שיעור 29

מי רוצה להניח תפילין של האר"י ז"ל?

פרשת ויקהל תשפ"ד

תקציר השיעור

התרומה האמיתית שה' רוצה מאיתנו היא הלב שלנו, הרצון שלנו. כמו שנאמר "כל נדיב לבו". עלינו לתת את ליבנו בעבודת ה', לא רק לקיים את המצוות טכנית.

לא המעשים החיצוניים הם העיקר, אלא ההתגברות על הרצון והיצר. לכן התורה מזכירה את אבני השוהם ואבני המילואים בסוף, כי הם הגיעו בקלות, ללא התגברות.

לעיתים דווקא אנשים פשוטים יכולים להגיע לדרגות גבוהות יותר מגדולי הדור, בגלל שיש להם יותר ניסיונות וקושי בעבודת ה', ואם הם מתגברים זה יקר מאוד.

מראות הצובאות נחשבו חביבים במיוחד לקב"ה, למרות מוצאם הבעייתי, כי בזכותם שרתה שכינה בעם ישראל. זה מלמד שיש דברים שהם חביבים במיוחד לה', כמו שלום בית, גם יותר מתורה ומצוות.

עלינו להחמיר ולהתאמץ בדברים שחשובים באמת לה', כמו הנתינה וההשקעה במערכות יחסים, אפילו במחיר ויתור על חומרות אחרות פחות חשובות.

המסר המרכזי הוא שהקב"ה רוצה את הלב והרצון שלנו, ושאנחנו נשקיע ונתגבר דווקא בתחומים שהכי חשובים וחביבים עליו, גם אם זה דורש ויתור על דברים אחרים.

הסיפורים בשיעור

1. כותרת: האברך שקיבל את השכר על הקבלה שלא לצאת מהכולל

אברך החליט לא לצאת מהכולל גם לצורך סידורים, כי ראה שתמיד זה לא מצליח לו. למרות שהפסיד מענק של 500 ש"ח בגלל זה, אח"כ הודיעו לו שזכה בהגרלה של "דרשו" ב-5000 דולר. הוא הבין שזה בזכות הקבלה וההתגברות שלו.

2. כותרת: הרב עובדיה יוסף וגדולת אנשי דורנו לפי משה רבנו

הרב שניאור זלמן מלאדי שואל איך משה היה "עניו מכל האדם" למרות גדולתו. הוא מסביר שמשה ראה בנבואה את אנשי דורנו שעובדים את ה' בלי לב, ולכן הרגיש עניו לעומתם. כי להתגבר על הקושי בדור שלנו זה יותר גדול.

3. כותרת: הבחורים שזכו לשידוכים בזכות הקדמת ההגעה לתפילה

בישיבת בית מאיר עשו מבצע שהבחורים המבוגרים יבואו רבע שעה לפני התפילה ללמוד. תוך 3 חודשים הרבה מהם זכו להתארס. כי "מכבדי אכבד" - מי שמכבד את ה' זוכה לכבוד משמים.

4. כותרת: הוויתור של הרב שטרנבוך על חומרת המים לפסח במשך 60 שנה

הרב שטרנבוך היה מקפיד לסנן את המים לפסח. פעם אחת אשתו שכחה להכין, אז הוא אמר לה שזו רק חומרא ולא להתעצבן. אח"כ הוא ויתר על החומרא הזו במשך 60 שנה כדי שאשתו לא תרגיש רע שהוא אמר לה שזה לא חשוב. וויתר בשביל הרגשתה הטובה.

