שיעור 25

ללכת עם ה' באש ובמים

פרשת בשלח תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

רגעים של אמונה - לפי האבן עזרא ה' עשה את כל נס קריעת ים סוף בשביל רגע אחד של אמונה של המצרי שטבע בים. האור החיים הקדוש אומר שגם במצב שתפילה לא מועילה, אמונה תמיד יכולה לעורר רחמים על האדם במצבים קשים.

הכל מאת ה' - כל מה שקורה בעולם הוא מה', והמחשבה "ואתה מחיה את כולם" צריכה ללוות כל יהודי. גם הדברים הפשוטים כמו האוכל על השולחן או האוטובוס שאיחר, הכל מושגח מלמעלה ובידי שמיים. מחשבות של אמונה כאלו מביאות שכר עצום.

זה א-לי ואנוהו - ההבדל בין "זה א-לי" ל"אלוהי אבי". כשאדם אומר "זה א-לי" ומוכן ללכת עם ה' באש ובמים גם כשקשה, ה' הולך איתו יד ביד ונותן לו סייעתא דשמיא מיוחדת. לעומת "אלוהי אבי" שזו אמונה ירושה אבל לא אישית.

לחיות חיי רוממות - הפירוש ל"שוב יום אחד לפני מותך" הוא לחיות בכל יום חיי רוממות ולא להתעסק בשטויות חומריות. לחשוב על הדברים הגבוהים והרוחניים באמת.

הסיפורים בשיעור

רבי זושא ואחיו בתא המעצר

רבי אלימלך בכה כשנכנסו לתא מעצר עם שירותים כי לא יכל ללמוד שם. אמר לו רבי זושא שאותו ה' שציווה אותנו ללמוד, ציווה גם לא ללמוד במקום כזה. כששמע זאת רבי אלימלך, הם רקדו יחד על שזכו לעבוד את ה' גם בלי תלמוד תורה. השומר ששמע אותם רוקדים, העביר אותם לחדר בלי שירותים כדי שיוכלו ללמוד...

האברך הצדיק בעל ה-12 ילדים

אברך אחד סיפר שיש לו 12 ילדים קשים שהורסים את הבית ואי אפשר לשלוט בהם. בערב פסח הוא התאמץ מאוד לטפל בהם ולנקות, ובלילה בכוחותיו האחרונים החליט בכל זאת ללכת ללמוד בכולל. הוא למד שעתיים ברציפות ומישהו ראה אותו ונתן לו חבילת קמחא דפסחא. אחר כך קיבל טלפון מגביר שתורם לו 7000 ש"ח בחודש אחרי ששמע עליו שלומד עד 12 בלילה. וכל זה בזכות ההתגברות וההחלטה ללמוד תורה למרות הקושי.

תמלול השיעור

כתוב בפרשה: "ויאמר ה' אל משה: אמור לבני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל: נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'".

איזה מצרים ידעו כי אני ה'? את השאלה הזאת שואל האבן עזרא. האבן עזרא נותן שני תירוצים. בתירוץ הראשון כותב האבן עזרא: איזה מצרים ידעו? אלו שנשארו במצרים. סתם פרעה אמר להם: "אנחנו יוצאים להחזיר את עם ישראל לכאן בחזרה". הוא לקח 600 רכב בחור, אמר להם: "אל תדאגו, אנחנו נחזיר את עם ישראל לפה בחזרה". הוא סיפר להם, ולקח את הבחורים המובחרים שיש. ובסוף גם פרעה טבע, גם הם הלכו. אז אלו שנשארו במצרים, אלו יצעקו "יש אלוקים, אני ה'! יש אלוקים!" ככה אומר האבן עזרא בפירוש הראשון.

ועוד כותב האבן עזרא פירוש נוסף: איזה מצרים יגידו "כי אני ה'"? אלו שטבעו בים. אלו שטבעו בים, רגע לפני שטבעו, הרי הם תכננו כל מיני תכנונים, רגע לפני שטבעו הם צעקו: "יש אלוקים!" וטבעו ומתו.

