שיעור 34

האוכל יותר גבוה מתקיעת שופר... יש דבר כזה!!!

פרשת מצורע תשפ"ד

תקציר השיעור

חשיבות האוכל בחג - חז"ל מראים שהאוכל והסעודות בחג ובשבת חשובים מאוד, עד כדי שמשנים את לוח השנה בשביל שיהיו ירקות טריים לסוכות. גם הזוהר אומר שמי שלא אוכל 3 סעודות שבת הוא לא נחשב מזרע ישראל. לכן צריך להתכונן לאוכל של החג בשמחה ובהידור.

מסירות נפש במצוות - הרב פינקוס מספר שכשהתגבר וניקה עליית גג לפני פסח למרות העייפות, זכה לליל סדר מרומם ולהרגשה עצומה של קרבת ה' במשך כל ימי החג. ההתגברות במצוות מביאה לאדם עליות רוחניות גדולות.

כוחה של שתיקה - לפעמים בן אדם צריך לשתוק כשצועקים עליו או פוגעים בו, ובזכות השתיקה וההבלגה הזו הוא יכול לזכות לישועות גדולות כמו שידוכים טובים לילדים או חיים טובים.

להתכונן ברוחניות - חשוב לא רק להתכונן לפסח בגשמיות אלא גם ברוחניות, ללמוד מוסר, לשמוח במצוות, להכין את הלב. כל רגע של התגברות על היצר בימים אלו שווה הרבה.

אהבת ה' אלינו - ה' מראה לנו ניסים גדולים ואהבה מיוחדת בזמן הזה, ועלינו להשיב לו באהבה ובהכנה ראויה לחג הפסח הקדוש.

הסיפורים בשיעור

כוחה של בדיקת חמץ

הרב פינקוס מספר שבהיותו בחור ישיבה, התאמץ מאוד בניקוי וכיבוד עליית הגג בערב פסח, מתוך הכרה שזו מצווה חשובה. למרות העייפות, ההתגברות שלו הביאה אותו לחוויה רוחנית עצומה במהלך ליל הסדר וכל ימי החג - תחושת קרבת אלוקים, שמחה עצומה בקיום המצוות, והתעלות. הוא מדגיש שאם יש בו משהו, זה בזכות אותה התגברות במצוות בדיקת חמץ בערב החג.

תחיית המתים של יהודי אחד

יהודי שהרגיש לא טוב הלך לרופא ונשלח למיון. אחרי בדיקות רבות, הרופא אמר לו שלפי התוצאות נותרו לו שבועיים לחיות בלבד. האיש בכה כל הדרך הביתה וסיפר לאשתו. אך אז צלצל הטלפון מבית החולים - התברר שהייתה טעות והתוצאות שייכות למישהו אחר, והאיש בריא לחלוטין. הרב פינקוס אומר שבאותה שמחה צריך לומר את ה"נשמת כל חי" בסיום ההגדה.

ויתרה על התכשיטים - וזכתה בשידוכים

אישה אחת סיפרה שכלתה זרקה בטעות תכשיטים יקרי ערך שלה שהיו בתוך שקית. האישה כעסה מאוד, אך הצליחה להתגבר על עצמה ולא לצעוק על הכלה. כשעלתה הביתה, אמרה לקב"ה שכמו שאיבדה 3 תכשיטים, היא מבקשת במקום זה 3 חתנים טובים לבנותיה. תוך חודשיים כל שלוש בנותיה נשאו בזו אחר זו בזכות הבלגתה באותו מעמד קשה.

לא היה ולא נברא

חתן התלונן בפני הרב אליהו רט ששמע את חמותו צועקת עליו בביתו, למרות שאף אחד לא היה עד לכך. הרב אמר לו "לא היה ולא נברא", ושיתעלם מהעניין. אחרי שבועיים החמות באה להתנצל והחתן אמר שהוא לא מבין על מה היא מדברת. החמות הבינה שהיא טעתה כי אשתו ואמו לא הזכירו את הצעקות. לבסוף נולדו לזוג 22 ילדים, וכשנשאל החתן איך זכה לכך, הוא ציין את ההתגברות שלו באותו מעמד כגורם המרכזי.

הכל יהיה בסדר

כשהרב אהרן לייב שטיינמן היה מתכונן לפסח, הנכדים רמסו על המצות שלו. אך הוא לא כעס, אלא הודה לקב"ה שיש לו נכדים שיכולים לקפוץ ולעשות רעש בביתו, כי הרבה אנשים היו שמחים שיהיו להם בכלל נכדים.

המצות של עני

אדמו"ר אחד הכין מצות במיוחד לפסח בקדושה ובטהרה. אך בטעות אשתו נתנה אותן לעני ושמה לאדמו"ר מצות פשוטות. לאחר הסדר הוא שאל אותה על המצות ואז היא נזכרה בטעות. אך האדמו"ר אמר שהיא עשתה טוב ואין צורך לצעוק על הידור מצווה קטן כשכל המצות של עם ישראל כשרות. העיקר לא לצעוק ולריב על דברים קטנים.

