וישלח תשפ"ד
המאבק הוא על המצוות שהן אבק
שיעור 17
המאבק הוא על המצוות שהן אבק
פרשת וישלח תשפ"ד
רעיונות מרכזיים
- הצורך להשתנות ולהתחזק - בעקבות הגזירות והאתגרים, הקב"ה קורא לנו להתעורר, לשנות את דרכינו ולהתחזק. כדי להרגיש שעשינו תשובה אמיתית, צריך להרגיש שינוי פנימי ולהיות "מישהו אחר".
- חשיבות המצוות ה"קטנות" - המאבק של יעקב והמלאך היה על "אבק", על המצוות שנראות לנו קטנות וחסרות משמעות. אך דווקא הן עולות עד כיסא הכבוד. גם שיפור קטן במצוות שאנו כבר עושים יכול לחולל שינוי גדול.
- כח ההשפעה של המעשים שלנו - כמו בסיפור על הילדה שדיברה עם אביה ובכך הצילה 300 ילדים, לפעמים מעשים שנראים לנו קטנים ולא משמעותיים יכולים להשפיע רבות בעתיד.
- חשיבות כיבוד הורים - כפי שהודגם בסיפורים על הרב אוירבך שהמשיך להדליק נרות חנוכה למעלה כדי לכבד את חמיו שנפטר, ועל האיש שאמירת שלום להוריו לפני נסיעתו הצילה את בתו ואחרים מהפיגוע.
- חג החנוכה כזמן להודות לה' - על הניסים והנפלאות שעשה עמנו, ועל הטוב שיש לנו בחיים. כמו האיש שנפצע ברגלו והודה לה' שלא נפגע בעיניו. זו הזדמנות להתחזק ולהשתפר במעשים הטובים שאנו עושים.
הסיפורים בשיעור
- כותרת: תפילה מפה טהור
אדם הגיע לרב שטיינמן והתלונן שהתפילות שלו על שידוך לבתו לא נענות. הרב אמר לו שכנראה פיו לא טהור ולכן תפילתו לא מתקבלת. הציע לו להיות "חפץ חיים" למשך 3 ימים ואז יראה ישועה. האיש הקפיד על לשונו, ותוך 3 ימים בחתונה השדכן הציע שידוך טוב לבתו והיא התארסה.
- כותרת: המעשה הקטן שהציל 300 ילדים
בתקופת הקנטוניסטים הרוסים לקחו 300 ילדים יהודים. עשירה בשם חנה פנתה לשר בבקשה לשחררם. השר סיפר שכשהיה ילד, היא שכנעה את אביה לתת לו ללמוד מקצוע וזה שינה את חייו. בזכות מעשה החסד הזה הוא הסכים לשחרר את כל הילדים. מעשה טוב שנראה קטן יכול להשפיע רבות בעתיד.
- כותרת: הלכה וכיבוד הורים
אדם שאל את הרב אוירבך היכן להדליק נרות חנוכה, והרב אמר לו למטה. אך הרב עצמו הדליק למעלה למרות שידע את ההלכה. זאת כי חמיו נהג להדליק למעלה, וגם לאחר פטירת חמיו ואשתו, המשיך הרב להדליק למעלה כדי לכבדם.
- כותרת: כיבוד הורים שהציל חיים
אדם שהיה צריך להסיע את בתו לתחנה לפני נסיעה לעזה, החליט קודם לומר שלום להוריו. כשחזר לתחנה פרץ פיגוע, והוא הצליח לחסל את המחבלים ולהציל את בתו ואחרים. מצוות כיבוד ההורים הצילה חיים באותו יום.
- כותרת: "אם נפגעת ברגל, תודה לה' שלא נפגעת בעין"
הרב משה אבידן נפצע ברגל בפיגוע בתחנה, שניות לאחר שקרא בספר על הצורך להודות לה' אם נפגעים ברגל שלא נפגעו בעין. הוא ראה בכך מסר מה' להודות גם כשקשה, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. זהו לקח חשוב לחג החנוכה.
תמלול השיעור
שבת שלום, שבוע טוב. הפעם הגזירות הגיעו גם אלינו. עד היום ה' ריחם, זה היה בקיבוצים, שם בקיבוצי השומר הצעיר. עכשיו בורא עולם ירד כמו שושן, איזה צדיקים, איזו אנשים גדולים, ממש לא להאמין.
