שיעור 23

הבבא סאלי ... גם בשבילנו

פרשת וארא תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

הרעיונות המרכזיים בשיעור של הרב איתן כהן הם:

חשיבות הבנה הדדית וכבוד בין בני זוג - כפי שהדגים הבבא סאלי בהתנהגותו עם אשתו הצעירה ממנו, למרות פער הגילים והעולמות. זה מפתח לשלום בית.

מצווה הנעשית מתוך קושי ומסירות נפש היא בעלת ערך עצום - כמו שהראה הבבא סאלי כשביקש להכין ארוחה מפוארת לאורח ברגע האחרון ולמרות הלחץ, וזה הביא לישועה גדולה לאורח.

לפעמים בן אדם עומד בפני בחירה לעשות מעשה טוב למרות הקושי וההפסד הכרוך בכך - כמו הקבלן שהגיע לבדוק את הבנייה של הישיבה למרות הבשורה הקשה שקיבל מהרופא. ההתגברות שלו גרמה לו לנס רפואי.

גם אם רק מיעוט קטן מעם ישראל מתחזק ועושה תשובה - זה מספיק כדי לזכות בגאולה, בדומה ליציאת מצרים ששרדו בה רק מעטים יחסית. לכל יחיד יש כוח עצום.

כדאי לנצל את ימי השובבי"ם להתחזקות ברוחניות, ובפרט בתחומים של שלום בית ועשיית מצוות מתוך מסירות.

המסר הכללי הוא שבכוחו של כל יחיד, גם במעשים קטנים לכאורה אך הנעשים מתוך מאמץ ורצון אמיתי, לחולל שינויים גדולים ולקרב את הגאולה.

הסיפורים בשיעור

כותרת: ארוחת הצהריים המיוחדת אצל הבבא סאלי

הרב עזריאל טאובר הוזמן על ידי הבבא סאלי לארוחת צהריים פרטית, למרות שהיה אמור לצאת לנסיעה. במהלך הארוחה הבבא סאלי סיפר בדיחות לאשתו הצעירה ודאג שתהיה ארוחה מפנקת במיוחד. לימים הבין הרב טאובר שהבבא סאלי רצה ללמד אותו כיצד לנהוג נכון ובהבנה עם אשתו, על אף פערי הגילים והשוני ביניהם.

כותרת: הכנסת האורחים המופלאה של הבבא סאלי

יהודי שהגיע מרחוק לבקש ברכה מהבבא סאלי עיכב אותו מנסיעה חשובה. הבבא סאלי לא רק בירך אותו, אלא גם דרש להכין לו ארוחה מפוארת על אף הלחץ והעיכוב. בכל שלב דרש עוד ועוד תוספות לארוחה, עד שבני ביתו התקשו מאוד לעמוד בכך. בזכות מסירותם, ברך הבבא סאלי את האורח שתוך שנה יזכה לבן, וכך אכן קרה.

כותרת: הקבלן שהתגבר על הבשורה הקשה כדי לסייע לישיבה

קבלן שסייע בהתנדבות לבניית ישיבה, קיבל בשורה קשה מהרופא שייאלץ לשבת בכיסא גלגלים תוך חצי שנה עקב פציעה בגב. למרות רצונו לבכות ולהישבר, הוא התגבר והגיע לפקח על עבודות הבנייה בישיבה כמתוכנן. במהלך הביקור הוא נפל ונחבל קשות בגבו, אך להפתעתו הכאבים נעלמו לגמרי. בדיקה חוזרת הראתה שהגב השתקם לחלוטין בנס, בזכות התגברותו והגעתו לישיבה חרף הקושי.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. סיפר לי דוד שלי, בן דוד יותר מדויק. לקחתי, הבאתי את הרב עזריאל טאובר מאמריקה, הבאתי אותו מאמריקה. כן, הוא היה נוהג לבוא בל"ג בעומר, לבוא לארץ לרבי שמעון. הבאתי אותו, דוד שלי אומר לו: "אתה כבר מגיע לארץ, בוא לבבא סאלי. בבא סאלי עושה סעודה גדולה מאוד לרבי שמעון. רבי שמעון לא בורח, בוא נלך לנתיבות, נהיה אצל בבא סאלי, ואחר כך משם ניסע לנתיבות". הרב טאובר מספר: "הגענו. אני לא מכיר את בבא סאלי, תקופה של פעם. הוא אמר אני בחוץ לארץ, לא הכרתי אותו, שמעתי כאן ושם, אבל לא משהו מיוחד. החלטתי שאנחנו נוסעים. נסענו, הגענו לבבא סאלי".