קיום הלכה נדירה

כשמישהו נכנס עם בירה לבית של רב ביום טוב, הרב כיסה אותה במגבת. הוא שמח שיש לו סוף סוף אפשרות לקיים את ההלכה בשולחן ערוך שאם מוצאים חמץ ביום טוב צריך לכסות אותו, הלכה שלא הזדמן לו לקיים עד אז.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. היום זה הפטירה של מרן הבית יוסף, וגם הפטירה של הרב פינקוס, הרב שלום נתן אוירבך זצ"ל. הוא אמר שמשני דברים אני מקנא בעולם. שני דברים. אחד - אני מקנא באבא של מרן הבית יוסף. איך הוא זכה להוליד ילד בעולם כמו משה רבנו? כמו שמשה רבנו הוריד תורה לעם ישראל, ככה מרן השולחן ערוך הוריד תורה לעם ישראל. אין היום מי שלא לומד שולחן ערוך, ממש כמו תורה.

אז אמרו לו: "הרב, עד שאתה מקנא באבא של מרן הבית יוסף, תקנא בבית יוסף עצמו!"

אומר: "בבית יוסף אין לי מושגים בכלל לקנאות. זה כאילו לא בתחום שלי בכלל. אני אפילו לא מבין מי זה, מי זה הבן אדם הזה. אני לא מבין מי זה המלאך הזה. אין לי במה לקנאות. אבל אבא שלו שהיה יהודי פשוט, לא פשוט, אבל יותר שאני יכול לקנאות. איך הוא זכה לבן כמו משה רבנו? לא פשוט".

הדבר השני שאני מקנא זה הווידוי של בעל "שאגת אריה". השאגת אריה, יום שלישי הגיעו כל חברה קדישא. וזהו, הגיעו ליטול נשמה, הוא היה גוסס. ואז הוא ביקש מסכת מנחות. ראש חברה קדישא, במקום להביא לו מסכת מנחות, הביא לו ספר "מעבר יבוק", כולו וידויים של שכיב מרע. כאילו עכשיו זה לא זמן ללמוד, עכשיו צריך להגיד וידוי. הוא לקח את הספר, הסתכל שמה בצד, אמר: "אני צריך מסכת מנחות!" הביאו לו מסכת מנחות.

מה שהיה לאחר מכן, הוא אמר: "אני צריך מסכת בבא מציעא". אז עוד פעם, ראש חברה קדישא עוד פעם הכניס לו ביד "מעבר יבוק". הוא הניח את הספר, הרים את הראש למעלה, אמר לו: "אתה חושב שאני צריך להגיד וידוי? לא רק שמעולם לא חטאתי, מעולם לא היה לי זמן לחשוב לעשות עבירות. לא היה לי זמן לחשוב לעשות עבירות!"

אומר הרב שלום נתן אוירבך: "מכזה וידוי אני מקנא. שלא יהיה לי זמן לעשות עבירות. לא בגלל שזה אסור, מרוב שאתה שקוע בעבודת השם, אין לך זמן לעשות עבירות". זה הוידוי של בעל "שאגת אריה", שהגר"א העיד עליו, שהוא משני היחידים בהיסטוריה שזכו לסיים את הש"ס אלף פעמים. השאגת אריה והגר"א זכו לסיים את הש"ס אלף פעמים. הגר"א העיד עליו - בפשט, הוא ואני. כאילו בפשט הוא גדול. הגר"א בסוד ואני. ככה הגר"א העיד עליו.

יש בספרים "נחלי אש", נחלי ספרים של הרב, לא יודע... ספרים כאלו. אז הוא מביא שמה שיש שלושה אנשים שיצאו מגדר העולם, הם לא בגדר אנשי העולם. מי אלו? אחד מהם זה הגר"א, השאגת אריה, והרב משה חגיז (אני חושב חגיז, אני לא יודע איך אומרים, משהו כזה).

למה הם משונים? כי הגר"א העיד על עצמו, שבשעה שעושים הקפות ההיכל וסובבים, הוא מצליח לעבור על כל התורה, מבראשית עד "לעיני כל ישראל". ובעל "שאגת אריה", מאז שקוראים לו "יעמוד רב אריה ליבוביץ", מאז שהוא קם עד שהוא מגיע לבימה, הוא גומר 400 דף. ככה העיד על עצמו. והרב חגיז הוא אמר שהוא קורא ספר פעם אחת מההתחלה לסוף, סוגר אותו, וחוזר בעל פה מהסוף להתחלה, בעל פה. אז אמרו, זה לא כאילו משהו בטבע, זה משהו לא קשור לטבע. אלו אנשים שמעל הטבע.

אז כזה וידוי, שלא יהיה לו זמן לעשות עבירות - זה הוידוי הגדול ביותר שיש.

אבל מרן הבית יוסף, מרן הבית יוסף - זה כמו משה רבנו. כמו שמשה רבנו הוריד תורה לעם ישראל, אין היום מקום בעולם שבלי בית יוסף. אין מקום שלא פסקו הלכה בשולחן ערוך. לא קיים. נורא מאוד.

ואף על פי כן, זה בעל "כוכבי אור", רבי יצחק בלאזר, ואף על פי כן אמר לו המגיד: "תלמד מוסר!" למי ללמד מוסר? למרן הבית יוסף? איזה תביעות נוראות יש עליו! "למה שתית עוד חצי כוס מים? מישהו שתה היום מים, טעת את הרבה. היום מי ששתה מים, לא שתית עוד לגימה אחת? למה הלכת שתי צעדים בלי לחשוב בדברי תורה?"

זאת אומרת, שאם עד היום הוא לא העיר לו הערות, במשך שנתיים לא עבר עליו שתי צעדים בלי לחשוב בלימוד תורה. ולמרן הבית יוסף צריך להגיד "תלמד מוסר"? הוא צריך להגיד לו "תלמד מוסר"? לשבר לב האבן?

