שיעור 27

הלב של העולם

פרשת תרומה תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

חשיבות הלב והכוונה בעבודת ה' - התורה מדגישה "אשר ידבנו לבו" בתרומה למשכן, כי בלי לב ורצון פנימי אמיתי, לא ניתן לבנות משכן לשכינה, גם אם ייבנה בית כנסת או מבנה חיצוני.

כוחו של הלב עובר בירושה לדורות - כפי שמודגם בסיפור על בת ה"שער אפרים" שסירבה להינשא למרות היתר הרבנים, כי הרגישה בלבה שבעלה עדיין חי. בזכות כך ניצלה המשפחה וצאצאיהם היו גדולי ישראל כמו ה"חכם צבי".

גם אדם פשוט יכול להתעלות - כפי שמסמלת קריאת הארון "ארון עצי שיטים" למרות ציפויו המפואר, וכפי שהיה עם ה"יוון" שהתחיל ללמוד בגיל 50 והפך לגאון.

העבודה הרוחנית צריכה להיות מתמדת כמו צמיחת העץ - לא להישאר קפוא כמו זהב, אלא להתאמץ ולהתקדם כל הזמן בתורה ובמידות טובות.

המצב הרוחני הקשה כיום - אובדן של אלפי יהודים בשל הטכנולוגיה מצריך תפילה ועבודה רוחנית מוגברת של כל אחד למען עם ישראל.

המסר המרכזי הוא שהעיקר הוא הלב, הרצון הפנימי והעבודה הרוחנית המתמדת, וזה מה שבונה את המשכן האישי והלאומי ועובר בירושה לדורות.

הסיפורים בשיעור

1. כותרת: האישה שלא הסכימה להינשא מחדש למרות היתר הרבנים

בתו של בעל "שער אפרים" הייתה נשואה ליעקב אשכנזי. בזמן גזרות ת"ח ות"ט הם נאלצו לברוח, והבת לא הצליחה למצוא את בעלה. עדים ראו כיצד הקוזאקים הורגים אותו. הרב אסר להינשא, אך היא סירבה להינשא מחדש כי הרגישה בליבה שהוא חי. לבסוף הוא שב, ומהזיווג הזה נולדו גדולי ישראל כמו ה"חכם צבי" וה"י"ץ".

2. כותרת: ה"יוון" שהפך לגאון מלופיצ'וק

יהודי שנחטף כילד לצבא הרוסי והפך ל"יוון" חזר בגיל 50 ללמוד אותיות. כשחשב שמעליבים אותו וקוראים לו "יבם" במקום "יוון" הבין שבעצם לומדים גמרא. ביקש שילמדו אותו, והפך תוך זמן קצר לגאון עד שהחפץ חיים כינה אותו "הגאון מלופיצ'וק".

3. כותרת: הראש ישיבה שתמיד המשיך לעבוד

הרב ברוך וייסברגר מבית מתתיהו זכה להעמיד הרבה תלמידי חכמים. שאל הרב שטיינמן את בנו במה זכה לכך, והלה ענה כי אביו מעולם לא נח אלא המשיך לעבוד - גם בבית כיבד את חמותו שגרה איתם שנים רבות, וגם עזר לאנשים מסכנים. המאמץ המתמיד שלו הוא שהביא לו סייעתא דשמיא מיוחדת.

4. כותרת: 2000 טרגדיות בשנה אחת בגלל הטכנולוגיה

בכינוס של נפגעי הטכנולוגיה בבני ברק דווח כי בשנה האחרונה לבדה היו 2000 מקרים של משפחות שהתפרקו ובחורים שעזבו את הדרך עקב הטכנולוגיה. זה כמעט 6 מקרים ביום בממוצע. המצב הרוחני כל כך חמור שכל אחד צריך להתחזק ולהתפלל על עם ישראל.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תיקחו את תרומתי". מה אכפת לבורא עולם אם אני נותן את זה מהלב או לא נותן מהלב? פה רוצים עכשיו בפרי מגדים לבנות קומה שנייה בבית כנסת. אחד אומר: "רב אריה, אני מוכן לתרום, אבל לא מהלב". אתה לוקח או לא לוקח? לוקח, יפה לוקח. בטח בונים בית כנסת. אכפת לי עכשיו מהלב, לא מהלב? מה זה מעניין אותי? אני עכשיו רוצה לבנות משכן. מה? התורה מעידה - "לא אשר ידבנו לבו". אני רוצה את הלב. בלי לב - אל תתרום! וגם "ויקחו לי" - מה דורשים חז"ל? "לי לשמי", שזה יהיה לשמה. למה צריך שיהיה לשמה?

