שיעור 3

הארת פנים, וכל מעשה קטן חשוב

פרשת שופטים תשפ"ג

רעיונות מרכזיים

1. חודש אלול - זמן של קירבה הדדית בין האדם לקב"ה

חודש אלול הוא זמן מיוחד של "אני לדודי ודודי לי", בו לא רק האדם מתקרב לבורא עולם, אלא גם הקב"ה מתגעגע ומתקרב אל האדם. זהו חודש של חיבור וקשר אמיץ בין הבורא לאדם.

2. העבודה בחודש אלול - להאיר פנים ולעזור לזולת

על פי המדרש, "אלול" הוא גם ראשי תיבות של "איש לרעהו ומתנות לאביונים". העבודה בחודש זה היא לחייך, להקרין חום, לסייע ולתמוך בסובבים אותנו. זו הדרך האמיתית לזכות לחיים טובים.

3. מעשים "קטנים" עשויים להיות בעלי השלכות עצומות

סיפור ערי המקלט מלמד אותנו שגם מעשה בודד שנעשה ללא כוונה, עלול לגרום לאסון ולתוצאות הרות גורל. מאידך, מצווה אחת כמו ברכת המזון בכוונה, יכולה להציל חיים שלמים. בחודש אלול יש להתייחס בכובד ראש לכל מעשה ומעשה.

4. כל רגע של תורה ומצוות יקר מפז

עלינו לנצל כל דקה פנויה ללימוד תורה ולקיום מצוות, כי איננו יודעים מה כוחו וערכו האמיתי של כל רגע. ככל שנתחזק יותר בחודש אלול, כך נזכה לשפע של ישועות וברכות.

5. פתיחת הזמן - עת רצון מיוחדת לפעול ישועות

יום פתיחת זמן הלימודים בישיבות ובכוללים הוא יום של שמחה ונחת רוח גדולה לפני ה'. זהו עת רצון נפלא לתפילה ולבקשת ישועות בכל התחומים. ככל שנתחזק יותר בלימוד ובמצוות, נזכה לפתוח שערי שמיים לטובה.

הסיפורים בשיעור

1. הסיפור המפתיע של ראש הישיבה "השרת"

בחור שהגיע לישיבה בא' אלול, פגש את ראש הישיבה שעזר לו עם המזוודה וחשב בטעות שהוא השרת. אך למעשה, זו הייתה דוגמא מופלאה להארת פנים וזריזות בעזרה לזולת, שזו העבודה האמיתית של חודש אלול.

2. ברכת המזון שהצילה משפחה שלמה מציפורני הנאצים

משפחה יהודית שעמדה בפני גירוש למחנות בתקופת השואה, השתהתה בגלל ברכת המזון בכוונה. בזכות זה, הם הצליחו לברוח ולהינצל. כך ברכה אחת בכוונה הצילה דורות שלמים.

3. דוד המלך, לשון הרע, וחורבן הממלכה

קבלת לשון הרע חד פעמית של דוד המלך על מפיבושת בן שאול, הובילה לפילוג הממלכה ולחורבן של ממש. מכך למדים את ההשפעה העצומה שיש לכל מילה ומעשה שלנו, לטוב ולרע.

תמלול השיעור

בישיבות היו אומרים: אנחנו מקבלים עלינו את החודש הנעים, החודש הטוב, חודש אלול. באמת חודש נעים וכיף, חודש של עבודת השם. אלול בראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). טוב, "אני לדודי" רואים את זה על האנשים, פעם חשבתם שגם "דודי לי"? כמה בורא עולם מתגעגע אלינו, כמה בורא עולם מתקרב אלינו, צריך לזכור גם את החלק השני! אנחנו תמיד מרגישים "אני לדודי", אנחנו רוצים להתקרב לבורא עולם. יש גם את החלק השני, שגם "דודי לי" אלוקים רוצה להתקרב אלינו.

טוב, ועוד אמרו: אלול בראשי תיבות "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). איזה יופי, מה, פורים היום? הרי זה חודש 'אלול', מה הקשר בכלל ל'מתנות לאביונים'?

טוב, בשם האר"י ז"ל, יש משהו יותר גבוה: אלול בראשי תיבות "אנה לידו ושמתי לך" (שמות כא, יג), זה פסוק שמדבר על רוצח בשגגה שצריך לנוס לעיר מקלט, וגם כאן צריך להבין מה הקשר לחודש אלול.