עכשיו הקב"ה מנענע אותנו יותר, רוצה שנתחזק ונתעורר, שנשנה את דרכינו. אמרנו כמה פעמים בשם החפץ חיים: איך ידע אדם אם עשה תשובה או לא? האדם צריך להרגיש שהוא מישהו אחר. אם הוא לא מרגיש שהוא מישהו אחר, סימן שהוא עדיין שקוע בבוץ.
אני חוזר על זה כל פעם - צריך שכל אחד ירגיש בעצמו, לא רק "אבינו מלכנו" וסליחות. זה לא כלום. אתה צריך להרגיש את עצמך, להרגיש "אני מישהו אחר".
אם לא מרגישים שמישהו אחר, גם אם תעקם את הפרצוף אלף פעמים ותבכה ותוריד דמעות - חשוב או לא חשוב, אבל זו לא תשובה. תשובה צריכה שתרגיש בעצמך שאתה מישהו אחר.
ובאמת, כל חיזוק שבן אדם מתחזק באמת - הוא מרגיש שהוא השתנה. לא חיזוק כחלק מהשגרה. חיזוק של שגרה זה לא חיזוק. כשאתה יוצא מהשגרה - זה כבר אתה מרגיש בעצמך "אני מישהו אחר".
לכן בורא עולם העיר אותנו פה, ממש העיר אותנו. על כן צריך שכל אחד יראה במה הוא יכול להתחזק. חייב, חייב לעשות שינוי. כל אחד יראה בעצמו במה אפשר לעשות שינוי.
סיפר יהודי אחד שהגיע לרב שטיינמן זצ"ל ואמר: "כבוד הרב, הבת שלי עוד מעט בגיל 30 ואין שידוכים. אין, לא הולך לי". אמר לו הרב שטיינמן: "תתפלל". הרב צוחק עליי? מה זה "תתפלל"? אני מתפלל, אשתי מתפללת, הבת מתפללת. מי לא מתפלל? מתפללים, בוכים, ולא עוזר. אנחנו רוצים עצה אחרת".
אמר לו הרב: "אם אתה רואה שאתה מתפלל ולא נענה, סימן שהפה שלך לא נקי. סימן שהתפילות שלך עוברות דרך פה לא נקי. כשזה עובר דרך פה לא נקי, התפילה לא מתקבלת. מי יודע מה אתה שומע בפה שלך, מי יודע מה אתה מדבר בפה שלך. לכן התפילה לא מתקבלת".
"למה הרב חושב עליי ככה? אני יהודי בסדר, אני לא רשע. אני גם לא צדיק, אבל אני יהודי טוב. למה הרב חושב שהדברים שאני אומר יוצאים מפה לא נקי?"
חושב חושב. הרב שטיינמן אומר לו: "אתה יודע מה, תבטיח לי ששלושה ימים תהיה חפץ חיים. שלושה ימים תהיה חפץ חיים".
אמר לו אותו בן אדם: "אני יכול להבטיח לרב ששלושה ימים אני אהיה חפץ חיים".
"בעזרת ה' אז יהיו ישועות", אמר לו הרב.
הוא סיפר שקיבל על עצמו, שאם יהיה ספק שמשהו הוא לשון הרע, אם מישהו ידבר בשכונה לשון הרע - הוא בורח מהמקום. גם לא רוצה לשמוע וגם לא ידבר. אם רק מסופק שאולי זה לשון הרע, לא מדבר.
"מה אני אגיד לך - לא הייתי חפץ חיים, הייתי גיבור. שלושה ימים קיבלתי על עצמי להיות חפץ חיים.
ביום השלישי הייתה חתונה. נסענו לחתונה. בחתונה ניגש אליי שדכן ואומר: 'תשמע, לפני 4 שנים הצעתי לכם בחור מסוים. הוא נפגש עם הבת שלכם 4 פעמים, ובסוף זה לא הלך. עכשיו הוא נמצא פה בחתונה. דיברתי איתו, שאלתי מה מצבו. הוא אמר לי שהוא עוד לא מצא. אמרתי לו שיש פה בחורה שנפגש איתה פעם. מה אתה אומר?'
אמר לו הבחור: 'לא אכפת לי לשמוע עוד פעם, כי מאז ההצעה ההיא הציעו לי רק בנות פחות טובות ופחות איכותיות ממנה'".
השדכן אומר לאבא: "מה אתה אומר? לבחור יש כבר עניבה, הוא בא לחתונה, יש לו כבר עניבה, הוא יכול לעשות פגישה עוד היום".