חז"ל באו פה לגלות לנו יסוד גדול בשביל החיים שלנו, בשביל לבנות משכן, לבנות מקום שהשכינה תשרה בתוכו. חייב להכניס את הלב בפנים. בלי לב בפנים, בלי שבן אדם יכניס את הלב שלו בתוך המעשים שלו - משכן לא יבנה. יבנה בית כנסת, נכון. יבנה איזה מקום של אירועים, בסדר. אבל משכן שהשכינה תשרה בתוכו - לא יהיה, לא יהיה. חייב שיהיה את הלב. בלי לב - לא יעזור.

ולכן כותב המהר"ל, שעשרה ניסים נעשו בבית המקדש באופן שוטף. למה? מה מיוחד בבית המקדש שיש שמה ניסים ונפלאות ככה ממש? למה? בגלל שבבית המקדש הכל נעשה לשם שמיים. מקום שנעשה לשם שמיים - מקום יש בו מיוחד ששמה שכינה שורה שמה.

סיפר איזה בחור אחד, קראו לו יעקב אשכנזי. סיפרנו את זה בצהריים פה שבוע שעבר. יעקב אשכנזי הזה היה בחור עילוי גדול מאוד, ממש עילוי גדול מאוד. לימים הציעו לו שידוך והוא נפגש עם בתו של בעל "שער אפרים" על השולחן ערוך. קראו לבתו נחמה, והתחתנו, ברוך השם.

וגם כשהוא גר בוינה, וינה זה היה עיר של חכמים וסופרים, היה עיר גדולה מאוד של אלוקים, אף על פי כן יעקב הזה הנחשב לבחור עילוי גדול, ממש משכמו ומעלה - השם ירחם. נגזרה הגזירה והתחילו הגזרות של ת"ח ות"ט. רק לקרוא את הגזרות, רק לקרוא אותם, זה תמורת. לא אפילו לא לראות אותם, רק לקרוא...

מפחיד מאוד לקרוא את זה, איזה גזירות נוראיות עם ישראל עבר בגזרות ת"ח ות"ט. בעל "שער אפרים", אמרו לו האנשים שהקוזקים מגיעים לוינה: "תברח מיד!". הוא רץ מיד לבת שלו, אמר לבת שלו: "לכי תקראי לבעלך. אנחנו בורחים עכשיו מהעיר!". בורחים מהעיר. היא רצה לבית מדרש - לא מצאה אותו. רצה לבית מדרש אחר - גם לא מצאה אותו. חזרה לאבא שלה, אמרה לו: "אבא, לא מצאתי את בעלי". אמר לה: "אין מה לעשות, חייבים לברוח". לקח אותה ונסעו, ברחו מהעיר.

רבע שעה לאחר מכן נסגרה כל וינה. הקוזקים כבשו את כל הדרכים שמובילות לוינה, את כל זה, וחסמו את המקום. לא היה אפשרות למי שיצא ויכנס. מי שהספיק לברוח - יציל את החיים שלו. מי שלא - השם ירחם.

אספו את כל האנשים לתוך איזה קרקס בעיר גדולה. סיפרו אנשים שברחו, שהיו ביערות והם עלו על העצים ומהעצים, למעלה, הם מסתכלים איך, מה עושים להם הקוזקים. שלמעלה הם רואים אנשים, אנשים... ויש איזה קוזק אחד גדול, ענק, יש לו איזה חרב ענקית. ואחד אחד עובר באיזה שביל, שביל של אנשים, ואחד עובר, והוא עם החרב מוריד להם את הראש, השם ירחם. אחד אחד.

הם מספרים, הם ראינו גם את האברך הזה, יעקב. הזה האברך הזה, יעקב. ראינו אותו בשורה שמה, הולך, הולך, הולך... יעקב הזה, סיפרו, מספרים - ראינו אותו, בא הקוזק, נתן לו מכה, בא, הפיל אותו, נפל לרצפה, נפל. שמענו, הם ראו את הסיפור הזה. אחר כך משם הם ברחו.