סיפר רבי חיים שמואלביץ': ראש חודש אלול הגיע בחור לישיבה עם מזוודה. פוגש את מי? פוגש את רב חיים שמולביץ, ראש הישיבה. שואל אותו: "למה באת לפה?" אמר לו: "באתי לפה להיבחן, אני רוצה להתקבל לישיבה". אמר לו: "יופי, בוא אני אקח אותך לראש ישיבה". טוב, לוקח אותו. הבחור בדרך אומר לו: "תשמע, אבל הרב, לא נעים שהראש ישיבה ידע שבאתי פה עם מזוודה". מה פתאום אתה בא עם מזוודה? מי אמר בכלל שיקבלו אותך? תבוא בלי מזוודה. אם יקבלו אותך, תלך הביתה, תביא את המזוודה. אמר לו רבי חיים: "אל תדאג, אני אשמור לך את המזוודה. תיכנס תרגיש בנוח, אל תדאג".

רבי חיים הוריד לו את המזוודה, והבחור מלווה אותו, הולך איתו בדרך. הגיעו, אומר לו: "הנה, פה זה המשרד. תיכנס פה, אני מחכה לך פה עם המזוודה". הוא מחכה, רבע שעה נגמר המבחן. הבחור יוצא, אומר לו: "התקבלתי". אומר לו רבי חיים: "איזה יופי! אתה יודע, בחודש אב, לפני שבועיים, אחד הבחורים התחתן, יש איזו מיטה פנויה עכשיו, יכול להיות שכבר תפסו אותה, אבל בוא נלך לפנימייה לבדוק, אני יודע איפה הוא היה ישן. כך גם בדרך תוכל לראות קצת את המקום".

הוא מגיע, רבי חיים מרים לו את המזוודה והוא הולך איתו. הגיעו לחדר. אומר לו: "וואו, הנה המיטה פה פנויה. בוא תוציא מהמזוודה את הסדין שהבאת, תשים על המזרון, ככה אתה יודע, כבר זה יהיה שמור לך". הוא הוציא את הסדין, ורבי חיים עוזר לו לשים את הסדין על המיטה. שואל אותו הבחורצ'יק: "תגיד לי, מי אתה?" אומר לו: "אני השרת של הישיבה". הבחור מתפעל: "אתה יש לך ממש לב טוב. אני, בלי נדר, אני עוד ארד להנהלה, אני עוד אפרגן עליך". כך הוא אמר לו.

טוב, הרב חיים עזב אותו. הוא נשאר בחדר לסדר קצת את הדברים, ואחר כך הוא ירד לבית מדרש. בית מדרש - אתה יודע, אלול, גמרא חדשה, הכל חדש. השטייגען היה אש. פתאום הוא רואה את רב חיים שמואלביץ' בבית מדרש, כאשר כל הבחורים מסביבו, ואיזה שטייגען. הוא לא מבין, מסתכל, וחושב לעצמו 'מה הוא יודע ללמוד? לא יכול להיות!' הוא בא לאיזה בחור: "תגיד לי, השרת אצלכם גם כן יודע ללמוד?, אפילו השרת כאן יודע ללמוד?" אומר לו: "איזה שרת?", אומר לו: "זה!". אומר לו: "מה זה? זה ראש הישיבה! איזה שרת בראש שלך? הוא פה בעל הבית, הוא הראש ישיבה". "מה, זה ראש הישיבה?, אבל חשבתי שזה השרת..." הבחור התבייש, איך הוא התבייש! הרי הוא זה שסחב לי את המזוודה. גם סיפרתי לו שאני מגיע לישיבה, אתה יודע, סיפרתי לו את כל מה שיש לי בלב, חשבתי זה השרת". פלא פלאים, איזה פחד.

אחרי שנגמר הסדר, רבי חיים עבר, ניגש לבחור, טפח לו על השכם. הבחור מיד אמר: "אני ממש מתבייש מהרב, לא נעים לי". "אל תתבייש, השיחה הראשונה בישיבת קלם, בחודש אלול, זה היה ראשי תיבות האלו. אלול בראשי תיבות 'איש לרעהו ומתנות לאביונים'. זה חודש אלול - להאיר פנים, לעזור אחד לשני. שיהיה "איש לרעהו", זה אלול לאמיתי. לא מה שאנשים חושבים - תהיה קשוח, אל תאיר פנים לאף אחד, אל תסתכל על אף אחד. לא! העבודה באלול זה בדיוק הפוך. כמה אתה יכול להאיר פנים - תאיר פנים, תחייך, תעזור".

