שיעור 2

באנו לעולם לעשות טוב לשני

פרשת ראה תשפ"ג

רעיונות מרכזיים

1. כל מה שה' עושה - הכל לטובה

הסיפור על הרב שנפגע באוזן ממחט שהוכנסה על ידי רופא, וסבל מכך שנים רבות, ולבסוף זה מה שהציל אותו, מלמד אותנו שגם מה שנראה כרע וכסבל, לבסוף מתגלה כטוב ומועיל.

2. עוצמת מעשה הטוב לזולת

התורה מחמירה מאוד עם מי שמנסה להסית אחרים לרע, גם אם לא הצליח. זאת משום שהמטרה שלשמה באנו לעולם היא לעשות טוב לזולת, ומי שפועל נגד ייעוד זה - אין לו זכות קיום.

3. כוחה של הודאת אמת

יהודה שהודה באמת על מעשיו עם תמר, גרם גם לראובן לקבל אומץ ולהודות בחטאו. המעשה הגדול היה לא רק מה שהוא 'הודה' אלא בעיקר שהוא עשה טוב לשני, כי על ידו גם ראובן הודה.

4. עליונות ערך השלום על כל ערך אחר

גם עיר שכולה עובדי עבודה זרה אך יש בה מזוזה אחת - אין להחריבה, שלא למחוק שם השם. לעומת זאת, בני זוג מסוכסכים שאין שלום ביניהם - מצדיק מחיקת שם השם. מכאן נלמד על החשיבות העליונה של שלום הבית והשלום בין אדם לחברו.

5. ההכנה המיוחדת הנדרשת לחודש אלול

כשם שבכביש עם הגבלת מהירות מודדים זמן נסיעה מתחילתו לסופו, כך הקב"ה מודד את מעשינו בתחילת השנה ובסופה. לכן, חודש אלול צריך להיות חודש של "האטה" - עצירה, התבוננות וחשבון נפש בתפילה, בלימוד, ובמעשים שבין אדם לחברו.

הסיפורים בשיעור

1. הרב שחי שנים עם חור בתוף האוזן

רבי דוד פרץ מטבריה עלה צעיר ממרוקו והתגייס לצבא. בבדיקה רפואית, רופא ניקה את אוזנו עם מכשיר שגרם לחור בעור התוף. הרופא איים עליו לא לדבר על כך ולכן הרב חי עם זה שנים רבות. לימים כשחלה בגיל זקנה, המחלה התפשטה עד לאוזן ושם נעצרה בזכות אותו חור. כך האריך ימים בעוד 8 שנים מעבר למה שניבאו הרופאים - והכל בזכות מה שנראה כרע בשעתו.

2. הרב שנסע להודו לחפש מרפא וסירב לעבודה זרה

מחבר הספר "מתוק מדבש" חלה בניוון שרירים ונסע להודו לחפש מרפא אצל מרפא מפורסם. בהגיעו ראה את כוחו כשריפא שני אנשים משותקים, אולם כשהגיע תורו, המרפא לא הצליח לרפאו. המרפא אמר לו שיפסיק לחשוב על הקב"ה, כי הוא לא מצליח לפעול ככה. אך הרב סירב לעשות והבין שבהכרח מדובר על עבודה זרה.

3. גילוי האמת המפתיע במשפט תמר

כשתמר נתפסה כמי שזינתה, יהודה פסק את דינה למיתה בשריפה. אחרי שהוציאו את פסק הדין המחמיר, הסתבר שיהודה עצמו הוא האשם. באומץ רב הודה יהודה שהוא אשם ובכך גרם גם לראובן להודות בחטאו במעשה בלהה. מכאן רואים את עוצמתה של הודאה, וגודל ההטבה של השני.

4. בחור הישיבה שרצה לנסוע מהר בכביש המהיר

משל לחודש אלול, בכביש מהיר עם מצלמות בתחילתו ובסופו למדידת מהירות הנסיעה, לכאורה אפשר לנסוע מהר מאוד מעבר למהירות המותרת, אבל חייב להאט לפני המצלמה שנמצאת בסוף הכביש. חודש אלול, הוא מעין מצלמה בסוף השנה, זמן להאט ולהתבונן במעשים.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. במוצאי שבת חל הפטירה של רבי דוד פרץ, רבה של טבריה. את הסיפור הזה כבר סיפרנו עליו כמה פעמים, אבל זה סיפור שתמיד נותן חיזוק. הסיפור הזה, הוא תמיד מחזק.