הוא אמר: "יש מישהו בעולם שיכול להגיד 'אני לא צריך ללמוד מוסר'? יש מישהו בעולם? אין כזה בעולם".

אז לכן, כל אחד ימצא זמן לעצמו ללמוד מוסר. אם תלמד מוסר לפני ליל הסדר, לא לפני הכנות, לפני הסדר, יהיה לך ליל הסדר אחר. אתה תהיה בן אדם אחר. יהיה לך סדר אחר. יהיה לך יותר חשק לקיים את המצוות מתוך שמחה, מתוך מסירות. לא סתם את המצוות. יאללה, בשביל לצאת ידי חובה. "תגיד לי, כמה זה רביעית? 81. יש לי 82, יוצא ידי חובה, יאללה". אתה את הגרם הזה... אתה בבין הזמן שותה שני בקבוקים בלי להרגיש. רק מגיע פסח ופתאום בן אדם מתחיל לשער על הגרמים?! וואו, איזה אסון זה. כל בן אדם ילמד מוסר, יראה שיהיה מישהו אחר.

סיפר הרב פינקוס את הסיפור הזה. סיפרנו אותו כמה פעמים, אני אספר אותו עוד פעם. זה סיפור נפלא, מתוק מדבש. תמיד הסיפור הזה הוא יפה. לא משנה מה, אתה תספר אותו.

אבל עכשיו זה בדיקת חמץ, הסיפור הזה מתאים מאוד. מתוך הספר אני קורא את הלשון:

"בהיותי בחור בישיבת בריסק, התגוררתי בדירה משותפת עם עוד כמה בחורים. בליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בחדר מגוריי. בשעה המיועדת נהגתי כמצוות חז"ל - 'אור ל-14 בודקים את החמץ לאור הנר'. בדיקת החמץ בכל הדירה התארכה שעה ארוכה ועוד שעה ועוד כמה שעות. המלאכה הייתה קשה, התעייפתי מאוד, אבל בסיום המצווה התיישבתי על מקומי, יגע וסב רצון מקיום הלכה כדינה.

לפתע נרתעתי לאחור. עליית הגג! אמרתי לעצמי, הרי אין מי שיבדוק את העלייה. גם השכנים הגרים בבניין לא בדקו שמה. ועליית הגג, מה תהיה עליה? הרי בשולחן ערוך מבואר - חדרי הבית ועליות צריכים בדיקה. ואז כמובן נערכה בקרבי מלחמה. וכי דווקא עליי מוטלת המצווה? הרי עליית הגג שייכת לכל הדיירים, למה שאני בעצמי אעשה עבודה זו? העייפות הייתה משקל לכל השיקולים. מחשבות וטרדות עמדו מול עיניי, והקושי היה גדול.

בסופו של דבר גמלה בליבי החלטה - אני לא במצב כזה, אקיים את המצווה בשלמותה! בדיקת חמץ כדין!

יצאתי ועליתי בגרם המדרגות, פתחתי את דלת העלייה המשותפת, הדלקתי את האור, ועיניי חשכו. מסתבר שמילתא דשנים רבות לא ניקו את המקום. הגג היה עטוף בשכבות אבק עבות, לא היה אפשרות אפילו להתחיל לבדוק, ומי מדבר להגיע לחורים ולסדקים? וגם על פי דין, אין לבדוק את החמץ לפני ניקוי המקומות.

כותב מרן בסימן תל"ג: 'וכל אדם חייב לכבד חדריו קודם הבדיקה'. והמקום היה לכאורה בחזקת שצריך בדיקה, שזה מקום שמכניסים בו חמץ.

עמדתי בפתח הגג והעייפות התפשטה בכל אבריי, כמעט ולא היה לי כוח. התחלתי לחשוב מה עתה מוטל עליי לעשות בשעה זו. והנה, התחזקתי בעוז, וגמרתי בליבי להקיים את החיוב בכל לב, עד כדי מסירות כל הכוחות.

אימצתי את כוחותיי, ירדתי לבית, מילאתי דלי מים, עליתי עמו למעלה לעלייה, והתחלתי במלאכה. בחור ישיבה בודד עומד שם, קרוב לחצות לילה, בדיקת חמץ, ומתחיל בניקוי גג מאבק ולכלוך של שנים רבות.

מפעם לפעם, כשהרגשתי שכוחותיי הולכים ואוזלים, שאלתי את עצמי - האם באמת אני עושה פה מעשה מצווה? וכשעניתי לעצמי שזו מצווה דרבנן, התחזקתי מאוד מאוד.

עד קרוב לעלות השחר, בסוף האשמורת האחרונה, הדלקתי את הנר והתחלתי בדיקת חמץ. אצבעותיי רעדו, עיניי נעצמו, וממש סמוך לקריאת הגבר סיימתי את חיוב בדיקת חמץ.

בבוקר בשחרית, וכל שכן אחר כך, הייתי עייף מאוד. לנוח לא יכולתי, טרדות ערב החג - שריפת חמץ, שאר המצוות. וחשבתי בליבי: 'מי יודע איזה ליל הסדר כבר יהיה לי'. כשעייפים...