אומר האור החיים הקדוש, בעל הפרשה שלנו, כותב דבר מדהים שאני אומר לכם, אש אש אש! כותב האור החיים הקדוש: היה שווה לבורא עולם לעשות את כל קריעת ים סוף, את כל קריעת ים סוף, לעשות ניסים ונפלאות כאלה, איזו עוצמה זו קריעת ים סוף, איזו עוצמה! כל מה שהקב"ה עשה, כל הניסים והנפלאות שהיו שם, לא מה שאנחנו חושבים, תקרא מדרשים מבהילים מה שהיה שם. כל זה היה שווה בשביל מה? שאיזה גוי אחד, רגע לפני המוות שלו, יצעק "יש אלוקים!"

היה שווה לבורא עולם. תגיד לי, מה יצא מהגוי הזה? הוא חזר בתשובה? לא. הוא מת, הלך. הוא חזר למצרים? פתח איזה ארגון להתגייר? לא, לא כלום. אתה מבין, כדי שיהיה רגע אחד בבריאה, רגע אחד בבריאה שיהיה בו רגע של אמונה בבורא עולם, היה שווה לבורא עולם לעשות את כל הניסים והנפלאות בקריעת ים סוף - רגע אחד של אמונה. איזה דבר גדול! מי יכול לתאר רגע אחד של אמונה?! אי אפשר לתאר את הזכויות האלו של רגע אחד שבו בן אדם מרים את העיניים ואומר: "יש אלוקים, הכל מושגח".

ולא רק זה. יש את האור החיים הקדוש בפרשה שלנו: "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". שואל הרב חיים הקדוש: מה זה "מה תצעק אלי"? אני נמצא בצרה, יש לי ים לפני ומצרים מאחור, חיות רעות משני הצדדים. נו, מה אעשה עכשיו? מה נשאר ליהודי לעשות? להתפלל לה'! וה' אומר לו: "תפסיק לצעוק, תפסיק לצעוק! מה, אל תצעק אלי". דבר ותפעל. אני לא מבין, הלא תפילה בעת צרה זה דאורייתא! כל מחלוקת אם תפילה דרבנן או דאורייתא, זה תפילה רגילה. בעת צרה לכולי עלמא זה דאורייתא. מה שייך לומר "אל תתפלל"?

תשמעו מה שכותב האור החיים הקדוש, ואני אומר לכם, זה אור החיים נפלא נפלא אלף פעמים. כותב האור החיים הקדוש: "כשמידת הדין מקטרגת על עם ישראל", כשמידת הדין מקטרגת על בן אדם, גם אם תתפלל עד מחר - לא יעזור. יש דבר שבו תפילה לא מתקבלת. יש דבר כזה שתתפלל ולא יעזור שום דבר. לא יעזור. אז מה כן יכול לעשות? מה עושים?

הדבר היחיד, אומר האור החיים הקדוש, שאפשר לעורר רחמים משמיים זה רק בזכות האמונה. אם אתה מאמין בלב שלם בה', אתה סומך עליו ויודע שזה הוא עשה את הכל - מיד מתגברים רחמים על הבן אדם והוא ניצול. ולכן אמר לו בורא עולם למשה רבנו: "מה תצעק? להתפלל לא יעזור, מידת הדין מקטרגת. 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה' - לא יעזור להתפלל, לא יעזור".

אז מה עושים? "שם תאמין באלוקים, תאמין באלוקים - מיד יתגברו עליך רחמים". איזה דבר מבהיל! זה מבהיל. אני אומר לכם, האור החיים הקדוש הזה, תסתכלו בפנים, אני אומר לכם - אש אש! יש דבר שמעורר רחמים על בן אדם יותר מהכל, שבן אדם יודע שהוא מושגח והכל ממנו יתברך שמו. זה ברגעים האלו מעורר על כל אחד ואחד רחמים יותר מכל התפילות.

