ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
היפלא מה' דבר - התביעה על שרה אמנו • אין הבדל בין טבע לנס • ניסי ניסים - לראות את הטבע כנס • מצוות בלי קשר לאלוקים • יש מי שלוחץ על הכפתורים • אל יתייאש מן הרחמים • כשה"שלי" נעלם - מתחיל הביטחון • שלום בית מתחיל באמונה שזה הזיווג • תהלה לדוד - יש מסדר לבריאה
האברך שלא חלם על אלוקים שלושים שנה • הרב וולבה: לך תגיד לבחורים שיש אלוקים • השוטר, הפנס והכפתורים • המאפייה שהעלתה מחירים מול המתחרים • הגשם שירד רק בפרדס של הגויה • שמונים החתימות ובית הכנסת שנבנה משטח הטיל • הסטייפלר: תראה עוד פעם!
היפלא מה' דבר - התביעה על שרה אמנו
לפי מבט אנושי, צחוקה של שרה אמנו הוא התגובה הטבעית לבשורה על לידה בגיל תשעים, ולומר "אמן" נראה רחוק מהמציאות. אבל הרמב"ן כותב שהתביעה עליה הייתה שלא אמרה אמן, כי אצל אלוקים אין הבדל אם אישה בת עשרים יולדת או בת מאה וחמישים. כל הבעיה היא בתפיסה שלנו, שמסתכלת בעיניים אנושיות ולא בעיני האמונה.
אין הבדל בין טבע לנס
כותב המכתב מאליהו שאין לנו שום הבנה איך הטבע עובד באמת. גם צמיחת עץ מגרעין היא נס גמור, וההבדל היחיד הוא שלזה התרגלנו ולכן קראנו לזה טבע. אילו מתים היו קמים כל יום וזריעה הייתה מצליחה פעם במאתיים שנה, היינו קוראים לזריעה נס.
ניסי ניסים - לראות את הטבע כנס
על דברי חז"ל שהרואה בחלום שמות שיש בהם שתי נונים - ניסי ניסים נעשים לו, מבאר הצדקת הצדיק שניסי ניסים אינם נס גדול במיוחד. ניסי ניסים הם שהאדם יזכה לראות את הטבע עצמו כנס, וזהו הנס הגדול מכולם.
מצוות בלי קשר לאלוקים
ייתכן שאדם מתפלל, לומד, מניח תפילין ומקיים מצוות, ובכל זאת אין לו שום קשר לאלוקים, והוא עושה הכול כתינוק שנשבה. ככל שאדם חושב יותר על אלוקים, החיים מסתדרים אחרת. לכן צריך לבנות קשר בין המצוות שאנחנו עושים לבין מי שציווה עליהן.
יש מי שלוחץ על הכפתורים
כל החיים אנחנו חושבים שפלוני עשה ואלמוני דיבר, ושהמעשים שלנו הם שפועלים. איננו רואים שיש מי שיושב בפנים ולוחץ על הכפתורים. שום כוח אחר אינו יכול לפעול דבר, והבעיה היא אצלנו - לא אצל אלוקים.
אל יתייאש מן הרחמים
חז"ל אמרו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. כשהאדם כבר רואה את עצמו אבוד, ההבדל קיים רק אצלו. אצל אלוקים אין שום הבדל אם הסכין מונחת או לא, ולכן תמיד יש לבקש רחמים.
כשה"שלי" נעלם - מתחיל הביטחון
כל עוד אדם מצליח לבדו, הוא מרגיש שההצלחה שלו - שלו הידיים, שלו הכישרון. כשהחשבון הטבעי נסגר לגמרי, הוא נאלץ לבטוח בה' בלבד ומתפלל ביתר כוח, ודווקא אז בורא עולם שולח את ההצלחה. כל הצלחת האדם תלויה באמונה במי שאמר והיה העולם, וברגע שהאדם מכניס את עצמו לתמונה - הכול הולך.
שלום בית מתחיל באמונה שזה הזיווג
כותב הרב עזריאל טאובר שהשאלה הראשונה והאחרונה ששאל כל זוג שבא אליו בענייני שלום בית היא אם הם מאמינים שהם הזיווג שהוכרז עליו מן השמים. מי שמאמין באמונה שלמה - יש איתו עם מי לדבר, ובדרך כלל השלום חוזר. מי שתולה את השידוך בשדכן, בלחץ או בטעות - אין עם מי לדבר.
תהלה לדוד - יש מסדר לבריאה
האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, משום שני דברים: שהפרנסה מידו יתברך, ושהמזמור מסודר לפי האלף בית. כותב השיטה מקובצת שסדר האלף בית מלמד שיש מסדר לבריאה, וההכרה הזאת היא שמביאה את האדם לחיי העולם הבא.
האברך שלא חלם על אלוקים שלושים שנה
אברך סיפר לאשתו שחלם שדיבר עם אלוקים. היא הסבירה שזה טבעי, כי מי שמתפלל, לומד ומדבר עם אלוקים כל היום, חולם עליו בלילה. השיב לה: נכון, אבל למה כבר שלושים שנה אני לא חולם עליו? (מובא בספר חכמה ומוסר)
הרב וולבה: לך תגיד לבחורים שיש אלוקים
בסוף שיחה שאל המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין את הרב שלמה וולבה אם הוא מאמין באמת שיש אלוקים, ושלח אותו לומר זאת לבחורי ישיבת באר יעקב. שבועיים התהלך הרב וולבה בתמיהה מה יאמר להם, עד שהבין את כוונת המשגיח: ייתכן שאדם מקיים מצוות, ואין לו שום קשר לאלוקים.