הגיע ליל הסדר, והנה בשעה זו החל לפעפע בי טעם חדש, מתוק מאוד. חשתי באור גדול. התחלתי לומר את ההגדה, וכזה טעם לא טעמתי מעודי, בכל מילה ומילה. כשאכלתי את המצה, הרגשתי שאני מוכן למסור את נפשי על קיום המצווה, ואור גדול היה לי כל אותו הלילה. הרגשתי קרבת אלוקים, הייתי בתרוממות גדולה. נהפכתי לאדם אחר לגמרי, עד סוף הסדר, לאחר חצות.

כשנגמר הסדר, לא הייתי מסוגל ללכת לישון. נשארתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים. כזו הרגשה של קרבת אלוקים לא הייתה לי מיום עומדי על דעתי.

בהתחלה חשבתי שהרגשה כזו מיוחדת רק ליל הסדר. גם למחרת בבוקר, במשך כל היום, המשכתי להרגיש את אותו טעם נפלא של קרבת אלוקים.

ביום טוב אחר הצהריים חשבתי לעצמי: 'מי יודע אם ההרגשה תמשיך, אולי הרגשות כאלו שייכות רק לחג הראשון של פסח'. אך גם למחרת, בחול המועד, הרגשתי עוד רוממות, והרגשות נעלות המשיכו לקנן בי, עד שבמשך כל ימי המועד לא הייתי מסוגל להתנתק מהגמרא. לא עסקתי בדבר אחר מלבד קרבת אלוקים.

כשהסתיים החג, עלתה מחשבת צער בלבי, עד שבכיתי מאוד. כזה יום טוב נפלא היה לי, ומה יהיה מכאן והלאה? התקשיתי להיפרד מהחג הזה.

בשנה ההיא חל יום שבת קודש אחרי יום טוב אחרון של פסח. התחזקתי בעצמי וחשבתי: 'הרי מחר יחול שבת, והרי שבת יותר גבוהה מאשר פסח, שהרי בשבת נאמר 'וקידשתו מכל הזמנים''.

באותה שבת חשתי לראשונה את העומק של שבת קודש, ולראשונה הבנתי את המהות של שבת קודש. ומאז החל הכל. עליתי. אם יש בי משהו היום, הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת דרבנן של בדיקת חמץ, שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש".

אלו דברי הרב שמשון פינקוס זצ"ל. איזה נורא, מסירות נפש! יש פה שני דברים שרציתי להגיד:

אחד, הרבה אנשים לומדים תורה, הרבה אנשים מקיימים מצוות במסירות נפש. זה מדרגות אחרות.

מסירות נפש לא חייב להיות למות. מסירות נפש פירושו - מסירות הרצון של האדם. לכל בן אדם יש רצון לישון, רצון לאכול, רצונות. כשהאדם מוסר את הרצון שלו לאלוקים - זה כבר מדרגות אחרות.

יש מדרגות בחיים. המדרגות זה כשבן אדם מוסר את הנפש שלו. כל אחד מאיתנו לומד כשהוא רעב, אז הוא מפסיק, הולך לאכול. כמה גדולי ישראל ישבו ולמדו ימים ולילות כשהם רעבים, שלא אכלו. אחר כך אתה שואל - תגיד, איך הם צמחו? איך הם היו כאלה ענקים? מאיפה זה הגיע? אל תשאל שאלות. כשיש מסירות נפש, אין שאלות.

זה דבר אחד. דבר שני, כל הזמן הרב פינקוס אמר לעצמו כשהוא היה בשעת ניסיון: "תגיד, אני מקיים מצווה! זה מצווה, מה שאני עושה, או לא מצווה?" כשאמרתי לעצמי שאני מקיים מצווה, זה נתן לי כוח.

זה נותן כוח. כשבן אדם לפעמים מגיע לסדר, אתה יודע, הכל נחמד עד שולחן עורך. אחרי שהוא אוכל, זהו, הכל נגמר. אתה מגיע עכשיו, כל מה שעשית - ארבע כוסות, אכילת מרור - זה דרבנן. עכשיו, שאתה עכשיו... יש לך עכשיו ברכת המזון דאורייתא. אתה יודע, זה חזק מאוד. יש לך אחר כך הלל.

זכור את הרב פינקוס, הרב פינקוס אומר, סיפר לי איזה חולה אחד... יותר נכון, סיפר לי איזה בריא אחד. הוא אמר, יום אחד הוא לא הרגיש טוב, לא הרגיש בכלל טוב. הוא הלך לרופא. הרופא אמר לו: "דחוף למיון, אי אפשר אחרת". דחוף למיון. הוא ירד למיון, הגיע למיון. אחרי שעתיים של בדיקות וצילומים וסי.טי, ועשו לו ממש... הרופא קורא לו, אומר לו: "הרופא, אני ממש מצטער, אבל אתה יודע, נגזר עליי, אני גם צריך איך אומרים, להודיע גם דברים קשים. מה אני יכול לעשות?" ואז הוא אומר לו שלפי כל הבדיקות, נשאר לו לחיות עוד שבועיים. זהו. הוא הגיע מאוחר, המחלה כבר התפשטה בכל הגוף. נשאר לו שבועיים לחיות. אין טיפולים. שילך הביתה, יהיה עם המשפחה שלו השבועיים האחרונים, שיחיה עם המשפחה וגמרנו.