וגם אם התפילה לא תעזור - האמונה הזאת כן יכולה לעזור. אתם יודעים, האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק והרב זושא עשו גלות, כדרכם של הצדיקים בעבר, שהיו נוהגים לעשות גלות. בדור שלנו לא צריכים גלות, גם כשאתה בבית אתה בגלות. היום בדור שלנו, פעם כשהיו בבית מדרש היו באמת בבית מדרש. היית עם הראש בתוך הספרים. אבל כשאתה בבית - אתה בבית. היום כשאתה בבית, על מה אתה חושב? על בית מדרש. אם הייתי יכול ללמוד... בסוף בבית לא עושה כלום, רק מתכנן - "אם הייתי יכול ללמוד". וכשהוא נמצא בבית מדרש - כמה אשתו צריכה עזרה, כמה אשתו צריכה עזרה, כמה היא צריכה אותו. הוא לא נמצא לא פה ולא שם. זה נקרא גלות.

קיצור, האחים הקדושים הלכו לעשות גלות. באותה עיירה שהם הסתובבו בה, נגנבו שם סוסים. חיפשו את הגנבים ולא מצאו. מצאו שני אנשים זרים, אמרו: "זה אלו, אלו הגנבים!" תפסו אותם והכניסו אותם לתא מעצר. אחרי שהתרגלו לחושך, הרב זושא רואה את רבי אלימלך בוכה. "למה אתה בוכה אחי? מה אתה מתרגש מהדברים האלו? זו הגלות! מה אתה בוכה?"

אמר לו: "לא, תראה לאן הגענו, הכניסו אותנו לחדר שבתוכו יש שירותים. אפילו ללמוד דברי תורה אני לא יכול, אני רוצה עכשיו ללמוד ולא יכול".

אומר לו הרב זושא - איזה יסוד, אני אומר לכם, זה יסוד בחיים שלנו - אומר לו הרב זושא: "אותו אלוקים שאמר לך ללמוד, אותו אלוקים אמר לך שכשיש שירותים - אל תלמד. גם זו עבודת ה' וגם זו עבודת ה'".

אני לא מבין, אם אתה עובד את ה' זה בדיוק אותו הדבר! רבי אלימלך נהנה מהרעיון: "וואו, זה דבר גדול!" נתנו ידיים אחד לשני והתחילו לרקוד מסביב לשירותים. התחילו לרקוד מסביב לשירותים - "שעכשיו אנחנו זוכים לעבוד את ה' בלי ללמוד דברי תורה! גם זו עבודת ה', כשם שצריך לעבוד את ה' ללא הפרעה מדברי תורה!"

השומר שומע אותם רוקדים, אומר: "הלו, הם לא נראים לי הכי בסדר". פותח את הדלת, רואה אותם רוקדים מסביב לשירותים. "אה, אתם מאושרים שיש פה שירותים? אתם מרוצים?" לקח אותם והכניס אותם לחדר בלי שירותים, ויכלו כבר לשבת וללמוד.

אבל שני דברים: דבר ראשון - הכל ממנו יתברך. אנחנו עובדים את ה', אותו אלוקים שאמר לך ללמוד, אותו אלוקים אמר לך כשיש שירותים - לא ללמוד. זו אותה עבודת ה', בדיוק אותו דבר. רק לנו תמיד אמרו "תלמד, תלמד, תלמד", אבל לא אמרו לנו אף פעם "אל תלמד". זה לא אמרו לנו, אבל זה אותו אלוקים. דבר ראשון - הכל מושגח מלמעלה, מה אתה דואג? איפה שאתה נמצא, אתה מושגח. זה מעורר על האדם רחמים גדולים. המחשבות האלו שבן אדם חושב, מעוררות על האדם דברים שאי אפשר לתאר. מה בן אדם יכול לזכות על ידי אמונה! אמונה, ביטחון - עולמות! עולמות מה אדם יכול לזכות!