עוד אמר לו: "זה המוסר שאני למדתי בקלם ביום הראשון. וכך זה באמת היה, כי מי שהיה נכנס לקלם באלול, לא היה מאמין שזה ישיבת קלם המפורסמת. כולם האירו פנים. כולם חייכו. וכל בחור שנכנס, הרגיש שכאילו 'כולם מכירים אותו'. לא היתה לו בכלל תחושה של 'אני חדש פה'. כולם ניגשו אליו, חייכו אליו. זה היה אלול, וזו הייתה העבודה שלנו בחודש אלול". זו גם צריכה להיות העבודה שלנו בחודש הזה 'איש לרעהו ומתנות לאביונים', להאיר פנים.

וכבר אמר את זה רבי ישראל מסלנט. הוא עבר בדרך והוא פנה לאחד מעובדי השם ואמר לו "שלום", והוא לא ענה לו. זה לא שהוא לא ענה בגלל שהוא לא בן אדם נחמד. לא! הוא היה עובד השם אמיתי, זה פשוט היה מחרדת הדין. אבל אמר ר' ישראל מסלנט: "מה מעניין אותי חרדת הדין שלו, שהוא לא עונה לי 'שלום'? מה זה מעניין אותי בכלל? הוא יש לו חרדת הדין, ואני אמור לסבול מזה?". זה רבי ישראל מסלנט – מוסר עצום!

ויש את הסיפור המפורסם, שהוא התאחר ולא הגיע לתפילת 'כל נדרי' בתפילת ערבית של ליל כיפור, כי הוא נתקע שם באיזה בית, שהאמא השאירה את התינוקות והלכה לבית הכנסת ל'כל נדרי'. הוא עבר ליד הבית, שמע את הילדים בוכים, והוא נכנס. ככה הסיפור בקצרה. אחר כך הוא אמר: "אני לא יודע איזו זכות נפלה בחלקי, שבערב יום כיפורים בורא עולם נתן לי זכות לשמור על שני ילדים". איזה זכויות אלו. אנחנו לא רואים בזה זכויות, רואים בזה עוון. אבל הוא רואה בזה זכויות. למה? כי הם התחנכו על היסוד הזה, וגם אנחנו תריכים להתחנך באמת לדעת שהעבודה שלנו היא להאיר פנים.

בנוסף לזה, מי יודע מה בן אדם יכול לזכות בהארת פנים אחת. כמה אנשים שבורים יש היום, מרוסקים, שאין להם שמחת חיים. אתה מגיע לבן אדם, אתה רק מאיר לו פנים - מי יודע כמה מצוות נעשו טובות בזכותך. מי יודע.

זה אלול הראשון. ואלול השני, מה שאמרנו בשם האר"י ז"ל: "אנה לידו ושמתי לך". וואו, על מי זה נאמר הפסוק הזה - על ערי מקלט (בפרשה שלנו אמנם מפורט כל העניין של ערי מקלט, אבל הפסוק הזה מופיע בפרשת מסעי).

אני לא מבין, בוא נחיה רגע את הענין הזה. תאר לך הבן אדם חוזר הביתה, אשתו אומרת לו: "תשמע, אתה יודע, אין עצים". בזמנם עצים זה היה גז, בלי עצים אין בישולים ואין חימום. אז הוא אומר: "בסדר, אני אלך להביא עצים, מה הבעיה?" לקח גרזן, הלך ליער לחטוב עצים. היה חם, כולו מזיע, הגיע לאיזה עץ, הניף את הגרדן, והגרזן עף לו, החליק לו מהיד. קורה, זה יכול להיות, היד היתה חלקה מהזיעה, והגרזן החליק. יכול להיות, נכון? או אולי הוא נתקל באיזה גזע קשה מאוד, הוא נתן מכה, והגרזן עף. (זה מחלוקת בגמרא במה בדיוק מדובר, אבל זה לא משנה בדיוק, כי הכל אותו רעיון). בכל אופן, הגרזן עף למטה, 'ומצא את רעהו ומת' (דברים יט, ה). נו, מה עושים? אין ברירה, הוא צריך ללכת לגלות לאחת מערי המקלט. מה הם ערי המקלט - יש לנו את חברון, את שכם, ויש קדש (מישהו אמר לי זה בצומת כח, בכיוון לקרית שמונה).