אומר: "כל הדרך רציתי לבכות, רציתי לבכות. התביישתי, רציתי מאוד לבכות, אבל לא נעים". הגיע הביתה, הוא מספר, הבן אדם פרץ בבכי. בכה, בכה, בכה מאוד. אשתו אומרת לו: "מה?" לא יכול לדבר אפילו, לא יכול לדבר. מנסה... כלום. עד שנרגע, ואז הוא מספר לאשתו שנשאר לו שבועיים לחיות. אשתו שמעה את זה, גם אשתו החלה לבכות, בוכה גם היא. הילדים. מה מספרים להם? "לאבא יש עוד שבועיים, אבא..."

מספר הבן אדם, תוך כדי הבכיות, הטלפון צלצל. על הקו זה התקשרו מבית החולים. "שלום, מדברים עם יוסי?"

"כן".

"יוסי, רצינו להגיד לך - יש טעות בבדיקות. אתה בן אדם בריא לחלוטין".

מה זה בריא לחלוטין?! "התבלבלנו בבדיקות, שייכים למישהו אחר, לא שייכים לך".

תגיד לי, איך הבן אדם הזה עכשיו מרגיש? תחיית המתים!

אומר הרב פינקוס: "היכנס להרגשה הזאת. כל בן אדם, היכנס להרגשה הזאת".

אומר: "בכזו הרגשה צריך להגיד את 'נשמת כל חי' בסוף ההגדה. איך בן אדם היה מוכן להגיד 'נשמת כל חי' בסוף ההגדה, כשהרופא יגיד לו 'סיים את הנשמת כל חי, אני מודיע לך בשורה טובה'. הוא היה מוכן לעשות הכל".

אומר הרב פינקוס: "בכזו הרגשה צריך להגיד את ההגדה, את הסוף, את 'נשמת כל חי'. לא משהו, לא משהו בדיעבד".

אנחנו כל שנה חוזרים על זה. בהגדה של פסח יש סימנים - קדש ורחץ, כרפס, עד האוכל. מגיעים לאוכל. כל מילה כל סימן זה מילה אחת. "קדש" זה מילה אחת. כל הקידוש כל מה שיש זה מילה אחת. "ורחץ" זה מילה אחת. "כרפס", הכל זה מילה אחת. מגיעים לאוכל - שתי מילים: "שולחן עורך". וואו, איפה שיש אוכל, אנשים אוהבים שזה יהיה יותר ארוך.

"מוציא מצה" - זה שתי סוגיות נפרדות. "מוציא" זה עוד סוגיה, "מצה" זה עוד סוגיה.

אז אני רוצה לדבר קצת על האוכל. הגמרא אומרת (במסכת ראש השנה, זה לא שלי בכלל אני רק אומר את הגמרא, מי שיש לו קושיות על זה, שיפתח את הגמרא, לא עליי) - זה גמרא במסכת ראש השנה, בדף כ' - הגמרא שם אומרת: ראש השנה לא יחול ביום ראשון, רביעי ושישי. לא לדור ראשון. למה לא? מה הבעיה?

אומרת הגמרא: אם יום אם ראש השנה יחול ביום רביעי, יום כיפור יחול ביום שישי. ואי אפשר לעשות כיפור ושבת רצוף. למה? משום מתיא. מה זה מתיא? שאם ימות מת מישהו ביום שישי, ביום כיפור, אי אפשר לקבור אותו יומיים. אי אפשר. יומיים לא יקברו אותו, יכול להסריח. גזירה גדולה משום כבוד הבריות. לכן לא עושים את זה.

גם לא יהיה ראש השנה ביום שישי. כי אם ראש השנה ביום שישי, יום כיפור יכול לחול ביום ראשון, ואז יהיה שבת-כיפור. גם לא עושים.

מה הבעיה שיום ראשון שראש השנה לא יחול ביום ראשון? יום ראשון, מה הבעיה? כיפור יחול ביום שלישי. נו, מה לא טוב? מה לא טוב ביום ראשון?

אומרת הגמרא: זה טעם אחר. מה הטעם? "משום ירקיא". מה זה ירקיא? אם ראש השנה יחול ביום ראשון, אז גם חג סוכות יחול ביום ראשון. ומה? לא יהיו ירקות טריים לחג סוכות. לא יהיו ירקות טריים לחג.

מה, לא יהיו לך ירקות טריים לחג? אין דבר כזה, לא קיים! אז מה עושים? מקדימים את ראש השנה לשבת. אבל אם תקדים לשבת, אין שופר. לא משנה שלא יהיה שופר, שופר נוכל להסתדר. שלא יהיה ירקות טריים? לא יהיה לחג? לא יכול להיות, אין דבר כזה!

נכון נשמע שאני מגזים, נכון? תפתח את הגמרא ראש השנה דף כ' עמוד א', אני לא זוכר משהו כזה, באיזור הזה. אין משהו אחר. חז"ל הבינו לאכול אוכל של חג.

לך נראה שזה אוכל רגיל? אצלנו האוכל של החג גבוה משופר. גבוה משופר! כמה אתה עושה הכנות לשופר? כמה אתה לומד...

יש מדרגות יותר גבוהות. האוכל של החג. ולכן גם בית שמאי וגם בית הלל, בתבלין שמפיק את הטעם, טוחנים אותו ביום טוב. ביום טוב היום אתה קונה את הזה, קנית לפסח... הכוונה שנטחן בחנוכה. בחנוכה נטחן. אומרים לך: "לא טחנת היום? לא. אתמול". מה אתמול? לא, צריך שיהיה טרי של היום, של עכשיו. צריך שיהיה.