אני רוצה לקרוא לכם איזה קטע בתפילה, אתם קוראים את זה כל יום. רק אני רוצה קצת, רק טיפה, לחיות את זה. רק טיפה לחיות. אני אומר לכם, רק לחשוב על זה - זה לרעוד. אני אומר לכם, כל בוקר אומרים את זה, כל בוקר בן אדם אומר את זה, אנחנו אומרים את זה בברוך שאמר, ששם זה שבח של בורא עולם. כותב שם דוד המלך: "אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם". אתם יודעים מה הפירוש "וכל צבאם"? כמה זה? כמה זה? אז הגמרא במסכת חגיגה אומרת: "אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון". זאת אומרת, אלף אלפים זה לפחות מיליון, ורבו רבבן זה עשרה מיליון. לכל מלאך יש גדוד אחד, ולגדוד יש מספר. כל זה שם בשמים - "וכל צבאם".

"הארץ וכל אשר עליה". מה, מה, מה פירוש המילים האלו? מה זה המילים האלו? אתה יודע כמה שממית יש? אתה יודע כמה דובים יש, כמה פילים ויש אריות ונמרים? כמה ציפורים, כמה חרקים? אתה יודע? יש גם בני אדם, יש גם חמאס, שמעת על חמאס? יש חיזבאללה, יש גם איראן, יש סין, יש הודו. כל אשר עליה! "הימים וכל אשר בהם". כמה זה? כמה דגים יש בים? כמה דגים יש בים? אין אין מיליארדים, מיליארדים!

ועכשיו יש פה ארבע מילים, אני אומר לכם, תקשיבו, זה ארבע מילים, אני אומר לכם זה יותר מהאטום. כותב דוד המלך: "ואתה מחיה את כולם". שמעתם? "ואתה מחיה את כולם". כל מה שאתה רואה בבריאה, ממה הוא חי? מאלוקים! הכל אלוקים נותן. זרם שלכל יצור בעולם שאתה מכיר, חי ממנו יתברך. הכל זה הוא, אין משהו אחר, אין שום דבר אחר. זה רק הוא יתברך שמו. כמה צריכים לדעת את זה!

כשבן אדם חושבני, בן אדם נכנס לכל מיני מצבים והוא אומר לעצמו: "יש אלוקים, זה מסודר, הכל מסודר, העולם מסודר". המחשבות האלו אי אפשר לתאר את השכר שבן אדם מקבל. שש מצוות תמידיות לא יפסקו מעל האדם לרגע - מהן? להאמין שיש אלוקים, לא להאמין שיש אלוקים אחרים, לירא ממנו, לאהוב אותו, ולייחד אותו - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", לירא ממנו, לאהוב אותו, ולא לתור אחר הלב והעיניים. זה שש מצוות, חמש מתוכן מצוות אמונה.

אמונה, כותב רבנו בחיי, זה מה שמביא את זה רבנו בחיי בספר החינוך: "בכל רגע שיחשוב באלו המצוות, אין קץ למתן שכרו". כל רגע, מה זה רגע? זה שנייה! שבן אדם חושב באלו המצוות, אין קץ. מה פירוש "אין קץ"? אין סוף! אין סוף. כמה שאני אביא לך על השכר הזה - מיליארדים? זה נגמר פעם. מאות מיליארדים? זה נגמר. אין קץ למתן שכרו. על מה? על רגע אחד של אמונה!

שורים שוראים את האבן עזרא, מתחילים להבין. כל קריעת ים סוף למה נבראה? בשביל רגע אחד של אמונה! רגע אחד של אמונה! כל זה נברא. אין קץ.

תמיד אנחנו רגילים לדעת שמה שקורה בעזה - הכל ממנו יתברך. כשתגיד לי שאתה מגיע הביתה ואתה רעב, ארוחת צהריים לא אכלת וגם לא ארוחת בוקר. ואתה יודע, שכבר מתחיל, הבת מדברת, הבן כבר לא מדבר, הבנים כבר מדברים. סתם, אשתך החליטה הפעם לפנק אותך. סתם, תראה, אני לא רוצה לחשוש, אבל יש חשש. והוא מגיע הביתה ואין זכר לארוחה. גם במקרר אין כלום. תגיד לי, זה גם אלוקים עשה את זה או שזה כבר אשתך פה בתמונה? פה אה, בעזה בטוח זה אלוקים. מה השאלה בכלל? כל אלו שמתו בעזה, זה בטוח מאלוקים. תגיד לי, שאין לך ארוחת צהריים, מה אתה אומר? אה, זה גם אלוקים? או לא?