השוטר, הפנס והכפתורים
נהג שנסע בלילה בלי אורות נעצר בידי שוטר, וטען שהפנסים תוקנו זה עתה במוסך ושלפעמים צריך לתת עליהם מכה. כשהשוטר היכה על הפנס, הדליק הנהג את האורות מבפנים, והשוטר היה בטוח שהמכה שלו פעלה. כך אנו בכל החיים - לא רואים שיש מי שיושב בפנים ולוחץ על הכפתורים. (מפי הרב בידרמן)
המאפייה שהעלתה מחירים מול המתחרים
אחרי שלוש עשרה שנות שפע במאפייה שפתח הרב יואל פרטובי לבקשת חמותו, נפתחה לידו מאפיית אנג'ל, ורבו הורה לו להעלות את המחירים בעשרה שקלים. כך שוב כשנפתחה מאפייה נוספת, ובחמישה שקלים כשנפתחה מסעדה חלבית, והוא נשמע לרב אף שהיה בטוח שהחנות תיסגר. כעבור חודשים הרוויח כמעט חמישים אחוז יותר, והרב הסביר לו שכאשר נעלם ה"שלי", למד לבטוח בה' בלבד ולהתפלל ביתר כוח.
הגשם שירד רק בפרדס של הגויה
הרב שמואל קרביץ, מנהל תלמוד תורה בארצות הברית, עצר בטיול עם ילדיו ליד פרדסי אגוזי פקאן. בעלת הפרדסים, גויה שסבלה שנתיים מבצורת, ביקשה מ"הילדים של אלוקים" שיבקשו מאביהם גשם. הילדים אמרו שיר המעלות ועשו מי שבירך, ובחצות הלילה התקשרה ובכתה שכבר שעתיים יורד גשם, ורק בפרדס שלה. אמר הרב קרביץ: גם אני מתבייש - מתי בפעם האחרונה חשבתי שאבי שבשמים יכול לעזור לי?
שמונים החתימות ובית הכנסת שנבנה משטח הטיל
שמונים אברכים מקריית הרצוג גורשו שוב ושוב בידי העירייה מכל מקום שבו התפללו, וראש העיר סירב לתת להם הקצאה. בסעודה רביעית הציע הגבאי שכולם יחתמו שלא ידברו בשעת התפילה וקריאת התורה, וכך עשו. כשפרצה המלחמה, נפל טיל מאיראן ליד ארגון עלה בפרדס כץ, ושטח הקרוואנים שליד הארגון נמחק. באותו זמן תבע עשיר מצאצאי התוספות יום טוב רב שלקח ממנו שבעה מיליון שקל לבית כנסת שלא ידברו בו בשעת התפילה, והפשרה הייתה לבנות בית כנסת חדש על השטח שהתפנה. כשהגבאי הראה לעשיר את שמונים החתימות, אמר העשיר: זה בית הכנסת שלי - אבנה לכם לא בית כנסת אלא ארמון.
הסטייפלר: תראה עוד פעם!
מחבר הספר בניין הבית, שהרבה להתייעץ עם הסטייפלר בענייני שלום בית, שמע ממנו שזוג שעמד מתחת לחופה - סימן שאלוקים קבע שזה הזוג. כשטען שאינו רואה זאת, חזר הסטייפלר עשר פעמים "תראה עוד פעם!", עד שדפק על השולחן בשאגה. באותו יום הגיע אליו זוג שנראה שאין ביניהם שום התאמה - הוא ממאה שערים והיא מאנגליה - והוא הסתכל עליהם שוב ושוב, ולאחר זמן הכול הסתדר.
"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה וגו', היפלא מה' דבר".
פלא פלאים! היפלא מה' דבר - איזה דבר גדול זה. אני רוצה לשאול כל אחד מאיתנו פה: אם אתה עובר פה, רב מוריס, אתה עובר פה בשפרינצק, ואתה רואה שם איזו אישה אחת הולכת עם הליכון, ככה, ואתה אומר לה: גברת, מזל טוב, שנה הבאה בן! מה אתה מצפה שהיא תעשה? מה אתה רוצה שהיא תעשה? היא תצחק! היא יכולה לצחוק על הבדיחה הזאת, זהו. אתה יכול גם לרשום אותה ב"כל ששון". לא יותר מזה, זהו.
אז מה רוצים משרה אמנו? שרה אמנו צוחקת - יש לה משהו אחר לעשות? אני שואל, יש משהו אחר לעשות? אין משהו אחר לעשות! ופה יש תביעה על שרה אמנו. מה התביעה על שרה אמנו? תגיד, היפלא מה' דבר? בסדר, לא יפלא, אבל אל תגזים! נכון, לא יפלא, אבל מה זה, כאילו...?
