שיעור 22

תתפלל עוד תפילה אחת

פרשת שמות תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

המשיח קרוב להגיע, כפי שמרמז הסיפור על חלומו של המשגיח מישיבת ליקווד. לכן עלינו להשתפר במעשים כדי להיות ראויים לבואו.

תפילה היא כלי רב עוצמה שיכולה להציל אדם גם ממצבים קשים ביותר, כפי שמלמד הסיפור על החייל הפצוע שניצל בזכות תפילה נרגשת. כדאי להתחזק בה בימי השובבי"ם.

ההשגחה הפרטית פועלת גם כשלא רואים זאת מיד, וה' רוצה שנתמיד בתפילה גם כשלא נענים באופן מידי. עצם התפילה מקרבת את האדם לה'.

משה רבנו זכה לגדולתו בזכות השתתפותו בצערם של עם ישראל. כשאנו מרגישים אכפתיות ומתפללים על הזולת, אנו זוכים לסייעתא דשמיא בכל התחומים.

בשמים הדבר החשוב ביותר הוא מה שעשינו למען הזולת, כפי שרואים אצל שפרה ופועה שתוארו על שם העזרה שהגישו לאחרים.

שלום בית מוריד שפע וסיעתא דשמיא לעולם כולו, ולכן החזון איש הכריז שהציבור מחויב לדאוג שחתן יהיה פנוי לביתו בשנה הראשונה לנישואיו.

לפעמים מילה טובה ותשומת לב לזולת יכולה להציל חיים ממש, כמו במקרה של הבחור שתכנן להתאבד ובזכות יחס אישי מראש ישיבה חזר בתשובה.

המסר המרכזי הוא שבתקופה זו חשוב מאוד להתחזק בתפילה, באכפתיות ובעשיית חסד עם הזולת. מעשים אלו מקרבים את הגאולה ומורידים שפע וברכה לעולם.

הסיפורים בשיעור

כותרת: חלום המשגיח מליקווד על ביאת המשיח

המשגיח מישיבת ליקווד חלם שהרב אהרון קוטלר ביקש ממנו להמשיך בתפקידו עד ביאת המשיח, תמורת ריפוי אשתו החולה. 20 שנה לאחר החלום נפטר המשגיח, מה שמרמז שהמשיח קרוב.

כותרת: החייל הפצוע שניצל בזכות תפילה

חייל נפצע אנושות בקרב ונחשב כמת. חברו התפלל עליו בדמעות ליד מיטתו, והוא התעורר באורח נס. החייל סיפר שחש את עצמו קבור תחת גופות, וכל תפילה הרימה אותו מעט, עד שהתפילה הנרגשת האחרונה הצילה אותו.

כותרת: החולה שריפאה את 18 המתפללים עליה

אישה חולת קורונה ששרדה בנס, הזמינה למסיבת ההודיה רק את 18 האנשים שהתפללו עליה, למרות שלא הכירו אותה. היא טענה שבזכותם בוטל גזר דינה למות.

כותרת: הבחור שניצל מהתאבדות בזכות ראש הישיבה

בחור חילוני החליט לקפוץ מהגג ולהתאבד, כי הרגיש שלאף אחד לא אכפת ממנו. באותו יום נתקל בו בטעות ראש ישיבה ברחוב, והזמין אותו לארוחת בוקר כפיצוי. תשומת הלב הזו גרמה לו לשנות את דעתו, והוא חזר בתשובה ונישא כדת משה וישראל.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. השבוע נפטר המשגיח של ישיבת ליקווד, הרב מתתיהו סלמון. לפני 20 שנה אשתו חלתה מאוד מאוד, המצב היה ממש חמור מאוד. אחר כך, ברוך השם, בדרך נס עברה, ועשו בישיבת ליקווד מסיבת הודיה. אז המשגיח דיבר, ובאמצע השיחה אמר: "אני רוצה לספר לכם חלום שחלמתי".

