ויגש תשפ"ד
להשתנות ולחשוב על השני!
שיעור 20
להשתנות ולחשוב על השני!
פרשת ויגש תשפ"ד
רעיונות מרכזיים
- חשיבות הדאגה לזולת: הרב מדגיש שעם ישראל נבנה משבטי יהודה ובנימין בזכות מסירותם לאחרים.
- השפעת המעשים על העתיד: מעשים טובים, במיוחד אלה הנעשים למען אחרים, יכולים להשפיע באופן משמעותי על עתידו של האדם.
- חשיבות ההשתנות והצמיחה האישית: הרב קורא למאזיניו להתחזק ולהשתנות, במיוחד בזמנים קשים.
- כוחו של ניסיון: עמידה בניסיונות היא בעלת ערך רב בעיני ה', לעתים אף יותר מתפילה או לימוד תורה.
- אהבת ה' לכל יהודי: גם אלה שהתרחקו מאוד, ה' אוהב אותם ומחפש דרכים להחזירם.
הסיפורים בשיעור
- "דמעות על הצוללת דקר"
הרב חיים שמולביץ, באמצע שיעור כללי בישיבה, עצר לפתע. "שמעתם על הצוללת דקר?" שאל את תלמידיו, "72 חיילים, והמצרים הטביעו אותה." ואז, ללא אזהרה, פרץ בבכי. למעלה משעה בכה הרב, משתתף בצערן של המשפחות השכולות. השיעור הסתיים, אך הלקח על חשיבות ההשתתפות בצער הזולת נחרט עמוק בלב התלמידים.
- "מבחן החסד של החתם סופר"
תלמידי החתם סופר ביקשו לראות את אליהו הנביא. יום אחד, קבצן מרופט הגיע לבית המדרש. חלק מהתלמידים התעלמו, אחרים לעגו, ומעטים הציעו עזרה. לאחר מכן, החתם סופר חשף: הקבצן היה אליהו הנביא. אלו שהתעלמו יהיו תלמידי חכמים אך לא מורי הוראה, המלגלגים יפרקו עול, ורק אלו שגילו חסד יזכו להיות מורי הוראה בישראל. הסיפור מלמד על כוחו של מעשה חסד אחד לעצב את עתידו של אדם.
- "שלוש המטמוניות של יוסף"
הרב ווזנר מפרש את שלוש המטמוניות שנתגלו בעולם דרך חייו של יוסף: הראשונה - יוסף עצמו, שצמח לגדולה דווקא בגלל קנאת אחיו. השנייה - העושר שצבר אך לא נהנה ממנו, כפי שלמד רבי הקדוש. והשלישית - כוח העמידה בניסיון, שקרע את ים סוף כשהגיע ארונו של יוסף. הרב ווזנר מלמד שעמידה בניסיון היא לעתים גדולה יותר מתפילה או לימוד תורה.
- "הפנצ'ר שהוביל לתשובה"
משפחה חרדית בדרכה לשבת באשדוד נתקעה בהרצליה עם פנצ'ר. איש חילוני, חרדי לשעבר, הציע להם להתארח בביתו. למרות החששות, הם הסכימו. השבת המיוחדת השפיעה עמוקות על המארח ועל אשתו הגויה. במוצאי שבת, האישה הביעה רצון להתגייר והאיש שקל לחזור בתשובה. הסיפור מדגים כיצד ה' מסובב סיבות, אפילו דרך פנצ'ר, כדי להחזיר בניו אליו, ומלמד על אהבתו הבלתי מסויגת לכל יהודי.
תמלול השיעור
שבת שלום שבוע טוב. עם ישראל הם רק שני שבטים היום. כל עם ישראל שיש לנו היום, זה שבט יהודה ושבט בנימין. אולי שבט יהודה זה שבט גדול באמת, אבל שבט בנימין... חסרים שבטים יותר טובים כביכול, חסרים שבטים יותר רציניים מאוד - שבט יששכר, שבט לוי. ובכל זאת, עם ישראל זה רק שני שבטים בלבד - שבט יהודה ושבט בנימין.
