שיעור 165

הדבר הכי חשוב - להיטיב עם השני

פרשת חיי שרה תשפ"ז

רעיונות מרכזיים

הנס - ברמז, החסד - במפורש

רש"י מלמד שהמים עלו לקראת רבקה, ושכשהביאה יצחק האוהלה חזרו שלושת הדברים שהיו בימי שרה אמנו: הענן, הברכה בעיסה והנר. ואף על פי כן, כל זה רמוז בתורה בלבד. לעומת זאת, ריצתה של רבקה להשקות את הגמלים כתובה במפורש, ואליעזר אף חוזר עליה פעם שנייה. מכאן שהתורה כותבת במפורש את מה שאדם מטיב עם חברו, ואילו ניסים ונפלאות היא כותבת ברמז.

החסד - שיא המדרגות

אדם יכול להגיע למדרגות הגבוהות ביותר, והתורה אינה כותבת אותן. היא כותבת רק את מה שאדם מטיב עם השני, ומכאן שזה שיא המדרגות ושיא העלייה. בפרשה זו בורא עולם מצווה אותנו לעשות חסד אחד עם השני.

מי שמוסר נפשו על הציבור - בורא עולם מפרסם אותו

יש גדולי ישראל שבורא עולם פרסם אותם בכל העולם, ויש שנשארו בקהילתם בלבד. הכל תלוי בכמה מסר אדם את נפשו על כלל הציבור. מי שהיה בעיקר עם עצמו, בתוך עבודת השם שלו, נשאר עם עצמו.

הזכות הגדולה בחיים - לתת לעוד יהודים המשך של חיים

האדמו"ר מנדבורנה העיד על עצמו שאם זכה למה שזכה, זה היה מהרגעים שבהם היה מוכן למסור את נפשו כדי לתת לעוד כמה יהודים מעט חיים. בעיניו, הזכות העצומה של חייו לא הייתה מדרגה רוחנית אלא החסד שעשה במסירות נפש.

הקרוב הקרוב - הוא הראשון

האדמו"ר מנדבורנה התנה את תפילתו על הילד העיוור בכך שבעיניו הבריאות ייטיב עם הוריו. לימוד תורה ותפילה אפשר גם בעיניים סגורות. הדבר הראשון שאדם צריך להיטיב בו הוא עם הקרוב אליו ביותר, ורק אחר כך יחשוב מה עוד יוכל לעשות בשביל אחרים.

טלפון אחד של "שבת שלום"

הורים פונים לרב בבקשה שבניהם, הבאים לדרשה במוצאי שבת, יתקשרו לפחות בערב שבת להגיד שבת שלום. ההורים אינם מבקשים שהבנים יטרחו או ייסעו אליהם, אלא שירימו טלפון אחד. הקלה שבמצוות שבין אדם להוריו היא מבחן ראשון להיטבה עם השני.

תכלית החיים - לעשות טובה לשני

כל המטרה שאדם חי בעולם הזה היא איך יוכל לעשות טובה לשני, ובשביל זה באנו לעולם.

למתק את הגבורות בחסד

רבקה נבחרה לא רק כאשתו של יצחק, אלא כאמו של עם ישראל. יצחק אבינו הוא מידת הגבורות, ואליעזר הבין שכדי למתק את הגבורות צריך חסד וטוב בתכלית. מי שיש עליו גבורות מסדר אותן כשהוא עושה חסד.

המופת הגדול - להתגבר על העצלות

כשנתקעה כרכרתו בבוץ וכולם חיכו שיעשה מופת, אמר החפץ חיים שכל עוד אדם חי אין מופתים: קפוץ לבוץ ותדחוף את העגלה. המופת הגדול הוא להתגבר על העצלות, ואנשים מחפשים מופתים כדי לא לעשות כלום.

המופת הגדול - להחזיר חיוך לילד מסכן

החזון איש הניח את ספרו ושיחק כשעה וחצי עם ילד יתום, אף שהמון אנשים חיכו בחוץ לברכות ולמופתים. הוא לימד שהמופת הגדול ביותר בעולם הוא להחזיר חיוך לילד מסכן. הניסים שלא כדרך הטבע אינם המופת האמיתי. המופת הוא להיטיב אחד עם השני.

"לא ידעת שהישיבה מחזיקה אותך"

כשמחזיקים תורה, אין יודעים מי מחזיק את מי. התורם חושב שהוא מחזיק את הישיבה, ואינו יודע שהישיבה מחזיקה אותו ושבזכותה הוא חי.

בזכות הטוב - אדם חי

כל מה שאדם מטיב עם השני, בזכות זה הוא חי, ובורא עולם נותן לו עוד חיים. ברגע שאדם אומר "אני כבר אסתדר לבד", נגמר הבנק של החיים.

סגולה לאריכות ימים - בתוך הבית

אישה שתקציב חייה הסתיים קיבלה עוד עשרים שנה, משום שמעולם לא איחרה לבעלה את ארוחת הצהריים כשחזר מהכולל, כדי שיוכל ללמוד. אנשים מחפשים סגולות מרחוק, והסגולה נמצאת בתוך הבית. הטוב שאדם עושה חוזר אליו בוודאות.

אולי אני חי בזכות שאני עושה טוב?

הסטייפלר הורה לנכדו לפתוח את הדלת שסגר כדי לחסוך ממנו טורח. מי אמר שהוא חי בזכות התורה שלו? אולי בזכות הטוב שהוא עושה לאנשים. ככל שייכנסו יותר אנשים, יאריך ימים ויהיה יותר טוב בעולם.