5. כותרת: מוטב להעמיד צלם בהיכל מלהרבות במחלוקת

רב העיר רצה למנוע ממינוי שליח ציבור שהיה רשע מרושע, אך חשש ממחלוקת בעיר. כששאל את חתנו של הנודע ביהודה, הלה השיב שעדיף להעמיד אפילו צלם בהיכל, ובלבד שלא לגרום למחלוקת בעם ישראל. כך גדול השלום והאחדות.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב, חודש טוב שנכנס. אדר, מרבים בשמחה. יזכה אותנו השם באמת שנזכה לזה. היצר הרע עכשיו מתחיל לעבוד, להראות לבן אדם עד כמה הוא רחוק מהשם, עד כמה צריך להיות עצוב. עכשיו זו העבודה שלו, עכשיו שיש מצווה להיות בשמחה, אז יש לו עבודה.

יזכר לטוב ידידנו עקיבא, שאם היום באתי לפה למסור שיחה זה בזכותו. למה? נסעתי לטבריה ולא היתה לי שיחה. אני תמיד מחפש, כבר מיום ראשון יש לי איזה רעיון. ביום רביעי אני מחפש משהו להגיד ואין לי מה להגיד. עקיבא פגש אותי בתחנה והביא לי את העלון של הרב ידרמן. וואו, אני פותח ככה ואומר יש רעיון! אז זה בזכותו יצאה כל השיחה של היום, הוא הביא לי את הרעיון ומהרעיון זרם הכל. ראית עקיבא, זכית, יש שכר לפעולתך. לא תמיד רואים, אבל יש לך.

הרב ידרמן הביא שם, בשם אחד האדמו"רים, נפלא, אני אומר לכם מתוק מדבש. "וידבר משה אל כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: זה הדבר אשר ציווה ה'". כשאתה אומר "זה הדבר", מורה באצבע, זה הדבר אשר ציווה ה'. "קחו מאתכם תרומה לה'". צריכים לתת תרומה לה'. איזו תרומה? "כל נדיב לבו". תתרום את הלב. בן אדם יכול לתרום הרבה דברים. אין לב, אין לב. תרום את הלב, זו התרומה הגדולה, זה הדבר אשר ציווה ה'.

כמה פעמים אנחנו עושים מצוות בלי לב, בסדר, התפללנו, עשינו, אבל אין לב. מתי בן אדם פעם אחת יעמוד בתפילה והוא ירגיש שהוא מדבר עם אלוקים? זה לרעוד, לדבר עם יוסי קקון הוא כבר מרגיש אחרת, כבר סתם טוב, מקליטים פה שאחר כך יעבירו לו. אה, כבר העבירו לו פעם אחת אז הוא לא פשוט. מתי פעם נרגיש, פעם אחת נרגיש שאנחנו עומדים לפני אלוקים? מה חסר לנו? את הלב חסר, את הלב. כשיש לב, הכל יש.

הרי אם ימצאו את התפילין של האר"י ז"ל, נכון? תגיד לי, איזה תפילין יותר מהודרות, שלי או של האר"י ז"ל? ברור ששלי יותר מהודרות. של האר"י ז"ל, מה כבר היה לאר"י ז"ל? איזה קלף היה לו, מי יודע מי עיבד אותו בכלל. וגם אחרי שעיבדו אותו, איזה עיבוד זה היה, לא מה שיש היום. ואיזה דיו היה להם? דיו של עשנים אני יודע איזה דיו החזיקו. ואיזה בתים? הבן איש חי רק לפני 100 שנה כותב שלא ימשוך את הרצועה של יד חזק שלא תתקמט לו כל הריבוע. היום אתה סוחב את זה עם טרקטור ולא יזוז. איזה הידור יש היום!

בכל זאת, אם ישימו את התפילין שלי ואת התפילין של האר"י ז"ל, שלי אף אחד לא יניח, של האר"י ז"ל יהיה תור מפה עד הציון שלו. למה? מה ההבדל? האר"י ז"ל גם הניח באותו מקום שגם אני הנחתי, לא במקום אחר. מה שונה? ההבדל אחד יש, רק אחד - הלב, הלב! זה ההבדל היחיד שיש, אין הבדלים אחרים, לא בכתב, לא בצורה, לא בשום דבר. הלב שלנו, זה הדבר אשר ציווה ה'. מה אני מבקש? מה השם מבקש מאיתנו? איזו תרומה? תן לי את הלב, תן לי את הרצון שלך. הרצון של בן אדם זה הכל, הרצון של בן אדם.

