שנייה הזאת אלף פעמים, אלפיים, מאה אלף פעמים - זה לא מאה שנה. תגיד, זה לא מאה שנה! בסדר, הבן אדם אמר איזו מילה, המילה הזאת יצאה לו מהפה בשליש שנייה. תגיד, אז מה קורה עכשיו? בניו השתעבדו מאה שנה. מה זה מאה שנה? מה זה מאה שנה? איך הגזמת? לא יכול להיות - משליש שנייה הגעת למאה שנה? אתה יודע מה זה מאה שנה? מאה שנה זה סוף העולם, זה הרבה זמן, מאה שנה. איך יכול להיות שעל שליש שנייה בניו השתעבדו?

אין לנו הבנה. גם בזה גילו לנו חז"ל: אין לנו הבנה מה בן אדם יכול לזכות בשליש שנייה.

כותרת: רגע אחד של שמירת עיניים

אז כשבן אדם הולך ברחוב, פעם אחת בחיים שלו - לא כל החיים - פעם אחת הוא הוריד את הראש למטה כדי לא להסתכל. מישהו יכול לתאר את הפעם האחת הזאת? הפעם האחת הזאת... מישהו יכול לתאר את זה? אין מי שיכול לתאר את זה. אין לנו מי שיכול לתאר את הרגע הזה, הקדוש הזה, כמה בן אדם יכול לזכות.

ולכן בדור שלנו - זה דור שבורא עולם ריחם עלינו. רק אל תצא לרחוב - מיליון זכויות, מיליון זכויות. לא, אל תעשה כלום, רק אל תצא לרחוב - מיליון זכויות יש היום.

כותרת: כל זכות נידונה בפני עצמה

לכן כל אחד יראה באמת כמה אני יכול - עוד חיזוק על גבי חיזוק, גם אם בן אדם מרגיש שהוא נפל אלף פעמים. מה זה קשור אחד לשני? נפלת - תקום. הפלא יועץ כותב: גם בן אדם שרצח יקפיד מאוד בנטילת ידיים.

באמת, אתה רואה איזה רוצח - אה, איך הוא מחמיר בנטילת ידיים, איזה יופי! מה היית אומר עליו? אה, איזה צדיק, איזה צדיק זה! כן, כי בשמיים זה לא הולך על משהו גלובלי כזה, אתה יודע, בוא נעשה פלוס מינוס, נסתדר, נסדר את העניינים. לא קשור אחד לשני. כל זכות שעשית - דנים אותה בפני עצמה. כל עבירה - דנים אותה בפני עצמה. אין קשר בין אחד לשני.

כותרת: הסיכה של נאזיה - "בתנאי שאתה לא שוכח אותי"

סיפר שמוליק - שכחתי את שם המשפחה שלו. הוא אמר: אני מהמתנדבים הראשונים של עזר מציון. המתנדבים הראשונים, לפני בערך ארבעים וחמש שנה, בממוצע. לפני ארבעים וחמש שנה הייתי מהמתנדבים הראשונים עם הרב חנניה צ'ולק, שהקימו את עזר מציון. כמה היינו ביחד, סך הכל? חמישה אנשים: הרב חנניה צ'ולק ועוד ארבעה מתנדבים. מה היה צריך להתנדב? פשוט לכל אחד היה אוטו, ולוקחים אנשים לבתי חולים. זה מה שעושים - לוקחים, מחזירים. מזה קם עזר מציון.

יום אחד עלתה בת אחת מפרס. בתקופה שפרס הייתה סגורה, איראן הייתה סגורה, עלתה בת אחת, קראו לה נאזיה. נאזיה הזאת עלתה לארץ, וקיבלו אותה בסמינר אור החיים. השם ירחם, לפני הרבה שנים היא חלתה במחלה. ומי שהתנדב להסיע אותה, לקחת אותה ולהחזיר אותה - זה שמוליק הזה. שמוליק הזה לוקח אותה לתל השומר, מחזיר אותה, לוקח מתי שצריך טיפולים - לוקח, מחזיר, לוקח, מחזיר. ועם הזמן, השם ירחם, המצב הידרדר. המצב הידרדר והידרדר, ולא היו הרבה סיכויים. ויום אחד היא הבינה, שמעה מהרופאים, שאמרו שזה כבר מקרה אבוד, שזהו, זה כבר נגמר.

בפעם האחרונה ששמוליק לקח אותה, היא אומרת לו: תשמע, שמוליק, תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי. לקחת אותי, החזרת אותי, הכל ממש בחינם. אין לי מה לתת לך תגמול על מה שעשית. אין לי כלום. כלום - אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי אחיות, אני בודדה פה בארץ. אבל יש לי סיכת ראש, סיכה לראש עשויה מזהב. אני רוצה לתת לך אותה מתנה. על הטובה שעשית לי אני רוצה לתת לך מתנה את סיכת הראש הזאת. תעשה טובה, אבל בתנאי אחד: שאתה לא שוכח אותי. ככה היא אמרה לו.