החסד במשפחה - מקור הישועה

יהודי בצפת החליט לטפל בביתו באחיו החולים במקום לשלוח אותם למוסד, ומאז "כל מקום ששם את ידו - זהב". הישועה באה דווקא מהחסד עם הקרובים. אדם אינו יודע מה עובר על חברו, ולכן יאיר פנים לכל אחד.

גמ"ח בבית - מכסף שמתבזבז בין האצבעות

כל אחד מבזבז הרבה כסף מעל ההכרח, וכסף זה יכול היה לחסוך ולעשות ממנו גמ"ח, פרוטה לפרוטה, כפי שעשה העגלון בעצת החפץ חיים. בית שיש בו גמ"ח הוא בית של חסד, והוא שמור. ומכיוון שהחזון איש כותב שגמ"ח כספים צריך קצת ממידת האכזריות, מי שאינו יכול בכך יפקיד את כספו אצל גמ"חים אחרים.

מצוות הלוואה - בכל רגע ורגע

אדם סבור שמצוות ההלוואה מתקיימת רק בשעת נתינת הכסף. החפץ חיים כותב שכל עוד הלווה לא פרע את חובו, בכל רגע מקיים המלווה מצוות עשה דאורייתא. הלוואה לחודש היא חודש שלם, כפול כל שנייה, של מצוות עשה.

מה שאצלך נגמר - אצל בורא עולם מתחיל

אדם שואל מה כבר יכולות לפעול תפילותיו. גם כשאין עצה בדרך הטבע, התפילה פועלת בדרכים שאדם אינו משער, כפי שהבחור שאיש לא יכול היה לברר עליו הגיע מעצמו לשולחנו של המברר. מה שאצל האדם נגמר, וכל השכל נגמר, אצל בורא עולם רק מתחיל.

להיות אריה ולא ברווז

הברווז יודע לשחות, לעוף וללכת, ואף על פי כן איש אינו מצטלם עמו בגן החיות. האריה והלווייתן מוגבלים, אבל כל אחד מהם הוא מלך בתחומו. עם תחילת זמן החורף, כל אחד צריך לבחור נושא אחד ולהיות בו מלך, ולא לקחת קצת מכל דבר.

שמונה עשר חודשים להלכה אחת

רב, שיא החכמה בעם ישראל, ישב שמונה עשר חודשים אצל רועה בהמות כדי ללמוד להבחין בין מום עובר למום קבוע. החזון איש אמר שמעשה זה חביב עליו מכל מעשיות הגמרא. נושא אחד אפשר להעמיק בו עשרים שנה, ושם אדם יהיה מלך.

הסיפורים בשיעור

הציציות הספוגות מים

האדמו"ר מנדבורנה סיפר שבגיל אחת עשרה הוצאו הוא ובני עיירתו לצעדה ארוכה, וכל מי שנפל נורה. אנשים שכבו בדרך וצעקו "מים, מים", והוא, הילד הקטן, הרטיב את ציציותיו בנחל ונתן להם למצוץ מעט מים, תוך סכנת נפשות. לימים העיד שאם זכה למה שזכה, זה היה מאותם רגעים.

הילד העיוור והתנאי

ילד עיוור בן שמונה בא אל האדמו"ר מנדבורנה, וזה שאל אותו מה יעשה בעיניו אם יתחיל לראות. לתורה ולתפילה לא הסכים, שהרי אפשר בהן גם בעיניים סגורות, והתנה את תפילתו בכך שהילד ייטיב בעיניו עם הוריו. כפי שסיפר הרב וואזנר, לא עבר זמן והילד החל לראות.

החפץ חיים והכרכרה שנתקעה בבוץ

כרכרתו של החפץ חיים נתקעה בביצה, והנוסעים חיכו שיעשה מופת. החפץ חיים אמר שכל עוד אדם חי אין מופתים, והמופת הגדול הוא להתגבר על העצלות. הוא קפץ לבוץ, הפשיל שרוולים ודחף את העגלה עם העגלון עד שיצאה.

החזון איש והילד היתום

ילד יתום ושבור בא אל החזון איש ובכה שאין לו אבא ואין מי שילמד עמו. החזון איש סגר את ספרו ושיחק עמו כשעה וחצי, אף שהמון אנשים חיכו בחוץ. לשמשו אמר שהמופת הגדול ביותר בעולם הוא להחזיר חיוך לילד מסכן.

העשיר שהפסיק לתרום

עשיר חולה שהרופאים התייאשו ממנו קיבל מהגר"ח קנייבסקי הוראה לתרום מדי חודש לישיבה של שבע מאות בחורים, וחי שנתיים בניגוד לכל התחזיות. כשנמצאה תרופה זולה, הפסיק לתרום, וכעבור חודש התפרצה המחלה. הגר"ח אמר לו בצער שלא ידע שהישיבה היא שהחזיקה אותו, ובאותו חודש נפטר.

עשרים שנה בזכות ארוחת הצהריים

אישה בת שבעים נודע לה בחלום שתקציב חייה הסתיים. אך מכיוון שמעולם לא איחרה לבעלה את ארוחת הצהריים כשחזר מהכולל, כדי שיוכל ללמוד, הוסיפו לה עשרים שנות חיים.

הסטייפלר והדלת הסגורה

כשראה הסטייפלר בזקנותו שאנשים חדלו לבוא אליו, התברר שנכדו סגר את הדלת כדי לחסוך ממנו טורח. הסטייפלר הורה לו לפתוח את הדלת: מי יודע אם אינו חי דווקא בזכות הטוב שהוא עושה לאנשים? ככל שייכנסו יותר, יאריך ימים.

היהודי מצפת שטיפל באחיו

יהודי בצפת בשם ביטון סירב לשלוח את שני אחיו החולים למוסד, והכניס אותם לביתו לטפל בהם. מאז, לדבריו, כל מקום ששם בו את ידו היה זהב, עד שקנה במזומן מרכז מסחרי שלם. הוא העיד שכל ישועתו באה מהטיפול באחיו.