סיפר איזה יהודי אחד, הסיפור הזה עשה לי רושם טוב, אני רוצה לשתף אתכם ברושם. היה יהודי אחד שראה בעצמו כמה וכמה פעמים שכשיצא על חשבון הכולל הוא לא הצליח אף פעם. כשאשתו אמרה לו "תשמע, צריך לסדר את הארנונה", אז הוא יצא מהכולל, הלך לסדר את הארנונה, ואיך שהוא מגיע אומרים לו "הפקידה לא נמצאת פה היום". סתם יצא, לא יצא כלום. יום אחד צריך לסדר את זה, וגם לא הלך. הוא ראה שבורא עולם רומז לו אל תצא מהסדר.

ויום אחד עברה עליו רוח טהרה, הוא קיבל על עצמו: "אני מהסדר לא יוצא. תהפוך העולם, לא יוצא מהסדרים". ככה היה, החזיק מעמד משהו כזה מחנוכה עד פסח, הכל היה בסדר, לא יצא מהסדרים בכלל.

הגיע עכשיו בין הזמנים, הוא נכנס ללמוד בכולל של בין הזמנים. פתאום מודיעים: "הרב דניאל זר נותן מתנת דפוס 500 שקל. לבוא למשרד למלא את הטופס". האברך הזה אומר לעצמו: "מה אני עושה עכשיו? דבר ראשון זה בין הזמנים, מה שאני קיבלתי על עצמי זה בתוך הזמן, עכשיו זה בין הזמנים. דבר שני זה 500 שקל. דבר שלישי עכשיו פסח, גם כן צריכים הרבה עזרה. אני אלך, לא אלך? כן יעשה, לא יעשה?" התלבט, בסוף אמר לעצמו: "קיבלתי, אני לא עושה, לא הולך".

אחר שהסתיים בין הזמנים, באחד הוא יוצא, הוא רץ, הוא רואה שיש מישהו בתור לפניו. הוא מגיע, אומר "שלום, אני גם..." אומר לו: "תשמע, יש בחוץ טופס, תמלא את הטופס ותביא". אמר לו: "אין טפסים". "אם אין טפסים סימן שנגמר". אמר לו: "נגמר, הרב דניאל זר נתן קצבה מסוימת לפי הטפסים, כל אחד ממלא טופס, ונגמר הטופס סימן שנגמר התקציב". כל הדרך הוא הולך ואומר "אה, מה עשיתי, מה עשיתי? עשיתי טוב, לא עשיתי טוב? כן עשיתי טוב? מה, פסח עכשיו צריך כסף..." הוא התלבט עם עצמו בדרך.

לפני שהוא מגיע הביתה, מתקשרים על הפלאפון. אני רואה על הצג "דרשו". אומרים: "דרשו בחנה אותך בזמן האחרון על 120 דפים". אמרתי "כן". "וזכית בהגרלה על 120 דפים, 5000 דולר". אומר: "וואו, פי 30 ממה שהייתי אמור לקבל אם הייתי יוצא. פי 30!". אני בחיים לא זוכר בשום הגרלה, אני ממלא הגרלות, ממלא פה ושם, אף פעם לא זכיתי בשום הגרלה. פתאום אומרים לי "זכית בהגרלה". וואו!

אבל מתי זה הגיע? בשעת הניסיון. את הסיפור הזה קראתי מזמן, סיפרנו אותו גם פה כמה פעמים אני חושב. ואני רוצה לשאול אתכם עכשיו, נכון, זה סיפור נפלא מאוד. מתי פעם אחת הסיפור הזה גם יקרה לנו? מתי גם אנחנו פעם יתקשרו אלינו: "זכית בהגרלה"? אין, אנחנו לא זוכים. אבל השאלה לא מתחילה מתי יתקשרו אליך, השאלה מתחילה לפני כן. תגיד לי, אתה מוכן לפספס 500 שקל בשביל קבלה או לא? פה השאלה מתחילה. כל אחד מאיתנו מקבל להתחזק לעבוד את השם, הכל מצוין, הכל טוב. אבל תגיד לי, אתה גם מוכן להפסיד 500 שקל בשביל הקבלה שלך? לא, זה כבר לא... אז גם אין את ההמשך.