מלא אנשים, היו שם מלא מלא אנשים. נכנסנו כמו כולם, כל אחד יושב, מחפש מקום, מצאנו מקום, ישבנו. היה שפע גדול. המלצר של הסעודה - בבא סאלי הוא היה מוזג את האוכל לאנשים. בבא סאלי בעצמו מוזג את האוכל, מוזג את השתייה, מוזג, ככה, כולם ידעו מזה. הוא מוזג, מגיע לרב עזריאל טאובר: "מחר אתה אצלי פה באחת". שמעת? עכשיו הוא אמר: "אני לא מכיר אותו, מה הוא רוצה ממני בכלל? מה, באחת? אני לא מכיר אותך בכלל". בסדר, אמרתי שיגיד ככה. בלב אמרתי שיגיד, טוב. בבא סאלי זה. עשו, הביאו את העוף. בבא סאלי מזג לכולם את העוף. הגיע אליי: "אל תשכח, מחר אתה פה באחת".

"אמרתי טוב, מה הוא רוצה ממני הבן אדם הזה?" טוב, נגמרה הסעודה, באנו לצאת, אומר לו בבא סאלי: "אל תשכח, מחר אתה פה באחת אצלי". אומר: "וואו". הדוד שלי אמר לו: "אם בבא סאלי אמר לך שלוש פעמים שאתה באחד פה, חסר לך לא לבוא, חסר לך לא להיות פה באחד. אתה משחק באש". טוב, הבן אדם באמת אומר: "נסענו מנתיבות בלילה, סיימנו, נסענו, התפללנו בנץ, חזרנו בחזרה לנתיבות". הגענו לנתיבות חמש דקות לאחת. הגעתי לבבא סאלי. אני מחכה לפי השעון. אחת, איך שאני מחכה, אחת, אני דופק. איך שאני דופק, נפתחה הדלת.

הרבנית עמדה על הפתח של הדלת. איך שדפקתי, נפתחה הדלת. מול הדלת היה בבא סאלי. בבא סאלי אומר לי, לא מדבר איתי יותר עכשיו, עכשיו בבא סאלי מדבר איתי בפנטומימה, עושה לי "כנס, כנס". נכנסתי. בבא סאלי אומר לי: "תיטול ידיים". טוב, נטלתי ידיים, ישבתי לידו. "תאכל חמוצים, תאכל". טוב, התחלתי לאכול. בבא סאלי אומר לאשתו, עכשיו בבא סאלי היה באותו זמן בגיל 85, לא ילד. הוא התחתן פעם רביעית עם איזו אישה בת 30, 50 שנה הפרש ביניהם. קיצור, בבא סאלי אומר לה במרוקאית: "תביאי את הדגים". אמרה, לא מבין, אבל הבנתי שהוא אמר "תביאי משהו".