למה? כי בפרשה שלנו כתוב על שבט יהודה: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". היחיד שהיה מוכן לוותר על חיי העולם הזה שלו, וגם על חיי העולם הבא שלו, זה רק שבט יהודה. שבט יהודה זה השבט היחיד, הבן אדם היחיד שהיה מוכן לוותר על הכל כדי להחזיר לאבא את בנימין. הוא היחיד שהיה מוכן להתערב, היה מוכן לפספס את הכל, כל זה הוא לקח רק כדי שלאבא יהיה טוב, שלא יהיה צער לאבא. היה מוכן לעשות הכל.
על כזה בן אדם אומר בורא עולם: "מזה אני רוצה שיצא עם ישראל! מזה אני רוצה - אחד שאכפת לו מהשני. אני רוצה שעם ישראל יצא משבט שאכפת לו אחד מהשני".
והשבט השני זה שבט בנימין. כשיוסף פגש את בנימין, שאל אותו: "תגיד לי, יש לך ילדים?". אמר לו: "כן, יש לי עשרה ילדים". "איך קוראים להם?". התחיל להגיד לו כל מיני שמות. "תגיד לי, מאיפה השמות האלו יצאו לך? איזה שמות אלו? מאיפה המצאת אותם?". מה אמר לו? "כל זה על שם אחי שהיה בגולה. כל זה על שם אחי, שלמד תורה מפי אבי, שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו".
איזה כל זה, נתן שמות רק על זה שאני יכול להשתתף בצער של השני. אמר הקדוש ברוך הוא: "אם יש כאלו אנשים, שכל המהות של החיים שלהם זה רק איך אני יכול לחשוב על השני - מזה אני רוצה שעם ישראל יצא!".
בנוסף, בית המקדש איפה נבנה? בשבט בנימין ובשבט יהודה. אתה יודע איזה מקום מכפר את כל העוונות של עם ישראל? באיזה מקום מכפרים את כל העוונות? אלו שחשבו לעשות טוב לשני, אלו שחשבו להצטער בצרת השני, שם יבנה בית המקדש. בית המקדש נבנה במקום שאנשים חשבו אחד על השני.
זאת אומרת שכל מחילת העוונות שיש לנו, כל הקורבנות שהיו, זה היה רק בשביל אותם הרגעים שהיהודי היה מוכן למסור את כל כולו בשביל השני. פחד פחדים כמה בן אדם יכול לזכות לנצח נצחים, על זה שהוא חושב על השני. לנצח על זה שאכפת לו מהשני.
שנה אחת רב חיים שמולביץ מסר שיעור כללי בישיבה. ופתאום באמצע השיעור הוא אמר לבחורים: "שמעתם על הצוללת דקר? שמעתם עליה? היו שם 72 חיילים, והמצרים הטביעו את הצוללת הזאת. שמעתם?". עכשיו זה התפרסם, כך הוא אמר. והוא פרץ בבכי. למעלה משעה הוא בכה, ובזה הסתיים השיעור. באמצע השיעור פתאום הוא עצר, סיפר לבחורים על מה שהיה, ובכה שעה שלמה, רק כדי להשתתף בצער של המשפחות האלו, שהוא יכול להשתתף איתם.
סיפרנו את הסיפור הזה על החתם סופר, אתם מכירים אותו, סיפרנו אותו פעם אחת. אבל הוא שווה, זה סיפור חזק מאוד. התלמידים של החתם סופר ביקשו ממנו: "אנחנו רוצים לזכות לראות את אליהו הנביא!". וואו, איזה דבר גדול זה! אמר להם החתם סופר: "תמשיכו ללמוד כמו שאתם לומדים, אתם ברוך השם בעלייה גדולה, בעוד כמה זמן תזכו לראות את אליהו הנביא".