כשאתה מתבונן פה - הרמב"ן כותב שהייתה תביעה על שרה אמנו למה היא לא אמרה אמן. מה, היא תגיד אמן? כאילו, אני לא מבין, ממש להגיד אמן? לא, זה רחוק. זה לא קצת רחוק, זה רחוק רחוק. זה לא מציאותי אפילו.
יפה מאוד. אבל השם הוסיף עוד דבר: היפלא מה' דבר? תגיד, אל תסתכל על עצמך, בוא נסתכל עכשיו על אלוקים. אצל אלוקים יש הבדל אם אישה בת עשרים יולדת או בת מאה וחמישים יולדת? לאלוקים, לא לנו - לאלוקים אין הבדל. כל הבעיה זה בתפיסה שלנו. על זה הייתה התביעה על שרה אמנו: למה את מסתכלת בעיניים שלך? בעיניים שלך את צודקת, יש הבדל בין אישה שהיא בת עשרים למישהי שהיא בת תשעים. אבל לאלוקים אין נפקא מינה בכלל, והיית צריכה לענות אמן.
עד כמה תובעים מאיתנו! דברים שאתה לפעמים חושב עליהם, אתה אומר לעצמך: לפי הטבע, לפי המציאות, זה לא יכול להיות בחיים, אין כזאת מציאות. צריכים להכניס יותר אמונה: היפלא מה' דבר? לא, לא!
כותב המכתב מאליהו: מה ההבדל בין נס לבין טבע? הוא מנסה להסביר - אני רוצה שמישהו יסביר לי, כותב, שמישהו יסביר לי מה ההבדל בין נס לבין טבע. מה זה טבע? טבע פירושו: אני לוקח את האדמה, חורש את האדמה, שם גרעינים, מכסה, משקה, ומתחיל לצאת - לא משנה, עצים, עשבים - יוצא משהו.
תגיד, איך זה עובד בדיוק? מה פירוש איך זה עובד? זה הטבע! מה פירוש איך זה עובד? אתה שם באדמה, והעץ מתרקב ויוצא עץ. כן, אבל מה הסיבה שגורמת שזה יגדל ככה פתאום? מה פירוש מה הסיבה שיגדל? כי ככה העולם, זה הטבע! מה פירוש הטבע? איך הטבע הזה עובד בדיוק? תסביר לי בהסבר איך זה עובד! אין לנו הבנה. ככל שאתה תתבונן יותר לעומק - אין לנו הבנה. הכול נס.
אלא מה? אם היינו הולכים עכשיו לבית הקברות, והיו מודיעים לנו שהאר"י ז"ל התעורר בבית הקברות - כולנו היינו רצים! כולם רצים לראות. בשביל מה? דבר ראשון, לקבל ברכה. מה יש לנו להגיד לו חוץ מברכות? אין לנו כלום - אין לנו איזה משהו בלימוד, משהו בקבלה, איזה עניינים, שום דבר. איזו ברכה - זה מה שיש לנו להגיד לו. בקיצור, היינו הולכים לראות את זה. אני לא מבין, מה אתה מתפעל? מה זה, מה אתה מתפעל? בן אדם מת, פתאום התעורר! וואי, זה נס! למה זה נס? כי לא התרגלנו לזה.
כותב המכתב מאליהו: אין הבדל בין טבע לבין נס. הכול אותו דבר, הכול נס. רק לזה התרגלת - ולכן קראת לזה טבע, ולמה שלא התרגלת - קראת לזה נס. אבל הבדל? אין שום הבדל בכלל. ואם היה הפוך - אם אנשים מתים היו קמים כל יום, ואילו לזרוע גרעין באדמה היה פעם במאתיים שנה - אז אנשים היו אומרים: וואי, זה נס! זה בדיוק היה הפוך. לזה התרגלת, לזה לא התרגלת. אבל הכול, הכול נס.
ולכן כותב בספר צדקת הצדיק: כתוב שמי שרואה בחלום יוחנן, חנינא - עוד שתי נונים, שתי נונים בחלום - ניסי ניסים יעשו לו.
מה זה ניסי ניסים? יש ניסים, יש ניסים גדולים, אבל מה זה ניסי ניסים? מה אני אמור לעשות כדי שיהיו ניסי ניסים? אתה יכול להגיד לי: יעשו לו נס גדול, ענק. אבל חז"ל לא אמרו גדול - ניסי ניסים! אומר הצדקת הצדיק: ניסי ניסים הכוונה שהוא יראה את הטבע כנס. זה ניסי ניסים - שהוא יזכה לראות את הטבע כנס. זה הנס הגדול, נס גדול שאי אפשר לתאר אותו.
לכן אנחנו, בעבודה שלנו, כל אחד צריך להתחיל לחשוב יותר על אלוקים. ככל שתחשוב יותר על אלוקים - החיים יסתדרו אחרת.
כותב הרב בן ציון [בדרך?] בספר חכמה ומוסר סיפור - אתם מכירים אותו, אבל זה נחמד להגיד אותו - על איזה אברך שבא בבוקר ואמר לאשתו: את יודעת? חלמתי על אלוקים, שדיברתי עם אלוקים. אז היא אמרה לו: נו, מה הבעיה? פשוט! כי אצלי בסמינר אמרו שכל מה שאתה חושב ביום - אתה חולם בלילה. ממילא, ביום אתה מתפלל, מדבר עם אלוקים, אתה לומד תורה של אלוקים, אתה חושב על אלוקים כל היום - אז זה טבעי שבלילה תחלום על אלוקים. אמר לה: נכון, אבל למה כבר שלושים שנה אני לא חולם עליו?
