שיעור 35

אהבתי אתכם... אני רוצה בכם!

שבת חול המועד פסח

תקציר השיעור

1. במהות חג הפסח, הקב"ה מראה לנו כמה הוא אוהב אותנו ורוצה בנו, גם כשאנחנו רחוקים ממנו. כפי שהוציא את בני ישראל ממצרים למרות שהיו שקועים בטומאה, כך הוא אוהב כל יהודי באשר הוא.
2. גם התפילות, המצוות והמעשים הטובים של יהודים פשוטים ורחוקים - יקרים וחשובים מאוד בעיני ה'. לכן אין לזלזל במעשים שלנו, כי הם רצויים לפניו יתברך.
3. לפעמים היצר הרע מכניס בנו ספקות אם אנחנו ראויים ואם המעשים שלנו שווים משהו. אבל הקב"ה מראה בפסח שהוא מוכן להשקיע בכל יהודי ולעשות בשבילו ניסים ונפלאות, כי כל יהודי יקר לו מאוד.
4. המסר של פסח הוא שה' אוהב אותנו ורוצה אותנו, ועלינו להאמין בעצמנו ובמעשים הטובים שאנו עושים. הקב"ה שמח בכל מצווה ומעשה טוב שלנו, ועלינו להמשיך בדרך התורה בשמחה.

הסיפורים בשיעור

סיפור 1 - האיכר, הפריץ והעגל

פעם אחת, איכר לקח את עגלו למכירה ביריד. בדרך, פריץ ראה אותו ואמר לו שהעגל הוא כלב והכה אותו כשהתעקש אחרת. האיכר נקם בפריץ בדרכים יצירתיות והחזיר לו מכות כנגד אלו שספג, וכל פעם אמר לו "כשאמרתי לך שזה עגל, זה עגל ולא כלב!"

סיפור 2 - התפילה המיוחדת שהצילה

יהודי רחוק מתפילה הציל שתי בנות שטבעו בים. כשאחת מהן הייתה גוססת, הוא התפלל לה' בפעם הראשונה בחייו שירפא אותה, והבטיח להתפלל מעתה בקביעות. וכך אכן קרה - הילדה הבריאה בנס למרות הסיכויים הנמוכים.

סיפור 3 - התפילה ששינתה גורל

בחור צעיר חולה סופני פגש בחורה במצב דומה בקייטנה מיוחדת. הם החליטו להתחתן, ולאחר שקיבלה התקף, הוא התפלל עליה בדמעות כשהניח תפילין בפעם הראשונה. למרות הסיכויים הנמוכים, שניהם החלימו בנס והקימו משפחה לתפארת.

סיפור 4 - תלמיד החפץ חיים בבנגקוק

הרב שכנא ז'ן, תלמידו של החפץ חיים, טעה בטיסה ונחת בבנגקוק ערב ראש השנה. הוא חיפש בית כנסת, ומצא מניין מעורב של גברים ונשים. הוא דרש מהם להפריד ולשמור על צניעות, וזכה לחזק את הקהילה. הסיפור ממחיש כמה כל מעשה טוב חשוב לקב"ה.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב, מועדים לשמחה. אני פותח בסיפור שהיה מספר אותו, אתם מכירים אותו בעל פה, אבל זה מה אני אגיד לכם, אי אפשר לעבור את פסח בלי הסיפור הזה. את הסיפור הזה היה מספר אותו הרב מנחם מנדל מרימנוב, מגדולי תלמידי ה"נועם אלימלך". זה סיפור, אני אומר לכם, מתוק מדבש, אלף פעמים מתוק מדבש.