טוב, היא מביאה את המגש עם שתי צלחות של דגים. בבא סאלי אמר לה איזו בדיחה במרוקאית, והרבנית התגלגלה מצחוק. עכשיו, אני לא הבנתי כלום, כי זה מרוקאית, אני לא יודע. הוא לקח את הצלחת, אומר לי: "תאכל". כאילו מלא, הוא דיבר איתי. טוב, גמרנו, פינינו את הצלחות. הוא אמר לה במרוקאית: "תביאי את העוף". הביאה את העוף, וכשהיא מביאה את העוף, בבא סאלי אמר לה איזו בדיחה על העוף, והיא צחקה. לקח את הצלחת, הביא לי ואומר: "תאכל, תאכל". גמרתי לאכול, אומר

לי: "תברך ברכת המזון". ברכתי ברכת המזון, בבא סאלי אחז את היד שלו, אמר לי: "לך, לך". הבן אדם אומר: "אני יוצא מהבית. מה בבא סאלי רצה ממני, השם ירחם עלי? שלוש פעמים אומר לי אתה באחת פה. עד שבאתי, מה רצה שאני אוכל - אכלתי. אמר לך לך. מה רוצה ממני?" אני מסתובב עם השאלה הזאת, אומר הרב עזריאל טאובר, מסתובב עם השאלה הזאת, לא מצאתי תשובה. מה רצה ממני בבא סאלי, מה הוא רצה ממני, כל הסיפור הזה?

עברו שנים, אומר, שנים עברו. אני כל הזמן הייתי מרצה ומדבר בנושא של חינוך הילדים. יום אחד ראיתי, לא, עזוב. לפני שמחנכים את הילדים, צריכים לחנך את ההורים. החלטתי להעביר את ההרצאות,

התחלתי להרצות בנושא של שלום בית. וכך הוא מסר את עצמו. אני אומר לכם, כל אחד כדאי שיקנה את הספר שלו, "פרקי מחשבה", "פרקי מחשבה על נישואין", הופך את הראש לגמרי, ספרים חשובים מאוד. קיצור, הוא מספר: "אני התחלתי לחפש, ופתאום אני מתחיל להבין, אתה יודע מה, כל הבעיות המרכזיות בכל הסיפורים שיש - שהבעל לא מבין את האישה, והאישה לא מבינה את הבעל. זה הסיפור שיש. ברגע שיבינו אחד את השני, הכל יסתדר".

פתאום אני נזכר בבבא סאלי. אתה יודע מה זה? זה בן אדם בגיל 85, לא ילד, מתחתן עם אחת בת 30. תגיד, יש קשר ביניהם?

עכשיו, בבא סאלי אדם מאוד קדוש, עם אחת בת 30, מה הקשר ביניהם בכלל? אין להם קשר בכלל. ובבא סאלי ידע, היא צעירה, היא צריכה לשמוע בדיחות. סיפר לה בדיחות. היית מאמין שבבא סאלי סיפר בדיחות לאשתו, לשמח אותה? פתאום תפסתי, איך בבא סאלי ידע איך להתנהג בבית. פתאום הבנתי מה בבא סאלי רצה ממני אז. תבוא תראה איך בבית מתנהגים, תבוא תראה איך בבית מתנהגים. כשאין קשר, לא שיש קשר ואותו גיל, כשאין קשר, תראה איך לדעת לכבד אחד את השני.

הוא מספר: "אני הולך עם הסיפור הזה בכל מקום, שאני רואה שכל הבעיות שאנשים לא מבינים את הקשר בין אחד לשני".

דרך אגב, היה עוד סיפור. היתה איזו אישה אחת שהיתה כל יום מתאפרת, לובשת בגדי שבת, והיתה הולכת את כל השכונה בירושלים באיזה מקום. "מה זה? כולם להתאפר? מה, מה זה חוצפה הזאת?" כולם רצו לעשות הודעות, לצאת עליה בהודעות, להרוג אותה. אשתו של רבי לוין אמרה לו: "רבי לוין, תשמע, צריך להוציא עליה מודעות על החוצפה הזאת". אמר לה הרב: "לפני המודעות, קודם תשאלי אותה למה, למה ככה היא מסתובבת? תרדי ברחוב, תפגשי אותה במכולת בשכונה, תדברי איתה".