ההמשך לא מתחיל מההמשך, רק את ההמשך. בן אדם שמוכן להתאמץ, מוכן לשבור את הטבע שלו, את הלב שלו, את הרצונות שלו, לשבור אותם, לתת אותם להשם, את הרצון שלו - ברצון הזה בן אדם זוכה להצלחה וסייעתא דשמיא גדולה מאוד.

כותב הרשב"א, במנחה אומרים "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". תפילת מנחה של ערב שבת זה עת רצון. שואל הרשב"א: אם זה עת רצון, אז למה במנחה של יום טוב לא אומרים את זה? מה ההבדל בין מנחה בשבת למנחה ביום טוב? כותב הרשב"א: "לפי שבשבת יום מנוחה, יום בלי שום עשייה, גם לא מלאכת אוכל נפש, כלום. וכיוון שהוא יום מנוחה, הוא גם יום של בטלה. והעולם נוהגים לבלות בו בדברי שיחה בטלה ולשתות יין, והוא עצר את רוחו ואת נפשו ובא להתפלל - זה עת רצון! 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון'".

ככה מביא הרשב"א בשו"ת חלק ה' סימן א'. מתי זה עת רצון? כשאתה רואה אנשים ששותים יין, מדברים דברי שיחה, אנשים שוכחים שזה עת מנוחה, והוא בא להתפלל עכשיו - זה עת רצון! אז לא חייב להגיע דווקא לעת רצון של התפילה, כל ניסיון שיש לבן אדם, זה עת רצון, שבן אדם יודע להתגבר על הרצונות שלו. בזמנים האלו זה עת רצון גדול מאוד בשמיים, איזה נחת רוח זה להשם.

האור החיים הקדוש מביא בפרשת תרומה, כשמנו את כל התרומה, מנו את אבני השוהם ואת אבני המילואים בסוף. שואל האור החיים הקדוש: למה בסוף? למה שמו את הדברים היקרים האלה בסוף? הרי המחירים שלהם מאוד יקרים. הזכרנו פעם אחת שאבן ישפה של בנימין, המחיר שלה היה שווה פרה של זהב. אתה יודע מה זה פרה של זהב? אבן אחת! אז למה שמו אותם בסוף? הזכירו זהב, כסף, נחושת, ובסוף, אתה יודע, יש עוד כמה דברים - אבני שוהם ואבני מילואים. למה את זה, שזה הכי יקר שיש פה, זה צריך להזכיר בסוף?

אומר האור החיים הקדוש: מכיוון שכתוב "והנשיאים הביאו", ויש במדרש שכתוב שהנשיאים זה הכוונה לעננים, שהעננים הורידו להם את אבני השוהם ואת אבני המילואים. אז הם לא עמלו עליהם, זה הגיע בלי עמל, בלי כלום. נכון שזה גדול, אבל כיוון שזה הגיע בלי עמל, בלי שום רצון, בלי שבירת רצון, זה בסוף. אתה יודע מתי יש עת רצון? דווקא כשהבן אדם כובש את יצרו, נותן לאלוקים את הלב שלו. הלב של בן אדם זה הרצונות שיש לו. כשהוא נותן את הלב שלו, זו התרומה הגדולה שיש להשם. לא המחיר, לא הסכום של הכסף. הסכום של הכסף הוא גדול מאוד, אבל אם אין שם עמל, הוא בסוף, הוא פחות חשוב.