המשיכו ללמוד. "הרבי אמר שנזכה לאליהו הנביא". אפשר כח, למדו למדו. ויום אחד בבית המדרש הגיע איזה קבצן אחד. אנחנו לומדים, הגיע איזה קבצן אחד לבית מדרש, המראה שלו לא היה נראה טוב בכלל. והוא הגיע ככה, הקבוצה מספרת. בית המדרש התחלק לשלושה חלקים:
היה החלק הראשון, שלא עניין אותם בכלל. נכנס, יצא, הם שקועים בלימוד, לא אכפת להם מי נכנס מי יוצא, הם לומדים.
הקבוצה השנייה, אוי להם... הקבצן הזה הדליק אותם! הם נכנסו, אתה יודע, סחבו לו את הכובע מפה, זה סחב לו את זה מפה, זה לקח לו את זה. היה סיסו ושמחו שם, היה נחמד שהוא הגיע. היה שמח.
והיתה קבוצה שבאו לאותו קבצן, אמרו לו: "אתה רוצה אולי קפה? אולי תה? רוצה לשתות משהו? יש עוגיות". התייחסו לו בכבוד.
ככה היו שלוש קבוצות. זה נשאר בערך איזו חצי שעה הסיפור הזה. פתאום הגיע הרבי החתם סופר. איך שהגיע הרבי, כולם ישבו במקומות והתחילו ללמוד. ואז החתם סופר נכנס לאיזה חדר עם אותו קבצן, ולאחר כמה זמן הוא יצא לבד, בלי אף אחד.
ואז הוא עלה על הבימה ואמר: "אני רוצה להגיד לכם, ביקשתם לראות את אליהו הנביא. הוא הגיע! הקבצן הזה שבא היום, זה היה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו!
עכשיו אני רוצה להגיד לכם מה שאמר אליהו הנביא. הוא אמר ככה: 'אלו שלגו לו, וצחקו לו, וביזו אותו, כל אלו מהקבוצה הזאת - כולם יפרקו עול, לא ישאר מהם זכר'.
'אלו שלא התייחסו אליו בכלל, שבאו ולמדו, לא התייחסו בכלל - הם יהיו תלמידי חכמים, אבל מורי הוראה בישראל לא יהיו אף פעם'.
'אלו שהתייחסו אליי - 'בוא תשתה קפה, רוצה איזה משהו?' - אלו זכו כולם להיות מורי הוראה ישרים בישראל'".
סיפר אחד התלמידים: "ואני לא האמנתי לרבי שלי. למה? כי בתוך הקבוצה הזאת, של אלו שלא התייחסו לחתם סופר, שלא התייחסו לאותו קבצן, היו שם שני תלמידי חכמים אריות שבחבורה. אני זוכר את שמם - אחד מהם זה הרב פולק. בזמנם, אמרתי לא יכול להיות! כולנו היינו קטנים לידו, הוא היה הרי"ם של החבורה, יודע כל השו"ת בעל פה. לא יתכן שהוא לא יהיה ממשיך דרך! לא יכול להיות!".
ומה אני אגיד לכם? איפה שהוא שם את היד והוא רצה להיות איזה רב באיזה מקום, אנשים הורידו אותו בלי שום סיבה. וכל אלו שהתייחסו לאותו קבצן, כולם זכו להיות מורי הוראה ישרים בישראל.
היה המשך לסיפור, והרב פולק סיפר שכמה שניסה להיות רב באיזה מקום, וכמה שאנשים ראו את הגדולה שלו, הוא לא זכה לזה.
והבן שלו נהיה רב באיזו קהילה גדולה מאוד, ואחרי חודשיים הבן שלו נפטר פתאום. והוא הספיד את הבן שלו, ובהספד הוא סיפר את הסיפור הזה. הוא אמר: "אליהו הנביא כבר אמר שאני לא אזכה להיות מורה הוראה בישראל. לא אני, לא הילדים, לא אף אחד. למה? כי לא היה אכפת לי מהקבצן הזה".