הוא לקח את הסיכה. אמרתי: היא בת חולה - לקחתי ממנה את הסיכה. ואחרי שבוע נפטרה נאזיה הזאת. נפטרה נאזיה, ולקחתי את הסיכה הזאת והלכתי לרב חנניה צ'ולק. אמרתי לו: הרב חנניה, יש פה סיכה מזהב, תמכור אותה לטובת עזר מציון, שיהיה לך משהו לתרומה לארגון. אמר לי: תראה, היא לא ביקשה, היא לא אמרה שהיא תורמת את זה לעזר מציון. היא אמרה שהיא נותנת לך את זה. אז תיקח את זה אתה.

אמרתי לעצמי: מה אני אעשה עם זה? מה יש לי לעשות עם הסיכה הזאת? הלכתי לאיזה בית כנסת, ואמרתי לו: אני רוצה לתרום לכם סיכה של זהב, תראה אצל צורף כמה שהיא שווה. אבל בתנאי אחד: שתעשה לי פה, איך אומרים, נר נשמה. נר נשמה - תרשום: לעילוי נשמת נאזיה בת אסתר, נפטרה כ"ה בתמוז תשמ"ח. זה התאריך שלה.

בקיצור, הגבאי לקח את זה, ובאמת עשה נר נשמה, עשה מודעה כזאת קטנה ותלה אותה. אני, בשנה הראשונה, מדי פעם הייתי אומר עליה קדיש - קדיש פה, קדיש שם - וזהו, בזה זה נגמר. אחרי שנה שכחתי ממנה לגמרי.

השנה, כ"ה בתמוז תשפ"ו, ערב שבת, נאזיה הזאת מגיעה אליו בחלום. היא אומרת לו: שמוליק, אתה הבטחת לי שאתה לא תשכח אותי. אז אני מבקשת ממך: אל תשכח אותי. אמרתי: מה היא רוצה ממני עכשיו? מה היא נזכרה בי עכשיו, הבת הזאת? קמתי בבוקר, הלכתי לבית הכנסת, אני מסתכל על הנר נשמה ואני רואה - וואי, היום יום הפטירה שלה! היום כ"ה בתמוז תשפ"ו, זה התאריך שלה היום. לפני שלושים ושמונה שנה היא נפטרה. אמרתי: וואי, זה דבר גדול. אז אני אגיד קדיש לעילוי נשמתה. וגם קניתי מפטיר לעילוי נשמתה, ועליתי למפטיר.

במוצאי שבת אני מתקשר לרב חנניה צ'ולק, אני אומר לו: הרב חנניה, יש לי סיפור בשבילך. סיפרתי את כל הסיפור. אמר לי הרב חנניה: יש לי המשך לסיפור. אתה יש לך חצי סיפור - אני יש לי את החצי השני. מאז שסיפרת לי שאותה נאזיה נפטרה, לקחתי בן אדם ואמרתי לו שכל שנה בכ"ה בתמוז יגיד עליה קדיש. השבת הזאת הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, הוא לא יכול ללכת אפילו לבית הכנסת, והוא לא הלך לבית הכנסת. אז נאזיה הגיעה בחלום לשמוליק ואמרה לו: שמוליק, הבטחת שלא תשכח אותי.

כותרת: דקה אחת של קדיש פעם בשנה

וואי, תראה! הסיפור הזה - היא נפטרה לפני שלושים ושמונה שנה. טוב, אז מה היא רוצה עכשיו? מה היא רוצה? היא רוצה שתגיד קדיש פעם בשנה. יפה. כמה זמן לוקח להגיד קדיש? אם אני מגזים - אם הרב אריה אומר קדיש, זה שתי דקות [שלכולם יוצאות קרניים...], אבל אם הרב אריה לא אומר קדיש, זה לוקח דקה אחת. דקה לוקח.

אני לא מבין. דקה אחת פעם בשנה - בשביל זה צריך לבוא בחלום אחרי שלושים ושמונה שנה? תגיד, הדקה הזאת עושה משהו? הדקה של קדיש פעם בשנה - תגיד, זה משפיע בכלל? היא לא נפטרה אתמול, גם לא לפני שנה, לא לפני עשרים שנה - שלושים ושמונה שנה! והנפטר הזה מחכה מתי כבר אפשר להגיד קדיש. אין לנו הבנה בזה.