סיפר על איזה איכר אחד שהיה לו עגל. הוא הלך איתו ליריד למכור את העגל, אולי נרוויח כמה שקלים, למכור את העגל, נרוויח כמה שקלים. בדרך שהוא הולך, עבר איזו כרכרה עם הפריץ. שואל אותו הפריץ: "תגיד לי, כמה אתה מוכר את הכלבלב הזה?". אומר לו: "אדוני, זה לא כלבלב, זה עגל". ההוא לקח את השוט, הפריץ נתן לו מכה: "כשאני אומר לך כלבלב, זה כלבלב, זה לא עגל!". אמר לו: "אדוני, אני ממש מצטער, אבל זה עגל, זה לא כלבלב". ההוא לקח את השוט פעם שנייה, נתן לו כמו שצריך. טוב, ההוא אומר לו, מנסה להסביר לפריץ, אומר לו: "בכל אופן, שתדע, אני רק רוצה, אולי שלא תתבלבל, זה עגל, זה לא כלבלב". ההוא התעצבן, הפריץ לקח את השוט, נתן לו פעם שלישית, נתן לו ככה כמו שצריך: "כשאני אמרתי לך כלב, זה כלבלב, זה לא עגל!". טוב, הפריץ הלך וה'עיקר' נשאר חבול.

והגמרא אומרת "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות". היה האיכר הזה אמר: "הגיע הזמן לנקום בפריץ הזה!". לא עבר כמה ימים מועטים והטירה של הפריץ כולה עלתה בלהבות. טוב, הפריץ שלח בכל העולם שליחים, לכל הקבלנים שיש בעולם, הוא רוצה לבנות טירה משהו ברמה, ברמה גבוהה מאוד. שכל אחד יבוא, יתן הצעת מחיר.

הגיעו מלא קבלנים בעלי שם. הגיע גם ה'עיקר' ההוא, הגיע, שם עניבה, הגיע עם כמה אנשים שבאים איתו, הוא אמר שגם הוא קבלן. "מה הצעת המחיר שאתה נותן?". הוא נתן עשירית ממה שאחרים נתנו. "לא יכול להיות!". "או, תראה, אני כבר גם הבאתי לך את התוכניות, הבאתי לך גם את ה... איך קוראים לזה, לדוגמה הזאת של הטירה שאתה תקבל".

אמר לו: "אז איך יכול להיות שזה יהיה מחיר של 10%? לא, זה לא יכול להיות!". אומר: "תראה, כל הקבלנים, הם לא חשבו על שני דברים. הם לא חשבו שלפריץ יש עצים. ואם יש עצים, אז המחיר כבר יורד. העצים על חשבונך. בנוסף, לפריץ יש מלא פועלים, אז הפועלים על חשבונך, העצים על חשבונך. מה נשאר - רק העבודה. הקבלנים השניים לא חשבו על זה". ההוא ממש, הפריץ התרגש מהרעיון, אומר לו: "קנית אותי. מתי מתחילים את העבודה?". אומר לו: "מחר, מחר מתחילים את העבודה. מחר בבוקר אני מגיע, נרד, נתחיל לבחור עצים".

הם באמת למחרת בבוקר הגיעו. אומר להקבלן: "תשמע, אתה פריץ, מבין בעצים, יש לך מלא יערות. בוא תרד איתי, נבחר את העצים הטובים. אני צריך קודם כל את הגזע המרכזי, לשים עליו את כל הבניין, היסוד המרכזי, ואחר כך נבנה עוד מסביב".

הם יורדים, מגיעים לעומק היער. עד שהגיעו, מצאו איזה גזע, באמת עץ ישר, חסון, ענק. אומר לו היהודי: "זה העץ". אומר לו הפריץ: "באמת, נראה עץ אמיתי. תשמע, אבל אני צריך לדעת את ההיקף שלו, כמה ההיקף של העץ?". "נו, איך אני אדע?". אז הוא אומר לפריץ: "תשמע, אתה תחבק את העץ, ואני יבוא מאחורה עם סרט מדידה, אמדוד את ההפרשים, ולפי זה נדע". טוב, באמת הפריץ חיבק את העץ. היהודי הזה הגיע מאחורה, קשר לו את יד ימין, קשר לו יד שמאל לעץ כמו שצריך, לפף אותו. הוציא את המקל מהמגפיים: "כשאני אמרתי לך זה עגל, זה עגל, זה לא כלבלב!". היכה אותו כמו שצריך, אבל גמר אותו עד שהתעלף, והשאיר אותו שם בעץ והלך.