קיצר, היא מספרת: "יום אחד, אותו שבוע, נפגשה עם האישה הזאת, דיברו, אני שואלת אותה: "תגידי לי, כדרך אגב, למה אני רואה אותך כל הזמן מתאפרת, כל הזמן בגדי שבת, הולכת בכל השכונה? מה זה?" אני אגיד לך. בעלי היה קבלן בניין, היה לו 200 פועלים. את יודעת איך הוא הלך, איך הוא היה שמח, איך הוא היה מאושר בחיים. כל הפועלים מתחתיו. ביום אחד הוא עשה עסקה ופשט רגל. עכשיו הוא בעצמו נהיה פועל. את יודעת איך הוא מרגיש? איך נראה כזה בן אדם, שהיה קבלן, מאתיים פועלים היו מתחתיו, ועכשיו הוא בעצמו נהיה פועל? איך הוא מרגיש? עזבי איך הוא מרגיש, איך הוא מרגיש שאשתו מרגישה עליו?

כאילו הוא חושב: כשהיה לי כסף, אז אשתי אהבה אותי, כיבדה אותי. היה אוטו, היה זה, היה פינוקים. אבל עכשיו שאין כלום, אשתי לא אוהבת אותי. כדי שחס ושלום בעלי לא יחשוב על זה, אני כל יום מתאפרת, לובשת בגדי שבת, הולכת עד התחנה איפה שהוא יורד בהסעה של הפועלים, ואני מקבלת אותו בכבוד, שלא חס ושלום ירגיש שאולי יש זלזול מצד אשתו". היא חזרה, סיפרה את זה לרבי לוין. רבי לוין התרגש: "וואו, וואו, לא יכול להיות, כזו אישה גדולה!" תדעי לך, לסיפור הזה יש המשך. כך הוא אמר: "הבן של האישה הזאת זה הרב יוסף כהן,

אב בית דין של ירושלים. כל הזמן היו אומרים עליו: "לכו אל יוסף, וכל אשר יאמר לכם תעשו". והנכד שלה זה רב דוד כהן, ראש ישיבת חברון. ומי יודע מי עוד הנינים? רבי לוין אמר: יש המשך לסיפור. בן אדם שיודע לכבד אחד את השני, יש המשך לסיפור, זה לא נגמר פה. אתה חושב שכאילו אני חיובי בבית, בסדר, חיובי בבית, אז אני בן אדם טוב? אתה לא בן אדם טוב, זה דורות על גבי דורות. מה שאפשר להרוויח, דורות על גבי דורות. מה בן אדם יכול להרוויח בתוך הבית שלו?

רב דוד פיינשטיין סיפר שיום אחד הוא הגיע לשאול שאלה את הרב וולבה, הרב שלמה וולבה. הוא

היה אז בגיל 90. הרב וולבה ראה אותו שהוא קורא בספר "הדרכה לחתנים". "כבוד הרב, אתה לא נראה לי חתן, אתה לא חתן". אומר לו הרב וולבה: "תדע לך, מהחתונה שלי עד היום אני כל חודש קורא את ה'הדרכה לחתנים', לדעת איך להתנהג בבית". איזה ענקים יש, איזה אנשים גדולים. זה לא בחינם, אנשים עבדו על זה. אנשים חושבים שזה נשלף ככה מהשרוול? אנשים עבדו, ישבו, למדו. בבא סאלי בגיל 85, מה לו ולאשתו בגיל 30? מה לו? אין לו קשר ביניהם בכלל. ידע לשמח אותה, לפרגן לה, הכל, לדעת איך מתנהגים.