הוא כשהגיע פה לארץ ממרוקו, מתי זה היה? אולי בקום המדינה, אני לא יודע בדיוק. בכל אופן, אז לא היה מושג כזה דחייה לבחורי ישיבות, לעשות דחייה, לא היה מושג כזה. כולם הלכו לצבא, וממילא גם הוא הלך לצבא. עשו בדיקות, בדיקות של הגוף. אז עשו בדיקות באוזניים, והרופא הכניס איזה ברזל, אני לא יודע, לנקות את האוזניים, לסדר עניינים. אני לא יודע בדיוק מה, הכניסו לו ברזל בתוך האוזן, קרעו לו את עור התוף.

עכשיו, הרופא פחד: "וואי, יתלוננו עליי, יפטרו אותי מהעבודה". אומר לו: "תשמע, איך אומרים, אח שלי צ'ארלי גומר אותך אם אתה תלשין עליי, אח שלי תופס אותך, מקצץ אותך, טוחן אותך, אותך ואת אשתך והילדים והסבא והסבתא וכל בני משפחתך 'וכל הנלווים עליו', כל מי שיהיה". מסכן הבן אדם, אתה יודע, בן אדם פחד, פחד מהצל שלו. תמימים, אתה יודע, אנשים תמימים, לא ידעו כלום בחיים שלהם. פחדו - יטחנו אותם ויחסלו אותם. אמר: "עזוב!", לא דיבר מילה, מילה לא דיבר. וככה הוא חי עם חור בעור התוף. זה מה שהיה.

60 שנה עבר מאז. לא יום אחד עבר, 60 שנה עבר מאז. והשם ירחם, התגלתה אצלו המחלה, והמחלה התפשטה בגוף. יום אחד הרופא אומר לו: "רבי דוד, נשאר לך לחיות עוד חודש, חודש זה מה שנשאר". וואי, חודש. טוב, עבר חודש, לא קורה כלום, הבן אדם חי. אמר: "וואי, אולי מלאך המוות שכח אותי". עוד חודש עבר, גם כן חי. שלושה חודשים, חי הבן אדם. קיצר, יום אחד, אחרי שלושה חודשים, הוא הגיע לבית חולים, הרופא נבהל, מסתכל עליו: "מה, אתה עוד חי?". אומר לו: "כן". עושה לו בדיקות. מה, איך יכול להיות?. מה התברר? הרופא אומר לו: "תשמע, המחלה עוברת מתא לתא, אוכלת תא, עולה ומגיע לתא השני, כמו סולם, כמו סולם עולה ועולה, ככה מטפסת. עכשיו, לפי התוכנית שראינו, הגענו למסקנה שנשאר עוד חודש, למה? כי זה מתחיל במקום בגוף, וממשיך ועולה למוח, ונגמר הבן אדם. המחלה הגיעה, באה לטפס, הגיע לאוזן, באה שם לטפס - אין איפה לטפס, יש שם חור, אין איפה לטפס. זהו, נתקעה המחלה". שמונה שנים הוא חי אחר כך, שמונה שנים הוא חי אחר כך, כשהרופא נתן לו חודש אחד לחיות.

על מה זה היה? על מה שקרה לפני 60 שנה, זה שהרופא עשה לו חור בתוף. אז כל מה שעושה השם, הכל לטובה. ואיפה הטובה הזאת? לא יודע איפה הטובה הזאת! לפעמים בן אדם רואה את הטובה הזאת אחרי 60 שנה. אבל ברור שכל מה שעושה השם, הכל לטובה. זה היה הפטירה שלו. אז אמרתי שאני אזכיר אותו ככה לטובה.