אז נניח שהוא צריך לברוח לחברון. מה יברח לחברון? אבל הוא יש לו עבודה בצפת. אני לא מבין, אבל הוא עובד בצפת. זה הפרנסה שלו. הוא גם פרנס יחידי גם כן, אשתו לא עובדת, יש לו גם 10 ילדים. אני לא מבין, מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? שניקח אותו לחברון? נו, ומה יש שם בחברון? אין מה לעשות! אם הוא רוצה להישאר חי, אין מה לעשות, חייב לברוח לחברון, כי יש מצווה ביד גואל הדם להרוג אותו (כך לשיטת רבי יוסי הגלילי), אז הוא חייב לגלות אם הוא רוצה לחיות.

בוא נראה, תאר לך שאותו בן אדם הוא 'ראש מוסדות', יש לו גנים, ויש לו ישיבות וכוללים, והוא צריך לטוס לחוץ לארץ להביא כספים, אם לא, יסגרו המוסדות. מה עושים? באמת אין מה לעשות, אז הוא גולה לעיר מקלט. הוא נשאר שם, ואפילו שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה, לא יוצא משם לעולם. רמטכ"ל , יש מלחמה עכשיו, צריכים אותו. אין מה לעשות, לא יוצא מהעיר מקלט.

תגיד לי, ממה זה נגרם כל הסיפור הזה? בוא נתבונן ממה זה נגרם - מפעם אחת שהחליק לו הגרזן. מפעם אחת שהחליק הגרזן, וגם בלי כוונה. זה לא שהוא כיוון. בלי כוונה, יצא. תראה איזה אסון נגרם לבן אדם על מעשה אחד שנעשה בלי כוונה. אסון גדול מאוד, אין מה להגיד.

אומר האר"י ז"ל: זה אלול. אתה יודע מה זה אלול? תתייחס למעשים שלך. גם מעשה שאתה עושה אותו בלי כוונה, אתה עושה אותו פעם אחת, חד פעמי - תראה איזה השלכות נוראיות יש במעשה אחד.

לכן, כל אחד ידע באלול, להתחזק במעשים. אתה יכול לחטוף עוד משהו. אל תגיד 'זה משהו קטן'. מה אתה יודע מה זה קטן, מה זה גדול? מישהו יודע מה זה קטן, מה זה גדול? מישהו יכול לשער? אין מה לשער, הכל ענק, הכל ענק. אין מה לתאר מה בן אדם יכול לזכות במעשה אחד שנעשה בלי כוונה.

סיפר איזה יהודי אחד: אנחנו קיבלנו על עצמנו בראש השנה לברך ברכת המזון מתוך הסידור. לברך את המזון מתוך ברכון, סידור, לא משנה, העיקר שיהיה מתוך התכב. בבין הזמנים, יצאנו לאיזה טיול. החננו את האוטו באיזה מקום, לקחנו את התיקים, ירדנו לנחל, כשעה הליכה. הגענו לנחל. אתם יודעים, זה כיף לאכול בנחל, נכון? איפה שיש מים. אתה יושב ואתה גם אוכל, גם טרחת, גם הכנת את האוכל וכולי וכולי. זה נחמד לאכול.

ופתאום, הוציאו את הלחם - וואי, הברכונים באוטו! נו, מה עושים? התחלנו למצוא לנו היתרים... "אבא, זה רק בין הזמנים, מותר". "אבא, בין הזמנים, מה יכול להיות? פעם אחת. גם אנחנו בקיאים בעל פה בברכת המזון. לא קרה כלום. גם חם, אבא. גם זה רק פעם אחת". האבא אמר להם: "לא! אי אפשר לוותר על זה. צריך ברכת המזון מהסידור!". טוב, מי יעלה עכשיו? יהודה, תעלה. לא, שמעון יעלה. דוד, יוסי. כל אחד, אומר על השני שהוא יעלה.