אני אומר לכם: ככל שאתה מסתכל, אתה צריך רק לחטוף זכויות. גם אם זו זכות של דקה פעם בשנה - אז נדע להעריך את זה. פעם בשנה, זכות של פעם בשנה - איזה דבר גדול, שצריך להעריך את זה.

כותרת: "אמן יהא שמיה רבא" של ילד - והכבוד שקיבל המומר

פעם אחת נשרפה כל ראדין. אבל היא לא נשרפה בבת אחת: נשרפה חצי ראדין, ואז החצי הלכו לגור בחצי השני. אחר כך בנו את החצי, ואז נשרף החצי השני, וכולם הלכו לגור שם.

והחפץ חיים שלח מכתבים לכל מיני תורמים שיתרמו, כדי לבנות בחזרה את ראדין. היה איזה פרופסור אחד, שהיה יהודי מומר. החפץ חיים שבוע שלם התלבט איך לכתוב לו את המכתב, שלא יהיה בו איסור חנופה, כי אסור לשבח אנשי רשע. אז החפץ חיים שבוע שלם יושב איך לכתוב את הנוסח, שהנוסח לא יישמע כשבח, ומצד שני צריך לפרגן לו. שבוע שלם ישב החפץ חיים, ובסוף שלח את המכתב לאותו פרופסור. ובסוף החפץ חיים גם הצטער על זה.

עברו כמה חודשים, ויום אחד הגיע רבי אלחנן וסרמן לבקר את החפץ חיים, ואמר: הרב, הייתי באיזה מקום והפרופסור הזה הגיע - ואיזה כבוד עשו לו, איזה כבוד מלכים עשו לכזה בן אדם! אומר לו החפץ חיים: מה אתה מתרגש? כשהוא היה ילד, פעם אחת הוא אמר "אמן יהא שמיה רבא", ועל זה בורא עולם פורע לו את החוב. על זה, על זה! כשהוא היה ילד, פעם אחת הוא אמר "אמן יהא שמיה רבא" - ועל זה בורא עולם פורע לו את כל הכבוד שהוא מקבל עכשיו. זה על מה שהוא עשה אז.

בן אדם לא יודע - על אמן יהא שמיה רבא אחד שהוא ענה אז, תראה מה השכר שמקבלים פה בעולם הזה. כל זה כדי להיפרע ממנו. לכן, מה אתה מתרגש מזה?

כותרת: ישיבת חכמי לובלין - בזכות רגע של ילד

לימים, עברו שנים, וקמה ישיבת חכמי לובלין. סיפר הרב מאיר שפירא זצ"ל: את הישיבה הזאת החלטתי להקים רק מחמת מעשה אחד שהיה.

יום אחד התקשרו אליי אנשים מהנהלת תלמוד תורה, וביקשו ממני לבוא לבחון תלמידים בתלמוד התורה. הגעתי לתלמוד התורה, זה היה מבחן פומבי, והתחלתי לבחון את התלמידים, תלמיד תלמיד. הגעתי לתלמיד בשם אפרים ביטרק [משהו כזה, אם אני לא טועה, משהו כזה]. בקיצור, אמרו לי שזה תלמיד חלש, חלש. אמרתי: טוב. שאלתי אותו: מה אתה יודע? הוא אומר: אני יודע משנה בעל פה. - תגיד.

אז הוא אומר: שניים שהפקידו אצל אחד - זה הפקיד מנה וזה הפקיד מאתיים, זה אומר מאתיים שלי וזה אומר מאתיים שלי - מחלוקת רבי יוסי ורבנן. במשנה הבאה כתוב: זה הפקיד אצלו כלי ששווה מנה, והשני הפקיד כלי ששווה אלף זוז.

אז הרב שפירא שואל את הילד: למה לגבי כסף כתוב "זה הפקיד מנה וזה הפקיד מאתיים" - פי שניים, זה הפקיד מאה וזה הפקיד מאתיים שקל, פי שניים - ולמה לגבי כלים "זה הפקיד מנה וזה הפקיד אלף זוז", פי עשרה? מה החילוק? למה לגבי כלים יש חילוק?

- אני אגיד לרב. בכסף - אדם לא טרח עליו. כשחז"ל אמרו (בבא מציעא לח.): "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו" - זה מה שטרחת. רש"י כותב שהוא טרח עליהם. בכסף, גם אם בן אדם טרח, הכסף הזה לא שלו. בכלים - זה שלו. ממילא, בכלים, בשביל שהגנב יגנוב כלי, צריך שהוא יהיה לפחות פי תשעה ממה שיש לו. אז אם הגנב הפקיד כלי של מאה, בשביל שתהיה לו תאווה לגנוב, צריך שזה יהיה פי תשעה, ולכן צריך שיהיה לפחות אלף זוז. כי אם זה היה רק מאתיים זוז, שלוש מאות זוז - מי היה גונב את זה?