בפרשה שלנו, העמוסה במצוות, 55 מצוות יש בפרשה שלנו. כל מצווה, וואי, יש מצוות יקרות שם. מה זה יקרות? יש מצווה לעלות לרגל, אתה יודע מה זה המצווה הזאת? אתה יודע מה זה המצווה הזאת - לעלות לרגל? תאר לעצמך, היום עולים לרגל, לפי הירושלמי, כפשוטו, גם היום, אתה יודע שיש רכבים, עולים דוקא ברגל. אתה יודע כמה צריכים? עכשיו תצא, עכשיו רק בן אדם יוצא לבין הזמנים, יום אחד טיול, הוא כבר גמור. עכשיו תעלה לירושלים שבועיים, תעלה ברגל. אתה יודע, זה הרבה מאוד מאמץ.

יש עוד מצווה - שמחה ברגלים, "ושמחת בחגיך". אתה יודע כמה כסף זה היום? עוד מעט יגיע חג סוכות עוד חודש, חודש וחצי יגיע חג סוכות. וואי, אתה יודע כמה כסף קונים אוכל. תלך לסופרים, אין איפה להיכנס. למה? כל זה לאוכל, "ושמחת בחגיך".כל זה מצווה אחת, זה מצווה אחת, פעם אחת, שתי מילים, שתי מילים נגמרה המצווה הזאת.

יש בן אדם אחד שהתורה כתבה עליו שש מצוות, על בן אדם אחד יש שש מצוות. מי זה הבן אדם הזה? הבן אדם הזה נקרא מסית. וואי, על המסית הזה, הרמב"ם מונה עליו בתרי"ג המצוות שש מצוות. איזה פחד! אני את המצוות האלו רשמתי אותם: שש מצוות על המסית הזה.

יש מצווה ראשונה - לא לאהוב את המסית. וואי, זה דבר ראשון, אסור לאהוב אותו. מצווה שנייה - לא להפסיק לשנוא את המסית. שמעת? יש כזה הפסק? אין הפסק. צריך כל הזמן לשנוא אותו, שלא יהיה רגע של הפסק. עכשיו, כל אחד בהפסק שלו, יש אחד שההפסק שלו זה שתי שניות, אז גם שתי שניות זה הפסק.

יש מצווה שלישית - לא להציל את המסית. יש לא להציל אותו. מצווה רביעית - לא ללמד זכות על המסית. מצווה חמישית - לא לכסות על המסית. מצווה שישית - לא להסית את בני ישראל, מצווה לא להסית. זו מצווה אחרונה (למרות שהיא ראשונה לכאורה). איך יכול להיות?! שש מצוות על בן אדם אחד?!

תגיד לי עכשיו, מה הבן אדם הזה עשה? אני שואל, מה הבן אדם הזה עשה? הוא בא אליך, אומר לך: "תשמע, אתה יודע, יש עבודה זרה בהודו, משתלם לך, משתלם, זה עושה כסף, זה עושה בריאות, זה טוב. בוא תשמע, בוא!".

אל תחשבו שזה צחוק. זה מי שחיבר את הספר "המתוק מדבש" (ביאור על הזוהר הקדוש), קוראים לו הרב דניאל פריש. בסוף ימיו חלה בניוון שרירים, ומזה הוא נפטר. אני חושב אולי שש שנים הוא סבל מהמחלה הזאת, ולאחר מכן הוא נפטר. הסתובבו בכל העולם לחפש תרופה לבן אדם, אין תרופה. מקום אחד יש – בהודו. יש בהודו בן אדם אחד שמרפא. הוא עושה איזה פעולה של רפואה, הוא מרפא רק עם הידיים, הוא עושה ככה עם הידיים ובן אדם קם. וואי, נסע אליו. עכשיו, הוא לא יודע, הוא שואל אנשים: "עבודה זרה, לא עבודה זרה? מה זה בדיוק?". אנחנו לא יודעים מה זה, כוחות, אני יודע מה... אנשים אמרו כוחות, עניינים, והוא נסע.