זה סיפור אחד. סיפור שני שהיה עם בבא סאלי, גם אנחנו

מכירים אותו, וגם ממנו ניקח מוסר בשבילנו. יום אחד בבא סאלי היה נוהג לנסוע פעם בשנה לרבי שמעון למירון. נוסע למירון. עכשיו, בבא סאלי היה מאוד מחמיר באוכל שלו, בכשרות שלו. בבא סאלי היה מאוד מחמיר בזה. האורחים כולם באוטו, באים כבר לצאת. פתאום הגיע איזה יהודי אחד, בא לבקש ברכה מבבא סאלי. אמרו: "מצטערים, אין קבלת קהל. בבא סאלי נוסע". "תעשו טובה, באתי מרחוק, אם אני רק דקה נכנס ואני הולך, ברכה ואני הולך". מה אמר להם? "אני אגיד לכם, באתי מחיפה. נסעתי מחיפה לתל אביב, מתל אביב לבאר שבע, מבאר

שבע לנתיבות". עכשיו, אתה יודע, וגם בין אוטובוס לאוטובוס זה עוד שעתיים הפרש ביניהם. "כל היום הפסדתי תפילה בנץ. מהנץ עכשיו הגעתי. דקה אני נכנס ואני יוצא". מסכנים, רחמו עליו אנשים, "תיכנס". טוב, נכנס. באמת, בבא סאלי: "אני כבר נשוי למעלה מעשרים שנה, אין ילדים. תברך אותי שאזכה לילדים". בבא סאלי ככה מעורר, פתאום הוא אומר: "טוב, תקראו לרבנית. הרבנית, בן אדם מגיע מחיפה, אין הכנסת אורחים? מאה אנשים בבוקר, לא אכל כלום. משהו לאכול". אמר לו: "מה לאכול? אנחנו כבר רוצים לצאת". "אבל בכל זאת, זו הכנסת אורחים, משהו לטעום". "מה אני אביא לטעום?" "תביאי לחמנייה ותחינה". זהו, מה, מסכן, בן אדם כל היום

היה רעב. טוב, הביאה לחמנייה ותחינה. אומר לו: "יאללה, תיטול ידיים. תיטול ידיים, תאכל". טוב, התחיל לאכול. "תקראו לרבנית. רבנית, תגידי, זו הכנסת אורחים? תחינה זו הכנסת אורחים? איפה הדגים?" "איזה דגים? מה דגים? אין דגים". "דגים. לך עכשיו להפשיר דגים, תסדרי דגים, תביאי דגים. זו לא הכנסת אורחים. בן אדם מגיע מחיפה". טוב, מה היא תעשה? הלכה. איזה דגים, זהו. טוב, התארגנו, הכינה דגים. אמר לו: "תאכל". גמר לאכול. "תקראו לרבנית. רבנית, זו הכנסת אורחים? דגים? איפה העוף?" "איזה עוף?" "מה העוף? רבנית, העוף, בלי זה זו לא סעודה. מה לעשות?

זה צריך סעודה פה". טוב, מה היא תעשה? עכשיו תפשיר את העוף, תסדר אותו, תתחיל לבשל אותו. עוד איזו שעה העוף היה מוכן. בבא סאלי אמר: "יאללה, תאכל, תאכל". גמר לאכול. "תקראו לרבנית. רבנית, זו הכנסת אורחים? דגים, עוף? איפה העוגה?" "איזה עוגה?" אמרה: "איפה העוגה? יצאו כל הניצוצות. איזה עוגה?" "מספיק כבר, גמרת אותנו". "לא משנה, תביאי. אנשים נוהגים בסוף הסעודה להביא קינוח. תביאי קינוח". טוב, הביאה איזו עוגה, טוב, לא היתה ברירה. הביא עוגה: "הנסיעה בטל, אין נסיעה היום". גמר. בבא סאלי אחז את היד שלו,

אמר לו: "אני אומר לך בהבטחה, בהבטחה, שנה הבאה יהיה לך בן". ככה אמר לו, "וואו". נסע, וככה היה. כשהוא יצא, בבא סאלי אמר: "כשהגיע אליי הבן אדם הזה, ראיתי שאין לו ילדים. לא יתכן שיהיה לו ילדים גם, אין מציאות שהילדים יצאו. אמרתי, מה אני יכול לעורר עליו רחמי שמיים? מה אני יכול לעשות? אני חייב לעורר משהו גדול. בוא נעשה מצווה לא כדרך הטבע, משהו שלא מסתדר. אמרתי, מה לא מסתדר? כולם באוטו, ועכשיו נעשה סעודה - לא יכול להיות, לא מסתדר. בוא נעשה הכנסת אורחים, כשכולם עכשיו לחוצים. עכשיו תהיה הכנסת אורחים. אבל כשראיתי שאמרתי לכם לחמנייה ותחינה,