החפץ חיים והעגלון

החפץ חיים יעץ לעגלון לחסוך מעט מהכנסתו ולהקים גמ"ח הלוואות. העגלון השיב שבקושי הוא מתפרנס, אך החפץ חיים אמר לו לשים בקופה שקל בכל שבוע. העגלון סיפר שבהתחלה יכול היה להלוות לאחד בלבד, וברבות הימים הלווה להמון אנשים.

"שיתפלל מעומק הלב"

אברך מאלעד התבקש לברר על בחור מירושלים לשידוך, אך מחמת טרדותיו השיב שבינתיים יתפללו מעומק הלב. כעבור שבועיים, בשבת חופשית, הגיע אותו בחור באקראי להתארח באלעד, ובעונג השבת ישב ליד האברך עצמו. האברך התרשם ממנו מאוד, וכעבור שלושה שבועות כבר נערך הוורט.

הרב אברמסקי - האריה והברווז

הרב יחזקאל אברמסקי שאל את תלמידיו מהי החיה המיוחדת בתבל, ודחה את האריה, הנשר והלווייתן משום שכל אחד מהם מוגבל. הוא קבע שהברווז מושלם, שהרי הוא שוחה, עף והולך, אך שאל מדוע איש אינו מצטלם עמו בגן החיות. התשובה: הברווז יודע קצת מכל דבר, ואילו האריה והלווייתן מלכים בתחומם.

תמלול השיעור

פתיחה: הנס - נכתב ברמז

שבת שלום ומבורך, שבוע טוב וחודש טוב בעזרת השם.

"וירץ העבד לקראתה" - כותב רש"י: "לפי שראה שעלו המים לקראתה". איזה יופי! מה, זה לא מספיק לבד? זה לא מספיק לאליעזר כדי להבין? מה, יש לך יותר טוב מזה בעולם? אתה רואה צדיק אחד מגיע לברז - טאק! - נפתח הברז ושופך מים בלי ללחוץ על הכפתורים. מה, זה לא מספיק כדי לדעת שיש פה מישהו קדוש?

אחר כך כתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו". מה כותב רש"י? שכשהכניס אותה הביתה - הייתה כמו שרה אמו. כמו שבזמן שרה אמו היה ענן קשור על האוהל... מה היה עוד? הברכה בעיסה, והנר דולק. וואו! ככה כשרבקה הגיעה - חזרו שלושת הדברים האלו.

מה זה, שלושת הדברים? אתה משווה בין רבקה לבין שרה אמנו? שרה אמנו הייתה בת מאה עשרים ושבע, אשתו של אברהם אבינו - משהו עוצמתי אדיר. ופתאום מגיעה ילדה קטנה, בת שלוש - כמו שרה אמנו? וואו! זה משהו עוצמתי שאי אפשר לתאר אותו.

ואף על פי כן, כל זה התורה כותבת ברמז. בתורה לא מופיע שעלו המים לקראתה, ולא מופיע שהייתה כמו שרה אמנו - לא מופיע. זה ברמזים, ואנחנו מבינים כאילו שזה כתוב.

החסד - כתוב במפורש

אבל זה שהיא רצה להביא את המים, וחזרה והשקתה את הגמלים, ועוד פעם אליעזר חוזר על זה פעם שנייה - זה לא ברמזים. שם הכל כתוב מפורש, מפורש הכל כתוב. כל זה כדי ללמד אותנו מה התורה רוצה מאיתנו: איך אנחנו יכולים להיטיב אחד עם השני. מה שאתה מטיב אחד עם השני - זה כתוב במפורש. מה שאתה עושה ניסים ונפלאות, ניסים ונפלאות כפשוטו - זה בשמיים, נכתב ברמזים. לא מזה עושים את העסק הגדול. זה רמזים, רמזים בלבד.

לכן בן אדם ידע שבפרשה שלנו בורא עולם באמת מצווה אותנו שנעשה חסד אחד עם השני, שניטיב אחד עם השני. אתה יכול להגיע למדרגות הגבוהות ביותר שיש, באמת מדרגות גבוהות - ואף על פי כן התורה לא כותבת אותן. לא כותבת! כותבת רק מה שאתה מיטיב אחד עם השני. זה שיא המדרגות, שיא העלייה, שיא המדרגות.

מי שמוסר נפשו על הציבור

ולכן, אם תשימו לב, היו במשך הדורות, וגם בדורות שלנו, הרבה מגדולי ישראל. יש גדולים שבורא עולם פרסם אותם בכל מקום, ויש שהיו רק בקהילה שלהם ונשארו בקהילה, וזהו - לא היה משהו יותר מזה. כל זה למה? הכל תלוי כמה בן אדם מסר את נפשו על כלל הציבור. ככל שהוא מסר את נפשו על כלל הציבור, שלציבור יהיה טוב - בורא עולם פרסם אותו בכל מקום בעולם. וככל שהבן אדם היה עם עצמו - גם דאג לאחרים, אבל היה יותר עם עצמו, בתוך עבודת השם שלו - הוא נשאר עם עצמו. נשאר עם עצמו.

ולכן כל אחד מאיתנו ידע: כמה שבן אדם יודע להיטיב אחד עם השני - בתוך הבית!