הוא מספר: "היה לפניי בתור שני אנשים נכים על כיסאות גלגלים. אחד נכנס, עשה לו ככה עם הידיים - קם על הרגליים, קם על הרגליים. השני נכנס, גם כן עושה מה שהוא עושה – והבן אדם קם על הרגליים. הוא מספר, אני ראיתי את זה. נכנסתי אני, הוא עושה לי ככה - לא עוזר, עושה עם הידים – לא עוזר כלום. תגיד לי, מה יכול להיות?. ואז המרפא הזה שואל: תגיד לי, על מה אתה חושב כשאני עושה לך את זה?". "אני חושב על אלוקים". "אתה יכול דקה לחשוב על אלוקים?". אמר: "לא, אני לא יכול". "טוב, תן לי אני אנסה עוד פעם". ניסה - לא עובד. אמר: "תשמע, זה לא אין, לא יכול". אז הוא אמר: "זה עבודה זרה". הבין שזה עבודה זרה והלך.

עכשיו, שש שנים הבן אדם מתמודד עם עצמו: יש תרופה, יש תרופה. יש, אבל עבודה זרה. עכשיו תראה לך, בן אדם שבא להסית אותך, ובסוף הבן אדם גם לא השתכנע, אני לא מבין - אז למה צריכים שש מצוות? מילא בן אדם ששיכנע אותך והשתכנעת לעבודה זרה, נגיד. בן אדם רק שיכנע אותך, לא עשה כלום, ושש מצוות על הבן אדם הזה?

אתם יודעים, כמה שאבא יהיה רשע, מה שאבא יעשה בעולם, והבן שלו נמצא בבית הדין וצריכים עכשיו להלקות את האבא - בן לא יכול להלקות את האבא, לא משנה. זה מצווה להלקות, אבל אין מה לעשות - בן לא יכול להלקות את אבא שלו. לא משנה גם איזה עבירה האבא עשה... חוץ ממסית. אם האבא מסית, הבן יכול להלקות אותו. איך יכול להיות דבר כזה? מה הוא עשה? הוא ניסה, הוא ניסה לשכנע, הוא לא... בסוף הוא לא יצא כלום, הוא רק ניסה לשכנע אותך. איזו חומרה התורה מחמירה עליו! איזו חומרה! ממש מבהיל החומרה הזאת, רק מפני מה שבן אדם מנסה לשכנע אותך לעבוד עבודה זרה.

את אף אחד לא מחפשים להרוג אותו, את המסית מכמינים (מחביאים) לו עדים, ודואגים לחסל אותו. זה לא יכול להיות! הרי גם אם הבן אדם היה עובד בעצמו עבודה זרה, היה מצווה לאהוב אותו, והיה מצווה להציל אותו, ומצווה ללמד עליו זכות. אם הוא היה עובד עבודה זרה ממש! אז אם אני רק שיכנעתי אותך, לא עשית כלום בסוף, לא על שכן?

את השאלות האלו, כל השאלות האלו ביחד, שואל אותם רבי אהרון קוטלר ב"משנת רבי אהרון". הוא שואל את כל השאלות האלו, ומי שיתבונן בזה, ויתחיל לפתח את זה יותר, יראה שזו קושיה נוראה, נוראה. הקושיה באמת גדולה. יש שש מצוות, מצוות אתה יודע, ענקיות, וכולן בענין של מסית.

כותב רבי אהרון קוטלר יסוד לחיים שלנו: "באנו לעולם הזה רק לעשות טוב לשני". זו המטרה שלנו בחיים. המטרה שלנו בחיים – 'אני אמור לעשות טוב', טוב לכל אחד שנמצא, אני אמור להטיב איתו. ברגע שבן אדם ניסה לשכנע את השני לעשות לו רע, איבד את הזכות הזאת לחיות. פה בעולם הזה, למה בן אדם נברא בעולם? למה אתה חי? איך אני יכול להטיב לשני? זו המטרה שלי בחיים, להטיב לשני. ברגע שבן אדם את המטרה בחיים שלו פספס אותה, פספס, נגמר. זהו, אין לו כבר זכות קיום פה, כבר דואגים לחסל אותו. עד כדי כך כמה התורה מצפה מאיתנו שאנחנו באמת נשתדל לדאוג לטובה של השני.