הוא אמר שכשאשתו חלתה מאוד והוא היה איתה בבית חולים, הוא נרדם וחלם את הרב אהרון קוטלר. הרב אהרון קוטלר אומר לו: "אני אפעל מאוד בשמיים, אני אפעל מאוד בשמיים שאשתך בעזרת השם תבריא ותאריך ימים, אבל בתנאי אחד - שתבטיח לי פה עכשיו שתישאר המשגיח של הישיבה". ככה ביקש ממנו הרב אהרון קוטלר, והוא בחלום הבטיח לו שהוא יהיה משגיח בישיבה.

הרב קוטלר אמר לו: "אני רוצה שתהיה משגיח בישיבה עד שיבוא המשיח". ככה זה היה הלשון. ואז הוא אמר: "הרב קוטלר לא אמר לי שאני אהיה משגיח בישיבה 10 שנים, 20 שנה, 30 שנה. הוא לא אמר לי זמן. הוא אמר לי שאני אהיה משגיח בישיבה עד שיבוא המשיח". כך הוא אמר. אז הוא אמר: "אני לא צעיר. אז אם הרב קוטלר אמר עד שיבוא המשיח, אז המשיח קרוב". ככה הוא אמר מאז.

עברו 20 שנה מהחלום הזה, והשבוע, יום שלישי או רביעי, המשגיח נפטר. ואז מה זה אומר? זה אומר שאנחנו קרובים למשיח. מה זה מחייב מאיתנו? דווקא שאנחנו צריכים לשפר את המעשים שלנו, שחס ושלום אם המשיח יבוא ויתפוס אותנו על חם, איזה לא נעים זה יהיה.

זה לא הולך שהמשיח יבוא ויחלק צ'קים, זה לא עובד ככה. לכן אם אנחנו אומרים שאנחנו קרובים למשיח, זאת אומרת שאנחנו צריכים לאט לאט להתחיל לשפר את המעשים שלנו, שכל מעשה שנעשה יהיה מעשה ראוי, שלא נתבייש.

וזה מה ששלמה המלך אמר כשרצה לחזק את העם, כמו שכותב בעל מסילת ישרים. שלמה המלך אמר: "יבואו ימים שאין בהם חפץ, ימים בלי טעם ובלי ריח". איזה ימים אלו? ימות המשיח. בימות המשיח אין זכות ולא חובה, אין טעם ולא ריח.

לכן שלמה המלך הבין שבזה הוא יכול לחזק את האנשים - בוא עכשיו שיש לך זמן, שאתה עכשיו מתעלה, יש לך זמן להתחזק, עכשיו זה הזמן להתעורר. זה דבר ראשון.

דבר שני, שמעתי גם השבוע מהרב שלמה לוינשטיין שהוא סיפר סיפור שקרה השבוע. אני אומר לכם סיפור נורא ונפלא, חיזוק גדול מאוד בשבילנו. בזמנו, לפני שלושה חודשים כשפרצה המלחמה, סיפרתי לכם עד כמה צריך להשתתף בצער של ההורים.

אז הוא אמר שאחותו סיפרה לו שהבת שלה שלחה לה בוואטסאפ בשעה 3:30 בלילה: "אמא, אם את ערה תחזירי אליי עכשיו". האמא הייתה ישנה, אבל התעוררה וראתה את ההודעה בוואטסאפ מהבת שלה.

אז היא שלחה לה: "אמא, אני התעוררתי. אם את צריכה משהו תתקשרי אליי". אז האמא התקשרה אליה, ואז היא אומרת לה: "מה את עושה בשעה כזאת בבוקר, מה את לא ישנה?".

היא אומרת לה: "אמא, איך אני יכולה לישון? יש לי שלושה ילדים נלחמים בעזה. אני לא יכולה לישון, אני רוצה לישון אבל לא יכולה". זה הרב שלמה לוינשטיין סיפר.

השבוע סיפר סיפור נוסף. אותם חיילים קיבלו חופשה לשבת וחזרו הביתה. ביום חמישי הוא פגש את החיילים שלו, והם סיפרו לו סיפור נפלא ונורא עד מאוד.