אבא אומר: "טוב, אני רוצה לספר לכם סיפור". "רוצה לספר לכם סיפור שהיה. הייתה איזו משפחה אחת, בתחילת ימי הזעם של השואה, התחילו כבר רדיפות, כינוס היהודים לגיטאות, ימים קשים מאוד. היתה איזו משפחה אחת, יום אחד דפיקות בדלת. הגיע איזה קצין גרמני עם איזה חייל. אומר להם: 'באתי לפנות אתכם לרכבת, לגטו'".

אומר לו אבי המשפחה: "אין בעיה, אנחנו באים איתך. אבל פשוט עכשיו גמרנו לאכול, ויש ברכת המזון. אז נברך ברכת המזון, ומיד נבוא איתך". וכאן כבר הנס הראשון, הקצין אומר לו: "בסדר, אני אחכה לכם".

האבא אומר להם: "אתם יודעים, זו ברכת המזון אולי האחרונה בחיים שלנו. מי יודע?", כבר היו שמועות על הגרמנים ועל גורל היהודים, שמועות שהיה קשה להאמין, אבל כבר שמעו על מה קורה. "מי יודע, אולי זו ברכת המזון האחרונה של החיים שלנו. כל אחד יברך אותה כמו שצריך". באמת התחילו לברך כמו שצריך.

הגרמנים חשבו, אתה יודע, זה ברכת 'אשר יצר', וזה יגמר תוך שתי שניות. לא ידעו שזה ברכת המזון, וגם אלה התחילו לברך בכוונה גדולה, וזה לא נגמר. ראה ככה הקצין אמר לחייל שלו: "תשמע, אלו אנשים טובים, אלה לא יברחו. בוא נעבור למשפחה שנייה. אחר כך נחזור לפה". הם הלכו. סיפר אבא: "גמרנו ברכת המזון, אבא פתח את הדלת, הסתכל ימינה שמאלה, ראה אף אחד לא נמצא. אמר לילדים: 'קדימה, בורחים!'".

אבא לקח את התפילין, אמא לקחה איזו שקית אחת, כל אחד מהילדים לקח איזה משהו, ופשוט יצאנו. היה לאבא תשעה כרטיסי רכבת. אבא כבר התכונן מראש, מי יודע מה יכול להיות. אבא כבר קנה תשעה כרטיסי רכבת. אבל אל תשאל, עומדים למניין - אנחנו עשר נפשות. יש תינוקת בת שנתיים, מה עושים איתה עכשיו? היא העשירית. מה עושים עכשיו?

לא הייתה ברירה. הביאו מזוודה, שמו אותה בתוך המזוודה, נתנו לה סוכריות, ממתקים. אמרו לה: "רק תשתקי, רק לשתוק, לא לדבר מילה". שמו אותה במזוודה וככה עלו לרכבת.עם תשעה כרטיסים, ותינוקת בתוך המזוודה. ככה נסעו מגרמניה, ברחו לשווייץ, ומשווייץ עלו אחר כך לארץ ישראל. וכל המשפחה ניצלה.

אומר להם האבא: "אתם יודעים מי הילדה הקטנה בתוך המזוודה? זו הייתה אמא שלי. אמא שלי, היא הייתה התינוקת בתוך המזוודה. ואם ניצלנו, הכל בזכות ברכת המזון של אבא. ברכת המזון שאבא אמר בכוונה, בזכות זה ניצלנו. כולנו עכשיו עולים ביחד, כולם ביחד נעלה עכשיו לאוטו, נאכל שם ונברך ברכת המזון מתוך הברכון". פלא פלאים.

זה מה שהאר"י ז"ל אמר: "אנה לידו ושמתי לך". מעשה אחד שבן אדם עושה, ברכת המזון אחת - עשר נפשות ניצלו. מה בן אדם יכול לשער? זו עבודה בחודש אלול - תאסוף זכויות. אתה יודע מה אתה יכול לעשות? כל מעשה קטן חשוב עד אין סוף!

כשדוד המלך ברח מפני אבשלום בנו, הגיע אליו ציבא, המשרת של מפיבושת (בן שאול). שואל אותו דוד המלך: "ציבא, תגיד לי, איפה בן אדוניך?", וציבא ענה לו במרמה: "מה, אדוני מפיבושת? שמח ומאושר במצב שלך, מצפה שתלך כבר, ותחזור הממלכה אליו, כי הוא הבן של שאול המלך. ברגע שאתה דוד המלך תיעלם, ממילא תחזור הממלכה אליו".