שם, שם מתחילה העבודה שלנו. פתאום יש רגעים באמונה שבן אדם פתאום מתחיל לחשוב. בן אדם צריך לנסוע, הוא צריך לנסוע לבני ברק. הוא אמר: "אני ארוץ להתפלל מנחה ואני רץ לתפוס את האוטובוס". ובדיוק הגיע איזה חזן, מה אני אגיד לך, בא לו לנגן עכשיו ניגונים. "סליחה אדוני, עכשיו זה לא הזמן לניגונים ניגונים, באנו עכשיו". החזן הזה פתאום נהיה האריז"ל, מתחיל שמונה עשרה - לא גומר. נו, מה קורה עכשיו?

תגיד, אתה גם מאמין שזה אלוקים או רק בעזה? שם זה אלוקים. מה אתה אומר פה? זה גם אלוקים פה או שפה כבר זו בעיה?

בן אדם רץ, היה צריך לנסוע על הכולל, רץ והגיע עד התחנה, האוטובוס. הנהג סגר את הדלת ונסע. מה אתה אומר? צריך להתלונן עליו? איפה אלוקים נעלם מהתמונה? יש רגעים שבן אדם צריך לדעת, זה הכל מנוהל. מה אתה חושב? הרגעים האלו, מי יודע, אולי בן אדם נברא בעולם בשביל הרגעים האלה. אולי בן אדם נברא בעולם בשביל רגע אחד שבן אדם יגיד: "זה ממנו יתברך, זה ממנו יתברך".

הרגעים האלו, אלו רגעים גדולים כל כך של אמונה, שלפי האור החיים הקדוש מעוררים עליך רחמים. גם במקום שהתפילה לא מתקבלת, גם שבן אדם אין לו סיכוי לישועה, שאתה מתחיל לחיות אמונה - זה אחרת לגמרי.

אני מסיים בסיפור. סיפר ראש ישיבת "יד אהרן", ואני אומר לכם, תשמעו את הקושיה הזאת, אני מאמין שהרבה שואלים אותה, הרבה מקשים את הקושיה הזאת, וגם הוא הקשה את הקושיה הזאת. ותשמעו את התירוץ, אני אומר לכם, זה נורא נורא, התירוץ - אש אש!

סיפר בספר ראש ישיבת "יד אהרן", הרב שמחה שטיינמן או משהו כזה, מילים כאלו בערך, אני חושב. קיצור, הוא סיפר שהיה לו איזה בחור בחור שלמד בישיבה קטנה של מתחזקים, ככה מתחזקים, ואחר כך הוא למד טוב טוב טוב, והגיע אצלו לישיבה, התקבל לישיבה, והוא נהיה אחד הבחורים בישיבה, אחד הבחורים עילוי, ממש עילוי גדול מאוד.

אמר: "הגענו, היה שידוך, ורציתי עכשיו אני להגיע, כזה בחור אני מגיע גם לאירוסים, לראות. זה לא סתם בחור, באמת פצצה פצצה. אני מגיע לאירוסים, אני רואה את ההורים שלו - מחללי שבת! לא אבא, לא אמא, לא אחים שלו, לא... אתה יודע, ספק דתיים, לא לא לא, עם כיפה, גם בלי כיפה. אני מאמין שאבא שלו התפלל שהוא יהיה שחקן כדורגל, זה מה שהוא התפלל, אין לו משהו אחר להתפלל. אין לו גם משהו אחר לחשוב אפילו. אמא שלו מעולם לא הדליקה נרות שבת, מעולם לא הדליקה נרות שבת. אני לא מבין, אז תגיד לי, מאיפה יצא כזה ילד?"