הם אמרו ככה: "כשנלחמנו לפני איזה שבועיים שלושה, ארבו לנו ושמו לנו איזה מטען, ואחד החברים שלנו קיבל את המטען והיה פצוע מאוד קשה. שמענו שהוא בבית חולים, מורדם ומונשם. אני (אחד החיילים) ביקשתי ללכת לבקר את החבר שלי.

לא רציתי ללכת הביתה, אני רוצה שתתנו לי כמה שעות לרוץ לבית חולים לבקר את החבר ולחזור". אישרו לו איזה 12 שעות והוא יצא. הגיע לפנות בוקר לבית חולים, הוא לא זוכר בדיוק איזה בית חולים וכו', אבל הגיע.

הוא רואה את החבר שלו מורדם ומונשם, וגם קטעו לו את שתי הרגליים, ה' ירחם. "היתה זו תפילת שחרית לפני הנץ. לקחתי טלית ותפילין, ביקשתי ממישהו שיביא לו ציצית, והתפללתי מכל הלב כשפתחתי את החדר שלו,

מכל הלב התפללתי. באמצע התפילה אני רואה את החבר שלי מזיז את הראש ימינה ושמאלה. אני אומר לעצמי, לא יכול להיות, הוא מורדם, בן אדם מורדם לא זז. גם מונשם, לא יכול להיות שהוא זז. סיימתי את התפילה ויצאתי.

האמא של החייל הגיעה, ואז היא אומרת שהרופאים אמרו שיש איזו תזוזה בגוף, הם רוצים להעיר אותו. באמת, נשארנו שם ואחרי איזו שעה הוא התעורר. שלחתי מיד לכל החברים: מי שנמצא באזור, תבוא לבקר. הגיעו כל החברים לבקר, והחייל בעצמו סיפר מה

שהיה. הוא אמר: אני לא יודע אם זה היה בשעת הפציעה עצמה או בזמן שהייתי מורדם ומונשם. הוא לא זוכר מתי זה היה. הוא אמר שהוא מרגיש כאילו הוא חולם שהוא נמצא בתוך איזה בור ענק, כולו מלא גופות. "המקום הזה", כך הוא אמר, "נקרא גיא צלמוות. כולו מלא גופות.

אני עכשיו חצי ער, רוצה להתרומם, אבל מעליי מאות גופות, לא יכול להתעורר, אני לא יכול לקום. אבל אני מרגיש שכל תפילה שמתפללים עליי, מרימים אותי עוד ועוד. כל תפילה מרימה אותי למעלה. והתפילה האחרונה, של מי שהתפלל פה

מכל הלב ובכה, הוציאה אותי מכל הבור". ככה הוא אמר. ואז הוא התעורר. אומר הרב שלמה לוינשטיין: "זה שמעתי חיים שלי, ביום חמישי הוא סיפר את זה".

אז הוא אומר: "תראה, חייל שנלחם, הוא רואה מה שהוא עושה. זה שעומד בתצפית, גם רואה מה שהוא עושה. זה שעומד בזחל"ם, גם רואה מה שהוא עושה. אבל זה שמתפלל לא רואה מה שהוא עושה.

שלחו לנו עכשיו משמיים מסר: תדע לך, התפילה שלך פועלת מאוד מאוד. התפילה שלך פועלת מאוד. שלחו מסר משמיים שתדע - אל תתייאש, תתפלל. אתה מרגיש שאתה לא עושה? אתה עושה מאוד הרבה, רק לא

רואים את זה. אבל אתה פועל מאוד". לכן הוא אומר: "חייב כל הזמן להתפלל".

אותו סיפור היה גם לפני שנתיים וחצי בקורונה, על איזו אישה אחת. ראיתי את זה מפורסם אצל הרב זמיר כהן, וגם פה. אצל הרב זמיר פרסמו את זה. היתה איזו אישה אחת שהיתה מורדמת ומונשמת בקורונה, וברוך השם, אחרי שהבריאה, ביקשה מבעלה שיזמין למסיבת ההודיה שלה 18 אנשים, ונקבה בשמותיהם.