האדמו"ר מנדבורנה - ציציות ספוגות מים

האדמו"ר מנדבורנה, בעל ספר 'באר יעקב'. את הסיפור הזה סיפר הרב וואזנר. אבל לפני הסיפור - סיפר האדמו"ר בעצמו:

כשהייתי בגיל אחת עשרה, הגיעו הגרמנים לעיירה שלנו. לא נתנו לנו אפילו זמן להתארגן, זמן להתארגן לצאת - כלום, לא נתנו שום זמן. מיד אספו את כולם וביקשו מאיתנו לצאת למסע. אפילו רכבת לא נתנו לנו. הלכנו בדרך שעות על גבי שעות, שעות על גבי שעות. היינו עשרים ושניים אלף אנשים. וכל מי שנפל בדרך - ירו בו, הרגו אותו, והמשיכו ללכת. את אף אחד זה לא עניין. היו אנשים שצעקו "מים, מים!" - אבל גם מים לא היו. למי היו מים? גם מים לא היו.

הקטנצ'יק הזה, יעקב הקטן הזה, לקח את הציציות שלו, ירד לנחל שזרם שם בדרך, הרטיב אותן במים, והיה עובר בין האנשים ששכבו על הרצפה וצעקו "מים, מים", ונותן להם את הציציות - שימצצו את הציציות, שייצא קצת מים.

ואומר: זכיתי, וכמעט מסרתי את נפשי - כמעט הגרמנים הרגו אותי - מסרתי את נפשי כדי לתת עוד קצת חיים לעוד יהודים. ואם זכיתי למה שזכיתי, זה היה מהרגעים האלו. אם היה לי איזו זכות עצומה בחיים שלי - זה מהרגעים שהייתי מוכן למסור את הנפש שלי כדי לתת לעוד כמה יהודים המשך של חיים.

הילד העיוור - עיניים להיטיב עם ההורים

סיפר הרב וואזנר, כשבא לנחם משפחה אחת. דיברו על דא ועל הא, ואז אמר: אני רוצה לספר לכם סיפור שסיפר לי אותו ילד.

הגיע אל האדמו"ר ילד בן שמונה, שהיה עיוור. שאל אותו הרבי: אם אברך אותך ואתפלל עליך שתראה בעיניים, ואתה תתחיל לראות בעיניים - מה תעשה עם העיניים שלך?

אמר לו: הרב, מה פירוש מה אעשה? אלמד תורה, אתפלל, אני יכול להתפלל, אני יכול ללמוד תורה!

אמר לו הרבי: זה לא מספיק עדיין. בשביל זה אתה יכול להתפלל וללמוד תורה גם עם עיניים סגורות. בשביל זה - זה לא מספיק עדיין.

אמר לו: אולי, הרב, אעשה ככה? - לא עוזר. אעשה ככה? - לא עוזר. כל מה שהוא אומר, לא מספיק. עד שאמר: אני לא יודע מה לעשות.

אמר לו הרבי: אני יכול להתפלל עליך בתנאי אחד: שבעיניים הבריאות שלך תיטיב עם ההורים שלך. אם אתה מבטיח לי שבעיניים שאתה רואה בהן תיטיב עם ההורים שלך - אני מוכן להתפלל עליך.

סיפר הרב וואזנר: ולא עבר זמן, ופתאום הילד הזה התחיל לראות מטושטש, ולאחר מכן התחיל לראות בעיניים.

אבל האדמו"ר מנדבורנה הבין: תדע, נתנו לך עיניים - הדבר הראשון שאתה אמור להיטיב בעיניים, דבר ראשון, זה עם ההורים. זה הדבר הראשון והאחרון. כמה בן אדם צריך לדעת: הקרוב הקרוב אליו - הוא הראשון הראשון. הקרוב הקרוב אליו - הוא הראשון.

לאחר מכן תתחיל לחשוב: מה אני יכול לעשות, איפה אני עוד יכול לעשות בשביל השני. אבל הראשון - זה הדבר הגבוה ביותר.

טלפון אחד של "שבת שלום"

אני אחזור על זה עוד פעם. יש הורים שמתקשרים אליי ומבקשים - אני בכלל לא מכיר את ההורים האלו, וגם לא את הבנים שלהם - "תעשה טובה, הבנים שלנו נמצאים פה בדרשה במוצאי שבת, והם לא מתקשרים בערב שבת להגיד שבת שלום. לא מתקשרים בכלל! מה, אנחנו אוויר? אנחנו כלום? תעשה טובה, תדבר על זה, שהילדים יבינו".

לפחות פעם אחת תרים טלפון! לא מבקשים ממך ללכת להורים, לא לטרוח, לא לנסוע, לא שום דבר. מבקשים ממך דבר אחד: רק תרים טלפון ותגיד שבת שלום. זהו, לא יותר מזה.

למתק את הגבורות - בחסד

כמה בן אדם צריך להבין: אם אתה חי - כל המטרה שאתה חי פה בעולם הזה היא רק איך אני יכול לעשות טובה לשני. זהו, בשביל זה באנו לעולם.

כשאליעזר אמר "צריכים לחפש כלה ליצחק", לחפש כלה לא רק ליצחק - זו אמא של עם ישראל! צריכים פה עכשיו למתק את הגבורות. יצחק אבינו - זה הגבורות, וצריך למתק את הגבורות. נו, בן אדם שיש עליו גבורות - מה צריך לעשות? אליעזר הבין: תעשה חסד, תעשה טוב, ובתכלית הטוב, תדע, בזה אתה מסדר את כל הגבורות שיש לך, מסדר את כל הגבורות שיש.

החפץ חיים - המופת הגדול: לדחוף את העגלה

בספר מאיר עיני ישראל חלק א' מביא שהחפץ חיים נסע בסוס ועגלה, בכרכרה. ואל תשאל: באחד המקומות נכנסה הכרכרה לאיזו ביצה ונתקעה שם. נו, כולם חיכו לחפץ חיים - "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".

והחפץ חיים שואל: נו, מה קורה? למה הכרכרה לא זזה?