[הערה: לשון רש"י: **קב שלו** - חביבה עליו על ידי שעמל בהן וקב שישאר לו מהם הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם.]

והרב שפירא התרגש מהתשובה הזאת. הוא אומר לו: אז למה אתה בכיתה של החלשים? אז הוא אומר לו: כי הרבנים פה לא יודעים את הגמרא "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא.). הם לא יודעים את זה. ובגלל שאבא שלי סנדלר, הם מזלזלים בי ושמו אותי בכיתה של החלשים.

מספר הרב שפירא: מהמילים שהילד אמר, אמרתי לעצמי: אני מקים ישיבה, שבישיבה הזאת ידאגו לכל בחור בשווה. ואם קמה הישיבה הזאת, חכמי לובלין - תדעו שזה בגלל הילד הזה, בגלל הרגע של הילד הזה, שככה אמר לי. בזכות זה קמה כל הישיבה.

לפעמים בן אדם לא מודע לרגע בחיים שלו - מה התוצאות, מה ההשלכות של רגע אחד, כמה בן אדם יכול לזכות.

כותרת: "ביטוח חיים" - פתיחת ההיכל בנעילה

סיפר הרב דוד אוחיון שליט"א, הוא הרב של אלפי מנשה. [איפה זה אלפי מנשה? אני לא יודע איפה זה אלפי מנשה. איפה זה נמצא? יש כזה מקום בכלל? (מן הקהל: ליד נתניה.) ליד נתניה? יישר כוח, הכי טוב. יפה].

בקיצור, סיפר הרב דוד אוחיון שליט"א, תלמיד חכם גדול. הוא סיפר שבכיפורים האחרון, תשפ"ז - אתה יודע, בכיפורים, לתפילת שחרית, מנחה, ערבית מגיעים פחות, אבל לנעילה מגיעים כל האנשים מכל השכונות, לתפילת נעילה.

החלטתי לעשות מגבית. יש לי בבית הכנסת כולל של עשרים אברכים, והחלטתי שאני רוצה לעשות מגבית לכולל. אמרתי: אני מוכר עכשיו את פתיחת ההיכל של נעילה. מה המחיר? המחיר: להחזיק שנה שלמה עשרים אברכים. זה המחיר. לא יודע כמה זה - מאה חמישים, מאתיים אלף שקל, לא יודע איזה סכום. אמרתי: זה המחיר של פתיחת ההיכל של נעילה - החזקת הכולל של עשרים אברכים. ואני מבטיח עכשיו פה, שמי שקונה את זה - אני מבטיח לו ביטוח חיים. מבטיח לו במאה אחוזים. למה? "עץ חיים היא למחזיקים בה" - מי שמחזיק תורה, יש לו ביטוח חיים.

אחד המתפללים הרים את היד: הרב, אני קונה. הוא קנה, עשה פתיחת ההיכל של נעילה, סיימו את תפילת נעילה. זהו.

למחרת - אחרי יומיים, בין כיפור לסוכות - מתקשרים לרב: הרב, יש בעיה במקווה. הרב מגיע, בודק - המקווה פסול. פסול המקווה. הביא קבלן: כמה עולה לשפץ את המקווה? אמר לו: עשרים אלף שקל. מאיפה אני אביא עכשיו? אתה יודע, בין כיפור לסוכות - אנשים כבר תרמו בראש השנה, תרמו בכיפורים, סוכות בפתח, אין תרומות. ניסיתי לגייס - אין מי שיתרום, אין כספים.

בלית ברירה התקשרתי לבן אדם ההוא: תשמע, יש לי בעיה במקווה. תתרום את התרומה של המקווה, ועכשיו יהיה ביטוח חיים גם לאשתך. עד עכשיו היה ביטוח חיים לך - עכשיו תזכה שיהיה ביטוח חיים גם לאשתך.

שואל אותו: תגיד לי, כמה עולה התיקון? אומר לו: עשרים אלף שקל. - תגיד לקבלן שיתקדם, אני משלם. הוא עוד לא שילם, הוא עוד לא שילם, אבל הקבלן כבר התחיל לעבוד.

כותרת: הטיסה מדובאי

ואחרי כמה ימים - מספר הבן אדם - הייתי בטיסה של דובאי, הטיסה הזאת של דובאי. הייתי שם, ואנשים צרחו "שמע ישראל", ואנשים התקשרו למשפחות שלהם להיפרד מהם, כי זה היה עניין של שניות. ברגעים של האימה הזאת אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, אני - יש לי ביטוח חיים! הרב הבטיח לי שיש לי ביטוח חיים.