היא לא רצתה שיזמין את כל מי שבא, אלא 18 אנשים אלו ואלו. היא אמרה, למה? כי כבר גזרו עליה בשמיים למות, וה-18 אנשים האלו התפללו, ובזכות התפילות שלהם,

שהם לא מכירים אותה אפילו, התפללו והצליחו להתפלל, ובזכותם היא ירדה למטה. לכן היא רוצה שיזמין דווקא את אותם 18 אנשים. פלא פלאים, תפילה פועלת ישועות לא כדרך הטבע.

הניסיון הוא שאתה לא רואה מה אתה עושה. זהו הניסיון, שבן אדם לא רואה מה הוא עושה, אבל חייב להתפלל, חייב להתפלל.

אנחנו מכירים את המדרש, מה שהגמרא אומרת: "כי טוב יום אחד בחצריך מאלף, בחרתי הסתופף בבית אלוהי". טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה יותר מאלף עולות ששלמה בנך עתיד להקריב. אבל המדרש רבה כותב בלשון אחרת: "טוב לי תפילה אחת שאתה מתפלל יותר מאלף עולות ששלמה בנך מקריב".

תפילה אחת שבן אדם מתפלל, איזה פועל ישועות! פועל ישועות! תפילה אחת.

לכן כל אחד ואחד מאיתנו, בתוך ימי השובבי"ם, כתבו בספרים שיש שני דברים שצריכים להתחזק בהם: אחד זה לימוד תורה, והשני זה תפילה. תפילה - עצם התפילה של אדם מביאה ישועות לבן אדם, מטהרת אותו, מקדשת אותו, מקרבת אותו לבוראו.

ככל שבן אדם מתפלל יותר, הוא יותר מרגיש קרבת אלוקים. כל המהות של התפילה - אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. כמה פעמים עד שייענה? מה העניין? העניין הוא, שכשבן אדם מתפלל ולא נענה, הוא עדיין מרגיש "כוחי ועוצם ידי", עדיין "אני יכול להסתדר בלי אלוקים". תחזור, תתפלל עוד

פעם, תתפלל עוד פעם, תתפלל עד שתרגיש שרק אלוקים יכול לעזור.

כמו הסיפור המפורסם שהיה לפני 100 שנה, מובא ב"ירושלים של מעלה". הרב וולך, זה שהקים את בית החולים "שערי צדק", פעם הגיעה אליו איזו אישה כופרת אחת משמאל. היא באה לחדר הלידה, אז הוא אמר לה: "תגידי בעזרת השם שאת יולדת בשלום". אז היא אמרה: "איזה השם? מה השם? אין השם!".

אז הרב וולך שאל אותה: "במה את מאמינה?". היא אמרה: "אני מאמינה בטבע". "למה בטבע?". "כי בטבע הכל מסודר". הרב וולך נתן פקודה שאף אחת מהחיות לא תתקרב אליה.

עכשיו יש לה צירים, התחילה לצעוק: "הטבע, תעזור לי! הטבע, כואב לי!". צועקת "הטבע, הטבע...". אמר הרב וולך: "אין, אף אחד לא מתקרב אליה". עד שבסוף פתאום צעקה: "אלוקים, תעזור לי!". אמר לה הרב וולך: "הגיעו הצירים, זהו, הגיעה הלידה".

לכן, בן אדם, התפלל עוד פעם. מה אתה מרוויח? אתה עוד חי, אתה עוד חי בטבע. אם אתה מרגיש שאתה לא נענה, אתה חי עדיין בטבע. תחזור עוד פעם ועוד פעם, עד שתרגיש שאלוקים עוזר. רק הוא עוזר. וזו המהות שעכשיו בימי השובבי"ם, להתחזק מאוד מאוד בעניין של תפילה.