אמרו לו: מחכים שהרב יגיד משהו, שיהיה איזה מופת.

אמר: מופת? מופת? כל עוד שאתה חי - אין מופתים. קפוץ לבוץ, תתחיל לדחוף את העגלה - זה המופת הכי גדול. למה? כי אתה יודע להתגבר על העצלות שלך. אנשים מחפשים מופתים כדי לא לעשות כלום. כל עוד שאתה יכול לזוז - תרד למטה!

והחפץ חיים קפץ, הפשיל את השרוולים, נכנס לבוץ והתחיל לדחוף עם העגלון את העגלה, והעגלה יצאה מהבוץ. החפץ חיים אמר שזה המופת הגדול ביותר שיש.

פלא פלאים! כמה צריך לדעת איך אני יכול להיטיב אחד עם השני.

החזון איש - להחזיר חיוך לילד יתום

אותו דבר היה עם החזון איש. זה בספר פאר הדור חלק ד'. כותב שם שיום אחד הגיע לחזון איש ילד יתום, עצוב, שבור, והתחיל לבכות.

שאל אותו החזון איש: למה אתה בוכה?

אמר לו: אני בוכה כי אין לי אבא, ואין לי מי שילמד איתי תורה, ואין מי שיעשה לי כלום. אין לי כלום בחיים, אני עצוב.

אמר לו: באמת? וואי! סגר החזון איש את הספר וביקש מהשמש שלו: תביא לי איזה משחק לשחק. וישב ושיחק איתו איזה שעה וחצי.

השמש העיר לחזון איש: הרב, בחוץ מחכים המון אנשים! המון אנשים מחכים בחוץ, אנשים מחכים לברכות, למופתים - ואתה משחק פה עכשיו גולות עם ילדים?

אמר לו החזון איש: תדע לך כלל: אנשים מחפשים כל מיני מופתים, אבל המופת הגדול ביותר בעולם הוא שאתה יודע להחזיר חיוך לילד מסכן. ילד מסכן שבזכותך יחייך - זה המופת הגדול ביותר שיש.

זה המופת! אנשים מחפשים את המופתים - אתה יודע, הניסים והנפלאות שלא כדרך הטבע - ואנשים גדולים הבינו שהמופת הגדול הוא איך אתה יכול להיטיב אחד עם השני.

"לא ידעת שהישיבה מחזיקה אותך"

אתם יודעים, כשאתם יורדים לטבריה - יש שם עשיר אחד, קראו לו יחזקאל מורד. אתם רואים, יש לו כל מיני משאיות, יש לו מלא. הוא כבר לא פה, הוא כבר לא איתנו.

הוא חלה במחלה, ונסע לרב חיים קנייבסקי - אחרי שכבר חלה, וכבר הרופאים התייאשו ממנו. הרופאים התייאשו ואמרו לו שזהו, אין מה לעשות, עוד שלושה חודשים נגמרים החיים שלו. נסע לרב חיים קנייבסקי וסיפר לו את כל הסיפור.

אמר לו רב חיים: יש פה ישיבה עם שבע מאות בחורים. תתרום להם כל חודש ארבע מאות אלף שקל, והכל יהיה בסדר.

ככה אמר לו. והוא תרם - יש לו, זה לא שאין לו, בשבילו זה כלום. תרם כל חודש ארבע מאות אלף שקל.

אחרי שנתיים הגיע לביקורת בבית חולים. הרופאים אמרו לו: מה, אתה עוד חי? לא מציאותי! לא מציאותי בכלל! זה לא יכול להיות! - כן, חי. עשו לו כל מיני בדיקות: המחלה פה, הכל. לפי הספר הוא חולה, חולה גמור - אבל הבן אדם חי.

חי הבן אדם. יום אחד מתקשרים אליו מבית החולים: תשמע, יש זריקה ניסיונית. זה עולה חמישים אלף שקל, שווה לנסות. טוב, ניסה - ונעלמה המחלה. עוד חודש לקח שוב את התרופה בחמישים אלף שקל - ונעלמה המחלה.

אז הוא אמר: מה אני צריך עכשיו את לשלם כל חודש את הארבע מאות אלף שקל? ארבע מאות אלף שקל! יש פה תרופה בחמישים אלף שקל. הפסיק לתרום, ולקח את התרופה. חודש לאחר מכן התפרצה המחלה, וגם התרופה לא עזרה.

נסע לרב חיים קנייבסקי ואמר לו: רבי, כך וכך הסיפור.

אמר לו רבי חיים: אני מצטער. פעם אחת אני יכול לברך אותך. כשמחזיקים תורה - אתה לא יודע מי מחזיק אחד את השני. אתה חשבת כל הזמן: מי מחזיק את הישיבה הזאת? אני מחזיק את הישיבה הזאת! ולא ידעת שהישיבה מחזיקה אותך. אני מצטער.

באותו חודש נפטר יחזקאל מורד. באותו חודש נפטר.

בן אדם עושה טוב לשני וחושב לעצמו: תגיד, כמה אני כבר מטיב איתו? - כל מה שאתה מטיב איתו, בזכות זה אתה חי! בזכות זה אתה חי! רק כשאתה מטיב עם השני, בורא עולם נותן לך עוד חיים, נותן לך עוד לחיות. וככל שבן אדם חושב: לא, אני אסתדר, אני כבר יכול להסתדר לבד - תסתדר לבד? זהו, נגמר הבנק של החיים.