אנשי הפריץ מחכים - 8 בערב, 9, 10 בלילה, לא מגיע. "איפה נעלם? איפה נעלם?". ירדו לחפש אותו. "איפה ראו אותו פעם אחרונה שראית אותם? הוא ירד ליער". ירדו עם פנסים ליער. שתיים בלילה רואים אותו חבול על העץ, כולו קשור שם, מסכן. הוציאו אותו משם, לקחו אותו לאיזו לונקה, עד שעשו לו את זה. מסכן, אבל הוא גמור לגמרי, גמור לגמרי.

קיצר, עם כל מיני תרופות, שום דבר לא עוזר, לא תרופות, לא כלום. ה'עיקר' הזה עלה פה לרחוב ירושלים, לקח איזו חנות, הוריד את השלט, כתב: "הפרופסור מיוגוסלביה". וואו, אנשים אומרים: "תשמע, אנשים עבדו, הוא פרופסור, לא שמעת שהפריץ חולה? לא שמעת?". "לא, לא, לא שמעתי". טוב, זה התקשרו אליו, "פריץ, תשמע, חולה". הביא את כל המכשירים, את כל הכלים, בא לעשות בדיקות לפריץ. אומר להם: "תשמעו, לא זה, לא עוזרות תרופות. זה לא תרופות, כי הוא קיבל מכות. זה מכות יבשות. הוא צריך לקבל כל מיני פיזיותרפיה. זה פשוט להזיז לו את הידיים, את הרגליים. צריך לעשות טיפולים בגב, צריך לעשות. עכשיו זה כאבי מוות, אבל אין מה לעשות, זו התרופה. אני אבוא עוד שעה, אני אביא את כל הכלים. תשמעו, ככל שהוא צועק, סימן שהתרופה מועילה". טוב, הוא נכנס, סגר את הדלת, יצאו כל הרופאים. הוא נכנס, סגר את הדלת על עצמו, הוציא את המקל ואמר לו: "כשאני אמרתי לך זה עגל, זה עגל, זה לא כלב!". הכה אותו על ימין ועל שמאל. הם שומעים אותו צועק, צורח צורח צורח בפנים. "מה, תגיד, מה, אתה ברוך השם, הוא מתרפא, הבן אדם, הנה התרפא. עד שהתעלף, עד שהפריץ איבד את ההכרה. הוא יצא, אמר: "הטיפול יצא בהצלחה מרובה, בהצלחה מרובה. בעזרת השם, עוד יומיים שלוש הוא יקום".

באמת עבר שבועיים, הפריץ אמר: "הגיע הזמן של הנקמה. אני חייב להתנקם ב'עיקר' הזה. לא, לעזור, אני חייב להתנקם בו". לקח איתו ארבעה שומרי ראש. ארבעה שומרי ראש הולכים איתו בכל הכפר. "אם נמצא את הבן אדם הזה, אנחנו גומרים אותו, זהו, גמרנו!".

עכשיו ה'עיקר' הזה אומר: "תשמע, בינתיים על שתי מכות שקיבלתי, החזרתי לו. נשאר לי עוד אחד. נשאר לי, מה אני עושה עכשיו? הוא כולו מוקף, מה אני עושה איתו עכשיו?". הוא עבר, רואה איזה פרש אחד. "פרש, תגיד לי, אתה מוכן לקבל 2000 שקל על 20 שניות?". "ממי, נותן דבר כזה? 2000 שקל?". אמר לו: "כן, 20 שניות". אמר לו: "באמת?". אומר לו: "כן, אני רוצה. אתה רואה את הכרכרה פה? לך תפתח את החלון, תגיד לו 'זה לא כלבלב, זה עגל'. על זה אתה מקבל 2000 שקל". אומר לו: "באמת?". אומר לו: "כן, תחזור". הוא חזר: "זה לא כלבלב, זה עגל!". "תחזור פעם יפה!". נתן לו ביד 2000 שקל, אמר לו: "לך תגיד לו את זה".

הוא הגיע בתמימות. מאיפה הוא יודע, מה, מאיפה הוא יודע מה הולך? הוא בתמימות הגיע לפריץ, פותח לו את החלון, אמר: "אתה יודע, אדוני, זה לא כלבלב, זה עגל". ההוא שמע, הפריץ אומר להם: "זה הבן אדם, תפסו אותו, זה הבן אדם!".