אז יכולה להיות כזאת מציאות, שבן אדם מתפלל ומתפלל, אבל אין לו קשר לאלוקים. אין לו קשר לאלוקים.
והזכרנו את זה, אני חוזר על זה עוד פעם - מה שאמר הרב וולבה: יום אחד הוא נסע למשגיח, הרב יחזקאל לוינשטיין, ודיבר איתו על עניין של בחורים. בסוף, כשבא לצאת, המשגיח קורא לו: רב שלמה, בוא שנייה, רב שלמה. תגיד, רב שלמה, אתה מאמין שיש אלוקים? הוא אומר לעצמו: מה המשגיח רוצה ממני? בטח מסתתר משהו מתחת לשאלה הזאת. חושב, חושב, אומר לו: כן, אני מאמין. אתה רק אומר שאתה מאמין, או שאתה באמת מאמין? אמר לו: לא, אני מאמין באמת. אז לך לבחורים בישיבת באר יעקב, ותגיד להם שיש אלוקים.
אומר הרב וולבה: אני שבועיים מסתובב עם עצמי - מה, אני אבוא לישיבה, אדפוק על הסטנדר ואגיד להם: בחורים, רציתי להגיד לכם שיש אלוקים? כולם יצחקו עליי! מה אני אגיד? שבועיים אני מסתובב, עד שיום אחד הבנתי מה המשגיח אמר לי: יכולה להיות כזאת מציאות, שבן אדם מתפלל, לומד, מניח תפילין, מקיים מצוות - ואין לו קשר לאלוקים. אין לו שום קשר. הוא עושה הכול כמו תינוק שנשבה, ככה הוא עושה הכול.
צריך שיהיה לנו קצת קשר - קשר בין המצוות שאתה עושה לבין מה שאלוקים אמר לך לעשות.
סיפר הרב בידרמן סיפור - אני אומר לכם, מתוק מדבש. היה איזה יהודי אחד שנסע באוטו בלילה בלי הפנסים. בלי הפנסים! באחד המקומות בכביש, שוטר מהבהב לו: תעצור בצד. בקיצור, הבן אדם עוצר בצד. אומר לו השוטר: בן אדם, מה, אתה נורמלי? נוסע בכביש בלי אורות? זה אלף שקל קנס! אמר לו: אין דבר כזה, הפנסים עובדים. אני אומר לך שהם לא עובדים! מה אתה אומר, לא עובדים?
אומר לו הבן אדם: אני עכשיו יצאתי מהמוסך! עכשיו יצאתי מהמוסך, הבן אדם תיקן לי את הפנסים, ואני נוסע. אמר לו: מה, אתה תצחק עליי? אני אומר לך שאין לך אורות!
אומר לו: אתה יודע מה? עכשיו נזכרתי. המוסכניק אמר לי שלפעמים החיבורים לא הכי חזקים, אז יכול להיות שאם בכביש תהיה איזו קפיצה - החיבורים, אתה יודע, יתנתקו. אז מה צריך לעשות? לתת מכה על הפנס, ואז הוא יידלק. אז הוא אומר לו: שוטר, תן מכה על הפנס. עכשיו, הוא בתוך האוטו. כשהשוטר נתן מכה על הפנס - ההוא הדליק את הפנס. אמר לו: אה, נדלק! אמר לו השוטר: סע, סע, סע באמת. נסע הבן אדם.
אומר הרב בידרמן: תגיד לי, מה חשב השוטר באותו רגע? ראית איך אני עובד? כשאני נותן מכה על הפנס - זה נדלק! ראית? אבל הוא לא ידע שיש מישהו בתוך האוטו שלוחץ על הכפתורים. את זה הוא לא ידע.
ואומר: וזה כל החיים שלנו. כל החיים אנחנו חושבים: זה עשה, ההוא עשה, זה דיבר, זה עשה - ואתה לא יודע שיש מישהו בתוך האוטו שלוחץ על הכפתורים. לא המכה שלך ולא זה - שום דבר לא יכול לעשות. היפלא מה' דבר? הבעיה אצלנו, לא אצל אלוקים.
ולכן תתפלל. ולכן חז"ל אמרו: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים. כבר התייאש הבן אדם: גמור! מה יש עוד לבקש? אה, אצלך יש הבדל. אצל אלוקים אין הבדל - אצל אלוקים אין הבדל אם הסכין מונחת או לא מונחת. לכן תבקש רחמים.
סיפר הרב יואל פרטובי: התחתנתי, נגמרו השבע ברכות, וחמותי קוראת לי למשרד שלה - לי ולאשתי, הבת שלה. היא אומרת: תשמעו, אנחנו לא רוצים שתחיו על חשבון אחרים. תפתחו עסק, תפתחו עסק! מה, נפתח עסק? אני בעל תשובה, תכננתי ללמוד חצי יום ולעבוד חצי יום - אבל לפתוח עסק? בכלל לא חשבתי על זה.