ראיתי שאצלכם זה כדרך הטבע, נסתדרתם עם זה. אמרתי, הסתדרתם? תביאו דגים. ראיתי שכבר התחלתם להתחמם. אמרתי, אוהו, זה שאמרתי לכם את העוף, אמרתי וואו, ראיתי כבר עכשיו איך שאתם בקושי. אבל כשאמרתי תביאו את העוגה, אמרתי קיימנו את המצווה הכי מתחילה שיכולה להיות, בשיא העצבנות קיימנו את המצווה הכי קשה שיכולה להיות. כזו מצווה, שלא כדרך הטבע, זה יביא ישועה לבן אדם". וככה היה.

וזה מה שבבא סאלי בא ללמד אותנו פה. יש הרבה סיפורים על בבא סאלי, הרבה הרבה סיפורים. השאלה מה אנחנו לוקחים אותם לחיים שלנו. פה בבא סאלי לימד אותנו - מצווה שאתה עושה אותה

מתוך מסירות, מתוך קושי, מתוך מאמץ, מתוך משהו שבראש לא מסתדר לך, ואתה מקיים את המצווה הזאת - זו לא עוד מצווה, זו מצווה שפותחת את כל השערים, זו מצווה שפותחת לבן אדם את כל הישועות שלו. וכל אחד מאיתנו, בורא עולם מדי פעם שולח לו כזו מצווה. שנהיה חכמים לתפוס את המצווה הזאת. לא יוצאת לאף אחד בת קול מהשמיים ואומרת לו "תשמע, אתה בניסיון". אין דבר כזה. אבל כל אחד מאיתנו באמת בניסיון.

רוצה לספר לכם סיפור שקרה השבוע, איזה סיפור נפלא עד מאוד, סיפור נפלא מאוד. היתה איזו ישיבה בבני ברק שהתחילה להרחיב את הישיבה. המקום צר מלהרחיב את הבחורים.

התחילו לבנות את הישיבה עוד מהקיץ. הבעיה שפרצה מלחמה, ערבים לא מגיעים יותר לבני ברק. עכשיו מי ימשיך את העבודה? הביאו יהודים, עכשיו עובדים יהודים שיעבדו. היהודים לא רוצים לעבוד. למה לא רוצים לעבוד? "אנחנו לא יודעים מה זה פה, מי בנה פה, זה בנה לפי פיקוח, בנה לפי תקן, מה אנחנו יודעים, אנחנו נבנה פה ובסוף יהיה איזה בעיה, ישימו אותנו". קיצור, המנהל של הישיבה יש לו איזו משפחה קרובה מאוד, שהוא קבלן בניין בדרום. ביקש ממנו: "אם אתה יכול לבוא להיות מפקח על הבנייה פה, לתת אישור לבנייה, לראות שהכל בסדר". אמר לו: "אני בא. כמה אתה

דורש?" אומר לו: "לישיבה זה בחינם. לישיבה אני מגיע בחינם. אני אבוא פעם בשבוע לראות את הבניין". עכשיו, אני אבוא לראות אם מה שבנו זה בסדר ונתקדם הלאה. הוא בא לראות את הבניין. מספר: "באתי לראות את הבניין". אומר: "הכל לפי התקן". אמר: "קרא לכל הקבלנים היהודים, תבואו תמשיכו לעבוד, עליי הכל בסדר". בשבוע האחרון הגיע. פוגש אותו המנהל של הישיבה, אמר לו: "מה, למה אתה נראה עצוב, למה אתה נראה כזה מדוכדך?" אמר לו: "תשמע, באתי עכשיו מרופא גב, אני לא יודע איך זה נקרא בדיוק, רופא גב. פשוט הוא קם בבוקר עם כאבים, לא יכול לזוז, כאבים חזקים מאוד. הלך לעשות