גם בפרשה שלנו כותב ב"שערי קדושה" של רבי חיים ויטאל, שלא זכה משה רבנו לכל הגדלות שלו אלא על ידי שהיה משתתף בצערם של

ישראל. משה רבנו, אתה יודע מה זה משה רבנו? אתה יודע כמה תורה הוא למד, כמה קדושה היתה במשה רבנו? כל זה שאתה מכיר במשה רבנו, הוא לא זכה לזה רק על ידי שהיה משתתף בצערם של ישראל, "וירא בסבלותם", "מי יתן מותי תחתיהם".

הוא עבר, יכל להרגיש "משה לא", אבל הוא הלך והיה משתתף בצער של עם ישראל. לא זכה משה רבנו לכל הגדלות שלו אלא בזכות זה.

אם אתה רוצה לזכות, אתה עכשיו לומד מסכת בבא מציעא, קידושין, ברכות, מה שאתה לומד, משה רבנו אומר לך: אתה רוצה סייעתא דשמיא? בן אדם רוצה סייעתא דשמיא בלימודים שלו? אז תדע, שמשה רבנו, עם כל הגדלות שלו, הוא לא

זכה לזה אלא על ידי שהיה משתתף בצער של השני, שהיה אכפת לו מהשני.

כשאכפת לך מהשני, נותן לך סייעתא דשמיא, פותח לך את השערים להבין את הסוגיות. הכל כשבן אדם מתקדש, הכל נובע מאיפה? מאיפה בורא עולם שופך על הבן אדם סייעתא דשמיא? על זה שאכפת לו מהשני. כשאכפת לך מהשני, אוטומטית בורא עולם שופך עליך הצלחה לא כדרך הטבע.

וזה משה רבנו - כך מעיד רבי חיים ויטאל, שזו הזכות שהיתה למשה רבנו. ולכן גם מביא הרב וולבה - תחילתו של משה רבנו "וירא בסבלותם", וסופו "מזרעה לרוצחים". ביום האחרון של משה רבנו, מה הוא עושה? מקים ערי מקלט. למי ערי מקלט? לאנשים שאתה יודע, מסכנים, רצחו בלי

כוונה, איזה צער נורא זה. וזה תחילתו של משה רבנו, וזה סופו של משה רבנו. הכל חשב איך אני יכול לעשות למען אחרים.

עכשיו, שלא יחשוב בן אדם: אז כל הזמן אני אתן למען אחרים, מתי אני אלמד? הפוך! רק שיהיה אכפת לך מהשני, רק שיהיה אכפת לך, בלי שתיתן, אבל שיהיה אכפת לך מכל הלב - זה כבר נותן לך הצלחה בלימוד שאתה לומד, פרייה ורבייה שאי אפשר לתאר אותה.

וזה עובדיה, אני לא יודע אם יש בן אדם בעולם שאהב את עם ישראל כמו עובדיה. כמה היה בוכה בצרתם, כמה היה אוהב את עם ישראל, כמה היה אוהב כל אחד

ואחד מאיתנו. ואתה שואל איך הוא גדל כזה? זה בדיוק מה שאומר רבי חיים ויטאל - כל הזכות של הבן אדם בזה שיהיה אכפת לו מהשני.

בפרשה שלנו גם כן מוזכר על שפרה ופועה. אתם יודעים מי זאת שפרה? אני רק רוצה להגיד לכם מי זאת שפרה הזאת. זה מפחיד לדעת מי זאת. אתה יודע מי אבא שלה? לוי! שבט לוי, הכי קדוש בכל השבטים. זה אבא שלה.

אתה יודע מי זה בעלה? עמרם - אחד מארבעה אנשים שמתו בלי עוונות, גדול הדור. אתה יודע מי זה הבנים שלה? משה, אהרון, מרים. תגיד, איך אפשר לקחת באישה אחת את אבא שלה,

בעלה, הילדים שלה... תגיד לי, איך קוראים לה? שפרה. למה? כי היא משפרת את הוולד. זה המקצוע שלה!

תגיד, אשתו של אחד מגדולי הדור, מה מיוחד בזה שהיא עובדת במעון ורוחצת ילדים? זה המעלה שלה! אל תגיד לי שהיא אשתו של פלוני או בתו של אלמוני, תגיד מי הילדים שלה! מספיק כדי לרעוד! אבל התורה לא מתעניינת באף אחד מאלה - לא מי אבא שלך, לא מי בעלך, לא מי הילדים שלך. מעניין אותנו מה את עושה למען אחרים. וזה למה קראו לה שפרה - כי היא משפרת את הוולד.