אז עשו פגישה. יצאו מהאולם, הבן והבת יצאו, עשו סיבוב בחוץ. ב-12 וחצי בלילה התקשרו לאבא ואמרו: "מחר מסכמים את הדברים".
אמר האבא: "הנה, שלושה ימים. שלושה ימים אהיה חפץ חיים. למה? הרב שטיינמן אמר לי - כששלושה ימים תהיה חפץ חיים, בשלושה ימים תתפלל והפה שלך יהיה נקי. תפילה שעוברת דרך פה נקי - התפילה מתקבלת".
אז בשבילנו - רוצים מאיתנו שנתחזק. לפעמים היצר הרע נכנס לבן אדם: "מה אתה חושב, שתשתנה? שפתאום תהיה בבא סאלי?" לא, לא. וזו הטעות של האדם, שהוא מרגיש "אני לא יכול להשתנות, זה יותר מדי גדול בשבילי".
לא מבקשים ממך הרבה זמן, גם לא מבקשים ממך דברים גדולים. דברים שאתה כבר עושה - רק תשפר אותם. אתה כבר מתפלל, אתה כבר נמצא ליד הסידור - שהתפילה תהיה יותר טובה, רק תכניס את העיניים לתוך הסידור.
תראו מה כותב בספר "פסקי תשובות", איזה דברים חמורים על מי שלא מסתכל בסידור. רק תסתכל בסידור, זהו. בתפילה - תגיע בזמן. אתה כבר מגיע, רק תגיע דקה לפני כן. זה עולמות שלמים. מה שלנו נראה כעוד משהו קטן - זה לא עוד משהו. בן אדם זוכה לעולמות. שלושה ימים של שמירת הלשון - כבר מזכים את האדם לישועות.
לכן כל אחד מאיתנו יראה להתחזק, בורא עולם קורא לנו. כל אחד יראה באמת במה להתחזק.
חז"ל אומרים, כמו שמובא בספרי מוסר, על הפסוק "ויגע בכף ירכו". כותב הרב זונדל פלצר: "ויגע" בגימטריה "חנוכה". בדקתי את זה, ויצא בול. "כף ירכו" בגימטריה "פורים".
מה היה הויכוח? אומר הרב זונדל פלצר - הויכוח לא היה על סוכות, פסח ושבועות, על זה אין לי ויכוח, תשאר אצלכם. אני רוצה לקחת את חג החנוכה, שכל מהותו זה רוחניות, כולו רק נשמה בלי שום דבר גשמי. אין בו סעודות, הכל רק לרומם. את זה אני לא רוצה.
ואני גם לא רוצה את פורים. למה? כי בפורים אתה לוקח את הגוף, את האכילה ועושה מזה קדושה. זה אני לא יכול. אלו שני הדברים שהשטן אמר "אני לא רוצה".
אבל יש עוד משהו. כתוב "ויאבק איש עמו" - דורשים חז"ל "בהאבקו" מלשון אבק, שעלה אבק עד כיסא הכבוד. מי מאמין לזה? גם כשזרקו את פצצת האטום על הירושימה, האבק לא הגיע עד כיסא הכבוד. איך יתכן ששני אנשים רבו, והאבק הגיע עד כיסא הכבוד? אולי נגזים ונאמר שהאבק עלה 10 מטר, אבל עד כיסא הכבוד? זה מה שאנחנו תמיד מזכירים.
ראיתי באחד הספרים - לא היה ויכוח על המצוות הגדולות, על זה לא היה ויכוח בכלל. על מה השטן נאבק איתו? על המצוות שהן בגדר "אבק", על המצוות שאצלך הן נחשבות כמו כלום. המצוות האלו מגיעות עד כיסא הכבוד. מה שנראה לך כמו מצווה של "אבק", אצל השטן זה מגיע עד כיסא הכבוד.
סיפר יהודי אחד, שבזמן הגזירה של הקנטוניסטים היו חוטפים ילדים יהודים לצבא הרוסי. יום אחד ידעו שביום שישי כל הילדים יוצאים מהבית. הגיעו הרוסים בלי דפיקה מוקדמת, איזה פחד זה היה! לקחו 300 ילדים. איזה צער, איזו גזירה נוראה! רק לחשוב על זה שבאים ולוקחים לך את הילדים מהבית - מפחיד מאוד, גזירה נוראה.