זהו, זה כל הסיפור. יוצא שכל המשך הדרך, כל המשך ההצלחה של הבן אדם בחיים שלו, במה היא תלויה? רק בזה שאתה חושב על השני, שאכפת לך מהשני. אם אכפת לך מהשני - שם יש את כל ההצלחה של הבן אדם, שם יש את כל העלייה, שם יש את כל המשך הדרך. כל המשך הדרך של הבן אדם תלויה איפה? שאכפת לך מהשני.
ולכן אף אחד מהאנשים של השבטים לא זכו להקים עוד שבטים. אף אחד! נגיד אשתו של ראובן, היא לא זכתה להביא עוד שבטים. היחידה שזכתה להביא שבטים זו היתה אסנת, אשתו של יוסף. היא זכתה להביא שני שבטים - אפרים ומנשה.
איך יכול להיות? למה אף אחד מהשבטים, אף אחד מהאנשים של השבטים, לא זכו להקים עוד שבטים, רק אסנת? כותב המדרש, אתה יודע למה? כי באותו זמן שאשת פוטיפר העלילה על יוסף שהוא ככה וככה, מה שהוא עשה, אסנת היתה מאוד מגינה עליו. אפילו שאמא שלה כביכול איימה עליה שאם "את לא תשתקי, אני אעשה לך כמו שאני עושה ליוסף". והיא לא היתה מוכנה, היא הלכה באש ובמים רק כדי לעשות טוב, שיוסף יצא נקי מכל הסיפור הזה.
מי שהיה אכפת לו מהשני, בורא עולם מזכה אותו שגם הוא יזכה להביא שני שבטים בעם ישראל. זכתה להביא אסנת שני שבטים בעם ישראל. כל זה כדי ללמד אותנו כמה אנחנו צריכים להיות נושאים בעול אחד עם השני.
כמה יש אנשים שהם לא נמצאים בבית שלהם תקופה ארוכה. הכולל בקריית שמונה נסגר, יש שם מלא אברכים. יש שם כולל של הרב נבנצל, יש שם כולל של אור החיים, יש שם מלא כוללים. הכל נסגר. ואנחנו צריכים להיות נושאים בעול אחד עם השני. לפחות להתפלל, לפחות שיהיה לך תפילה מכל הלב.
אני זוכר שלפני 20 שנה היינו אצל הרב יעקב חיים סופר שליט"א, ישיבת כף החיים. אז הישיבה היתה שם, והוא סיפר שמי שרוצה להצליח בחיים שלו, להתפלל יום יום על הצלחה בתורה.
אז אני זוכר שבסוף, אחרי שהוא סיים, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "הרב, מתי להתפלל? מתי?". אז הוא אומר: "אין כזה מתי, כל הזמן. וכתוב בספרים", ככה הוא אמר, "אני לא מכיר את הספרים האלו, אבל אם הוא אמר..." הוא גאון גדול, העובדה שהחזון איש אמר עליו שהוא פחד רק ממנו, הוא גאון גדול. אז הוא אמר, אז הוא אמר: "ראיתי כתוב בספרים, שכשאתה מתפלל מתחת כיפת השמיים, התפילה מתקבלת יותר מהר". כך הוא אמר.
אז הוא אומר: "אתה כבר הולך בדרך? תתפלל בדרך! כשאתה בדרך, תתפלל". כמה אנחנו צריכים להתפלל אחד על השני! כמה צריכים להתפלל, לחשוב על אלו החיילים שהולכים להילחם. צער גדול, צער נורא, אי אפשר לתאר. אנשים שלא יכולים לישון מהפחד שיש להם. מי יודע מתי יגיע הטלפון הזה, השם ירחם. כמה צריכים להתפלל, להיות נושאים בעול!
בנוסף, ביום שישי היה צום של עשרה בטבת. מה היה? התחיל המצור. אני לא מבין - אתה רואה את כל הערבים מסביבך, כבר את כל הנבואות רואים מסביבך. מה, אף אחד לא חזר בתשובה? איך יכול להיות? איך יכול להיות שבסוף בורא עולם החריב את בית המקדש? הגיע יו"ד בטבת, נבקעה העיר. אני לא מבין - מה, אתה לא רואה את כולם מסביבך? מה, לא חשבת לעצמך שיום אחד זה יגיע?