סיפר המשגיח של ישיבת לייקווד איזה סיפור, אני אומר לכם, נורא. אלף פעמים הוא אומר שאחד התלמידים המובחרים של רב אהרן קוטלר, קראו לו הרב יעקב שיף, סיפר שכשנפטר הרב אהרן קוטלר, היו בצער גדול, באמת צער גדול היה. והוא חלם, הוא ככה מספר, שהוא רואה בחלום את החתם סופר שהלך לאליהו הנביא ואמר לו: "תבוא, עם ישראל סובל בגלות, תבוא לגאול את עם ישראל". אמר לו אליהו הנביא: "אני לא מגיע, לא הגיע הזמן".

פתאום הוא רואה את רב אהרן קוטלר, שרב אהרן קוטלר בא לאליהו הנביא ואומר לו: "תשמע, עם ישראל בצרות, צריך לגאול את עם ישראל". אמר לו אליהו הנביא: "לא הגיע הזמן". ופתאום הוא אומר הגיעו שלושה בחורים מהישיבה, משבט לוי, בחורים מהישיבה, ואומרים לאליהו הנביא: "צריכים, תבוא לגאול את עם ישראל". אומר: "אני מגיע, אני בא".

הוא התעורר מהחלום וסיפר את זה למשגיח, והמשגיח סיפר את זה עשרות פעמים. אומר: מה שהחת"ם סופר לא יכול לעשות, ומה שהרב אהרן קוטלר לא יכול לעשות - יכול להיות שבחור פשוט יכול לעשות. כי לבחור פשוט יש הרבה יותר ניסיונות, מה שאין כן לגדולי ישראל, יש להם פחות ניסיונות. מה שאנשים פשוטים לפעמים יכולים לעבור, אנשים פשוטים יכולים לעבור ניסיונות.

ולכן מביא באגרות הר' שניאור זלמן מלאדי, זה אדמו"ר הזקן מחב"ד, כותב שם באגרות שמשה רבנו, משה רבנו היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". שואל שם האגרות: באמת, לא יכול להיות! משה רבנו יותר עניו מכל האדם אשר על פני האדמה? מה זה? זה בן אדם שעם השמיים מדבר, עם אלוקים מדבר, מוריד תורה, ניסים ונפלאות - עניו מכל האדם?

כותב שם באגרות שמשה רבנו, בורא עולם הראה לו את כל הדורות שיש. הגיע גם לדור שלנו, וראה אותנו מתפללים בלי שום לב. הוא אמר: "מה, יגיע כזה דור, שיעבדו את השם בלי לבבות, בלי כלום? אלו גדולים ממני". ולכן משה רבנו היה עניו, כי משה רבנו הבין שיש אנשים יותר גדולים ממנו. איזה דבר גדול זה!

דווקא איפה שנראה לבן אדם הזמנים החשוכים שלו, הזמנים הקשים, הימים הקשים, מה שנראה לו שהוא לא מוצלח ומה שנראה לו שלא הולך לו - שם בורא עולם רוצה את הלב שלך. שם, אם תתאמץ, זה דבר גדול שלא ניתן לתיאור.

הזכרנו לפני מנחה מה שסיפר המשגיח של ישיבת בית מאיר. הוא סיפר שהיו בישיבה 15 בחורים, בחורים מבוגרים מאוד בישיבה. הוא מספר שהחליטו לעשות מבצע לבחורים המבוגרים. כתוב: איך יכול להיות, איך ייתכן שבן אדם יזכה שאלוקים יכבד אותו? אלו מדרגות, שבן אדם יזכה שאלוקים מכבד אותו. וואי, אני אומר לך, זה באמת, תתבונן בזה, זה מדרגות.

יש פסוק, חז"ל אומרים "כי מכבדי אכבד", אם אתה מכבד אותי, אני מכבד אותך. פלא פלאים. איפה זה נמצא? הוא אמר שמי שמגיע לתפילה כמה דקות לפני התפילה... על פי רוב אנשים או שמגיעים בזמן או שמגיעים אחרי הזמן, מגיע לפני הזמן זה ניסיון, ניסיון גדול.