את השאלה הזאת, אומר, אני נסעתי למחרת של האירוסים לרב דב לנדו לשאול את השאלה הזאת. "כבוד הרב, יש לי בישיבה בחורים שההורים שלהם, האבא מתפלל עליהם יום יום, מתפלל האבא יום יום, והאמא בורכת בדמעות, ומה אני אגיד לך, הילד ספק אם הוא בסדר. סוחב סוחב, לא עשה כלום בחיים שלו. אבא שלו התפלל שהוא יהיה זה, כדורגל, ואמא שלו בכלל בכלל לא לא לא מכירה אותו אפילו. לא יודע מה מה הוא בכלל. תגיד, מאיפה יצא העילוי הזה?" מה השאלה? איזו שאלה מפוצצת!

אומר לו הרב דב לנדו: "השל הקדוש כבר שאל את זה, זו לא שאלה של היום. השל הקדוש כותב על הפסוק בפרשה 'זה א-לי ואנווהו, אלוהי אבי וארוממנהו'. יש שתי בחינות לבן אדם". אומר כך השל הקדוש: "יש בחינה של 'זה א-לי' - בן אדם אומר 'זה האלוקים שלי', הוא מת עליו. מה הכוונה 'מת עליו'? מה שהוא אומר - אני מת, עד הסוף. 'אני הולך באש ובמים' - זה א-לי, זה האלוקים שלי".

ואנווהו - "אני והוא". ואנווהו - "אני והוא". אלוקים נותן לו יד, הולך איתו יד ביד. אבל אם זה רק "אלוהי אבי", תגיד, למה אתה דתי? "כי אבא שלי דתי". זה האלוקים של אבא שלי, "אלוהי אבי". בסדר, "וארוממנהו". אבל שאני אתן לך יד, ואנווהו - "אני והוא", זה רק מי שמאמין ש"זה א-לי".

הילד הזה, אומר לו הרב דב לנדו, הוא ידע שרק אלוקים יכול לעזור לו. אתה יודע בכמה ניסיונות הוא עמד? אתה יודע בכמה ניסיונות הוא עמד? כשעומדים בניסיונות ואתה הולך עם השם עד הסוף, גם כשקשה לך, שלא מסתדר ולא הולך, אתה הולך עם השם - זה "ואנווהו", זה "אני והוא". אבל אם רק "אלוהי אבי", בסדר, אנחנו, אתה יודע, אנחנו דתיים של המשפחה, אנחנו "אה ככה". אז בורא עולם בסדר, "וארוממנהו", אבל לא זה, לא "אני והוא". זו התשובה.

כל אחד מאיתנו עומד בניסיונות. יש מציאות שבורא עולם ייתן לך יד, ירומם אותך, יקח אותך לרומים, אותך להצלחה. מתי זה? כשבן אדם הולך עם השם גם כשלא מסתדר לו. "אני הולך עם השם".

תשמע, אבל ערבית, ערבית אומרים לובן אדם ערבית 12 בלילה. איזה קור בחוץ! 12 בלילה! יש פה באיילה 12 בלילה ערבית. כן, אבל יש שלג בחוץ! מה עושים עכשיו? תגיד לי, מה עושים עכשיו? אז אם זה "זה א-לי", מה זה "זה א-לי"? אני הולך עם השם, באש ובמים. שלג? לי שלג וצדיק לא מעניין, הולך איתו. אז זה כבר חשבון אחר, החשבון כבר אחר.

הוא צריך לנסוע לאיזה מקום, צריך. אבל אם תיסע, לא תהיה לך מנחה בדרך. אם תצא עכשיו בשעה שתיים, עד שתגיע לירושלים או בני ברק, אין מנחה. מה עושים? תשמע, בדרך, סתם, אולי בדרך, אתה יודע, ייצא לדבר פה, אולי בדרך יהיה זה, יודע, במפגש נעשה אייזו קידוש השם. נעשה. אתה נוסע, לא נוסע? אתה נעמד בניסיון, מה חשבת זה ניסיון?

אבל תשמע, אבל אבל אבל, אני חייב לנסוע! אתה לא חייב. אתה לא חייב, יש מנחה, לפני הכל אתה לא חייב. תשמע, צריך לבוא ללמוד, יום שישי צריך ללמוד! כן, אבל מה? אבל מה? צריך, אבל במוצאי שבת צריכים ללמוד. כן, אתה צודק, אבל מה?