רצו, בינתיים הפריץ נשאר לבד. כל השומרים רצו. הגיע ה'עיקר' עם המקל, פתח את הדלת, אומר לו: "כשאני אמרתי לך זה עגל, זה עגל, זה לא כלבלב".

את הסיפור הזה היה מספר אותו הרב מרימנוב, רבי מנחם מנדל מרימנוב, גדול תלמידי ה"נועם אלימלך", כל ליל הסדר. כל ליל הסדר היה חוזר ומספר, כל שנה חוזר ומספר את הסיפור הזה.

מה מיוחד בסיפור הזה? שני דברים. אחד, הקושיה שכל הראשונים שואלים - מה מיוחד ברבי יהודה שנתן בהם סימנים? כל ילד קטן יודע, כל ילד קטן יודע לעשות ראשי תיבות. מה הבעיה, דצ"ך עד"ש באח"ב? כאילו מה, מה, רבי יהודה? כאילו צריכים את רבי יהודה כביכול? זו השאלה שכל הראשונים, כולם כולם שואלים את השאלה הזו.

אמר תראה, במכות זה היה מסודר. יש כל מיני תירוצים. התירוץ של הרמב"ם, הרמב"ם אומר: שתיים עם התראה, אחד בלי התראה. זה מסודר בדיוק ככה, ככה מתרץ הרמב"ם.

אבל הוא מתרץ ככה - במכת דם אלוקים אמר למשה רבנו: "קום, השכם, לך אל פרעה", תפוס אותו בחוץ. זה מכת דם. במכת צפרדע - "בוא אל פרעה", בבית שלו. מכת כינים - זה בלי התראה. הפירוש, איך שזה יוצא אותו דבר אותו דבר. זה ככה. ערוב - "השכם לך", תלך, למה, "השכם לך", תפוס אותו בחוץ. ודבר - בתוך הבית. ושחין - זה באקראי. וככה גם בברד - "לך אליו", תלך לשם, תיכנס הביתה, "תלך אליו". זאת אומרת - התראה אחת היתה בחוץ, אחד היה בתוך הבית, אחד היה באקראי, כאילו בלי התראה, אחד היה באקראי.

וזה מה שעשה לו הפריץ, זה מה שעשה ה'עיקר' לפריץ הזה. מכה אחת הוא קיבל ביער, מחוץ לבית. מכה אחת הוא קיבל בתוך הבית. מכה אחת הוא קיבל באקראי, כאילו הוא עשה את זה תרגיל וקיבל את המכות.

מה מיוחד בסיפור הזה? ה'עיקר' הזה זה כביכול הקדוש ברוך הוא. זה משל. ה'עיקר' הזה זה הקדוש ברוך הוא. העגל הזה זה עם ישראל. בורא עולם שומר עלינו, שכמה שירדנו למצרים, עדיין מחזיק אותנו שאנחנו בהמה טהורה. כמה שירדנו, כמה שנפלנו, אנחנו עדיין בהמה טהורה.

הפריץ זה פרעה. מה רצה לעשות לנו? "וירעו אותנו המצרים", עשו אותנו רעים. הוא רצה להפוך אותנו לבהמה טמאה. ועל זה בורא עולם החזיר לו, הכה אותו, כדי לשמור עלינו.

אבל את מי רצה לשמור? אני לא מבין, את מי אתה רצה לשמור? אנשים שאין להם כלום. אין הבדל בינינו לבין גוי, לא היה הבדל. במה היה הבדל? תגיד לי, במה היה הבדל בין יהודי לבין... לא היה הבדל, לא היה שום הבדל.

ואף על פי כן, בורא עולם הראה את אהבתו ועשה את כל הניסים. למי עשה את כל זה? לאנשים שלא מאמינים בכלל, 80%! אחרי תשע מכות, שמונה מכות, לא מאמינים. אתה יודע איזה רחוק צריך להיות? אתה יודע איזה רחוק צריך להיות? בן אדם רואה שמונה מכות מעל הטבע, מראה לו בורא עולם "בוא תראה, מי זה יהודי ומזה גוי", 80% לא מאמינים. כל כך, כל כך זה היה רחוק.