אז הוא אומר לה: איזה עסק? מה נפתח? אז היא אומרת: יש לי מתכונים של סבתא רבא שלי. מה זה מתכונים! אין מי שלא אוכל את האצבעות מרוב שזה טעים, טעים, טעים - משהו משהו! תפתח קונדיטוריה, מאפייה, איזה משהו, ומזה תתפרנס.
בקיצור, הלך לשאול את הרב שלו: הרב, כך וכך חמותי מציעה, מה אני אעשה? מה הרב אומר? אומר לו הרב: אתה בלאו הכי תכננת לעבוד חצי יום - אז חצי יום תעבוד במאפייה, בחצי השני אשתך תעבוד, ואתה תלמד. זה שווה באמת.
פתחנו מאפייה, קראנו לה טורט ועוד - זה היה שם המאפייה. ובאמת, שלוש עשרה שנה - וואי, היינו בשפע, על הסוס! אתה יודע כמה כסף נכנס? משהו! הייתה ברכה שרויה במעשה ידינו בצורה שאי אפשר לתאר אותה.
הבעיה - שיום אחד אני מגיע בבוקר ואני רואה: וואי, כמה רכבים, ואתה רואה פועלים, מתחילים לשפץ איזו חנות ענקית. משפצים, ואחרי יומיים שלושה אני רואה כתוב: מאפיית אנג'ל. אמרתי: וואו, נו, מה אני עושה עכשיו? עד היום הייתי לבד בשכונה, לא היה מישהו אחר בכלל, ועכשיו יש מאפיית אנג'ל! מה, אתה יכול להתחרות איתה? זו מאפייה עולמית, מאפייה ארצית - מה אכפת להם? אתה לא יכול להתחרות איתה בכלל. רצתי לרב שלי: הרב, גמרנו, זהו! מה אני עושה עכשיו?
אומר לו הרב: מהיום קח פלקט גדול ותרשום: עקב עליית המחירים, כל המוצרים בחנות עלו בעשרה שקלים. אמר לו: הרב, אם אני רושם את זה - זה, איך אומרים, הארון קבורה של המאפייה שלי! אמר לו: אתה צודק. תרשום שזה יתייקר בעשרה שקלים.
בקיצור, ההוא עשה מה שהרב אמר. לקח פלקט גדול: לציבור הלקוחות - המחירים יתייקרו, כל המאפים בחנות יתייקרו בעשרה שקלים. טוב, ההוא ידע שזהו. אמר לעצמו: הרב אמר - לפחות אני אעשה מה שהרב אמר. כשתיסגר החנות, לפחות אני אפיל את התיק על הרב, שבגלל הרב נסגרה החנות. לפחות שתהיה לי סיבה.
טוב, עברו עוד איזה חודשיים שלושה, אשתו אומרת לו: שמעת? השכנה אמרה לי שעוד מאפייה מפורסמת פותחת לידך. וואי וואי! עם אנג'ל לא מסתדר, ועכשיו יש עוד מאפייה ענקית שפותחת פה! רצתי לרב: כבוד הרב, מה אני אמור לעשות? אמר לו הרב: קח פלקט ותרשום: עקב עליית המחירים, המחירים יתייקרו בעוד עשרה שקלים. אמר לו: הרב, אז תגיד לי בקיצור - סגור את החנות! אמר לו: אל תסגור את החנות. תכתוב: בעוד עשרה שקלים. טוב, הבן אדם כתב: בעוד עשרה שקלים.
אל תשאל - כבוד הרב, פותחים לידי איזו מסעדה חלבית שיש בה גם מאפים, מה אני אעשה? אמר לו: יפה, אתה כבר יודע מה אני אומר לך. אבל עכשיו אל תעשה עשרה שקלים - תעשה חמישה שקלים.
כעבור שלושה ארבעה חודשים, הבן אדם הגיע אליו כולו מחויך. אמר לו: מה באת? מה, פתחו עוד מאפייה? אמר לו: לא, לא, הרב. ארבעים וחמישה אחוז אני מרוויח יותר מפעם - לא יכול להיות! באתי להודות לרב על העצה שהרב נתן לי. לעומת השנים שהייתי לבד, לבד - עכשיו אני מרוויח ארבעים וחמישה אחוז יותר, כמעט חמישים אחוז יותר ממה שהייתי מרוויח. אבל שהרב יגיד לי: איפה פה השכל?
מה אני אגיד לך? עד היום היית לבד בחנות. מה הרגשת כל הזמן? אני, אני, אני! הידיים שלי יודעות לאפות, איזו אפייה שלי! כולם קונים - למה קונים? כי זה שלי, כי שלי הכי טעים, כי שלי הכי מוצלח. פתאום פתחו מאפייה לידך - ה"שלי" נעלם. עכשיו אתה צריך לבטוח בהשם. אבל אם אתה כבר בוטח בהשם - אז תבטח בו עד הסוף: תוסיף עוד עשרה שקלים, שאתה יודע שזו הקבורה של החנות.