איך יכול להיות? אלא מה, חייב להגיד שבאמת לא השתנינו. באמת לא היה שום שינוי. אנשים התרגלו למצב שיש, התרגלו למצב.
אנחנו בדיוק אותו דבר. כולנו מוקפים אויבים מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, מכל מקום. מישהו מרגיש איזה שינוי בתפילה שלו? תשמע, אתה מרגיש שהתפילה שלך השתנתה משמחת תורה עד היום? הרגשת שהלימוד תורה שלך יותר טוב?
אני ברוך השם לומד יותר רציני עכשיו, יותר רצוף, לומד יותר לעומק, חוזר על החומר יותר, משנן יותר את החומר. מישהו מרגיש שהזמן שלו מנוצל יותר? ברוך השם, הזמן. בשמחת תורה קיבלתי על עצמי להתחזק שהזמן שלי יהיה יותר מנוצל.
ולפעמים אתה יכול לראות, אתה מסתכל, תגיד לי - במה השתנית? כלום. סוחבים. מה, אתה לא רואה אנשים מתים? כמה מתו בשמחת תורה? כמה נרצחו שם? וכמה, מי יודע, איזו מלחמה יכולה לפרוץ בן רגע? השם ירחם עלינו! ואנחנו, אתה יודע, סוחבים.
ופתאום אנחנו חושבים: "טוב, צרתם עליהם. הם לא חזרו בתשובה". מה, הם לא ראו? היום כולם רואים, שומעים את הבומים, הכל. ואתה, שהלימוד תורה יותר טוב? שהתפילה תהיה יותר טובה? שהבין אדם לחברו שלך יהיה יותר טוב? אין את זה.
פתאום אתה מרגיש כאילו כל יום נוסעים, אתה יודע, זורמים. זה אסור שיהיה דבר כזה! כל אחד מאיתנו חייב להתחזק. ותדעו לכם שגם חיזוק קטן מאוד, אחד ברצינות, משנה לבן אדם את כל המהות שלו.
בן אדם חושב: "אני חייב להשתנות כל כולי כדי להיות מישהו אחר". זה לא נכון! גם אם תיקח לעצמך חיזוק אחד בלבד, אבל שתיקח אותו ברצינות, החיזוק הזה משנה את כל המהות של הבן אדם.
וכל אחד יראה, לא משנה במה, בברכה אחת. שברכה אחת מתוך ה-18 תהיה ברכה טובה. אתה כבר מרגיש שינוי בלימוד תורה, אוטומטית מרגיש שינוי בלימוד תורה. כל אחד מאיתנו חייב באמת להרגיש את השינוי הגדול שיש.
חז"ל אומרים במסכת פסחים, אני מסיים. בפרשה שלנו מופיע שיוסף אסף את כל הכסף של כל העולם. חז"ל אומרים: "שלוש מטמוניות נתגלו בעולם. אחד לקח אותם קורח". עכשיו קורח שלקח, אז המדרש כותב 300 פרדות רק להרים את המפתחות. איזה סכום זה צריך להיות, משהו אתה יודע, אוצרות! כי אם יוסף אסף את כל הכסף מכל העולם, זה צריך להיות סכומים אדירים שאי אפשר לתאר אותם.
סכום שני נתגלה לאנטונינוס, וזה עבר גם לרבי הקדוש. וסכום שלישי, החלק השלישי, יתגלה לצדיקים לעתיד לבוא.
שואל הרב ווזנר: "תגיד לי, ומה צדיקים לעתיד לבוא יעשו בכסף הזה? מה יעשו בזה, יקנו שוקולדים? צדיקים, בסדר, קורח עשה מה שעשה, אנטונינוס גם עשה. צדיקים לעתיד לבוא, מה יעשו בכסף הזה? תגיד לי, מה יעשו?".