ועל מי כל זה? בורא עולם למי עושה את זה? לאנשים הרחוקים האלו. כל זה בורא עולם רצה ללמד אותנו שפסח, אתה יודע מה המהות של פסח? אין אחד מאיתנו שלא נכנס לפעמים ספקות, והוא חושב: "תגיד לי, התפילה שהתפללתי היום, זו תפילה טובה? השם שומע את התפילה שלי? תגיד, לימוד התורה שלי, זה טוב או... ככה ככה. אתה יודע, המצוות שאני עושה, זה יש להם חשיבות או... מה, אני לא רוצה לספר לך מה אתה עושה". כל אחד יודע מה הוא עושה, אז הוא מרגיש שכאילו המצוות שלו, הן שוות.

ופתאום בורא עולם מגלה לך בכל המציאות של שעת פסח, מה מגלה לך? "תראה כמה אני עושה דברים - למי? למי שאין להם בכלל שייכות לקדושה. בכלל אין להם שום שייכות". כל זה בורא עולם עושה ניסים ונפלאות, כדי להגיד לך: "מה שאתה עושה - אהבתי אתכם, אני רוצה בכם!".

לא רק זה, כתוב במכת ארבה. במכת ארבה, אחרי שמשה רבנו בא ומתרה בפרעה, מסביר לו מה שיש, כבר החרטומים אמרו לו: "מספיק, דיינו, אתה לא רואה תדע כי אבדה מצרים". מספיק. כתוב שם, "ויפן ויצא משה מלפני פרעה". תסתכלו במקום שמה. אני פתחתי לראות, לא רציתי להאמין את זה.

כותב הרמב"ן, מה זה "ויפן ויצא מיד מפרעה"? משה רבנו ראה אותם את החרטומים מתלחשים. אמר משה רבנו: "שמה יעשו תשובה, ואם יעשו תשובה, לא יהיה ארבה". איזו תשובה הם יעשו? תגיד לי, אחרי תשע מכות, שגויים עושים תשובה - איזו תשובה יעשו? איזו תשובה בן אדם מקבל מכות, גוי מקבל מכות, איזו תשובה כן, אבל היתה למשה רבנו סברא שהם עושים תשובה. רק על זה, כבר משה רבנו הבין שאם יעשו תשובה, כבר לא יהיה מכת ארבה. אומר: "זה פחד פחדים!".

אין שום... זאת לא תשובה מאהבה, לא מיראה, לא מכלום. זה תשובה פשוט, בן אדם איך אומרים, מקבל מלא מלא מכות, מקבל, אז הוא אומר "די, מספיק פעם אחת שירד ממני, זהו". זו כל המטרה פה.

כבר משה רבנו אמר: "זו כבר סיבה, זו כבר סיבה שכבר...". אז יהודי שחוזר בתשובה, איך היצר הרע בא אליו? "מה אתה עושה? לא עושה כלום. מה אתה פועל למעלה בשמיים?".

סיפר איזה יהודי אחד, הזדמנתי לטבריה, נסעתי לטבריה. הגעתי לחוף ים, אני ואשתי, ככה הוא מספר. פתאום איזו אישה אחת צועקת: "שתי הבנות שלי נכנסו לים, לא יוצאות!".

מספר הבן אדם: "אני הורדתי את הבגדים, קפצתי לים, צללתי, הוצאתי בת אחת. הרמתי אותה, הוצאתי אותה החוצה, וברוך השם הצלתי אותה". האמא צועקת: "יש עוד אחת!". אבל אני כבר לא היה לי כוח. נכנסתי, אבל נכנסתי פעם שניה. הרמתי אותה, אבל כשהרמתי אותה פעם שניה, לא היה לי הרבה כוח להרים אותה. כבר הייתי גמור. אז הראש שלה עדיין היה בתוך המים. לפעמים, כששמתי אותה, זרקתי אותה בתוך החוף, וגם אני נזרקתי על החוף. לא היה לי כוח כבר.

הגיעה ההצלה, הגיע מד"א. עושים את זה, אמרו שהמצב של השניה, המצב של הראשונה ברוך השם בסדר. המצב של השניה - גמור לגמרי.