כל ההורים עמדו בפתח הכפר וביקשו: "מכיוון שהיום יום שישי, תרחמו על הילדים. תנו להם שבת. תשאירו אותם בבית הכנסת, אבל שיהיו בשבת". לזה הרוסים הסכימו. שמו שומרים, את הילדים השאירו בבית הכנסת, וההורים הביאו להם אוכל. אבל לא הייתה אפשרות לצאת מהמקום.
בשבת הרב של העיר לקח כרכרה ונסע לרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. נסע אליו בשבת וסיפר לו את כל הסיפור. אמר לו: "זה פיקוח נפש, באנו לרב לבקש עצה מה לעשות".
אמר להם הרב: "עכשיו, תיסעו מפה לגברת חנה, עשירה גדולה, היא הייתה ממש מיליארדרית. תגידו לה שאני מבקש ממנה שתיסע לאותו שר ותבקש ממנו לבטל את הגזירה הזו, לשחרר את הילדים. ותגידו לה שאם היא תסכים לעשות את זה, אז אני אברך אותה קודם כל באריכות ימים מתוך צלילות הדעת, וגם שתזכה לעושר אגדי כל ימי חייה".
הם נסעו בשבת, הגיעו לאותה חנה, יהודיה. נסעו ואמרו לה: "אנחנו באנו בשליחות של הרב יצחק אלחנן ספקטור, להגיד לך שתיסעי בשבת ותנסי להציל את הילדים האלה". היא לקחה כרכרות של זהב ונסעה. הגיעה לאותו שר, התחילה לדבר איתו לשחרר את הילדים.
אמר לה אותו שר: "אני מצטער, זה לא קשור אליי בכלל. זה כבר הגיע לצאר ניקולאי, לא שייך לבטל את הגזירה הזו, זה לא קשור אליי הסיפור. אבל אני בכל זאת אשחרר את הילדים, אבל לא בגלל שביקשת, אלא בגלל משהו אחר.
כשהיית בת 10, אני לא אשכח אותך - גרנו באותו כפר. אבא שלך ואבא שלי היו שותפים באיזה עסק. יום אחד באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'אבא, אני רוצה שתשלח אותי לעיר הגדולה, אני רוצה ללמוד מקצוע'.
אבא שלי אמר לי: 'מה פתאום מקצוע? אנחנו כפריים - אבא שלי כפרי, סבא שלי כפרי, כולנו כפריים, גם אתה תהיה כפרי. אין מה ללמוד'.
ואמרתי לו: 'אבא, אני רוצה להתקדם'. ואז את אמרת לאבא שלך שידבר עם אבא שלי, שישכנע אותו לשחרר אותי שאלך ללמוד מקצוע.
ובאמת, אבא שלך דיבר עם אבא שלי. אמר לו: 'תשמע, אם זה עניין של כסף, אני מוכן לשלם את הלימודים'.
אבא שלי אמר: 'לא, זה לא עניין של כסף, פשוט אני לא רוצה. אנחנו כפריים'.
אבל אבא שלך שכנע אותו. אמר לו: 'תשמע, הבחור רוצה להתקדם, תן לו'. ואבא שלך שכנע את אבא שלי בגללך. את רואה, היום אני שר בממשלה, וזה בזכותך.
אז בגלל מה שעשית, אני מוכן לשחרר את כל 300 הילדים.
עכשיו אני שואל - ילדה בת 10 שדיברה עם אביה שיתן לגוי אחד ללכת ללמוד מקצוע, דימיינת לעצמך שזה יציל 300 ילדים יהודים? יש מצוות שהן בגדר "אבק", כלום, אין בהן שום חשיבות כביכול. אתה עושה מעשים שנראים כמו כלום, אבל המעשים האלו מגיעים עד כיסא הכבוד. על זה הוויכוח, ועל זה כל אחד מאיתנו צריך בחנוכה עכשיו לראות - איך אני יכול טיפה להתרומם, איך אני יכול לקחת את המעשים שלי ולרומם אותם. זו המהות של חנוכה".
סיפר אדם אחד - אנחנו מספרים את הסיפור הזה כל שנה, בלי נדר, וגם מי יודע עוד כמה עשרות שנים בעזרת ה'. זה סיפור שאתם מכירים בעל פה, אבל נקווה שגם נלמד ממנו. זה סיפור על יהודי אחד שהגיע לרב אויערבך זצ"ל ושאל אותו: "הרב, אני גר בקומה שנייה, יש לי מדרגות ויש לי חצר. איפה אני אדליק נרות חנוכה - בפתח של הדירה למעלה או לרדת במדרגות ולהדליק בפתח של החצר?"