[הערה: הטיסה מדובאי - הכוונה לטיסת פליי דובאי לתל אביב, י"ט בתשרי תשפ"ז (30.9.2026), בחול המועד סוכות, שבה אירע ניסיון השתלטות על תא הטייס, ובניסים גדולים היתה הצלה פלאית.]

ואומר: אולי - אני לא מגזים - פחות משנייה, והמטוס התייצב בחזרה. וידעתי שניצלנו כולנו. אתה יודע למה? כי יש לי ביטוח חיים.

יש ביטוח! בן אדם עושה איזה מעשה... אומר: אתה יודע, ברגע שהרב אמר לי שיש ביטוח חיים, אמרתי: מה אני צריך ביטוח חיים, אני אמור לחיות עוד לפחות מאתיים שנה. לפחות! על מה ביטוח חיים? על מה? על איזה ביטוח חיים יש לי? אני לא אמור למות בכלל. ופתאום בורא עולם הראה לי שאחרי כמה ימים, כמה ימים, אתה זקוק לביטוח החיים הזה - אתה ואשתך, כי שנינו היינו בתוך המטוס. ושנינו ניצלנו, חזרנו בחזרה. ואז נתתי לרב את הכסף של כל מה שתרמתי.

אבל כל זה - רק העניין שבן אדם רצה לתרום. זה ביטוח חיים.

כותרת: אל תזלזל בשום מעשה טוב

כל הפרשה הזאת מלמדת אותנו: בוא נתחזק, בוא נעריך את המעשים שלנו. בוא נעריך את המעשים שאנחנו עושים - לא מה שמישהו אחר עושה, המעשים שאתה עושה. גם אם נפלת וירדת עד איפה שירדת - אל תזלזל בשום מעשה טוב שאתה עושה. בן אדם אומר היום: התפילה שלי לא שווה כלום, הלימוד תורה שלי לא שווה כלום, זה לא שווה... אין דבר כזה. לא קיים. כל מעשה שבן אדם עושה, כל מה שהוא עושה - הכל נשמר לו.

ומה שכתוב בספרים שיש עבירות שמכבות מצוות ועניינים - מביא את זה הסטייפלר בספר קריינא דאיגרתא, שמישהו שאל אותו את השאלה הזאת: כתוב שזה הולך לסטרא אחרא וכל העניינים, וכתוב בספרים מה שכתוב. אומר: לא, לא, לא. שני דברים נפרדים. יש את המצווה ויש את השכר שלה - שני דברים נפרדים. המצווה לעולם לא נאבדת, גם אם בן אדם יהיה רשע מרושע. יש את השפע שהמצווה מורידה - ומה שכתוב בספרים שהולך לסטרא אחרא ועניינים, זה השפע. אבל המצווה עצמה לעולם לא נאבדת, גם אם בן אדם יהיה רשע מרושע עד הסוף.

כותרת: "אתה חי בזכות הטוב שאתה עושה"

אני מסיים. סיפר הרב בידרמן: היה יהודי אחד שהלך לקנות איזו תרופה בבית מרקחת בארצות הברית. אומר לו הרוקח: תשמע, זו תרופה שעולה שש מאות וחמישים דולר. - שש מאות וחמישים דולר? אמר: עדיף כבר להיות בריא! במחיר כזה אני כבר אהיה בריא, לא רוצה תרופה, אני מעדיף בלי תרופות. - כן, אבל מה זה בלי תרופה? אתה חייב את התרופה הזאת. אומר לו: לא, במחיר כזה אני לא קונה. הוא יצא.

מאחוריו היה גביר אחד, והוא אמר לו: בוא, בוא, אדוני, בוא בוא - אני משלם, אני משלם. אמר: טוב, הנה הוויזה, תעביר. אמר לו הרוקח: לא, לא, זו לא תרופה שלוקחים פעם אחת. זו תרופה כרונית - אם אתה מתחיל, אתה חייב לקחת אותה כל החיים שלך. אין דבר כזה. עדיף לא לקחת מאשר לקחת ולהפסיק באמצע. להפסיק באמצע זה פיקוח נפש. עדיף לך לא להתחיל.

אז הוא אומר לגביר: קח בחזרה את הכרטיס, אני לא קונה. מה אני אקנה? עכשיו אתה תורם לי את זה - ובחודש הבא מה יהיה?

טוב, הוא הלך, יצא. הגביר חושב בינו לבינו: מה אני יכול לעשות? חודשיים, שלושה אני יכול לתרום לו. בוא אדבר איתו - חודשיים, שלושה אני תורם. קרא לו: בוא, בוא - ארבעה חודשים אני תורם לך. אמר לו: ואחרי ארבעה חודשים מה יהיה? מה אני אעשה אחרי ארבעה חודשים?