אין לנו הבנה בזה, אין לנו הבנה באוכל. אנחנו רואים את האוכל... ולכן הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם"? מה זה "לכם"? מה "עבודה זאת לכם"? אני יודע, אתם החרדים יודעים ללמוד, יודעים להתפלל, יודעים לעשות כל מיני דברים.

יודעים לקחת כבש שלם, לעשות על האש, על המנגל. עבודה - לי זו עבודה! לי אני בסדר, אני כאילו... הרשע אומר: "אני מסתדר, לי".

לכן "מה העבודה הזאת לכם"? מה אנחנו אומרים לו? "בעבור זה". אתה רואה בעבור זה יצאנו ממצרים. אם לך נראה ש... "נפנף על האש", זה נראה לך סתם איזה מותרות? אז תדע לך, שבזכות זה יצאנו ממצרים. ואם אתה היית אוכל את זה בתאווה, אז היית יוצא.

זו המצווה. עכשיו, גם בשבת אותו דבר. יש פה זוהר של שבת. אתם מכירים את הזוהר של שבת? אני רוצה לקרוא את הזוהר של שבת. אני מפחד להגיד, אבל אני כותב. כתוב בזוהר (מה אני יכול... אין את זה, מחקו את זה... הנה, פה יש):

"ומאן דפגים חדא סעודתא מאינון תלת סעודתי, ומי שלא אוכל סעודה אחת של שבת, אחזי פגימותא לעילא, ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא איהו". תשמע, הוא לא... הוא לא מבני מלך העליון. "דלאו מבני היכלא דמלכא איהו". הוא לא מבני היכל מלך.

מה עוד? "דלאו מזרעא קדישא דישראל איהו". הוא לא מזרע ישראל באמת. מי שלא אוכל שלוש סעודות, הוא לא... הוא לא מזרע ישראל!

"לא תגזים", אמר רבי יוסי. "ודאי כך הוא". כאילו, מה אתה מתפלא? רבי יוסי: "ודאי כך הוא". מה, מה, כאילו זה פשוט. למה זה פשוט?

"למה? דלא אשלים חדוותא דמלכא". אוי לאותו בן אדם שלא ישלים את השמחה של המלך.

"ומה חדוותא דיליה?" תגיד לי, ומה השמחה שלו?

"אלין תלת סעודתא". אין לנו הבנה, אין לנו הבנה. אנחנו קוראים ככה את זה, אבל יש מדרגות גבוהות מאוד.

סיפר איזה יהודי אחד: "היו לי בבית שלוש בנות - אחת בת 30, 27, 25. אין שידוכים. גם אפילו בן אדם לא מתקשר, אתה יודע, רק להציע. אוהבים לזלזל בך, כמו שאומרים. כלום, לא מתקשר, שום דבר".

במוצאי חג הראשון של פסח מתקשרת אחותו הגדולה, היא אומרת לו: "תשמע, יש לי הצעה בשביל חתן מיוחד, בשביל הבת הגדולה, בת 30. משהו באמת מיוחד מאוד. משהו ביררנו עליו. אני אומרת לך, תקח את ההצעה, תברר". באמת התקשרו, בררו. באמת בחור לעניין. הם רוצים, הצדדים רוצים.

למחרת בבוקר מתקשרת השדכנית: "יש לי הצעה בשביל הבת השנייה".

אומר האבא: "אבל תשמעי, עכשיו יש לנו איזו הצעה לגדולה, אנחנו לא יכולים, אנחנו לא יכולים להיות גם פה וגם פה".

אומרת לו: "תשמע, אתה התפללת, בכית, שיבואו ישועות. עכשיו הגיעה הישועה, אל תדחה".

"בסדר, מה זה, הבת הזאת באמת ממשפחה טובה".

ערב מתקשרת אחותו השנייה: "יש לי הצעה בשביל הבת הקטנה".

הוא אמר לאשתו: "אני התפללתי שיבואו שידוכים, אבל לא ביום אחד. ביום אחד שלושתם?"

אומרת לו אשתו: "אני אשמה בהכל".

אמרתי: "השנה? אני אספר לך. יש לנו בבית כלה אחת, בן אחד התחתן. יש לנו כלה אחת, באמת איזו כלה ממש טובה מאוד. הגיע הזמן של פסח, נכנסה הביתה, עזרה, ניקתה את הבית, סידרה. יום אחד אומרת לי: 'מחר אני נכנסת לחדר של ההורים, לחדר שלכם. אני עושה לכם באמת פסח בחדר'. אמרתי: 'תודה רבה'. כי אני עובדת כל היום, האמא עובדת כל היום.

נכנסה ב-4, חזרה האמא, רואה את החדר מבריק מבריק מבריק. טוב. היא פתחה את הארון למעלה, היא רואה - הבגדים שהיו למעלה לא נמצאים.

היא אמרה לה: 'תגידי, איפה הבגדים שהיו למעלה?'

'שמתי את הכל בשקיות לפח. הכל לפח'.

בדיוק החליפו ראש עיר חדש, ומשאית חדשה, משאית טובה. וכבר הגיעה העירייה. היא רצה למטה לפח, ראתה שהגיעה העירייה, כבר פינתה את הפח.