הם החליטו להקים כולל בישיבה. הישיבה התפילה מתחילה בשבע, מרבע לשבע, רבע שעה לפני התפילה, הבחורים האלו צריכים לבוא ללמוד, כדי שכשיגיע התפילה הם יהיו כבר מוכנים לתפילה. התחילו את המבצע הזה בחנוכה. מאז ספרו שלושה חודשים בדיוק, חלק מהבחורים כבר התחתנו.

סיפור שקראתי אותו עכשיו בשבת: "כי מכבדי אכבד", אם אתה יודע לכבד, להתאמץ... זה באמת להתאמץ על המצוות, זה משהו אחר לגמרי. לכן בן אדם שנותן את הלב לבורא עולם, זו התרומה אשר ציווה השם.

עוד דבר אחד אני מסיים בזה. בסוף הפרשה כתוב שאנשים התנדבו להביא את מראות הצובאות. רש"י במקום כותב: "והיה משה מואס בהם. למה? לפי שנעשו ליצר הרע". הרמב"ן שואל: חסר דברים שתרמו שם ליצר הרע? רש"י כבר מביא בפרשה שמלאה זהב שממש כולו סירחון. כותב הרמב"ן: כן, אבל זה התערבב עם כל הזהב, זה הכל ביחד, אז לא רואים אותו. מראות הצובאות הם עומדים בפני עצמם, והיה משה מואס בהם. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "קבל, כי אלו חביבים עליי מן הכל". איזה דבר נורא!

מה היה שם בבית המקדש? היה מזבח. המזבח מכפר על כל העוונות. יש קרבן תמיד של שחר שמכפר על כל העוונות שעשו במשך הלילה, ותמיד של בין הערביים מכפר על כל העוונות שעשו במשך היום. עם ישראל נקיים כל יום. יש קורבנות.

יש משהו יותר גדול? יש שם את המנורה, יש שם מזבח הקטורת, יש שם את ארון הקודש. יש משהו יותר חביב להשם מזה? כן, המראות הצובאות. שעל ידי זה שרתה שכינה בעם ישראל. איזה דבר גדול זה! על ידי זה הזוגות שהיו שם במצרים, היה ביניהם שלום, על ידי זה רבו צבאות מעם ישראל.

אז יש דברים גדולים, אבל אני אומר לכם, יש דברים חביבים על השם. עומד להגיע פסח ופורים, וכל אחד יודע להחמיר. אז בורא עולם ברש"י הזה אמר לנו בדיוק איפה כדאי לך להחמיר. אתה יודע איפה כדאי לך להחמיר? איפה שבורא עולם מעיד "חביב עליי מן הכל".

יש דברים שבורא עולם אומר: תשמע, מה שתעשה, תביא קורבנות, תביא את התורה, תביא מנורה, תביא קטורת. יש משהו יותר חביב עליי? מה? שיש שלום ביניכם! גדול מעל הכל. זה דברים שבן אדם צריך מאוד לא מדברים על זה, זה נראה לנו כאילו דברים שלא צריך לדבר עליהם. אבל צריך כל הזמן להזכיר את זה.

כשאתה נכנס הביתה ואתה אומר מילה טובה בבית, אתה יודע להעריך את מה שעשו לך, תדע לך שיש דברים יותר חביבים. אתה יכול לשבת ללמוד תורה עשר שעות, תדע, יש דברים יותר חביבים לפני השם. יש דברים יותר חביבים - לדעת לכבד. וגם זה לדורות, זה נצח נצחים.

לכן כל אחד מאיתנו יראה להתחזק בזה מאוד. סיפר בספרים על הרב ישראל יונה, אני חושב שהוא היה רב באיזו עיירה. יום אחד הגיע לשם איזה אחד, שמעון. השמעון הזה ידע לשיר, ידע לפייט, וואו, משהו רציני מאוד. כל הקהילה החליטה - הוא יהיה החזן שלנו, חזן קבוע בכל השנה, בראש השנה, ביום כיפור, הכל.