חודש התבלבלו בדרכים, חודש. לאחר מכן נפגשו עם בעל "שער אפרים", אמרו לו: "אנחנו ראינו איך החתן שלך נהרג. אנחנו עדים, היינו שמה, היינו על העצים, ראינו בדיוק איך החתן נהרג". אחרי שהם ישבו שבעה, מה שיכלו... מה שאשתו ישבה שבעה, לאחר מכן הלכו לרב, אני חושב זה היה רבו של הח"ח, הרב אשיל. הלכו אליו, ביקשו ממנו להתיר את העגונה, להתיר, להתיר את העגונה. הרב אשיל קרא לעדים: "מה ראיתם?". סיפרו לו: "היינו באותו מקום וראינו איך הוא לוקח את החרב, נותן לו מכה, והוא נופל כמו כל החללים שהיו שמה". רב אשיל ישב עם כל בית הדין והתירו את העגונה להינשא.

אחרי שהתירו את העגונה להינשא, אז בא "שער אפרים", אומר לבת שלו: "יש לנו עכשיו חתן אחר, יש לי גם הצעה מאוד מאוד טובה". אומרת לו: "אבא, ליבי לא נותן לי להתחתן. ליבי לא נותן לי להתחתן". אומרת: "למה? אבל הרב פסק שמותר". אמר: "גם אחרי שהרב פסק שמותר". היא אומרת לו: "אבל בלב שלי לא מסתדר לי משהו. אבא, בוא נחכה עם זה שנתיים, נחכה שנתיים. אולי קצת אני ארגע ואז זה יותר טוב, יהיה יותר טוב".

הוא סיפר, חצי שנה עבר, והארוס הגיע ברגליו. נורא היה פחד, איך הארוס הזה הגיע ברגליו? דבר ראשון, הרב אשיל קרא לו וחקר אותו: "מה היה?". סיפר לו הרב: "אני אגיד לך מה היה. בדיוק, אני הייתי כמו כל האנשים, הלכנו, הלכנו בדרך, לכל אנשים הורידו את הראש".

"כשאני הגעתי לשמה, פתאום הקוזק הזה אומר לי: 'אתה צעיר לימים, אתה בחור, חבל עליך'. הוא הפך את החרב, הוא הפך את החרב לצד השני, נתן לי מכה עם החרב בעורף. אני מהפחד, הגוף שלי כבר נשתק מהפחד, אז נפלתי על הרצפה. וגם לא היה לי כוח לברוח. רק אחרי כמה דקות היה לי פתאום אומץ, כאילו התחזקתי פתאום, וקמתי וברחתי. קמתי וברחתי והצלתי את עצמי. חצי שנה הייתי ביערות, אכלתי שם עשבים, פטריות, מה שמצאתי אכלתי כדי לחיות. וזהו, וברוך השם הנה הגעתי, הגעתי בשלום". ככה הוא סיפר.

בא הרב אשיל, קיבל על עצמו שמהסיפור הזה הוא כבר לא מתיר עגונות יותר. הוא אמר: "חס ושלום, אם הייתה... אם לא הייתה ליראת שמיים לאותה בת הזאת והיא הייתה לא שומעת ללב שלה והייתה מתחתנת - וואי, איזה אסון זה יכול להיות, איזה אסון זה יכול להיות!"

ובעל "שער אפרים" כל כך הודה לבת שלו. אמר לה: "בתי, אני מודה לך על זה ששמעת ללב שלך ולא התחתנת. תודה רבה שהצלת את המשפחה שלנו".

ברוך השם, אחרי שנה נולד להם בן לזוג הזה, יעקב ונחמה. להם נולד להם בן, קראו לו... הבחור, הילד הראשון שנולד - צבי הירש. צבי הירש. מי זה הצדיק הזה? החכם צבי! החכם צבי זה נולד מהזיווג הזה. והנכד זה היה הי"ץ, רבי יעקב בן צבי, אומר - כל זה, כל זה נולד, כל המשפחה הזאתי הגדולה הזאתי, נולדה רק מהלב של אמא, היראת שמיים של אמא, זה מה שהחזיק לנו את כל המשפחה שלנו.