אותו דבר היה גם כן עם יהודה ומשה רבנו. אתם יודעים, יהודה, אנחנו רק קוראים את זה ככה מלמעלה, אבל יהודה הודה על הסיפור שהיה עם תמר. זה סיפור מבהיל. כשאתה מתבונן, אם תכנס לתמונה הזאת כאילו שזה היית אתה, אתה אומר: "מה זה? איזה פחד זה!". אתה יושב בבית הדין, ואתה מוציא פסק דין: "הוציאוה ותישרף". אני מאמין, אתה יודע, על כל החדשות כולם דיברו על זה, כולם דיברו. זה לא צחוק, לא צחוק.

הגמרא מסתפקת, אם סנהדרין מוצאים פסק דין למיתה, פעם ב-70 שנה, האם זה נקרא שהסנהדרין "חבלנית", או שזה דרך ארץ. זה ספק עצום בגמרא, זה ספק, אבל פעם ב-20 שנה, 30 שנה, ברור שזו "חבלנית". אז אם יהודה פסק "הוציאוה ותישרף", זאת אומרת שהכל עבר, הכל היה מצוין: כל העדים, כל החקירות, כל הדרישות, הכל. "הוציאוה ותישרף". אני מאמין שכולם שאלו: "תגיד לי, איפה הפושע הזה?". זו אישה, אישה מסכנה שמישהו פיתה אותה, אני לא יודע מה עשה, ואיפה הפושע הזה? איפה הוא נעלם? כל אחד היום אמר: "אם אני תופס את הפושע הזה, אני גומר אותו". נכון או לא?

אני מאמין שגם כולם אמרו ליהודה: "רבי יהודה, איזה בן אדם אתה! האמת נר לרגליך, אתה לא רואה אף אחד במשפחה, אתה לא רואה כלום, אצלך זה פסק דין, אתה רואה את התורה, אתה רואה". אחרי כל הסיפור הזה, תאר לעצמך ככה, פתאום מתברר שמי זה הפושע פה באמת? זה יהודה. אתה יודע איזה פחד זה? אתה יודע איזה... וואו, זה לא ניתן לתיאור, לא ניתן... כמה שנתאר, לא ניתן לתיאור. שבן אדם, אתה יודע, עושה עסק, עושה רעש, ובסוף מתברר שהוא הפושע פה - זה פחד פחדים!

ויהודה אמר: "מוטב לי להישרף באש הבושה ולא להישרף באש הגיהינום". זה אש. ולכן כולנו נקראים "יהודים", על שם ההודאה הזו שהיתה. ההודאה הזו זה משהו ענק, ענק, ענק. ואף על פי כן, עצמותיו של יהודה היו מגולגלים בארון 40 שנה. פחד פחדים. רש"י כותב במקום: "40 שנה". פירוש - שהוא היה מת, וכל השבטים שלדן כאילו חיים, יהודה - הכל בלגן, הוא נחשב מת. צער גדול.

הרב שטיינמן היה אומר שאם בן אדם היה יודע מה זה הצער מהמיתה שלו עד הקבורה, שקוברים אותו, היה מעדיף לקחת כיסא לשבת ליד הקבר, איך שהוא מת, ליפול לתוך הקשר ויכסו אותו, רק שלא לעבור את הצער לפני שמכניסים אותו לתוך הקבר. זה צער גדול. אז זה צער של כמה שעות, צער של 40 שנה - 40 שנה, למה? כי הוא עשה נידוי בלי הפרה, הוא לא הפר אותו.

טוב, עכשיו צריך ללמד עליו זכות. מה הזכות שמשה רבנו מלמד זכות על יהודה? מה הזכות שלו? "ריבונו של עולם, תרחם על יהודה, למה? הוא גרם לראובן להודות". כשיהודה הודה, אז גם ראובן קיבל אומץ. עד עכשיו כולם ידעו שראובן 'בלבל יצועי אביו', ידעו כולם, אבל אף פעם ראובן לא דפק על הבימה ואמר "זה אני". הוא לא אמר את זה, את זה הוא לא אמר. וואי, הפעם ראובן קיבל אומץ והודה שהוא 'בלבל יצועי אביו'. זהו, זה מה שמשה רבנו אומר.