סיפר הבן אדם: "אמרתי שמה, אמרתי 'מה אני עושה עכשיו?'". יום שיומיים אחר כך אמר: "ניסע לבית חולים, לפוריה, לראות מה שלום הילדה". אחרי יומיים נסעתי לבית חולים פוריה. הרופאים אומרים לי: "תשמע, היה נס. פתאום, לא יודע. פתאום, לא יודע. כנס, כנס! אין לזה הסברים. כנס!". פתאום הילדה התעוררה ומדברת, תקשרת, הכל בסדר, הכל מצוין.

הוא התחיל לבכות. "מה אתה בוכה?". אמר: "אני אגיד לכם, אני בעבר שלי, חובל ימים, מספר אחד בעולם. הייתי גם מציל, עשרות שנים הייתי מציל". אבל הוא עבר הרבה התקפי לב, וכבר המצב שלו היה קשה מאוד. מה שהוא בא לדבר, הוא בא לדבר, לכדי לפוש הוא בא, לדבר לפוש. ככה שהוא נכנס פעם ראשונה, אשתו אמרה לו: "מה, אתה, אתה הולך להציל אותה? אתה בעצמך בסכנה, תאמץ". אבל הוא הלך, התאמץ. "לקח, תפסתי אותה, מה שיש, עשה את מה שיש.

כשהוא שמע בפעם השניה, את מד"א שהם ככה אומרים שלילדה השניה כבר אין הרבה סיכויים, אומר: "אני, בכוחות שיש לי, עמדתי, אמרתי: 'ריבונו של עולם, תשמע, אני בחיים לא התפללתי אליך. אתה יודע, אני בחיים לא הלכתי לא ביום כיפור, לא בראש השנה, לא בשבתות. אני לא מכיר אותך בכלל, לא מכיר אותך. אני פעם ראשונה בחיים שלי מתפלל אליך. תעשה טובה, אלוקים, תשלח רפואה שלמה לבת הזאת. אני אומר לך, אלוקים, אם אתה שולח רפואה שלמה, אני אתפלל אליך כל יום'. ופתאום אתה מספר לי אחרי יומיים שהיא הבריאה?".

"מה, אלוקים רצה לשמוע את התפילה שלי? אני לא מאמין. אני רחוק, אני רחוק. ההורים שלי רחוקים. אנחנו דור של חילונים. אלוקים רצה גם את התפילה שלי?".

זה המהות של פסח. המהות של פסח - שבן אדם ידע: אלוקים רוצה כל אחד מאיתנו, כל מזוזה שאתה עושה רצויה לפני השם. כל מה שאתה עושה זה רצוי. רוצים אותך! כמה אלוקים עשה לנו עד, בתקופה האחרונה איזה ניסים ונפלאות! אני אומר לך ניסים, אי אפשר לתאר, אי אפשר לתאר. זה לא דברים שאפשר לתאר אותם בכלל.

למי עשה? כדי שנדע: "אני אוהב אתכם, רוצה בכם!".

אז לכל אחד יש ספקות: "המצוות שאני עושה, המצוות שאני עושה, טובות הן? תתאמץ בהן! תעשה אותן טוב! תשמח בהם!".

סיפר איזה בחור אחד: "הייתי בגיל 20 משהו כזה, 20, 22 אולי. הוא עבר תקופה ארוכה של חולי. הוא הולך לרופא, סבל פה, סבל שם. יום אחד, בבית הוא התעלף. כשהתעלף, לקחו אותו לבית חולים. לקחו אותו לבית חולים, עושים בדיקות. הרופא אמר: 'אני ממש מצטער, באתם מאוחר. כבר זהו, המחלה התפשטה בכל הגוף. אין מה להציל, כלום אין מה להציל. פשוט נשאר לו אולי עוד כמה חודשים לחיות. תיקח לו חיות, מה שיש שנשאר מהחיים'.

נשאר לו. הוא אומר לאבא שלו: 'אבא, אתה יודע, אני שמעתי ש'עזר מציון' עושים כל מיני טיולים לאנשים האלה, הסופניים האלה. אני רוצה לנסוע, אולי על המקום. אני גם אני אחד מהם. אני רוצה לנסוע על ה... להיות איתם ביחד, שישמחו, מה שנשאר להם לחיות".