הביאו אותו לפני רב העיר, הרב ישראל יונה. והוא לא ידע מה לעשות, ראה שהשמעון הזה רשע מרושע. אמר: איך אני אשים אותו חזן? זה יהיה חזן רשע מרושע. אבל הוא ידע שאם הוא יגיד להם לא לשים אותו חזן, יהיו מהפכות גדולות.

הוא שלח מכתב לחתנו של הנודע ביהודה. שלח את שמו, שלח מכתב לחתנו של הנודע ביהודה וכתב לו בערך כך: "שמעון הזה, הוא מרבה את כל העברות של 'ואת החזיר ואת השפן ואת הארנבת'. אבל כיוון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא', שם הוא פירש". כלומר, ראה אותו אוכל חזיר, אוכל הכל, אבל "את ה' אלוקיך תירא", שם הוא פירש.

כתב לו חתנו של הנודע ביהודה: "מוטב להעמיד צלם בהיכל ולא להרבות במחלוקת". אתם שומעים? זה מה שמתענים עליו בי"ז בתמוז, על זה שהעמידו צלם בהיכל. יש משהו יותר חמור? יש משהו יותר חמור מזה. עכשיו זה לא מחלוקת רגילה, זו מחלוקת על איזה חזן שהוא רשע, לא סתם מחלוקת. אבל יהיה מחלוקת פה, חלק יגידו כן, חלק יגידו לא, יהיה ריב. "מוטב להעמיד צלם בהיכל ולא להרבות מחלוקת בישראל". איזה דבר מבהיל זה!

הרב שטרנבוך היה מקפיד לסנן את המים לפסח. שנה אחת אשתו לא הספיקה להכין לו דוד לסנן את המים לפסח, ועד שהיא נזכרה כבר נכנס החג. אמר לה הרב שטרנבוך: "אה, זו איזו חומרה שנוהגים להחמיר, זה לא רציני, לא קרה כלום". והיא נרגעה. הוא אמר לה "כן, לא קרה כלום, זה סתם, זו חומרה טובה, אבל אם לא, זה לא צריך".

שנה לאחר מכן, אומר הרב שטרנבוך: "מה אני עושה עכשיו? אם אני אגיד לה להכין לי את המים, מה היא תגיד? אה, סימן שמה שאמר לי בשנה שעברה שזו סתם חומרה, זה לא היה סתם חומרה, הוא סתם אמר לי את זה". אמר הרב שטרנבוך: "אין יותר מים". למה? כדי שהיא תרגיש טוב משנה שעברה, שמה שהוא אמר לה זו חומרה, שתרגיש טוב. רק אחרי שהיא נפטרה, אחרי קרוב ל-60 שנה, הוא אמר לילדים: "עכשיו תכינו לי מים". כששאלו מה קרה ומה הוא עשה עד עכשיו, הוא אמר: "לא רציתי, רציתי שלאמא תהיה הרגשה טובה מלפני 60 שנה אחורה, שהיא תרגיש שלא קרה כלום".

כמה בן אדם צריך להחמיר, כמה בן אדם מחמיר. ובדברים שבורא עולם באמת חביב עליו, שם בן אדם פתאום לא מרגיש שצריך להחמיר. בן אדם צריך כל הזמן להסתכל על מה התורה מסתכלת, איך התורה מסתכלת על הדברים. ושם התורה מסתכלת שיש דברים שחביבים על השם.

לכן כל אחד יראה להתחזק בזה מאוד. תחזור על רש"י הזה, רש"י הזה מפוצץ, תחזור עליו עוד פעם ועוד פעם עד שיחקק לנו בלב, עד שנרגיש פעם את ההרגשה הזאת, שכשבן אדם נכנס הביתה, הוא נותן את ההרגשה הטובה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.