נו, אז מה נשאר לך לעשות? להתפלל להשם. מה יש לעשות? תתפלל. והבן אדם מתפלל. וכששמת עוד פעם עשרה שקלים - התפללת יותר חזק. כשהתחלת לבטוח בהשם, רק בהשם - כי ידעת שבדרך השכל אין מציאות בכלל שתרוויח - פה בורא עולם שלח את כל ההצלחה שלך. כי כל ההצלחה של הבן אדם תלויה רק בזה שהוא מאמין במי שאמר והיה העולם. ברגע שאתה מכניס גם את עצמך לתוך התמונה - הלך הכול.
סיפר הרב שמואל קרביץ - קרביץ, ככה אומרים? - שליט"א, הוא מנהל תלמוד תורה בארצות הברית. הוא מספר: אנחנו מדי פעם, פעם בשנה, נוסעים להרים. אתה יודע, בארצות הברית נהוג שעושים קמפים בהרים. ואחת הפעמים - עכשיו, אני בתור מנהל התלמוד תורה צריך במשך שלושים יום לחפש כל יום איזו, איך אומרים, אטרקציה, כדי שלילדים יהיה מה לעשות במשך שלושים יום. וכל יום היה איזה משהו. יום אחד באמת לא היה מה לעשות, ונסענו לאיזה מקום - רק נצא, נעשה איזה סיבוב, נסתובב, ושלום וזהו.
כשנוסעים באחד הכבישים, אחד הילדים ביקש לצאת לשירותים. אמרתי לנהג: אם יש לך פה איזה מקום לחנות על הכביש - תעצור, נרד כולנו. אמרתי: זה חלק מהחוויה, שנרד באמצע הכביש. ירדנו באמצע הכביש, ישבנו שם, כלום. פתאום, מתוך הפרדסים שהיו שם, יצאה איזו אישה אחת, גויה. שואלת את הילדים: תגידו, אתם יהודים? אמרו: כן, אנחנו יהודים. מי פה המדריך שלכם? אמרו לה: זה.
אז היא הגיעה אליו, והיא אומרת לו: תשמע, שמעתי שאתם, היהודים, אתם הילדים של אלוקים. ואני יודעת שמה שילדים מבקשים מאבא - אבא שומע. עכשיו תראה: פה אתה רואה את כל הפרדסים הגדולים האלה - אלה פרדסים של אגוזי פקאן. מזה אנחנו מתפרנסים. זו הפרנסה של ההורים שלי, שלי, של הילדים שלי ושל הנכדים שלי. עכשיו, אגוזי פקאן צריכים הרבה מים. ואיזה מים? מי גשמים. ותראה - שנתיים אחרונות אין גשם. אין גשם! אם השנה לא ירד גשם - גמרנו. כל היבול הלך, ואנחנו פשוט הפכנו לחרפת רעב. אז תעשה טובה, אתם הילדים של אלוקים - תדבר עם אבא שלך שיוריד גשם.
אמר הרב: תשמע, חלק מהאטרקציה - בוא נעשה מזה איזה עניין! אמרתי: כל הילדים בשורה, כולם עומדים - שיר המעלות. עשינו איזה שיר המעלות יפה ככה, ועוד שיר המעלות, ועוד שיר המעלות. אחר כך עשינו איזה ריקוד. שאלתי אותה איך קוראים לה, היא אמרה את השם שלה - איזה שם של גויה - ועשינו מי שבירך שירד גשם. וזהו. החלפנו מספרי טלפון, וזה הסתיים. נסענו משם, יצאנו, נסענו הביתה.
אולי בשעה שתים עשרה בלילה הטלפון מצלצל. מי מדברת? האישה הזאת, הגויה. אני מתביישת, אני לא יודעת איך לדבר עם הילדים של אלוקים. כבר שעתיים שיורד גשם בכל השטחים! כבר שעתיים שיורד גשם בכל השטחים, אני מתרגשת מאוד מאוד. איך אני יכולה - יש לי איזה אומץ, איזו זכות - לדבר עם הילדים של אלוקים? תדע לך, כבר שעתיים יורד גשם, ירד גשם כמו שצריך לכל השנה כולה. והחידוש - שבכל הפרדסים אין גשם, ורק בפרדס שלי יורד גשם!
כשניתקה את הטלפון, אומר הרב שמואל: גם אני מתבייש. יש לי כזה אלוקים גדול, כזה אבא גדול בשמיים - מתי פעם אחרונה דיברת איתו? אה? מתי פעם אחרונה חשבת שהוא יכול לעזור לך? תגיד, הוא יכול לעזור? איזה יעזור, מה יעזור, מי יעזור?
סיפרו קבוצה של אברכים, איגוד אברכים בקריית הרצוג: הלכנו, שמונים אברכים, לחפש מקום - עשינו מניין שלנו. הגענו לאיזה מקום, ואחר כך קיבלנו צו מהעירייה לפנות את המקום. לא רצינו לפנות, לא רצינו לפנות, לא רצינו לפנות. העירייה הביאה טרקטורים, הרסה את הכול. הכול הרסה.
טוב, הלכנו לאיזה בית ספר. ביקשנו מבית הספר אם יש להם איזו כיתה ריקה. אמרו: כן, יש פה איזו כיתה ענקית ריקה. ביקשנו את הכיתה, הכנסנו מזגנים, סידרנו את הכול. העירייה שמעה שנכנסנו לבית ספר - באה באמצע הלילה, שברה את כל המזגנים, את החלונות, הכול, פוצצה את הכול. אין איפה ללכת. אין! איפה שאתה שם יד - אין, אין.