חס ושלום אם לא היה לי אמא יראת שמיים, כל המשפחה הייתה הולכת לאיבוד. בנוסף, הי"ץ, איך הוא נולד? הי"ץ, דרך אגב - החכם צבי היה בגיל 80, לא ילד בגיל ים. יום אחד הגיעה אליו איזה בת אחת, בת 18: "כבוד הרב, אני צריכה שהרב יברך אותי לשידוך, שנימצא חתן טוב". אומר לה הרב: "למה נחפש חתן? אני פה". אומר לה: "מה זה, את פה, כאילו... איך זה מסתדר? אני 18, אתה 80... נו, מה הבעיה? אני בן אדם טוב". אמר לה: "אני בן אדם טוב, אני בן אדם טוב, מידות טובות. מה, מה צריכה יותר מזה? מה יש יותר מזה? הכל מסודר".

"כבוד הרב, יהיה לנו ילדים?" "כן, יהיה ילדים, יהיה ילדים". והתחתנו. החכם צבי התחתן, החתונה... כל גדולי העולם הגיעו. מי לא הגיע לחתונה של החכם צבי בגיל 80? אחד מגדולי ישראל מתחתן. כל גדולי העולם הגיעו, היה שבע ברכות, כי היא רווקה. שבע ברכות היה. והתחתנו.

אחרי שנה נולד ילד, נולד ילד. שרו את כל השירים של הברית מילה. טוב, איפה עכשיו התינוק, התינוק לברית? האמא לא רוצה להביא את התינוק. לא, כל עוד שהחכם צבי לא ישבע בשבועה חמורה שהוא יהיה בחתונה של התינוק הזה - אין ברית, אין ברית, אין ברית. הוא יצטרך לישבע פה בשבועה חמורה, בתקיעת כף, שהוא יהיה בחתונה של הילד.

הזה, טוב. מה עושים? הוא חשב, החכם צבי חכם, חשב חשב, ובסוף נתן תקיעת כף - "אני אהיה בחתונה של התינוק הזה". כמה הוא היה? 81, 82. נתן תקיעת כף שהוא יהיה בחתונה שלו.

וברוך השם עשו ברית מילה, ויקרא שמו בישראל יעקב, על שם הסבא הזה, יעקב אשכנזי. על שם הסבא הזה. ואז, ברוך השם, עבר איזה 16 שנים. מאז, החכם צבי נפל למשכב, נפל למשכב, החכם צבי. והתדרדר המצב, כבר הגיעו חברה קדישא, רק שיצאו משמה, זהו, זה כבר נגמר, נגמר. פתאום אשתו נכנסה, היא אומרת לו: "חכם צבי, אתה נשבעת בשבועה חמורה שאתה תהיה בחתונה, קום!" קום, באמת שבוע עבר. קם הבן אדם כאילו לא קרה כלום, קם. הכל היה בסדר.

ובערך ש... היה, יעקב הזה היה בגיל 20, התחתן, התחתן. איזה שבע הברכות, חתונה הייתה. מי לא היה בחתונה הזאת? כולם הגיעו לחתונה. יום האחרון שלושה ברכות, החכם צבי נפל למשכב, נפל למשכב. שלושה ימים לאחר מכן, נפטר. לפני שהוא נפטר הוא אמר: "איזו טיפשה אשתי הייתה! צריכה להשביע אותי שאני אהיה בחתונה של הנכד, לא בחתונה של הבן". ככה הוא אמר.

טוב, זה הי"ץ, זה הי"ץ. אבל כל החכם צבי והי"ץ - כל זה, מאיפה נולד? מ"אשר ידבנו לבו", הלב של הבן אדם.

היה עוד צדיק אחד, קראו לו רב חיים, רב חיים קרויזר, משהו כזה, זה בערך הכיוון, רב חיים קרויזר. זה הסיפור, אנחנו מספרים אותו כל פעם, מספרים את הסיפור הזה.

אבל עכשיו נקפוץ לסיפור. הוא היה בקיא בכל הש"ס עם האותיות. כל מקום, אמר לו הגאון מצ'בין: "אני רוצה שכל מקום שאתה תגיע, אתה תגיד את הגמרא עם המקור, עם הדף, וגם תגיד את הלשון של הגמרא, כדי שגם אנשים ישמעו לשון של גמרא". ככה כל מקום הוא היה הולך.