אמר לו הרב: "תראה, יש לך מדרגות, אז תדליק בפתח של החצר".
אותו תלמיד חכם הלך באותו שבוע וסיפר לתלמיד חכם אחר, שהיה אצל הרב אויערבך והרב אמר לו להדליק למטה. אמר לו: "לא יכול להיות. הוא גר בקומה שנייה, יש לו מדרגות וחצר, והוא מדליק למעלה. כנראה שבלבלת אותו, הוא לא הבין אותך".
מה עושה אותו בן אדם? הוא לקח וציייר את הבית, את המדרגות, את החצר. בא לרב פעם שנייה ושאל אותו: "הרב, הנה הבית, הנה הפתח בקומה השנייה, הנה המדרגות. איפה אני אדליק - למעלה או להדליק למטה בפתח של החצר?"
אמר לו הרב: "תראה את המדרגות, תדליק בפתח של החצר".
הלך אותו תלמיד חכם לחברו ואמר לו: "עכשיו אתה רואה, יש פה תמונה. אתה לא יכול להגיד שהוא התבלבל או לא הבין. הנה יש פה תמונה, והרב אמר לו להדליק למטה. אבל הוא בפועל מדליק למעלה".
נר ראשון של חנוכה, הרב אויערבך מדליק. אותו תלמיד חכם נסע לרב אויערבך ואמר: "כבוד הרב, השבוע היה אצלך תלמיד חכם פעמיים, ושאל אותך איפה להדליק נרות חנוכה. אתה הורית לו להדליק למטה, אבל למה הרב מדליק למעלה?"
אמר לו הרב אויערבך: "אתה צודק. כשהוא שואל אותי הלכה - הלכה להדליק למטה. אבל לי יש בעיה אישית, אני חייב להדליק למעלה".
"כבוד הרב, אני יכול לדעת מה הבעיה האישית שיש לך?"
"אני אגיד לך. חמי גר איתי בבית".
זה כבר לא שחמיו פשוט גר איתו בבית. סיפר הרב שמואל אויערבך זצ"ל, שכשהיה בחור צעיר בבית הוריו, אביו - הרב שלמה זלמן אויערבך - כבר היה רב חשוב, אבל בבית היה ביטול. מי שישב בראש השולחן זה היה הסבא, החותן של הרב אויערבך.
הרב שמואל אויערבך אמר: "אני חשבתי שככה מתנהגים בעולם - מה הסבא אמר, ככה עושים. הרבנו דיבר מעט. רק אחרי שהתחתנתי התחלתי להבין מה זה חותן וחותנת, שיש ניסיונות".
הם חיו עם החותן ביחד 20 שנה, לא פעם אחת, 20 שנה ביחד. והרב אויערבך תמיד ביטל את עצמו בפני החותן.
"עכשיו, החותן מדליק למעלה. אז מה אני אגיד לו? הוא לא מבין הרבה בהלכה. הוא מדליק למעלה. מה, אני אגיד לו שהוא לא יודע הלכות ואני מדליק למטה? כאילו אני אומר לו שהוא טועה? אני מדליק למעלה".
"אבל כבוד הרב, חותנך נפטר לפני 30 שנה".
"אה, אתה צודק. אבל את אשתי, הבת שלו, מה אני אגיד לה? שאבא שלה כל החיים הדליק בטעות? לא נעים. אז אני מדליק למעלה".
"אבל כבוד הרב, אשתך נפטרה לפני 10 שנים".
"אה, אשתי... אין כבוד... אני חייב לכבד את חותני ואת אשתי. אני מדליק למעלה. אתה שואל מה ההלכה? ההלכה זה להדליק למטה".
איזה סיפור נורא. אני אומר לכם, חס ושלום אם זה היה קורה אצלנו, היינו מדליקים שש חנוכיות למטה, לא אחת. רק כדי להגיד לחותן שהוא לא יודע את ההלכות. רק כדי להגיד לו. איזה פחד של שמים לכבד!
בעזרת ה' עוד נדבר על נרות חנוכה. מי שרוצה לראות, יש ספר שנקרא "שיחות בעבודת ה'", תראו שם מה זה נרות חנוכה. תפתחו בספר "קב הישר" פרק צו ותראו מה זה נרות חנוכה, איזה שפע של רחמים יורד.