הלכו לראש העיר, ביקשו ממנו: תן לנו הקצאה, שיהיה לנו בית כנסת. לא, אין הקצאות, אין מקום בכלל.
שבוע אחד הגבאי של בית הכנסת העביר צנתוקים לכולם: יש סעודה רביעית באולם של בית הכנסת הזה, תבואו לסעודה רביעית. כל החבר'ה של בית הכנסת צריכים לבוא לסעודה רביעית. אמרנו: אם סעודה רביעית - זאת אומרת שיש לו בשורות טובות, יש לו בשורות טובות לבשר לנו, שיש איזה משהו חדש.
באמת, הגענו כולנו ואכלנו סעודה רביעית, ולאחר מכן שאלנו אותו מה הבשורות הטובות. אמר לנו: שום דבר, אין שום מקום. אבל אנחנו צריכים לעשות איזה משהו למען אלוקים. הבאתי פה שמונים דפים. מי שרוצה להיות בבית הכנסת פה - חייב לחתום שהוא לא מדבר בשעת התפילה ובשעת קריאת התורה. לא מדבר! ואולי בזה שנעשה איזה משהו של קרבת אלוקים - גם אלוקים ישפיע עלינו שפע גדול. ובאמת, כולם חתמו שהם רוצים שבבית הכנסת פה לא ידברו בשעת התפילה ובקריאת התורה. זהו, בזה הסתיימה הסעודה, ובזה נגמר הכול.
עברה איזו תקופה. עכשיו תגיד לי: מה כבר יכולים לעשות? ראש העיר לא נותן לך מקום, איפה שאתה הולך שוברים את הכול - מה כבר אפשר לעשות? מה שאפשר לעשות - זה מה שקשור אלינו. מה אלוקים יכול לעשות? בוא נראה מה אלוקים יכול לעשות.
פרצה מלחמה. פרצה מלחמה, ונכון שנזרק טיל בפרדס כץ, נכון? שם, בארגון עלה - מכירים את הסיפור הזה? שחיפשו שם את המפתח של בית הכנסת ולא מצאו את המפתח, ובית הכנסת היה ריק, ונפל טיל שם.
נפל טיל. בארגון עלה שם - אני חושב, אני לא יודע מה נהרס שם - אבל ליד ארגון עלה היה שם משטח גדול שהיו עליו קרוואנים, והוא נעלם, לא נשאר ממנו זכר. ארגון עלה תבעו את העירייה, תבעו את מס רכוש שיבנו את המקום חזרה. הגיעו לעירייה, בודקים, ורואים שהמקום הזה בכלל לא מקום מאוכלס, זה לא מקום שאמור להיות בו שום דבר - אז הם לא הסכימו לבנות. תבעו את העירייה לבית משפט, עם עורך דין רציני, תבעו - וזכו בדין. זכו בדין שהעירייה צריכה לבנות להם מבנה חדש. זה הסיפור שהיה.
בינתיים היה עוד סיפור, על איזה עשיר אחד גדול. הגיע אליו איזה רב גדול, שבא להתרים אותו לישיבה. אמר לו העשיר: הרב, אני מוכן לתרום לך שבעה מיליון שקל, בתנאי שתקים בית כנסת על שמי. זה תנאי אחד. תנאי שני: מכיוון שאני מצאצאי בעל התוספות יום טוב, אני מבקש ממך שבבית הכנסת הזה לא ידברו בשעת התפילה. ההוא - אין לו בית כנסת, אבל יש לו ישיבה. אז מה הוא עשה? הישיבה קוראים לה אוהל אברהם, ואת בית המדרש קרא על שם התורם. טוב, אתה יודע, זה זרם, לא קרה כלום.
אחרי שנפל הטיל, התורם הזה הגיע. אמר: תגיד, אני רוצה לראות איפה בית הכנסת. דיברנו על בית כנסת, תרמתי לך שבעה מיליון שקל - איפה בית הכנסת? אמר לו: בוא, בוא. הראה לו את בית המדרש של הישיבה. אמר לו: סליחה, אדוני, זה לא. פה זו ישיבה, פה זה לא בית כנסת. אני רוצה בית כנסת! תבע אותו לדין תורה, בבית דין, אצל הרב ניסים קרליץ.
לא ידעו מה לעשות, אפילו הם לא ידעו מה להחליט, כי עשו ככה וככה. הגיעו לאיזו פשרה, שבאמת יבנו בית כנסת חדש. איפה יבנו עכשיו? איפה יבנו? בשטח שהתפנה שם מהטיל! כל הקרוואנים עפו, הכול נעלם, ושם עכשיו שטח ריק. שטח ריק - דיברו, בונים בית כנסת. אבל עכשיו צריכים איזו קהילה שלא ידברו בשעת התפילה. אז הם דיברו עם מישהו, והוא אמר לו: לך לגבאי הזה.