הוא אומר: "אבל אני שמתי לב - גמרות שאני התחברתי אליהם בלב שלי, שהייתי מחובר אליהם, אהבתי אותם מאוד, התחברתי אליהם - גם הילדים שלי מאוד התחברו אליהם. גמרות שלמדתי אותם כי צריך ללמוד, אבל לא היה לי חיבור כזה מהלב - ראיתי שגם לילדים שלי קשה ללמוד את הגמרא הזאת".

אז הוא אמר: "אשר ידבנו לבו" - זה נצח, נצח. זה מה שאתה עושה בלב, מה שאתה עושה את המצוות בלב - זה לא רק אצלך, זה משריש הלאה, זה נותן השרשה לכל הזמן. לכן התורה מצווה אותנו פה שאנחנו מאוד מאוד נחזיק את הלב שלנו.

דבר שני בפרשה שלנו, כתוב "ועשו ארון עצי שיטים". וואו, זה נראה כאילו עשו ארון עץ. אתה יודע כמה עלה הארון הזה? הארון הזה... לא נדבר על הארון, נדבר על המכסה שלו, על הכפורת. אתה יודע כמה הארון הזה שווה? היום, עוד חודש, חודש וחצי יהיה פסח. ואז יבוא פה איזה רב אחד יגיד לכם: "תקנו תכשיט לאישה, תקנו תכשיט לאישה". אתה הולך לחנות...

אתה שם על המשקל 8 גרם, הוא אומר לך "תשמע, 2,000 שקל". איך הגעת לזה? אומר: "זה הכפורת זהב טהור, עובי טפח". הכי נמוך הרב חנני, 8 סנטימטר, על אורך בשפה שלנו מטר עשרים וחמש, על 75 סנטימטר בשפה שלנו, ככה, אופי כזה, זהב טהור. תגיד לי, כמה דבר כזה אמור לעלות? מיליארדים! ומזה עוד יש את הכרובים, ויש גם עוד מסביב, יש גם עוד מזבחות מצופים זהב. וציפוי של זהב לא כמו של היום, זה רק איזה ריסוס כזה מלמעלה, ריסוס כזה. אסור זו של זהב, לא מצופה זהב.

הפירוש - חתיכת פלטה של זהב. נו, אז איך קוראים לארון הזה? "ועשו ארון עצי שיטים". זה נשמע כזה, אתה יודע, בקטנה, כמו שאומרים... כלום. מה כלום? מיליארדים שווה!

מצד שני, הפוך - מזבח הזהב. ממה הוא עשוי? מזבח הזהב עשוי מהעץ, באמת עשוי מהעץ, מצופה זהב. נו, ואיך קוראים לו? "מזבח הזהב". קוראים לו. למה? כי רואים זהב. נו, מצוין.

למה ארון הברית כל כך יקר וקוראים לו "ארון עצי שיטים"? יש כמה תירוצים, אבל אני אתן... יש תירוץ אחד קצר, ויש תירוץ אחד של החפץ חיים. תירוץ אחד בא ללמד אותנו - אתה יודע, לארון ברית השם זה לא משנה מי אתה.

גם אם אתה עץ, גם אם אתה מרגיש שאתה לא שווה כלום, גם אם אתה מרגיש ש"אני אין לי שום ערך" - תדע לך, אנשים גם כמוך יכולים לגדול ולהתעלות. אנחנו כל פעם מזכירים את הסיפור הזה על אותו בן אדם שהיה אצל צאר ניקולאי, שחטפו אותו בתור ילד, לקחו אותו בגיל שלוש ארבע, חטפו אותו, והוא ידע רק להיות בצבא שמה, רק לצעוק, זה מה שידע לעשות. וכשהוא הגיע תשי"ב, השתחררו, בגיל 50 השתחררו. אז הוא הגיע לבית כנסת ללמוד. מה ללמוד? מה הוא ידע ללמוד? בכלל!

כולם היו צוחקים עליו, היו קוראים לו ה"יוון", ה"יוון", מתייוון, הוא מהיוונים. ככה קראו לו. הילדים היו רצים אחריו, זה מה שאמרו לו כל הזמן.