יש בגמרא (שבת נו.) מחלוקת בענין הזה האם דוד קיבל לשון הרע. יש אומרים, דוד המלך קיבל לשון הרע. במקום אחר בגמרא (יומא כב:) מבואר שהוא נענש על זה. הגמרא אומרת, שאחר כך כשהגיע מפיבושת אל דוד וסיפר לו איך ציבא רימה אותו, ודיבר עליו לשון הרע, דוד המלך לא כך כך האמין לדבריו, ואמר למפיבושת "אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה". באותו רגע, אומרת הגמרא, באותו רגע שאמר דוד כך "יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו המלכות". מה הכוונה? באותו רגע נקרעה מלכות ישראל. חצי, שני שבטים, הלכו עם רחבעם. ועשרה שבטים הלכו עם ירבעם. ומה לבסוף באמת נשאר מעם ישראל? עשרה שבטים הלכו לנו! יצאו לגלות, וזהו אנחנו לא יודעים איפה הם. כל מה שיש לנו פה - זה שני שבטים - שבט בנימין ושבט יהודה. זה מה שיש. ממתי זה היה? מאז שדוד המלך קיבל לשון הרע.

והזוהר (תרומה דף קנו) כותב על זה: "ומאז שדוד המלך קיבל לשון הרע, כל ההלכות נהיו עמומות". מה הפירוש 'עמומות'? הכל נהיה ספקות, מחלוקות. מאיפה זה הגיע? דבר כזה נורא, כל ההלכות מלא ספקות ומחלוקות, מאיפה זה הגיע? מזה שדוד המלך קיבל לשון הרע.

בן אדם אחד, חד פעמי, תראה איזו השפעה השפיע בעולם. פעם אחת, תראה איזו השפעה. זה החיזוק שבחודש אלול. כל אחד ידע לנצל את הרגעים. רגע אחד של חיזוק, שווה מליונים. אפילו אם כל היום הלך לך לאיבוד, יש לך חמש דקות ללמוד? תלמד חמש דקות. מה אתה יודע? מה אתה יודע כמה זה משפיע בעולם? מה אתה יודע? אף אחד לא יודע להעריך את גודל המעשים שלו. אבל כל מעשה משפיע באופן גדול מאוד.

אתם יודעים, מי שיש לו עניינים, קשיים, צריך ישועה - אז עושים פתיחת היכל. פתיחת ההיכל זה עת רצון גדול מאוד. אז תנו לי לגלות לכם - מחר יש פתיחת ההיכל של כל עולם התורה. איזה דבר גדול! עשרות אלפים של בחורי ישיבות חוזרים מחר לישיבות. איזה נחת רוח יש מחר להשם! כמה עשרות אלפים של אברכים שחוזרים לשבת ללמוד יום שלם. אחרי בין הזמנים, מחר חוזרים ללמוד. ולא סתם חוזרים ללמוד, אלא "אלול!".

אז מחר זה כזה עת רצון, פתיחת היכל של כל עולם התורה, כמה בן אדם צריך להאיר פנים, לשמוח. תתפלל - מחר זה עת רצון גדול בשמיים, ממש עת רצון. זו שמחה גדולה לבורא עולם. מחר זה יום שהישועות מקיפות בו. ממש נחת רוח גדול להשם.

לכן כל אחד ידע לנצל את חודש אלול. כל רגע שעובר, חבל עליו, ממש חבל. כבר עברו לנו כמה ימים מחודש אלול, וואו, צריכים לנצל. לא לתת לזה לברוח, זה גדול מאוד - עוד רגע, עוד חיזוק, עוד מעשה. כל מעשה קטן שאתה עושה, הוא כזה יקר.

ויהי רצון שנזכה בעזרת השם, שכל בחורי הישיבות וכל האברכים, שנזכה כולנו שיהיה לנו חשק ושמחה בלימוד התורה, שיהיה לנו הרבה חשק לעמול בתורה, שנזכה בעזרת השם לזיכרון טוב, שנזכה לחברותות טובות, שנזכה לחברים טובים, שנזכה לעשות נחת רוח להשם. אמן ואמן.