אומר הרב ווזנר: "בחיים של יוסף הצדיק נתגלו שלוש מטמוניות. מטמון ראשון זה יוסף. איך הוא גדל? כשיוסף הגיע לאחים שלו, מה הוא אמר להם? 'אתם יודעים, חלמתי שאתם תשתחוו לי'. אם היו אומרים לו 'יישר כח, כל הכבוד יוסקה, אתה בחור לעניין, תמשיך לחלום טוב, מודים לך על הכל, אתה אחלה בחור, תמשיך לחלום' - מה היה קורה? לא היה קורה כלום! מה נשאר, יוסקה? לא קורה כלום".
בזה שהם חשבו איך לרמוס אותו, "אנחנו נחנך את בעל החלומות הזה, מה הוא חשב לעצמו?" - מזה יצא מלך על כל העולם! מזה יצא. זה מה שקורח בדיוק רצה לעשות. מה קורח היה צריך לעשות? כל מה שמשה רבנו אומר זו המצאה של משה רבנו.
מה קרה בסוף? משה רבנו גדל פי עשר! בסוף הכל התברר שמשה אמת ותורתו אמת, ואנחנו עבדיו. הכל אמת.
עכשיו, זה מה שהיה. המדרש כותב: "יוסף לא השאיר לבניו אפילו חמש פרוטות, כלום לא השאיר לבניו". וזה מה שהתגלה לרבי הקדוש. רבי הקדוש, עם כל העשירות שלו, מה בסוף? רבי אמר "זקפתי עשר אצבעותיי, ולא נהניתי מהעולם הזה אפילו באצבע הקטנה שלי". זה הוא למד ממי? מיוסף הצדיק.
והצדיקים לעתיד לבוא לומדים את המטמון השלישי. עם ישראל, עם משה ואהרון וכל עם ישראל, עומדים בים, פיקוח נפש. המצרים מאחוריהם, פחד פחדים. משה רבנו לא עוזר, אהרון לא עוזר, תפילות לא עוזרות, שום דבר לא עוזר.
מתי פתאום נקרע הים? כשהגיע ארונו של יוסף. ישר נס מפני הנס. ישר נקרע הים. זה הצדיקים לעתיד לבוא.
אומר הרב ווזנר: "לומדים משם, שכשבן אדם עומד בניסיונות, זה יותר גדול ממשה רבנו, יותר גדול מאהרון, יותר גדול מהתפילה שתתפלל. יותר גדול - יש דברים גדולים מאוד! מתי? כשבן אדם עומד בניסיונות ויודע שיש לו ניסיון והוא עומד בזה חזק. זה השכר שמתגלה לעתיד לבוא. שכל השכר שתקבל למעלה בשמיים, כל מה שאתה מכיר מהתפילות, מלימוד התורה שאתה לומד, זה יהיה קטן לעומת הרגעים האלו שעמדת בניסיון. זה יהיה קטן לעומת הרגעים האלו".
אני מסיים בסיפור אחד, זה סיפור שקרה לפני שבועיים, בגלל זה אני אספר אותו עכשיו. סיפר איזה יהודי אחד, שמשפחה שלמה מחיפה, הבת הנשואה שלהם הזמינה אותם לשבת אצלם באשדוד. עכשיו, הם זוג הורים ועוד שישה ילדים. אמרו "אנחנו עכשיו ניפול על איזה זוג צעיר שמונה נפשות?". אז כבר אמא הכינה את כל האוכל, אמרה לבת "אוכל עליי, את תכיני לי כמה דברים, אבל כל האוכל אני מכינה, ואנחנו נבוא עם האוטו".
הכל הסתדר. אמא הביאה גם פלטה, גם מיחם, מה שצריך להביא היא הביאה הכל. הם יום שישי, פרשת וישב, נר שני של חנוכה, נוסעים. נוסעים, הגיעו להרצליה - הגלגל התפוצץ. הם מנסים לפתוח את הגלגל, אין להם כלים לפתוח את הגלגל. התקשרו לידידים, הגיעו שישה אנשים ידידים. מנסים פה, מנסים שם, הגלגל לא נפתח. שום אחד לא מצליח לפתוח.