הוא הגיע לגבאי. אמר לו הגבאי: בוא, בוא שנייה. הוציא לו חבילה של דפים: תראה - שמונים אנשים, אברכים, חתמו פה שלא מדברים בשעת התפילה. אמר לו הבן אדם: זה בית הכנסת שלי! אני בונה לכם לא בית כנסת - ארמון! ארמון! הכול עליי, הכול עליי. וככה נבנה בית הכנסת, בצורה הכי נפלאה שיכולה להיות.
עכשיו, אנחנו חושבים: תגיד לי, ראש העיר לא מסכים, איפה שאתה הולך זורקים אותך - מה כבר אפשר לעשות? זה מה שתבעו משרה אמנו: היפלא מה' דבר? תגיד, אתה מאמין שהטיל מאיראן יעשה את כל הישועות פה? אתה לא יודע מה קורה. זה "היפלא מה' דבר". זו התביעה שתבעו באמת את שרה אמנו - על זה, על האמונה.
אני מסיים. בזה אני מסיים: ספר פרקי מחשבה של הרב עזריאל טאובר. הוא כותב שם בחלק אמונה, בפרק אחד על שלום בית. כותב שם הרב: כל אלו שבאו להתייעץ איתי בענייני שלום בית - כל מי שבא - השאלה הראשונה והאחרונה שאני שואל אותם: האם אתם מאמינים שאתם הזיווג, שארבעים יום [קודם יצירת הוולד] אלוקים הכריז עליכם: בת פלוני לפלוני?
אם האנשים אומרים לי: אנחנו מאמינים באמונה שלמה - יש עם מי לדבר, ובדרך כלל השלום חוזר לבית הזה. אם אחד אומר לי: לא, לא, כבוד הרב, השדכן הנוכל הזה הוא שדחף אותנו! לא מאמין, השידוך הזה בכלל לא מתאים. אז איך השתדכנו? מה זה איך? השדכן הנוכל הזה רימה את אבא שלי ואת אמא שלי, וזהו, בגלל זה. לחצו את אמא שלי לקיר, ובגלל שלחצו את אמא שלי לקיר - בגלל זה היא הסכימה לשידוך. ואני הסתנוורתי מהיופי, והבן אדם הגיע עם איזו מרצדס, ואני אמרתי לעצמי: וואו, הוא בן אדם עשיר! ולא ידעתי שהוא עני בתוך הבית.
כל זה, כל הסיפורים האלה - אם אתה לא מאמין שזה בא מאלוקים, אין עם מי לדבר. ראיתי בחוש שזה לא עוזר, ואין עם מי לדבר. רק מי שמאמין באמונה שלמה שזה הזיווג שלי - מפה מתחילה כל הישועה.
בספר בניין הבית - אני לא זוכר את שמו, ספר מפורסם, בניין הבית - ממי? שקוטוביץ'? איך השם? שקוטוביץ', אני לא יודע איך אומרים את זה אפילו, השם ירחם עליי - בקיצור, הוא כותב שהוא היה מרבה להתייעץ עם הסטייפלר. ויום אחד אמר לו הסטייפלר: אם אתה רואה זוג שעמדו מתחת לחופה - סימן שאלוקים אמר: זה הזוג.
ואם אתה לא רואה? אתה לא רואה? זה לא יכול להיות. אז תראה עוד פעם! ואתה רואה עוד פעם, וזה לא עוזר? אז תראה עוד פעם! עשר פעמים הסטייפלר אמר לי: תראה עוד פעם, תראה עוד פעם - עד שהוא צעק, נתן איזו שאגה: אז תראה עוד פעם! ודפק על השולחן. אמרתי: זהו, ויצאתי.
באותו יום הגיע שידוך. מה השידוך? אחד ממאה שערים השתדך עם אחת מאנגליה - הבת מאנגליה, והוא ממאה שערים. כשהוא מוריד את הגרביים - גרב אחד על המאוורר, גרב אחד אתה יודע באיזה מקום. ואתה יודע איך אוכלים? עם הידיים! מה פירוש איך אוכלים? אוכלים! והיא - אתה יודע, בחוץ לארץ יש מזלג לדגים, יש מזלג לבשר, יש מזלג לעוף. לא אוכלים עם כל המזלגות, וחייבת להיות גם סכין. איזו סכין? בישראל אוכלים עם סכין? למי אכפת מסכינים פה? אוכלים פה! והיא אומרת לעצמה: זה לא השידוך שלי. והוא אומר גם: זה לא השידוך שלי.
ובאותו יום הם הגיעו אליי. אני מסתכל - באמת זה לא מתאים בכלל, אין התאמה. אבל הסטייפלר אמר: תסתכל עוד פעם! אני מסתכל - באמת היא לא מתאימה. אחר כך עבר זמן, והכול הסתדר.
אבל - כמו שאמרנו מהפרקי מחשבה - צריך לדעת להכניס אמונה בתוך הלב. ככל שיש אמונה - מתוך זה זוכים לחיי העולם הבא.
"האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים" - או אפילו פעם אחת - "מובטח לו שהוא בן העולם הבא". למה? שני דברים: אחד, שהפרנסה מידו יתברך, ואחד, שזה מסודר לפי א"ב. כותב השיטה מקובצת: מסודר לפי א"ב - הכוונה שיש מסדר לבריאה. כשבן אדם יודע שיש מסדר לבריאה - על ידי זה זוכים לחיי העולם הבא.
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.