- אתה יודע מה? כל זמן שאני חי, אני תורם לך. כל זמן שאני חי, אני תורם. ככה אמר לו. בקיצור, הבן אדם לקח את הוויזה, העביר, קנה.

בחודש תשרי השנה, הבן אדם בעל התרופה עבר בכביש, נדרס ומת. שתים עשרה שעות אחר כך הגביר הזה קיבל דום לב ומת.

אומר הרב בידרמן: הבן אדם הזה כל הזמן תמך בעני הזה. מה הוא חשב? העני הזה חי בזכותי! בזכותי הוא חי, אם אתה רואה שהוא חי - זה בזכותי. בא בורא עולם לגלות: אתה עושה טוב - אתה חי בזכות הטוב שאתה עושה לשני. וואי, בשביל זה אתה חי.

כותרת: שעת בירור - אמונת חכמים

טוב, עוד דבר אחד ואני מסיים, עכשיו אני מסיים, בלי נדר. מאז הקורונה, בורא עולם הכניס אותנו למצב של בירור. בירור, אני אומר לכם - בירור מכל מיני דברים. באמת, היום אתה לא יכול לדעת מי חרדי, מי לא חרדי, מי דתי, מי לא דתי. אתה לא יודע כלום היום, כלום, כלום. השם ירחם עלינו. המצב שלנו היום - שמי שלא שומר על עצמו באמת, הלך.

כל גדולי ישראל בקורונה דיברו לעשות חיסונים. פתאום בן אדם קיבל איזה צינתוק מאיזה פרופסור של ההוא, שאתה בכלל לא מכיר אותו, אתה בכלל לא יודע מי זה אפילו: מי שעושה חיסון - מת. וסבתא שלו עשתה חיסון - מתה פעמיים... ואתה מאמין לכל הצינתוקים האלה.

תגיד, אתה נורמלי? אני לא מבין. בן אדם יושב ולומד כל היום ספר, כל היום מתווכח עם החברותא שלו: האם בדבר הזה... "יד סולדת בו" זה ארבעים או ארבעים וחמש מעלות. אתה בכלל יודע כמה ההבדל בין ארבעים לארבעים וחמש? אין בכלל הבדל. תשים את היד בפנים, אתה תרגיש - בין ארבעים לארבעים וחמש מעלות אין בכלל שום הבדל. - לא, אבל, אתה יודע, נכנסים לדקי דקויות.

ופתאום בן אדם עושה חשבונות: שמע, זה צינתוק, אמר לו שסבתא שלו מתה. וואו! ואז מה? ואז מה? ואז - כל גדולי ישראל לא שווים כלום. תשמע, זו הייתה שעת בירור: האם אתה באמת שומע לקול התורה: "ועשית ככל אשר יורוך", או שאתה חי מצינתוקים.

כשבן אדם, חס ושלום, חס ושלום, חולה, או שהילדים שלו חולים - הוא לא מקבל צינתוקים. יגיד לו צינתוק: הבן שלך יהיה בריא - מה זה יעזור לו? הוא הולך לגדולי ישראל. מה אתה הולך אליהם עכשיו? מה אתה הולך אליהם? אתה לא שומע להם בכלל! הם טועים, בטח בלבלו אותם, שיקרו עליהם...

ואנחנו חיים בסרטים. אני לא מבין איך יכול להיות דבר כזה. אבותינו הקדושים, הדור הקודם - אם הרב אמר משהו, היו הולכים למות על זה. למות, למות! הרב אמר - בזה נגמר. אין "אבל", אין "אבל", לא היה "אבל". והיום פתאום בדור שלנו כל אחד נהיה איזה חכמולוג, ומקבל איזה צינתוק מאיזה מקום, והוא מאמין לצינתוק. הוא בכלל לא יודע אפילו מי עומד מאחורי הצינתוק הזה, והוא מאמין לו במאה אחוזים - בטח הבן אדם הזה, מה זה ישר וצדיק, חסיד, קדוש, טהור!

פלא פלאים, אני אומר לך, זה לא נתפס בשכל. לא נתפס בשכל איפה אנחנו עומדים. אתה יכול ללמוד כל היום, ופתאום אתה מתבלבל מאיזה צינתוק? אני לא מבין. אתה חושב על זה - אני אומר: לא, לא הולך בראש, לא נשמע דבר כזה, לא יכול להיות.

אלא מה? התבלבלנו במצווה הזאת, לשמוע בקול חכמים. פתאום גם אנחנו נהיינו חכמים - זה הרעיון. גם אנחנו חכמים. הרב הוא "מאן דאמר", גם אני "מאן דאמר". גם אני מאן דאמר - אז מה אם הרב אמר?