ואתם יודעים מי זאת פועה? פועה בת חמש. היום יש ילדה בת חמש שהיא כבר נביאה? אתה יודע מה זה בת חמש נביאה?

איזה פחד! היום אתה שומע שגדולי ישראל יש להם רוח הקודש, אבל נביאים בטוח לא. היא היתה אחת משבע נביאות בכל עם ישראל לדורות. אחת מהן היתה מרים, בת כמה? בת חמש!

ואיך קוראים לה? פועה. למה? כי היא היתה יודעת לשיר יפה לתינוקות. זהו, זה המקצוע שלה. וזה ה"פועה". לא יכול להיות!

התורה באה ומעידה, שאם לך נראה ששירה לשני ולכבד את השני זה דבר תפל, אצלנו זו המהות של הבן אדם. בשמיים שואלים אותך מה עשית למען אחרים. לא מעניין אותם אם אתה נביא או גדול הדור. הם שואלים - מה חשבת על השני? אם אכפת לך מהשני, זה מה שקובע. אם לא אכפת לך מהשני, אין לך הצלחה בכלל. פחד פחדים!

וזה מה שמביא בספר "קונטרס הדרכה

לחתנים", של הרב חיים פרידמן, שנקרא "וידעת כי שלום אהלך". הוא מביא שהחזון איש, בהכרזה של החזון איש, כותב: "נקי יהיה לביתו שנה". החזון איש הוסיף מילה אחת - "חובה".

שואלים את הרב חיים פרידמן: מה זה "חובה"? כאילו תפילין זה לא חובה? מה זה "חובה"? אומר הרב חיים פרידמן: זו חובה לא על החתן, זו חובה על הציבור - לתת לחתן הזה שהוא יהיה נקי לביתו שנה.

אתה יודע למה? יש עכשיו מלחמה, אנחנו צריכים עכשיו הרבה סייעתא דשמיא, צריכים שאלוקים ישרה בתוכנו. מי יעשה שאלוקים ישרה בתוכנו? כשיהיה איזה חתן שיהיה בבית שלו, ויהיה נקי לביתו שנה שלמה. הוא לא יצא למלחמה, הוא לא ילחם. מה הוא יעשה? הוא ישאר בבית, ויהיה

בתוך הבית אהבה ואחווה. זה יתן הצלחה במלחמה, זה יוריד את אלוקים למטה, זה יתן סייעתא דשמיא שאלוקים ירד למטה כדי שננצח במלחמה.

ככה כותב בקונטרס - כמה שבן אדם נכנס הביתה ויוצר אווירה נעימה בבית, הוא מוריד לעם ישראל סייעתא דשמיא גדולה מאוד על מה שהוא עושה.

אני מסיים. סיפר הרב חיים שולביץ, שאחד הדברים שגרמו לו לפתוח ולחזק יותר את הארגון שלו "עזר מציון", הוא אמר שפעם אחת הוא הלך בתל אביב לפני הרבה שנים, עשרות שנים, והוא היה מהורהר במשהו. הוא נתקע באיזה בן אדם חילוני, לא שם לב,

נתקע בו. אדם מבוגר כזה. הוא תפס אותו, אמר לו: "הכל בסדר? הכל בסדר?". אומר לו: "כן, הכל בסדר". "תקדם, תקדם". חזר בחזרה: "תגיד לי, הכל בסדר איתך? אתה מרגיש טוב? הכל בסדר?".

אומר לו הזקן: "תגיד לי, אתה בן אדם או מלאך? אתה לא בן אדם, אתה מלאך! אני 40 שנה, כל יום אני עושה כאן הליכה הלוך וחזור, ואף אחד לא שאל בשלומי. אתה הבן אדם היחיד ששאל בשלומי ב-40 שנה שאני עושה פה סיבוב. אף אחד לא מעניין, רק אתה הבן אדם היחיד ששאל בשלומי. איך בן אדם יכול כך?".