עשרים שנה נוספות - בזכות ארוחת צהריים

בספר לשכנו תדרשו של הרב קולדצקי שליט"א - זה ספר קדמון - מביא סיפור על אישה אחת, שכשהייתה בת שבעים באו אליה בחלום ואמרו לה שמבחינת החיים שניתנו לה - נגמרו החיים, תקציב החיים נגמר. אבל מכיוון שמעולם לא איחרה לבעלה את ארוחת הצהריים כשהוא חוזר מהכולל - מעולם לא איחרה לו - בזכות זה יתנו לה עוד עשרים שנה לחיות.

שמעתם איזה דבר זה? לא לאדם זר! לפעמים בן אדם מחפש סגולות, אתה יודע, מרחוק רחוק - בתוך הבית! מעולם לא איחרה לבעלה את ארוחת הצהריים, מעולם. מכיוון שלא איחרה, כדי שבעלה יהיה מסודר לכולל ויוכל ללמוד - הוסיפו לה עוד עשרים שנה של חיים, אחרי שכבר נגמר התקציב.

כמה בן אדם באמת - אני אומר לכם - חייב להחדיר את זה, להחדיר את זה לראש: תעשה טוב, תעשה טוב - יחזור אליך הטוב. הטוב הזה בטוח חוזר אליך, בטוח. לא ספק, לא ספק - בטוח חוזר אליך.

הסטייפלר - "תפתח את הדלת"

אותו סיפור היה עם הסטייפלר, שכבר היה מבוגר מאוד. יום אחד הוא רואה שאנשים לא באים לבקר, לא באים לברכות - הפסיקו לבוא. הוא שואל את הנכד שלו: מה קרה? הפסיקו לבוא אנשים.

אמר לו: סבא, אני רואה שאתה כבר עייף, גמור, אין לך כוח לכלום - סגרתי את הדלת. סגרתי, אני לא רוצה שאנשים יפריעו לך.

אמר לו הסטייפלר: אתה יודע בזכות מי אני חי בכלל? מי אמר לך שאני חי בזכות התורה שלי? אולי אני חי בזכות שאני עושה טוב לאנשים, שאני מברך אותם? מישהו יודע? אתה יודע? תפתח את הדלת, שייכנסו! ככל שייכנסו אנשים - אאריך ימים יותר, ויותר יהיה טוב בעולם.

לכן בן אדם יעשה טוב אחד לשני.

יהודי מצפת - "איפה ששמתי את היד - זהב"

פה בצפת, לא רחוק מאיתנו, יש יהודי אחד בשם ביטון. לא מכיר את השם שלו, גם לא מכיר אותו. יש לו שני אחים משוגעים, כפשוטו - משוגעים לגמרי. בדרך כלל אנשים כאלו לוקחים אותם למוסד. מי יכול לטפל בהם? החליט ביטון הזה: לא! אלה אחים שלי. אחים שלי - אני רוצה לטפל בהם, אני רוצה לדאוג להם.

והוא הכניס אותם לבית שלו, ובתוך הבית מטפל בילדים המשוגעים.

אומר לי: אבל מאז שהכנסתי את הילדים הביתה - איפה ששמתי את היד: זהב! זהב! הייתי בן אדם פשוט, עובד, מרוויח לפרנסתי וזהו. פתאום אני שם את הידיים - הכל זהב. התעשרתי. ויום אחד, הבעלים של החנות הגדולה של חומרי בנין 'שיר סנטר' - החליט שהוא מוכר את החנות. שאלתי אותו: בכמה אתה מוכר, מה המחיר שאתה רוצה? במקום הרמתי כמה בלטות, הוצאתי משם את הכסף, שמתי לו מזומן - וקניתי את כל ה'שיר סנטר' שיש פה.

אומר: כל זה הגיע מזה שטיפלתי באחים שלי. לא באנשים זרים - באחים שלי שטיפלתי, אחים משוגעים. משם הגיעה כל הישועה שלי.

אדם צריך באמת לדעת: תעשה טוב, לעשות טוב! תאיר פנים אחד לשני. מי יודע, מי יודע, מי יודע... אדם יודע מה הולך אצל השני? אדם יודע מה קורה אצל השני?

החפץ חיים והעגלון - גמ"ח מפרוטה לפרוטה

החפץ חיים סיפר שפגש עגלון אחד, ואמר לו: תראה, אנשים משלמים לך כסף על הנסיעה. תחסוך את הכסף הזה ותעשה ממנו גמ"ח של הלוואות.

אמר לו: רבי, אני בקושי מתפרנס.

אמר לו: נכון. בהתחלה תשים שקל בקופה, ובשבוע הבא עוד שקל, ועוד שקל, ועם הזמן יצטבר כסף ותוכל לעשות ממנו גמ"ח של הלוואות.

והעגלון הזה מספר: ככה עשיתי באמת, פרוטה לפרוטה. בהתחלה יכולתי להלוות רק לאנשים בודדים, לאחד הייתי יכול להלוות. היום, ברוך השם, אני יכול להלוות להמון אנשים. כל זה הגיע ממה שהחפץ חיים אמר לי.

ואני אומר לכם: כל אחד מאיתנו פה מבזבז המון המון כספים בחינם. המון כספים הולכים לו, אתה יודע, הולכים, נעלמים. כמה את הכסף הזה יכולת לחסוך ולעשות ממנו גמ"ח, שיהיה טוב לאנשים! אתה יודע מה זה שיש לך גמ"ח בבית? כשבבית שלך יש גמ"ח - הבית שלך שמור. זה בית של חסד, בית גדול שאי אפשר לתאר אותו. אי אפשר לתאר בית שיש בו חסד.

ויש המון כסף שמתבזבז לך בין האצבעות - לא הכרח, לא הכרח, מעל ההכרח. יש הרבה. כמה יכולת לחסוך את הכסף הזה ולעשות ממנו גמ"ח!