היה באיזה מקום בארצות הברית. היה שם איזה קמפ אחד ש"עזר מציון" עשו לכל האנשים האלה, עשו להם. כל הילדים האלה, הילדים המסכנים האלה, עשו להם טיול, שישמח אותם מה שנשאר להם לחיות. הכי הרבה שנשאר לחיות זה שלושה חודשים, למי שיכול לחיות שם.

הוא סיפר: "הגעתי. נסעתי לארצות הברית, הגעתי לקמפ שלהם. היה נחמד, היה... היתה שם איזו בת אחת. אמרתי לה: 'תגידי, אולי, אולי נתחתן. אולי תתחתן איתי'. הרופאים קוראים לי אומרים: 'מה זה? מה זה, מה זה להתחתן?' אמרתי להם: 'אם ילדים ירכו מזה'. אמרו לו: 'מה זה להתחתן? תשמע, אני רוצה להתחתן איתה' אמרו לו: 'מה אתה רה תחתן איתה?' כאילו, זה לא... זה פה, זה לא זמן של חתונות פה. זה לא זמן של חתונות'.

והוא מתעקש: 'לא, אני רוצה אותה. גם היא רוצה אותי. רוצים להתחתן'. ה'עזר מציון' אמרו: 'תשמע, זה גם חלק מהקמפוס, חתונות. גם זה חלק מה..." באמת עשינו טקס, מה, נותנים ב'עזר מציון', מה הם נתנו. איפה נגור, איפה זה, וכל הילדים הגיעו. ואתה יודע, היה ממש שמח, היה באמת שמח, היה באמת נחמד.

זה היה עכשיו: 'אחרי שגמרנו, זהו, אמרנו שאנחנו מתארסים. קבענו תאריך של האירוסין. הכל צריך, להודיע עכשיו להורים שלי שידעו שאני מתחתן'.

נסעתי בחזרה לבית שלי. אני זוכר את המקומות שלי, את המקומות המיוחדים איפה זה היה. זה בחוץ לארץ, זה היה... לא זוכר את המקומות המיוחדים.

אומר: 'אני הגעתי לשדה תעופה בחזרה לבית של ההורים שלי. כשאני מגיע לשדה תעופה, אני שומע ברמקול שמכריזים את השם שלי. ברמקול, את השם שלי - 'תגיע למשרדים'. אני מגיע למשרד. מודיעים לי במשרד שהארוסתי איבדה את ההכרה. 'אם אתה רוצה עוד לראות אותה ברגעים האחרונים, אז תבוא עכשיו, כדי לראות אותה'.

אמרתי לעצמי: 'וואו'. נסעתי. אמרתי: 'אני כבר פה עכשיו. אני לך קודם להורים'. הלכתי להורים, סיפרתי להורים שאני מתחתן. ההורים שמחו, אמרו איך אומרים, 'שיהיה... כמו שאומרים, מה לעשות'. כאילו... מה שיש יש.

קיצור, אז ההורים הסכימו. ואני בחזרה נסעתי בחזרה. הגעתי לשדה תעופה, הגעתי לבית חולים. בבית חולים אני רואה את הארוסתי שלי. כבר אמרו לי: 'זה, זה רגעים אחרונים. תבוא, תפרד ממנה, כי נשאר עוד איזה עשר דקות, זהו, זה נגמר'.

אומר: 'אני עוד לא הנחתי תפילין. פעם ראשונה אני עכשיו מניח תפילין'. הניח תפילין, ברכות השחר. 'מה אני אגיד לך? התחלתי לבכות. אמרתי: 'המחזיר נשמות לפגרים מתים'. התחלתי לבכות: 'ריבונו של עולם, הכלה שלי, עוד עשר דקות עוזבת אותי. ואתה, ריבונו של עולם, מחזיר נשמות לפגרים מתים'.

ברכה הבאה, אמרתי לעצמי: 'פוקח עיוורים. הכלה שלי, זהו, עיוורת עכשיו. היא לא רואה'. ככה, אני כל כל ברכה מברך, ומתפלל, מתפלל, בוכה. אומר: 'לא בכיתי בחיים שלי כמו שבכיתי פה'.