אתה צודק, חסרות כמה מילים בתחילת הפסקה כדי שתהיה ברורה יותר. הנה הפסקה עם תיקונים קלים להבהרה:

צילום, הלך לרופא. הרופא אומר לו: "זזה לך חוליה בגב". "נו, אז נעשה ניתוח". "אין ניתוח למקום כזה שהחוליה זזה שם, אין ניתוח למקום הזה. תקבל את עצמך", אומר לו, "בעוד חצי שנה על כיסא גלגלים. ככה זה, אין מה לעשות". "אין תרופה? אין כדורים?" "יש כדורים לשכך כאבים, אבל מכיוון שהחוליה לוחצת על עמוד השדרה, גמרנו. חצי שנה כיסא גלגלים".

אמר לו: "תשמע, אני רציתי מאוד ללכת הביתה עד לבכות. אני צעיר, מלא עבודה, מלא כוח, החיים שלי לפני, ופתאום הבן אדם אומר לי חצי שנה כיסא גלגלים. הייתי בצער הגדול, אמרתי מה אני עושה עכשיו. רציתי ללכת הביתה לבכות. אבל אמרתי, זה היום

היום של הישיבה, אני צריך לבוא היום לראות את העבודה של הישיבה. אמרתי, אני אבוא. לא אבוא? מה, אני אבוא. לא, אני רציתי ללכת לבכות, אבל אמרתי לעצמי לא, אני בא. אני צריך לבוא לישיבה לראות את העבודה, לישיבה אני אבוא. לפניכם אתה רואה אותי ככה, זו המציאות".

אומר לו: "מה, אז למה באת? היית יכול לבוא מחר". כבר באתי. טוב, הוא בא, עובר בין העבודות שעובדים שמה, הראש שלו נמצא בתוך העבודה. טוב, הוא לא שם לב איפה הוא הולך, נתקע באיזה ברזל, נפל קומה למטה, על הגב. המנהל של הישיבה

אמר: "לא, השם ירחם, לא מספיק הצרות האלו, גם הבן אדם נפל לי בעבודה שלי על הגב. נפל, מסכן". רץ אליו: "אתה צריך עזרה?" הוא קם, אומר לו: "תשמע, אני מרגיש משוחרר". "מה, משוחרר?" "אמר לי, לא כואב לי הגב". "מה, לא כואב? איזה לא כואב, נפלת על הגב".

קיצור, הבן אדם ראה את העבודה, גמר את העבודה, נסע לתל אביב לאותו רופא. "דוקטור, אני צריך צילום בגב". "מה צריך צילום? מה, צילום אני צריך עוד פעם?" "לא, לא, זה צילום פרטי, אני משלם לך פרטי עכשיו. עזוב, פרטי, אני משלם". אמר לו: "בסדר, אתה משלם פרטי, בוא נעשה". עשה צילום, כל החוליות בסדר. "תגיד, איפה היית? באיזה רופא החזיר את החוליה?" אומר: "לא

הייתי אצל שום רופא, הייתי בישיבה". "איך, בישיבה זז?" אומר: "נפלתי על הגב". "נפלתי על הגב". אומר: "אתה יודע מתי זה הגיע? שהתלבטתי מה לעשות, האם שאני אלך לבכות או שאני אבוא לישיבה".

כל אחד מאיתנו יש לו את הניסיון שלו. זה בניסיון הזה, זה בניסיון הזה. כל אחד, בורא עולם שולח לו איזה ניסיון. אתה לא יודע, תהיה חזק. דווקא שם, בניסיונות האלו, שם אתה יכול לפרוח, שם אתה יכול להצליח. ברגע אחד אפשר להצליח מה שאי אפשר להצליח בשום מקום.