וגם אם אתה לא בן אדם אכזרי - כי החזון איש כותב שגמ"ח של כספים חייב שיהיה בו קצת ממידת האכזריות, כי בלי זה הגמ"ח הזה ייסגר אחרי חודשיים, זה בטוח - לכן, אם אתה לא יכול, תפקיד אצל גמ"חים אחרים. אבל כמה טוב אתה יכול לעשות! כמה טוב! כמה כסף הולך, שבן אדם יכול היה באמת להשתמש בו ולעשות בו דבר שעומד לו לעד.

מצוות הלוואה - בכל רגע ורגע

וכתב החפץ חיים: אדם חושב לעצמו שכשהוא מלווה לחברו אלף שקל, המצווה היא רק בשעת ההלוואה, וזהו - קיימתי מצווה אחת. כותב החפץ חיים - בספר מאיר עיני ישראל חלק ו' - שכל עוד שהבן אדם לא פרע את החוב, כל רגע זו מצוות עשה דאורייתא. לא, זה לא חד פעמי. זה לא שהבאתי לו אלף שקל ובזה נגמרה המצווה. לא, לא! אם הוא אמור להחזיר לו בעוד חודש - זה חודש, כפול כל שנייה, מצוות עשה דאורייתא.

[שאלה מהקהל: הרב, ואם הוא מעכב? השיב הרב: לא, אין לי תשובות על כל מיני שאלות. זה תסתדר עם רבנים - יש פה את הרב יעקב עמאר שליט"א, דבר איתו. אני פה רק אומר לך מה אתה אמור לעשות, לא מה אחרים אמורים לעשות.]

לכן כל בן אדם ידע איך אני יכול להיטיב אחד עם השני. כמה שאתה יכול להיטיב אחד עם השני - תיטיב איתו בכל מידה טובה שיש.

אברך מאלעד - "שיתפלל מעומק הלב"

סיפר הרב זילברשטיין: סיפר לי את זה אברך, איש מאלעד, את הסיפור שהיה:

בוקר אחד אני מקבל טלפון מאחי שגר בארצות הברית. אני אומר: על הבוקר? מה יש לאחי להתקשר אליי על הבוקר? אומר לי: תשמע, יש שידוך מסוים. הבחור גר בארצות הברית, והוא בא לארץ ללמוד פה. סך הכל הוא מגיע פעמיים בשנה לארצות הברית. השדכנית הציעה את השידוך, ובעיני ההורים - גם צד הכלה וגם צד החתן - מצא חן. הבעיה: ההורים של הכלה רוצים לברר על החתן, ואין להם שום משפחה בארץ ישראל. הם רוצים מישהו שיברר על החתן. אני מתפלל באותו בית כנסת עם אבא של הכלה, והוא שמע שיש לי אח בארץ ישראל, אז הוא ביקש שאדבר עם אחי שיברר על החתן הזה.

איפה הוא לומד? בירושלים.

אמרתי לו: תראה, אני גר באלעד, אני סגן מנהל של תלמוד תורה, ואחר הצהריים יש לי חברותות, אני לומד. בשבילי, אם אתה אומר לי לנסוע לירושלים לברר על בחור - חצי יום הלך לי, חצי יום נעלם. אני לא יודע מה לעשות. ובנוסף - אגיע לישיבה, אכנס: "שלום, מי זה פה יוסי?" מה אגיד לו? אני אפילו לא יודע מה להגיד לו. אז תראה, לעת עתה אין לי אפשרות, אני טרוד מאוד מאוד. אולי בבין הזמנים, אולי באיזה זמן. בינתיים תגיד לאבא של הכלה שיתפלל - שיתפלל מעומק הלב.

- טוב, אני אגיד לו את זה.

אמרתי לו שיתפלל, כי אחי אמר שתתפלל מכל הלב.

עברו שבועיים. באותה שבת הייתה באותה ישיבה שבת חופשית. כל הבחורים חוזרים הביתה, ולאלו שגרים בחוץ לארץ מסדרים בתים שיארחו אותם. היה אחד במודיעין עילית שהיה מוכן לקחת שני בחורים מחוץ לארץ ולארח אותם. הם באמת נסעו אליו ביום שישי. אולי רבע שעה, עשרים דקות לפני שהגיעו למודיעין, הם אומרים לו: אנחנו בדרך אליך לשבת.

אמר להם: וואי, שכחתי לעדכן אתכם! היה דחוף דחוף, אני חייב לנסוע לחמי וחמותי, אני מצטער מאוד. נו, מה נעשה? יש לי אח באלעד, - הוא מאוד ישמח לארח אתכם, מאוד מאוד.

הם ירדו בצומת שילת - אני לא מכיר, יש כזה צומת? אבל מה שכתוב, אני אומר - ומצומת שילת לקחו אוטובוס והגיעו לאלעד.

הגיעו לאלעד, הגיעו לבן אדם הזה, והוא אירח אותם. הייתה סעודת שבת, משהו נפלא, נפלא ביותר. אחרי סעודת שבת אמר להם: אתם רוצים? בקהילה שלנו אנחנו עושים עונג שבת. רב הקהילה מוסר שיעור, אחר כך שרים קצת שירי שבת, מדברים קצת - משהו נחמד מאוד. כדאי שתבואו.

באמת הלכו איתו יחד. ישבו כל הקהילה ושרו שירי שבת, דברי תורה, כל אחד אמר איזה וורט על הפרשה. זה שישב ליד הבחורים אומר לאחד הבחורים: תשמע, אתה חדש פה באזור, אני לא מכיר אותך.

אמר לו: כן, אני לומד בירושלים, ובאתי כי אני מתארח פה אצל אחת המשפחות.

- מירושלים? באיזו ישיבה אתה לומד?

אמר לו: בישיבה הזאת.