יום אחד הוא הגיע ולמד בדף, למד משניות. מה זה למד? נמצא בשיעור משניות, עכשיו בדיוק פתחו, התחילו ללמוד דף היומי, מסכת יבמות. הוא שומע מאחורה אמרו "היבם, היבם". אמר "יבם, יבם, יבם". הוא שומע, מקללים אותו: "יבם, יבם, יבם". הוא קם... קם, אחרי ש... כבר זהו, התמלא עד למעלה. קם, התחיל לצעוק: "אין לכם מחילה! לא מוחל לכם יותר, לא! אין מחילה! מה אתם קוראים אותי?!" צועקים. אמרו לו: "מי דיבר אליך? מי בכלל דיבר עליך? בכלל! אנחנו אומרים 'יבם', מי דיבר על יבם, לא זה יבם". התחיל לצעוק.

אמרו לו... קם איזה אחד: "אה, להגיד לי יבם זה עם מם סופית, ויבם זה עם נון סופית, מה אתה לא יודע?". אמר: "אני לא יודע אותיות, אני לא יודע אותיות, מאיפה אני יודע מה זה נון סופית?"

"נו, אני לא יודע כלום, לא יודע כלום". אמר לו הבן אדם: "טוב, מה נעשה שהתבלבלנו? אמרו לא לא התכוונו לפגוע בך". "אבל מה תעשה שטעינו?" אמר: "תלמדו אותי אותיות, מילים. ואני באמת מה זה יבם, מה זה יבם, ואז אמחל לכם". אמרו לו: "אחד, יאללה, עליי. תבוא מחר לבית כנסת, יש לוח, אלמד אותך אותיות א-ב, אלמד אותך אחר כך קמץ פתח צירי, אלמד לך את כל האותיות". וככה היה, והוא למד את האותיות.

אומר החפץ חיים: "ואני הכרתי את הילד, את הבחור הזה. מה זה הבחור - בגיל 50 הכרתי אותו". אחרי כמה זמן והוא היה, וקראו לו "הגאון מלופיצ'וק". הגאון מלופיצ'וק!

אומר החפץ חיים: "אני הכרתי את הבן אדם הזה. בגיל 50 התחיל ללמוד אותיות. עכשיו, לא שהוא לפני כן היה לו כלום, לא היה לו כלום! והתחיל ללמוד, ואחר כך נהיה גאון, שהחפץ חיים מעיד עליו שהוא גאון".

לכן "ארון עצי שיטים". בתורה שלנו אין דבר כזה שבן אדם יגיד "אני העץ, אני אין לי חשיבות, אני לא זהב, אני עץ, אני כלום". לא, לא, גם באדם שהוא עץ, גם באדם שהוא עץ יכול לצמוח ולגדול.

אחד אחרון, אני מסיים. החפץ חיים היה

אומר פירוש אחר. אז החפץ חיים אמר: "עץ זה דבר שצומח. זהב - נכון הוא יקר, אבל זה דומם, זה לא זז, אין לו שום התקדמות. מה שאין כן עץ - עץ זה גדל. לימוד תורה, יש אנשים", הוא אמר, "שלומדים כמו ונשארים דוממים". התורה באה פה ללמד אותנו - לא, לא. לימוד תורה חייב להיות כמו עץ - תצמח, תגדל, תעבוד, תעבוד, אין זמן של מנוחה. הוא אמר: "כל הזמן יש עוד עלייה ועוד עלייה ועוד עלייה".

הוא סיפר על הנפטר, הראש של בית מתתיהו, הרב ברוך ויסברגר. הבן שלו סיפר שהוא היה בזמנו אצל הרב שטיינמן,

והרב שטיינמן אמר לו: "תגיד לי, למה אבא שלך זכה למה שאחרים לא זוכים? אתה יודע כמה הוא מעמיד ראשי ישיבות, כמה הוא מעמיד אברכים רציניים, במה הוא זכה?". הוא אמר: "אני אגיד לך למה. הוא אף פעם לא נח, הוא אף פעם לא ראיתי אותו שהוא נח, הוא כל הזמן עובד. אני אגיד לך, אין בן אדם כזה, ראש ישיבה, איזה... שעובד... אתה יודע, נכון? בחוץ עובדים, אני מגיע הביתה לנוח. אצלו, חמותו הייתה בבית עשרות שנים", אומר, "ואתה יודע איזה כבוד הוא עשה לה. זה כשבן אדם רוצה לבוא הביתה לנוח. ואתה יודע כמה אנשים שהיו מסכנים שהוא רומם אותם? לא היה לו זמן לנוח". אומר: "זה ארון עצי שיטים".