אז הרב שולביץ אמר: "אם יש כאלו אנשים בעולם, אני חייב לפתוח איזה ארגון שיאיר פנים לכולם, שיעזור להאיר פנים לכולם".

באחד העלונים הוא מביא

סיפור, ואני מסיים בזה. הוא מביא סיפור על איזה ראש ישיבה אחד שהיה מאוד ממהר ונתקע בדרך לישיבה באחד הבחורים. אז הוא נתקע, והוא אומר לבחור: "אני מבקש סליחה, אבל כפיצוי אני רוצה שתבוא לאכול איתי ארוחת בוקר במשרד של הישיבה. אני לא בא לאכול", אמר לו, "אני רוצה שתבוא אצלי לאכול ארוחת בוקר במשרד בישיבה. זו הסליחה שאתה מוחל לי".

טוב, הבחור הגיע אליו. הראש ישיבה ביקש מאחד הבחורים: "תארגן ארוחת בוקר, תביא לפה". שואל אותו הבחור הזה, בחור חילוני: "תגיד לי, מה זה המקום פה? ישיבה? זה ישיבה פה? מה זה ישיבה?

בחורים לומדים תורה? באמת יש דבר כזה?". אמר לו: "כן". טוב, הוא התחיל לאכול. "בוא נעשה סיבוב". עשו סיבוב, וראש הישיבה אמר לאחד הבחורים: "זה הבחור שלך, שמעת? תפוס אותו, תדאג איך אומרים להכניס אותו לישיבה".

התחיל לדבר איתו, הכניס אותו, רשם אותו בישיבה. תוך שנתיים הבחור חזר בתשובה. יום אחד הוא בא, הביא לראש ישיבה הזמנה. הוא התחתן כדת משה וישראל.

אומר לו הבחור: "אני רוצה להגיד לך משהו. אני, באותו יום שנתקעת בי כשהלכת ברחוב ונתקעת בי, אני באותו יום הלכתי לחפש את המגדל הכי גבוה בתל אביב. משם רציתי לקפוץ ולגמור את החיים. למה? כי ראיתי שאת

אף אחד זה לא מעניין מה אני עושה, את אף אחד זה לא מעניין אם אני חי או לא חי. נמאס לי מהחיים", ככה הוא אמר. "פתאום נתקעת בי, ואתה אומר לי בוא תאכל ארוחת בוקר. לא יכול להיות, מה, יש אחד בעולם שאכפת לו ממני? מה, יש אחד בעולם שאכפת לו ממני?".

זה מה שהוא אמר לו. "אז הנה, אני רציתי להגיד לרב, שאם היום אני מתחתן כדת משה וישראל, זה בזכות ההתייחסות שהתייחסת אליי".

אז זה נושא בעול עם חברו, זה שיהיה אכפת לך מהשני. תתפלל עליו. לפעמים יגלו לך את המעשים שאתה עושה. כל אחד מתפלל, לא לכל אחד אומרים לו מה הוא פועל. לא לכל אחד אומרים לו מה אתה עושה. אבל כל אחד

פועל למעלה. לפעמים רק בשמיים יגלו לך מה עשית, מה פעלת, מה השפעת. אף אחד לא יודע.

לכן, כל אחד ואחד מאיתנו, התחזק מאוד. עבר לנו שבוע של השובבי"ם, נשאר לנו עוד כמה שבועות. כל אחד יראה עוד פעם להתחזק, עוד פעם לפתוח דף חדש. עוד פעם, איך אומרים, ללמוד יותר, שהשבוע, שכל יום שעובר עליך תרגיש - ברוך השם, עבר עליי היום יום טוב, יום מנוצל בתורה. שהתורה תהיה טובה, שהתפילה תהיה מכל הלב. שהחסד שבבית, שאתה בבית, טוב שבבית יהיה הרגשה טובה. אתה משפיע שפע לכל כלל ישראל.

השם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.