אני מסיים מהמשך חכמה, זה אמרתי לרב חיים איזה משך חכמה. אני אומר לכם, מפחיד מאוד, נורא איזה חיזוק.

אומר שם: יש גמרא במסכת סנהדרין, "אמר רב סימאי: במצרים כמה יצאו? רבי סימאי אומר, יצאו ממצרים שניים על כל ששים ריבוא. על כל ששים ריבוא, יצאו שני אנשים". זאת אומרת, מישהו עשה חשבון שם, ראיתי את הגמרא, מעשה חשבון, שממצרים היה מאה ושמונים מיליארד יהודים. כל אלו מתו, כמה יצאו? מכל ששים ריבוא יצאו שניים. זה מה שהיה, והשאר כולם מתו במכת חושך.

עכשיו הם מקשים קושיות, החמושים רש"י כותב, חמושים אחד מחמש. יש קושיות, בסדר. אמרתי זה ככה, אומר רבי סימאי. יש גם תירוצים, הוא מקשיב לקושיה הזאת, יש תירוצים, זה יסתדר עם זה.

אמר רבה: "וכן לימות המשיח". איזה מפחיד זה, איזה מפחיד. נכון, עכשיו

תשמעו את ההמשך חכמה. איזה המשך חכמה, איזה אש! אני אומר לכם, אש. אומר המשך חכמה: היום קראנו בפרשה שלנו שבורא עולם עשה יציאת מצרים, "והוצאתי אתכם", "והצלתי אתכם", "וגאלתי אתכם", "ולקחתי אתכם", וכל כזה, "והבאתי אתכם". עכשיו אני שואל, אומר המשך חכמה: מה יצא לבורא עולם מכל מה שהוא עשה במצרים? תגיד לי, מה הוא עשה, מכל זה, "והבאתי אתכם", כמה זה "והבאתי אתכם"? כמה? שני אנשים. זהו, שמעת? כל מה שאתה מכיר, כל מה שאנחנו קוראים - הפרשה שלנו, הפרשה הבאה, פרשת בשלח, קריעת ים סוף, כל המן ארבעים שנה, כל מה שאתה מכיר, תגיד, כל

זה למה? כל זה "והבאתי אתכם"? מי זה "הבאתי אתכם", מי זה? שניים! מי הם? יהושע וכלב. זהו, זה מה שיצאו. הם יצאו ממצרים, הם נכנסו לארץ. זהו, כי כולם הלכו!

תגיד לי, היה שווה לבורא עולם לעשות את זה או לא? אני לא יודע אם שווה, אבל הוא עשה את זה. אם הוא עשה את זה, בורא עולם, סימן שהיה שווה. זה מה שאני יודע. אם הוא עשה, אם הוא לא, הוא כבר עשה את זה כבר, אז אם הוא עשה, סימן שכבר שווה.

אומר המשך חכמה: אמר רבה, וכן לימות המשיח. אתה יודע, בשביל ששניים שהתחזקו, שניים שהתחזקו, בורא עולם יביא את המשיח! לא צריך כל ששים ריבוא. אתה חושב, תשמע,

שכולם התחזקו, כולם השתנו, כולם יהיו צדיקים, אז יבוא המשיח? אמר: לא, לא, לא. בשביל שניים שהתחזקו, שווה לבורא עולם לעשות את כל הניסים והנפלאות.

עברו לנו עכשיו שבועיים של ימי השובבי"ם, מתחילים עכשיו שבוע שלישי. כל אחד יראה להתחזק עכשיו עוד פעם. להתחזק בנושא הראשון שדיברנו - שלום בית. הנושא השני שהזכרנו בו - שהמצוות שבן אדם עושה מתוך קושי, אלו המצוות הכבדות ביותר. וכל אחד מאיתנו משנה את כף של כל עם ישראל. שלא יחשוב שצריכים את כולם, לא לא. שני אנשים שהתחזקו, שני אנשים מביאים את המשיח.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.