סיפר איזה אברך: אני מסיים. סיפר איזה אברך: "ברוך השם, התברכתי בבית מלא ילדים, תשע בנים ושלוש בנות. אל תשאל הילדים שזכיתי בהם, זה ילדים שגם ריטלין לא עוזר. לא שעוזר ריטלין, אני הייתי שמח. לא עוזר ריטלין. אין לנו בבית כלי זכוכית, אנחנו משתמשים רק בפלסטיק רך. פלסטיק קשה לא מחזיק. את הבית לא צבעתי אולי 10 שנים, כי באותו יום שצבעתי לכבוד פסח, אותו יום למחרת מצאתי הכל מקושקש. לא צובע, אני לא צובע הבית. אין לי בבית מה לשבור, אין מה לשבור, כי מה שהיה כבר נשבר. כלום, אין לי כלום בבית".

עכשיו, איך שהוא, בשעת הלימודים, אני ברוך השם הולך לכולל, הילדים הולכים למלמדים שהרבנים שלהם קצת גם ייהנו. הרבנים גם קצת ייהנו. ובערב הם חוזרים, זה ברוך השם הכל בסדר.

הגיע שנה שעברה פסח, עכשיו פסח. כשהילדים יצאו עכשיו בי' בניסן, הילדים יצאו לבין הזמנים. "בוא נראה אותך מתמודד עכשיו, גם ניקיונות הבית לפסח, גם עוד תשע בנים בבית. בוא נראה אותך מתמודד איתם". מאיפה אני אומר את זה? תשאל מה הייתי צריך להיות, סופרמן. מה הייתי צריך לעשות בשביל להחזיק אותם! מה עברתי את העולם.

עד שבסוף, ברוך השם, הכל נרגע, 10 בלילה. 10 בלילה אני אומר לעצמי: "היום לא למדת, בבין הזמנים היום לא למדת תורה". כן, אבל אתה יודע, אני מותש, אין לי כוח לכלום. אין לי כוח. אין לי כוח. גם ניקיונות עשיתי, גם לעזור וגם...

כן, אבל לא למדת. ה', אומר, הייתי בכזה ניסיון. אף אחד לא יכול לתאר את הניסיון. בסוף אמרתי לעצמי: "אני צריך ללמוד תורה". בדרך שאני הולך, אני אומר לעצמי: "תראה, אם אתה מחליט ללמוד, אז תלמד. אם אתה מחליט לבוא לכולל סתם להסתובב, לשתות קפה ולדבר, ואחר כך לחזור הביתה ולהגיד לאשתך שהיית פה... אתה בא ללמוד? תבוא ללמוד באמת".

הרגשה טובה הייתה לי, נכנסתי לבית המדרש, החלטתי ללמוד. לקחתי גמרא שאני אוהב והתחלתי ללמוד. שעתיים למדתי, ממש למדתי טוב. מ-10 עד 12 למדתי טוב, באמת למדתי טוב. הייתי בניסיון גדול. פתאום, הגיע לי בערך ב-12 אחד האברכים ואומר לי: "חמי מחלק קמחא דפסחא. תשמע, כבר נגמרה הרשימה ואני רואה אותך ב-12 בלילה לומד. אני אגיד לך מי אתה, תהיה בתוך הרשימה". הוא הביא לי איזה ארגז, משהו כזה, אני יודע מה אולי איזה מעטפה עם איזה 200-300 שקל, לא הרבה, משהו כזה. ובאמת, תוך יומיים לפני פסח, מישהו מתקשר אליי ואומר לי: "שמעתי עליך שאתה אברך שלומד 12 בלילה בלי להפסיק". אמרתי - "זה אני". שתקתי. אמרתי, בלי להפסיק? שעתיים למדתי. איזה בלי להפסיק! אבל הוא אמר - "לומד בלי להפסיק עד 12 בלילה, איזה אברך רציני!" טוב, אז יש לי פה ארגז.