שואל רבנו לופיאן: "אני לא מבין אותך. מי גרם לראובן להודות? יהודה הודה. מה זה? זה מעשה זכות הכי גדול שיש פה על יהודה - זה עצמו שהוא הודה!". אומר רבנו לופיאן: "משה רבנו מדבר בשפה שלמעלה, לא בשפה פה. הוא צריך עכשיו לשכנע את אלוקים. במה אתה משכנע אותו? תגיד לי, מה יהודה עשה טוב לשני? זו השאלה. מה עשית טוב לשני? מה שאתה מספר, תשמע, הוא עשה דברים גדולים, זה יישר כח, אבל לא מספיק. העיקר - מה הוא עשה טוב לשני! זה מה חשוב אצל אלוקים, לכן 'הוא גרם לראובן להודות'. זה מספיק". זהו, כל האיברים שלו התחברו מיד, כל האיברים שלו.

איזה פחד פחדים זה, כל זה כדי ללמד אותנו שבשמיים מסתכלים עלינו שאנחנו נעשה דברים טובים אחד לשני.

יש לנו עוד מצווה אחת בתורה, זו אחת המצוות שלא היו ולא נבראו, אמנם בגמרא זה מחלוקת, אבל העולם תופס שזה לא היה ולא נברא. על איזה מצווה אנחנו מדברים - עיר הנידחת. בפרשה שלנו, פרשת עיר הנידחת, חז"ל אומרים לא הייתה ולא נבראה. למה לא הייתה ולא נבראה? מה הבעיה? כי בפרשה שלנו כתוב גם כן בתחילת הפרשה "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ואמר רבי אלעזר: "כל עיר הנידחת שיש בה מזוזה אחת, אינה נעשית עיר הנידחת". אם יש מזוזה אחת, כתוב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש". יוצא שצריך לשרוף גם את המזוזה. לא, אי אפשר לשרוף את המזוזה - "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

עכשיו בוא "נחיה" את הסיפור הזה עכשיו. יוצא שיש עיר נידחת. מה פירוש עיר נידחת? זה עיר שמהמעון של התינוקות עד הבית זקנים, כולם עובדים עבודה זרה. לא גויים, יהודים. כולם התקלקלו, כולם עובדים עבודה זרה. נו, מה הבעיה? אז תהרוג אותם! לא, יש שמה יש איזו מזוזה פסולה, אפילו מזוזה פסולה, גם כן, גם זה אותו דבר, אין נפקא מינה. אפילו חצי מזוזה, גם כן, הרי יש שם שם ה'.

אז מה עושים? לא עושים כלום - אין כאן דין של 'עיר נידחת'! (יש המשך לזה, אבל אני משאיר את זה ככה). אני לא מבין - אבל יש פה יש פה אלפים שצועקים "אין אלוקים"! יש פה אלפים צועקים, קטנים כגדולים, כולם צועקים "אין אלוקים!". ובורא עולם אומר: "לא משנה, יש פה שם השם אחד, תשאיר אותם. אין מה לעשות, שישארו, אין מה לעשות, אין מה לעשות, שישארו".

אבל יש איזה זוג, אתה יודע, שלא הכי מסתדרים. אי, זוג אחד, לא, אף אחד לא מכיר אותם. לא איזה זוג, אתה יודע, מגדולי ישראל. סתם איזה זוג, אתה יודע, אנשים, אף אחד לא מכיר אותם. והבעל קצת לא הסתדר עם אשתו, והוא לוקח אותה לכהן. ומה עושים שם? מוחקים את שם השם! מוחקים! כותבים פסוקים על קלף, שמים אותו במים, עד שנמחק הכתב, ומשקים את הסוטה.

אני לא מבין אותך - עיר נידחת, כולם פה צועקים "אין אלוקים", ואתה משאיר אותם, כאילו זה בסדר, מאחר ויש שם ה'. זוג שלא מכירים אותם בכלל, אף אחד לא ישמע עליהם – יש את הזוג הזה בעולם או אין אותו בעולם, אין נפקא מינה. ובורא עולם אומר לו: "תמחק שמות הוויה, תמחק". למה? יותר כואב לי, יותר כואב לי כשאין שלום בין אחד לשני ("שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים", שבת קטז.).