כותרת: בן עזאי - "טועה" במצווה לשמוע בקול חכמים

הגמרא במסכת הוריות אומרת שיש טועה בדבר הלכה. מי זה? מי זה הטועה בדבר הלכה? זה בן עזאי. מה זה, בן עזאי? הגמרא אומרת - בן עזאי טועה? כן, בן עזאי טועה. במה הוא טועה, בן עזאי? במצווה לשמוע בקול חכמים. כשהוא יודע, כשהוא יודע שהרב שלו טועה - אבל מכיוון שהרב אמר שחלב מותר, הוא אכל חלב. איך יכול להיות דבר כזה? בן עזאי יאכל חלב? כן - אבל הרב אמר שצריך לאכול חלב. זו הייתה התבטלות כזאת: גם כשאתה יודע שהרב טועה - אין טועה, אין טועה, הרב שלי מעולם לא טועה.

והיום פתאום, בדור שלנו, נכנסו כל מיני רוחות, שפתאום, אתה יודע - "לא, שיקרו את הרבנים שלנו". שיקרו את הרבנים... זה מה שאמרו גם על רבי עקיבא איגר: רבי עקיבא איגר זקן, הבן שלו צוחק עליו. זה מה שאמרו עליו, בדיוק כך אמרו.

ואיפה אנחנו? איפה יש לנו אמונת חכמים? איפה שמסתדר לנו? איפה שהולך לנו טוב, איפה שהרב מברך והכל מסתדר - אה, בזה אתה מאמין. ואיפה שהרב לא מסתדר - אז אתה לא מאמין?

כותרת: "הנס - שנשארתי חסיד"

ראיתי בספר "דרשתי קרבתך", בחוברת הזאת - אני אסיים בזה - שמביא שם סיפור על כמה חסידים שישבו ביחד. אחד החסידים סיפר: אתה יודע, הייתי באיזה מקום, והרבי שלי... [אני לא זוכר מה כתוב שם, אבל אני אומר את הרעיון] - הרבי שלי, היה ים, הוא אמר "תזוז" - נקרע הים, ואנחנו עברנו.

השני אמר לו: אתה יודע, אצל הרבי שלי היינו באיזה יער, ופתאום פרצה להבה, והרבי אמר "יכבה הלהבה" - ונכבתה כל הלהבה.

ישב שם חסיד אחד. אמרו לו: נו, ואצלך מה? ואצלך מה? אומר: אני אגיד לך. היה איזה עסק, שאם אני עושה אותו - אני מתעשר עושר אדיר, אבל אם אני מפסיד - אני הופך להיות עני מרוד. הלכתי לרבי, והרבי אמר לי: לך, בהצלחה. ומה אני אגיד לך? פשטתי את הרגל. פשטתי את הרגל לגמרי.

שואלים אותו: כן, אבל בטח אחר כך האדמו"ר עשה "מי שבירך", ואחר כך... אמר: לא. נשארתי עני מרוד. - נו, אז מה הנס שיש פה? - הנס - שנשארתי חסיד. זה הנס. הנס שנשארתי חסיד.

וואו. אתה שומע הרבה סיפורים, שהכל נוסע מבריק, ואתה אומר: וואי, הרב שלנו, הרב שלנו! ופתאום הרב אומר לך דברים לא לרוחך, פתאום לא לרוחך - אז מה, פתאום גם אתה "מאן דאמר"? ממתי בן אדם נהיה "מאן דאמר"? איך נהיה דבר כזה?

כותרת: המכשירים - ותיבת נח

בנוסף, יש לנו היום הרבה בעיות עם המכשירים האלה. אני לא ידעתי... אני בדרך כלל לא מעורב בציבור. אני נמצא פה, אתה יודע, לא מעורב בציבור. אבל השבוע נסעתי לאשדוד וחזרתי, ומה אני אגיד לך? כמעט חצי מהאוטובוס - אנשים עם המכשירים האלה.

ואני אומר לעצמי: תשמע, משהו פה לא מסתדר לנו. צורכי פרנסה - בסדר, לא משנה מה, צורכי פרנסה, צרכים כאלה... אבל כל הנסיעה, שלוש שעות, הוא משחק בטלפון? תשמע, זה לא מסתדר. לא הולך.

יש שעת בירור. עכשיו אנחנו נמצאים בזמן כמו שנח בנה את התיבה. כשהוא עלה בפעם הראשונה ואמר "רבותיי, יגיע מבול" - אני מאמין שכולם בכו. בשנה השנייה אמרו: מכירים אותך. בשנה השלישית: שמענו. בשנה המאה זרקו אותו: יאללה, נח, עם כל המבול שלך, השטויות שלך! כשהוא עלה בשנת מאה ותשע עשרה, אמרו: שתוק, שתוק, רד! הורידו אותו לגמרי. אבל כשהגיע מאה ועשרים - היה מבול באמת.