הם מתקשרים: "תעשו טובה, אנחנו צריכים להגיע לאשדוד!". הגיע איזה בן אדם מידידים, בן אדם חילוני גמור. אמר: "מה הבעיה?". הוא ראה את הבעיה, היה לו איזה מכשיר מיוחד, בא לפתוח, ותוך דקה החליף גלגל, סידר הכל. הכל היה בסדר.
אבל הם מסתכלים - חצי שעה עוד שקיעה. מתקשר לרב שלהם: "הרב, מה אנחנו עושים?". אמר להם הרב: "זה מה שעושים - כנסו להרצליה, תתפללו באחת הדלתות, תבקשו לשמור שבת. זה לא פיקוח נפש לנסוע לאשדוד, לא פיקוח נפש. תיכנסו לאחת הדלתות, תבקשו אם אפשר להתארח".
הבן אדם הזה, החילוני, שומע את השיחה. אומר להם: "מה הבעיה? תבוא, תתארח אצלי!". "אצלך? מה יש שם?". אומר: "תראה, אני אספר לך מה שהיה. אני חרדי לשעבר, אני יודע את כל ההלכות של החרדים. אל תדאג, אני מכיר את ההלכות. אומר לי 'אבל מה עם הכשרות?'. אל תדאג, אני קונה כשר! אני לא קונה בד"ץ, אבל אני קונה כשר. תבוא אצלי!".
טוב, הוא מתקשר לרב שלו, אומר לו: "הרב, תגיד, אני אלך לשמור שבת אצל איזה בן אדם שאשתו גויה?". "אין לך מה לעשות, רק שם".
אומר לו הבן אדם: "תשמע, תבוא אליי, מה אכפת לך, תבוא!". טוב, לא היה לו נעים. הגיע, עכשיו ברוך השם יש את כל האוכל באוטו, את כל האוכל שהכינו. שמו את הפלטה והכינו את כל האוכל. יצאו להתפלל.
אומר: "תשמע, אני כבר שנים לא מתפלל". אומר לו הבן אדם: "אדוני, עכשיו נרות חנוכה, הדלקתם לי בבית נרות חנוכה ונרות שבת, פעם ראשונה שאני מדליק נרות שבת ונרות חנוכה. אני בא לבית כנסת!". הוא בא לבית כנסת, איזה שירי שבת שרו.
אחר כך, במוצאי שבת, הגויה אומרת לו: "אתה לא מתבייש? כזו שבת טובה יש לך, יהודים, ואתה משאיר אותי גויה? איך יכול להיות, שבת כזו טובה, איזה כיף עבר עליי! איזה כיף עבר שבת! אני רוצה להתגייר, להיות כמו היהודים האלו. אני לא רוצה משהו אחר, אני רוצה שגם אתה תחזור להיות כמו היהודים האלו".
אומר הבן אדם: "תשמע, הבן אדם הזה ירד למטה, מה זה למטה - יותר מדי למטה! התחתן עם גויה. אתה חושב שבורא עולם שכח אותו? לא שכח אותו! בורא עולם דאג לעשות פנצ'ר בגלגל, לקחת משפחה חרדית, להביא אותם בשבת לשם, רק כדי לרומם אותו".
אז הוא אמר: "אם יש איזה יהודי אחד שחושב שבורא עולם לא אוהב אותו, זה הסיפור שילמד אותו עד כמה אלוקים אוהב כל אחד ואחד מאיתנו. גם אם התרחקת הכי הרבה, אלוקים באמת אוהב כל אחד ואחד מאיתנו".
ואנחנו נלמד להתפלל אחד על השני, לחשוב על השני, להתחזק, להרגיש בעצמנו שינוי. שכל אחד ירגיש בעצמו, באמת "אני מרגיש שהשתניתי!".
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.