"ארון עצי שיטים", שבן אדם כל הזמן יעבוד. הפוך - הניסיונות יראו לך עד כמה אתה יכול לצמוח, עד כמה אתה יכול לגדול. תיקח את הניסיון כקרש קפיצה לעוד עלייה. נכון שאף אחד לא טוען שזה קל, אבל זה יתן לך קרש קפיצה לעוד עלייה, עוד תמשיך להתרומם. זה "ארון עצי שיטים".

מתקשר אלי איזה יהודי אחד, אני מסיים, אמר לי שהיה איזה כנס אצל הרב דוב לנדו (איך קוראים לזה השם? אני לא יודע), ככה הוא אמר: "תגידו בכל הקהילות, אנשים כבר נתייאשו מלהתפלל. זהו, אנשים כבר התפללו בשבוע הראשון, בחודש הראשון אמרו 'אבינו מלכנו', עכשיו אנשים כבר נמאס להם לא

להגיד לא 'אבינו מלכנו' ולא שום דבר". הוא אמר: "תגיד לאנשים שלפחות יגידו פרק תהילים אחד בבוקר ופרק תהילים אחד בערב. שלא יעבור על יהודי בלי תפילה אחת בבוקר ובלי תפילה אחת בערב. ותגיד להם שהם לא יודעים עד כמה זה משפיע על כלל ישראל". כך הוא אמר, "כל פעולה קטנה, כל תפילה, שלא יעבור עלינו יום בלי תפילה לכלל ישראל".

ואני רוצה להגיד עוד משהו. אני רוצה להגיד את זה גם בשביל הרב. עמר, עושים פה הרבה מי שברך לחיילים. היה פה מודעה, אולי עוד נשארה פה, אולי מהגשם היא נפלה, שלפני שבוע וחצי, שבועיים, היה כנס בבני ברק של כל נפגעי הטכנולוגיה. תלו פה את המודעה, והרב

צבי זילברברג (משהו כזה, אני לא טועה אותיות כאלה). קיצור, הוא אמר, הוא הוציא נתון, שרק השנה לבד, השנה לבד - 2,000 אנשים, טרגדיות, 2,000! הוא כותב רק השנה הזאת לבד - 2,000 טרגדיות של משפחות, של בחורים, שנעלמו, נעלמו, נעלמו, השם ירחם. אני אמרתי לעצמי, לא יכול להיות, נשמע, זה לא נשמע... חשבתי שזה נגמר, נגמר, העידן הזה של... אומר רק השנה הזאת - 2,000 טרגדיות! הורים שהתגרשו, משפחות שנהרסו, הורים שהלכו, בחורי ישיבות שהיו, נעלמו...

עכשיו, אתה תעשה חשבון. 2,000 נחלק ל-365 - יש לך כמעט כל יום איזה חמש שש אנשים כאלה, כל יום!

כמה צריכים להתפלל, בחורי ישיבות, כמה כל אחד צריך להתפלל על המצב של עם ישראל, הרוחני הרוחני! כמה המצב שלנו קשה מאוד. אני לא... זה עוד אנשים ששלחו מכתבים, עוד אנשים שעוד אכפת להם, עוד כתבו כמה אנשים שהלכו ונעלמו, ואף אחד לא כתב שום מכתב וזה נעלם. וכמה אנשים כאלה עוד יש... כמה צריכים להתחזק, כמה כל בן אדם חשב לעצמו "לי זה לא מפריע, אני אעבור את זה" - וזה עובר? זה לא עובר!

כל אחד מאיתנו חייב להתחזק, חייב להתפלל על כלל ישראל, הרוחני. כמה נפילות, כמה אנשים כבר לא... כבר לא שייך בכלל, בסדר? הוא בא לתפילה, כבר הוא בא לתפילה. הוא כבר לא שייך, כבר הלוואי שיהיה

גם לא משנה. השם ירחם עלינו. כמה צריכים באמת להתחזק, להתחזק להתפלל על כלל ישראל, גם המצב הרוחני שלנו. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.