כל זה כדי ללמד אותנו שמה שלנו נראה לפעמים, וואי, תשמע, אם יהיה בבית שלום, נכון שזה כתוב כתוב בספרים, אבל זה לא רציני. נכון שצריך, בהחלט, אבל בכל זאת, מה אתה משווה את זה למשל להידור של התפילין? שיהיה הריבוע מושלם, אתה יודע. חוט אחד, ואריגה אחת, קלף אחד וסופר אחד, אתה יודע (באמת, שם יש כסף... וכשמדובר על כסף שומעים על זה הרבה). בדברים כאלה, זה נראה לנו הדברים הגדולים, אבל איפה השלום?

לא, בורא עולם בא פה ללמד אותנו: תדע לך, שלום יותר כואב לי. תראה את האלף אנשים שצועקים "אין אלוקים" - פחות כואב לי. שני אנשים שאין ביניהם שלום - כואב לי יותר. אז כשבן אדם נכנס הביתה והוא אומר "שבוע טוב", ככה אתה יודע, עם ניגון, עם ניגון של חיבה - איזו נחת זה לה'! אנחנו לא מבינים, אנחנו חושבים שאתה יודע, התרגלנו כל היום לחשוב איך אתה מתפלל, איך אתה לומד. בסדר, ודאי שזה דברים חשובים, אני לא מזלזל בזה. אבל יש דברים שאתה תדע, בורא עולם אומר לך מה חשוב לי, מה כואב לי, מה אני רוצה יותר. זה הדברים שבן אדם צריך לדעת, ולמדנו את זה מהפרשה שלנו – שלום יקר מאוד מאוד.

הכריזו היום על חודש 'אלול', אז אני אומר משהו בענין הזה שהנה מגיע חודש אלול. זה משל הרב אריה שכטר.

הרב אריה שכטר אומר שיש איזה כביש בחוץ לארץ, שם זו אוטוסטרדה שמונה נתיבים. אתה יכול לנסוע איך שאתה רוצה, וכמה שאתה צריך. תרביץ כמה שאתה רוצה, אבל זה מוגבל עד 150 קמ"ש. לא, לא יותר. נו, איך אני אדע? יש מצלמה בתחילת הכביש ויש מצלמה בסוף הכביש. אם מהתחלה שצילמו אותך עד שהגעת עבר 30 דקות, סימן שנסעת במהירות של 150 קמ"ש. הכביש הזה ב-150 קמ"ש, לוקח 30 דקות. אם עשית את זה ב-20 דקות, בטוח שהרבצת מהירות. זהו, נגמר, זהו, לא צריכים שום דבר. יש מצלמה בהתחלה, ומצלמה בסוף.

טוב, היה איזה אחד, אתה יודע, 'יהודי משלנו', הגיע למקום, אמר: וואי, "כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה", מתי יבוא לידי ואני ימלא את כל הסיבוב של הסקאלה של המד מהירות, אולי אפילו אקיף אותו פעמיים. ואם הוא בחור ישיבה - שלוש פעמים. אתה יודע, הבן אדם עשה, הרביץ מהירות, אתה יודע, גמר את הכביש בשתי דקות. שתי דקות!

אבל איך שהוא הגיע לפני סוף הכביש, הוא נזכר: וואי, יש מצלמה. עצר את האוטו לפני המצלמה, נסע על חמש קמ"ש, על שתי קמ"ש, נסע. הגיע אחרי 30 דקות, הגיע, צילמו אותו, הכל היה בסדר, הכל היה בסדר.

אומר הרב אריה שכטר: זה בדיוק אלול. כל השנה אנחנו בריצה, כל השנה אנחנו בריצה. מגיע אלול, זה כמו תזכורת, שים לב... בחודש תשרי יש מצלמה. מה עושים? אז עכשיו בחודש אלול, תאיט. תעצור, תעצור טיפה. בחודש אלול, תעצור, תתחיל לחשוב יותר רציני, התפילות יותר טובות, לימוד תורה יותר טוב, הבין אדם לחבירו יותר טוב, שלום בין אחד לשני שיהיה יותר טוב, אחד לשני.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.