זהו. היא אומרת, שבתוך הבגדים שמה היו לה שלושה תכשיטים שהיא קיבלה בירושה מאמא שלה שנפטרה. אמא שלה אמרה לה: 'זו ירושה, תשמרי על זה מאוד. את זה אמא קיבלה מסבתא'. היא אומרת: 'אין מחיר על זה. זה לא קשור למחיר, כי אין מחיר על דבר כזה'.

אני אומרת לעצמי: 'מה היא חושבת? שאני שמתי למעלה איזו בלאגן? כאילו, בגדים - זה אין לי, תזרקי. אבל תכניסי את היד בתוך הכיסים, תבדקי, אולי יש משהו. תבדקי. תזרקי - מה אישה לא זורקת'.

היא אומרת: "אני עכשיו עושה ליל הסדר. נמאס לי כבר. זהו, אי אפשר שככה זה יהיה".

אומרת: "אני עולה במדרגות, אני אומרת לעצמי - 'תשמעי, התכשיטים כבר הלכו. אם עכשיו אני גם צועקת, גם אין כלה, גם הכלה הולכת'. אמרתי: 'ריבונו של עולם, גמרנו. מחילה גמורה. מה שהיה - שלום. נגמר, זהו, שלום. שלום, זהו, נגמר'".

וואו. הגיעה הביתה, אמרה: "'ריבונו של עולם, שלושה תכשיטים הלכו. אני צריכה שלושה תכשיטים? אני גם צריכה שלושה חתנים. אני צריכה. אני השמה בהכל. ידעתי לשתוק. קיבלתי את שלושת התכשיטים'".

מספרת, חודש אחרי חודש התחתנו הבנות.

היה איזה חתן אחד שהגיע לרב אליהו רט (הוא המשמש, תמיד היה חכם גדול מאוד). הוא היה משמש של הרב שלמה זלמן אוירבך. אמר לו: "חמותי הגיעה אליי הביתה, שטפה אותי בצעקות. מה זה צעקות! גמרה אותי לגמרי".

שואל אותו הרב אליהו רט: "תגיד לי, מישהו יודע מה הסיפור הזה?"

אמר לו: "אף אחד לא יודע. הייתי בבית לבד".

אמר לו הרב: "לא היה ולא נברא. תשכח מזה. לא היה ולא נברא. זהו, נגמר".

טוב. עבר שבועיים, חמותו נרגעה, באה לבקש סליחה. היא אומרת לו: "אני מצטערת שצעקתי עליך".

"עליי? לא צעקת עליי".

היא אומרת: "מה זה - אתה לא זוכר? לפני שבועיים, אתה לא זוכר?"

"אני לא... זה לא אני".

היא אומרת לו: "נראה שבאמת זה לא אתה. למה? כי פגשתי את אמא שלך, לא אמרה לי מילה אחת. אמא שלך... אני, כשפגשתי את אמא שלך, פחדתי מהצעקות. אבל לא אמרה לי מילה. גם האשתך, זו הבת שלי, לא אמרה לי מילה אחת. לא אמרה לי. סתם, זה לא אתה. סתם, זה לא אתה".

אומר הרב אליהו רט: "זו תחילת הנישואים". סוף הנישואים - לאברך הזה נולדו 22 ילדים. חיתן את כל הילדים. לכל ילד נתן דירה, בלי חובות. איך זה עובד?

עד ששאלו אותו, הוא אומר: "עד ששאלת... סיפרתי לך תחילת הסיפור, סיפרתי לך סוף הסיפור. זו ההתחלה, וזה הסוף".

עכשיו נכנסים לזמן של לחץ, עד שמגיע ליל הסדר. וגם בליל הסדר יש הרבה לחץ. הרבה הרבה לחץ. "תזוז ימינה, תזוז שמאלה". משפחה, הילדים - על החולצה החדשה, על העניבה, על המכנסיים, על הבגדים... אל תשאל. "קנית, לא קנית? חסר, לא חסר?" וואי, זה לחץ גדול.

אתה לא יודע מה אתה יכול לזכות ברגע אחד של שתיקה, רגע אחד של התגברות. אפשר לזכות לעולמות.

אני כל פעם מספר לכם, איזה בן אדם הלך לעשות קנייה. עד שעשה את הקנייה, קרע את עצמו. הוא לא רגיל לקנות. ואיזה תורים, איזה תורים בקופות. ואחד דוחף את השני... מה תשאל. ועד שסיים, קנה הכל. מגיע הביתה אחרי כל העשייה, אשתו שואלת אותו: "תגיד לי, קנית את הכוסברה?" אם הוא לא קנה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא קנה כלום. וטוב שלא נהפכה שינתו על פניו.

ככה זה. אני אומר לך, זו המציאות שלנו.

ואשתו אומרת לו: "תעשה טובה, צבעת את הקיר? תעשה טובה..." אתם מכירים את זה בכל מקום. עד שבסוף צבע את הקיר, עלה על הפח, הפח נפתח, נכנסה הרגל בתוך הצבע. אל תשאל, בלגן שלם. הוא כולו בלגן, צבע הקיר.

אשתו מגיעה: "תגיד, למה פה זה שחור? מכל הקיר הזה, רק את השחור הזה ראית פה? מה זה, לא בושה?" זה גם בושה, וואי וואי וואי...

ואתה יודע לשתוק - אתה יכול לזכות למדרגות. אפשר להגיע למדרגות.