קיבלתי ארגז, ועוד אחרי כמה זמן, אומר, ממש אחרי כמה זמן, אני מקבל טלפון מחמיו של הבן אדם הזה. אומר: "תשמע, טסתי לחוץ לארץ. אמרתי לאחד הגבירים הגדולים, 'אני מחזיק 16 אברכים שאין להם בעולמם כלום רק לימוד תורה. תבוא תראה אותם, ב-12 בלילה לומדים'".

אמר לי הגביר הזה: "כאלו אברכים רציניים, עליי, אני רוצה להיות שותף עם כאלו אברכים. אני נותן לכל אברך 7,000 שקל". ברוך השם, כבר עברו שמונה חודשים, ואני כל חודש מקבל בחשבון 8,000 שקל. הוא התקשר כדי לקבל את הפרטי חשבון, אני מקבל בחשבון 7,000 שקל כבר במשך שמונה חודשים. אני אקבל את הסכום הזה. אתה יודע מאיפה זה הגיע? מהרגע הזה - "אני אלך ללמוד".

תשמע, אתה פטור. פטור, פטור, באמת פטור. אחרי מה שעשית יום שלם עם כאלה ילדים - פטור! אבל כשבן אדם יודע ש"זה א-לי", יש בחיים של בן אדם שתי מצבים. יש "זה א-לי", ויש "אלוהי אבי". "זה א-לי" - שאתה הולך עם השם באש ובמים. ויש "אלוהי אבי".

כשבן אדם יודע לנצל את הרגעים האלו ש"זה א-לי", זוהי סייעתא דשמיא כזאת גדולה, שאי אפשר לתאר אותה.

אני רוצה לסיים רק בדבר אחד שמישהו פה אמר לי את זה, ואני נהניתי מאוד. אמרתי, אני חייב להגיד את זה. חז"ל אומרים: "שוב יום אחד לפני מיתתך". חז"ל דורשים - אני יודע מתי אמות? אומרת הגמרא: אדרבה! אז מה, בן אדם כל הזמן צריך לחשוב "אולי מחר אני אמות"? תשמע, "אולי מחר אני אמות"? לא, זה לא החשבון כך.

אומר לי - תשמע את החשבון עכשיו. אומר לי: "נפטר הרב אהרון לייב שטיינמן. אם היו נותנים לרב שטיינמן לחזור הביתה ליום אחד". אומרים לרב שטיינמן: "קיבלת אישור, למדת טוב, תחזור הביתה יום אחד". הוא מגיע הביתה. מה אתם אומרים, הוא יגיד לאשתו: "תגידי לי, למה הכלים בתוך המטבח? למה הרצפה לא שטופה?" הוא ידבר על זה? אולי ידבר על זה? בחיים לא! למה, למה לא, למה לא? כי עכשיו הוא חי חיים אחרים. זה לא זה, שטויות. הלו, הכלים, לא כלים, זה שטויות. איזה שטויות! אלה דברים ברמה גבוהה, דברים ברוחניות. עכשיו, מי מדבר על השטויות האלה בכלל?

חז"ל אמרו: "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפירוש - תתחיל לחיות חיי רוממות. תתחיל להבין - יש יום אחד שאתה חי, מה עושים ביום הזה? תפסיק לחיות כמו ילד קטן, תפסיק. תתחיל לחיות חיי רוממות. זה הכוונה! לא תחשוב עכשיו "מחר אני מת", לא! אלא הוא אמר לי את זה, נהניתי מאוד מהרעיון.

אז זהו בקיצור של כל החיות חיי רוממות. הזכרנו אמונה, לחיות את האמונה, לדבר דיברי אמונה ביום יום שלנו, שגם במקומות אחרים, אבל ביום יום שלנו, להכניס את בורא עולם לתוך התמונה. זה מעורר רחמים גדולים על הבן אדם. ודבר שני, לזכור שכשבן אדם הולך עם השם באש ובמים, "זה א-לי", אז תדע שאלוקים נותן לו יד "ואנוהו" - אני והוא, זה סיעתא דשמיא כזאת גדולה, שאי אפשר לתאר אותה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן ואמן.