בן אדם מדליק 13 נרות כנגד י"ג מידות הרחמים. וכתוב בספרים שהנשמות, הגלגולים, נשמות של אבא, של סבא, של כל הדורות - עשרה דורות, כולם יורדים בזמן הדלקת נרות חנוכה. וכל העולמות עולים עולמות עולמות.
וחנוכה כנגד יום הכיפורים. למה? כי יש לנו כמה חגים שאין אומרים בהם תחנון. בסוכות אין תחנון, בפסח אין תחנון. אומרים הלל בפסח, אבל חסרים לנו עוד 6 פעמים הלל. בראש השנה ויום כיפור אין הלל.
אז באו רבנן ותיקנו שמונה פעמים הלל על השמונה שחסרים. ולכן חנוכה כנגד יום הכיפורים. זה חג גדול מאוד, למרות שלא מדברים על זה הרבה. מי שרוצה לקרוא, יש הרבה מה לקרוא על כך.
חז"ל אומרים - נר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף. למה? משום שלום בית. מהו שלום בית? רש"י כותב - שבני הבית מצטערים לשבת בחושך. מה, לא רבים, לא מתווכחים, רק לא נעים. לא נעים לשבת בחושך. זהו, זה כל הסיפור.
זה לא מביא את האדם לכעס או למריבות. רק לא נעים. יש לך אפשרות להדליק נר חנוכה או נר שבת. גם אם זה יוצא בשבת - אל תדליק נר חנוכה, תדליק נר שבת משום שלום בית. ומה זה שלום בית? שיהיה נעים.
אני מסיים בשני סיפורים שקרו ביום חמישי. סיפור אחד - יהודי אחד סיפר שהיה שם ממש פחד בתחנה לפני הפיגוע. חמש דקות לפני הפיגוע היו שם 200 בנות. איזה פחד נורא!
אותו אדם סיפר שהוא היה צריך לשים את בתו בתחנה ולנסוע. אבל הוא אמר: "אני עכשיו צריך לנסוע לעזה. לפני שאני נוסע, אלך קודם להגיד להורים שלי שלום".
הוא הלך להגיד להורים שלום, ואז חזר ולקח את בתו. הגיע בדיוק בזמן האירוע. הוא מספר: "קפצתי והתחלתי לירות במחבלים. ברוך ה', דבר ראשון - הבת שלי ניצלה. דבר שני - כל האנשים מסביב ניצלו, כי אני הייתי שם וחיסלתי את שני המחבלים".
הוא אומר: "תראה מה זה, מה שהתורה אמרה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. באמת לאמיתה, לא רק עליך, אלא על הילדים ועל הסובבים. מצווה אחת - כמה משפיעה אור!"
לכן כשאנחנו אומרים להתחזק במשהו - בן אדם לא יודע מה זה להרים טלפון להורים שלו כל ערב שבת ולהגיד "שבת שלום". אני שומע מהורים שמתלוננים "הבן שלי לא מתקשר אליי". איזה צער זה! איך יכול להיות שבחור לומד גמרא עם כל החקירות והעניינים, אבל דברים פשוטים של כיבוד הורים הוא לא עושה? חמור מאוד.
סיפור שני סיפר הרב משה אבידן, שהיה שם נפצע. הוא סיפר: "ישבתי בתחנה וקראתי מוסר בספר 'צידה לדרך'. היה כתוב שם: 'אם נפגעת ברגל, תודה לה' שלא נפגעת בעין'".
שנייה לא עברה, וירו עליהם. פגעו בו ברגל. שנייה אחר כך הוא אומר: "בורא עולם רצה ללמד אותנו - נפגעת? תזכור שיש דברים יותר חמורים".
חנוכה זה זמן של הודיה. "על הניסים ועל הנפלאות" - להודות. חסר לך על מה להודות? תדע שאם חס ושלום נפגעת ברגל, תודה לה' ש לא נפגעת במשהו חמור יותר.
זו המהות שלנו - שנדע להתחזק בימים האלה. כל אחד יראה במה הוא יכול להשתנות יותר, שהמעשים הטובים שהוא כבר עושה - ישפר אותם עוד יותר. שיהיה בבית הרגשה טובה. בבית הרגשה טובה עולה על חנוכה עם כל מה שיש בו.
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.