עכשיו זה זמן של עלייה. עכשיו שבן אדם מתכונן, היצר הרע מחפש אותך מכל הכיוונים. עכשיו תהיה חכם. תדע לך, עכשיו זה כמו שאתה לוחץ במעלית. אתה יכול לטפס עכשיו את כל בית שלום, 200 קומות, בכפתור אחד. כפתור אחד אתה לוחץ, אתה מגיע 200 קומות. ההוא שעלה במדרגות, ייקח לו עוד חודשיים עד שיגיע. אתה, בכפתור אחד, יכול להגיע עד אינסוף. זה זמן כזה, גדול מאוד מאוד מאוד גדול.

ובורא עולם הראה לנו במוצאי שבת כמה הוא אוהב אותנו. "'אהבתי אתכם', אמר השם". יראה לנו ניסים יותר ממצרים, ניסים ונפלאות. לא קיים מציאות בעולם, זה לא מציאותי בעולם בכלל. כל מה שקרה זה לא מציאותי.

שמעתי מהרב שלמה לוינשטיין, שהוא אמר שהוא דיבר עם האנשים של מערכת "חץ". אמרו לו שאין כזו מציאות בעולם, שזה יכול להרוג כל כך הרבה. זה לא נברא. גם להרוג כאלו כמויות זה לא נברא. להרוג בודדים, לא כמויות. אז איך זה הגיע? זה ניסים. אמר: "מה אתה שואל שאלות?"

אז "'אהבתי אתכם', אמר השם". אתה שואל... הנה, השם אוהב אותנו. באמת אוהב אותנו, רוצה בנו.

אתה רואה, אנחנו קוראים את זה בתפילה, וזה אמת. אתה רואה שבורא עולם עושה לנו ניסים ונפלאות. מה נשאר? רק להתחזק.

אני מסיים. לא זוכר מה רציתי לסיים עוד, אבל זהו, נגמר. יש הכנות לחג. כל אחד יכין את עצמו לחג. תכין את הלב, תכין את הלב. את הלב צריך להכין. את הלב צריך להכין את עצמך. מה שיהיה זה בסדר.

מה שיהיה זה בסדר. בן אדם אומר: "לא, אני אכין את זה, אכין פה, אני אכין שם, אני אעשה..." מה שתכין זה בסדר.

הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, כשהגיעו אליו נכדים שלו בערב חג, חצי שעה לפני החג, קפצו לו על המצות שלו, רמסו לו אותם, וואי... "ריבונו של עולם, אני מודה לך שיש לי נכדים שיקפצו בתוך הבית. כמה אנשים מחכים שיהיו להם בבית נכדים שיקפצו, שיעשו רעש. כמה אנשים מחכים לזה".

ואותו אדמו"ר שהיה מכין את המצות שלו בטבילה במקווה ועניינים וכל הסיפורים, התחיל לחמם, והכל... בסוף אשתו התבלבלה, את המצות שלו נתנה לאיזה עני אחד. לא יודע מה לעשות, מסכן, העני הזה הלך. עד שתפסה, שמה לו מצות אחרות. והוא אכל.

אחרי שנגמר הסדר, הוא אומר לאשתו: "תגידי, איזה מצות אכלנו?"

אז היא אומרת: "מה, אתה לא ידעת?"

"אממ... בטח".

"מה, מה, מה?"

סיפרה לו את הסיפור. "מצוין, טוב מאוד מה שעשית".

"כן, אבל שלך..."

אמר: "כל עם ישראל הכל כשר. כל מה שיהיה זה הכל כשר. בסדר, אז אני קצת מהדר. קצת זה... אבל בשביל זה צריך לצעוק? בשביל זה צריך לצעוק? בשביל איזה הידור כזה?"

שום דבר. כל שטויות.

אותו אחד, עד שנכנס לאיזה בית בחול המועד (לא בחול המועד, ביום טוב) עם בירה. הגיע, כולם נבהלו. בירה?!

אתה יודע מה הרב אמר? לקח מגבת, כיסה את זה. הוא אומר: "אני כל פעם קורא את השולחן ערוך, שאם מצא חמץ ביום טוב, פורס עליו מפה. אף פעם לא קיימתי את זה. הנה, עכשיו יש לי זכות לקיים את זה".

איזו הסתכלות, איזו הסתכלות, איזו הסתכלות. אתה יכול להפוך את העולם. וזה סתם דבר רגיל בשולחן ערוך. מאיפה אתה מביא כאלו דברים?

כל אחד יכין את עצמו, יכין את הלב, את הנשמה. ישחרר את עצמו, ישחרר את עצמו.

באגדה של פסח יש 1820 מילים. כותב בספר "אגדת חודש האביב", למה? כי יש 1820 שמות להקדוש ברוך הוא בתורה. כנגד כל מילה. לכן צריך מאוד לתת את הלב ואת הנשמה, להיות בשמחה, לעשות הכל בשמחה. לדעת שהשם באמת גילה לנו כמה הוא אוהב אותנו, אז אנחנו צריכים להחזיר את האהבה.

יזכה אותנו השם שנזכה בעזרת השם לעבוד אותו כרצונו, לעשות לו נחת רוח. נזכה שהחג הקדוש הזה, שבאה עלינו לטובה, שנזכה בעזרת השם, מי יודע, אולי למשיח ברחמים, לתשובה אמיתית בעזרת השם, לקיים את כל המצוות בשלמות כמו שהשם רוצה. שנזכה לגאולה, לחירות, לשמחה, לכל הישועות. אמן ואמן.