כותרת: "יום אחד הוא יגיע"

משנת תשמ"ח - אני חושב, ככה אני זוכר - הרב בן ציון כבר צעק: השנה משיח יבוא, בטוח! לא בא, לא בא. אחר כך אמרו תשנ"א - בדיוק פרצה מלחמת המפרץ - אמרו: השנה יבוא. לא הגיע. אחר כך הגיע ה"חסד לאברהם" - תש"ס, בטוח בתש"ס הוא מגיע. ולא הגיע. אחר כך אמרו תשע"ה - בעל התניא כבר ניבא שבשנת תשע"ה יבוא המשיח. ולא הגיע. אחר כך אמרו תש"פ, תשפ"ז... ולא מגיע. אבל יום אחד הוא יגיע.

ויום אחד, בטוח, יגיע. איזה לא נעים - זה יתפוס אותנו על חם. זה יהיה שעת בירור. אני אומר לכם: שעת בירור. תגיד, אתה יהודי או לא יהודי, אני לא יודע מה...

כותרת: בחירות - "אני מבין יותר מהם"

עכשיו אנחנו עומדים לפני בחירות. כל אחד צריך לצאת ללכת לבחור. גדולי ישראל אמרו לך ללכת לבחור. ומה אתה עושה עכשיו? - לא, אני מבין יותר מהם. ובמה אתה מבין יותר מהם?

- תראה, יש בחורי ישיבות ששמו אותם בכלא, והם לא עשו כלום... פשש, כל כך כואב לך על בחורי הישיבות! אתה יודע, כל כך כואב לאנשים על בחורי הישיבות - זה מה שכואב לך? זה מה שמעניין אותך? הרבנים האלה, שיושבים ולומדים כל יום שמונה עשרה שעות, בקושי ישנים, כל היום טרודים בעבודת השם, כל היום טרודים - הם אומרים לך ללכת להצביע, ואתה מה? מה אתה אומר? ואתה מה?

ואני מבין, אני מבין: אם רק תקום ממשלה רעה, רק יבטלו את הקומה הכשרה [של הטלפונים], כמו שרצו לעשות בפעם שעברה - מי יחזיק את כל הילדים שלנו? נגיד שאתה, בתור מבוגר, עוד איכשהו תסתדר. הילדים הקטנים? זהו, הלכו לנו. הלכו, הלכו. רק זה לבד - כל שכן שיש עוד גזרות, השם ירחם - אבל רק זה לבד, אנחנו עומדים לפני שוקת שבורה. לכן כל אחד - תדע: עושים לך בירור, עושים לך בירור.

כותרת: החוט שבורא עולם מנענע

[אני בזה מסיים עכשיו, זהו, זהו] אומרים בשם כל מיני אדמו"רים, לא יודע מה. שמעתי בשם ה"נועם אלימלך", שהוא אמר שלפני ביאת המשיח יהיה, כמו לדוגמה, חוט מסוף העולם ועד סופו, וכל אחד יתפוס בחוט, ובורא עולם ינענע את החוט, ינענע אותו. מי שיתפוס חזק - הוא יהיה על החוט. מי שייפול - הלך.

אז איך תדע איפה אתה נמצא היום? איך תדע איפה אתה נמצא היום - על החוט, או שאתה למטה? אם אתה מרגיש שאתה מתנענע, ואתה מרגיש את הניסיונות - עולה, יורד, יש לי קשיים - אתה על החוט. אם אתה מרגיש שהכל זורם, זורם, תודה להשם הכל זורם, אין לי שום ניסיונות בכלל, אין לי בכלל ניסיונות, אצלי הכל זורם - תדע: כבר נפלת, צנחת.

בוא נהיה חזקים. נדע שזו שעת בירור, באמת שעת בירור, שכל בן אדם ידע את האמת. אני צריך להיות כפוף לגדולי ישראל. כפוף, כפוף. גם אם אני מבין, גם אם אני גאון, גם אם אני הכל הכל - כפוף לגדולי ישראל. כפוף, כפוף. הם לא מבינים? זה הניסיון שיש לנו. זה הניסיון שיש לנו: שפתאום אתה מתחיל להבין שהם לא מבינים. ובמה אתה מבין? אתה לא מבין כלום. השם ירחם עלינו.

טוב, זה היה רק סתם בשביל הזה... אבל - שנדע להתחזק. כל חיזוק קטן שאנחנו מתחזקים יקר מאוד בעיני השם.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.