- וואי! תגיד, אתה מכיר את יוסי?

אמר לו: אני יוסי! זה אני!

- וואי, בוא, בוא, אני רוצה לדבר איתך.

הוא אומר: ישבתי איתו איזה שעה, שעה וחצי, מדבר איתו, ואני אומר: וואי, איזה בחור לעניין! נראה בן תורה אמיתי, באמת, וגם מדבר לעניין. במוצאי שבת התקשרתי לאחי ואמרתי לו: תגיד לאבא של הכלה שהתפילות שהוא התפלל - עבדו. באמת בחור מיוחד.

אחרי שלושה שבועות מתקשר אליי הבחור: הרב, היום אני עושה וורט! מיד, ביום שני, כבר קיבלתי טלפון שאטוס בחזרה לארצות הברית. באתי, נפגשתי - והנה עכשיו אנחנו עושים וורט.

בן אדם מתפלל ואומר: תגיד, מה אני יכול לפעול? אני מתפלל - מה אני כבר יכול לפעול? מה יעזרו התפילות? לא יעזור כלום! - תתפלל! אתה יודע מה בורא עולם יכול לעשות? מה שאצלך נגמר - כל השכל נגמר - אצל בורא עולם רק מתחיל.

האריה והברווז

אני מסיים. פעם אחת, בסוף השיעור, שאל הרב יחזקאל אברמסקי את הבחורים: תגידו, איזו חיה היא הכי מיוחדת בתבל? הכי מיוחדת - חיה, בהמה, עוף, לא משנה - הכי מיוחדת שיש.

אמרו לו: מה השאלה? אריה! מלך החיות. אריה - זה משהו גדול.

אמר: כן, אבל אריה לא יכול לשחות בים. הוא גם לא יכול לעוף. הוא עדיין מוגבל. כמה שהוא - הוא מוגבל.

מישהו אמר לו: נשר - זה משהו עוצמתי ביותר.

אמר לו: כן, אבל נשר לא יכול לרוץ. יכול לדדות, אבל לא יכול לרוץ כמו אריה.

מישהו אמר לו: לווייתן - זה משהו!

אמר לו: כן, אבל לווייתן - תוציא אותו מהים, הוא מת.

כל מה שאמרו - אמר להם לא. טוב, מה הרב אומר?

אמר: אני אומר לכם - ברווז.

- למה ברווז?

- ברווז יודע גם לשחות, יודע גם לעוף, ויודע גם ללכת ביבשה. הנה, הוא מושלם! זו חיה מושלמת: גם ים, גם יבשה, גם אוויר. אבל אני רוצה לשאול אתכם: אז למה כל אחד שמגיע לגן חיות לא מצטלם עם הברווז? מצטלם עם האריה, עם הנשר. עם הברווז לא מצטלם. למה לא? כי הברווז יודע קצת מהים, קצת מהיבשה, קצת מהאוויר... אבל האריה - נכון, הוא לא יכול לעוף, אבל ביבשה הוא מלך החיות. הלווייתן לא יכול להיות ביבשה, אבל בים - הוא מלך, הוא מלך של כל הים.

להיות מלך בתחום אחד

תדעו לכם: הכריזו היום שנגמר חודש מזמן חורף. כל אחד חייב באמת לקחת את עצמו בידיים, שיהיה לו נושא אחד - נושא אחד שאתה תהיה שם אריה. אם תיקח קצת מהנושא הזה, קצת מהנושא הזה, קצת מהנושא הזה - אתה ברווז. אין קצת מזה וקצת מזה. אתה חייב בנושא אחד מסוים להיות שם מלך - מלך החיות, מלך העופות, אבל מלך. שם אתה חייב להיות המלך, שם תהיה הבן אדם המוצלח ביותר שיש.

שמונה עשר חודשים - להלכה אחת

אני מסיים. בספר אמונה וביטחון, אני חושב, כמדומני, אמר החזון איש שיש בגמרא הרבה מעשיות, אבל המעשה הכי מובחר - "הכי מובחר שלי", ככה החזון איש כותב, אני לא זוכר את הלשון המדויקת - הוא מה שהגמרא במסכת סנהדרין מספרת: שרב היה שמונה עשר חודשים עם רועה בקר, כדי ללמוד מה זה מום עובר ומה זה מום קבוע - כדי לדעת לגבי קורבנות: מום עובר, מום קבוע.

אתם יודעים מי זה רב? רב - חז"ל הבינו שהוא "אמור לחכמה אחותי את". זה רב! זה שיא החכמה שהייתה בעם ישראל - זה היה רב. ואף על פי כן: שמונה עשר חודשים, שנה וחצי - בשביל מה? בשביל ללמוד הלכה אחת! הלכה אחת ללמוד.

הסיפור הזה, אומר החזון איש, חביב עליי מן הכל: ללכת לברר סעיף אחד, הלכה אחת, מקרה אחד - במשך שנה וחצי. אין דבר כזה שבן אדם ייקח נושא אחד מסוים ובתוך יום יומיים שלושה זה נגמר. יש נושא אחד שאתה יכול להתרחב בו עשרים שנה - עשרים שנה! אבל שם אתה תהיה מלך.

יזכה אותנו השם, שנזכה שבחודש הזה, הבא עלינו לטובה, יהיו ישועות גדולות, ברכות מרובות, סייעתא דשמיא לכולם בעזרת השם. שיהיה חורף בריא, מלא גשמים. אמר לי הרב אשר עטון שליט"א שהשבוע, בעזרת השם, נזכה לארבעה ימים של ספר תורה - שני, שלישי, רביעי, חמישי. זה שבוע מלא תורה. שכל אחד ייקח את עצמו בידיים לחיזוק חדש, לישועות גדולות. אמן ואמן.