זהו, זה הסיפור שהוא סיפר. אחר כך הוא עצר, הוא אמר: 'אתם יודעים מה סוף הסיפור?'. ואז הוא סיפר. הוא אמר: 'רפאל, בנימין, בואו בואו'. ואז רצו שני ילדים. אומר: 'אלו הילדים של שנינו. אלו הילדים של שנינו. אחרי כל הטיפולים, אחרי ששום רופא לא נתן סיכוי, סיכוי שפעם אחת בכלל נחיה, שילד, שיהיו ילדים, אין לה הנאה אפילו, אין לה אפילו הנאה'.

זה סוף הסיפור. על מי סוף הסיפור? אנשים שלא קשורים בכלל לסיפור, שלא קשורים.

זה המהות של פסח. בורא עולם רוצה מאיתנו שנדע שהוא אוהב אותנו, שהמעשים שאנחנו עושים מאוד יקרים לו, מאוד יקרים לו. כל מעשה שאתה עושה יקר בעיני השם מאוד. הוא מוכן להשקיע עליך מיליארדים. למה? כי הוא מאוד אוהב אותך, הוא מעריך את מה שאתה עושה, כי אם לא היית שווה, הוא לא היה עושה את זה.

אני מסיים בסיפור אחד, זהו, בלי נדר. היה צדיק אחד, זה אני מסיים, נגמרו לי כמה סיפורים. היה צדיק אחד, אתם מכירים אותו, תלמיד של החפ$ץ חיים האחרון. איך קראו לו? הרב שכנא ז'ן. אני חושב ככה, אם אני לא טועה, או להפך - שמה משה. מה שכנא ז'ן? נכון, לא ז'ן. מה, אתה אין ג'ן אשכנזי? אין ג'ן אשכנזי בדיוק.

זה הצדיק הזה, אני חושב לפני 18 שנה הוא חלם את החפץ חיים. לפני 18 שנה, והחפץ חיים אמר לו: "אתה עוד תזכה לראות את המשיח". והוא נפטר לפני 18 שנה. זה סיפור שהתפרסם אז בזמנו, אני זוכר את הסיפור הזה. זה התפרסם, זה היה משהו חזק מאוד. אמרו שהמשיח צריך להגיע. החפץ חיים התגלה לו בחלום ואמר לו שהוא יזכה לראות המשיח.

הוא נפטר בגיל 100, 101, משהו כזה הוא נפטר. הוא סיפר שהיה בערך בגיל 90, היה כבר מבוגר מאוד, הוא היה צריך לנסוע לארצות הברית. עכשיו, אמרו לו שזה אין טיסה ישירה, זה טיסה עם חניה באמצע ואחר כך יצטרך לעבור למטוס אחר ולנסוע לארצות הברית.

הוא עלה למטוס, הוא היה שקוע, למד. כשהגיעו לחניה באמצע, כולם ירדו, הוא לא שם לב שצריך לרדת. הוא נשאר שם. אומר: "אני גם לא מבין איך יכול להיות שאף אחד לא אמר לי 'תרד, הגיעה, תרד'. אף אחד לא אמר לי כלום".

טוב, המטוס התמלא בחזרה באנשים ונוסעים. "מאיפה נוסעים?", אומר, "יוצאים, זה היה ערב ראש השנה. זה לא היה איזה יום, אתה יודע, בין הזמנים עם טיולים. זה ערב ראש השנה היה. אני יורד לעיר שנקראת בנגקוק. יש דבר כזה או שאני סתם ממציא?". יש, איפה זה נמצא? בתאילנד.

קיצר, "אני יורד שמה ערב ראש השנה. תלמיד של החפץ חיים, בגיל 90, מה יש לו לעשות בבנגקוק הזה? מה יש לו לעשות שם? אין יהודים". הוא הולך לחפש, הלך לחפש. אין... הוא אמר שבאותו זמן לא היה בית חב"ד. באותו זמן, כך הוא סיפר, באותו זמן גם לא היה בית חב"ד.

הוא הגיע, עשה... הוא הלך, הסתובב, הוא רואה איזה אמריקאי אחד. עכשיו הוא דובר אנגלית. הוא רואה איזה אמריקאי אחד, הוא אומר לו: "אתה לא נראה לי יהודי. תגיד לי איפה יש פה יהודים?". אומר לו: "למה אתה אומר שאני לא יהודי? אני יהודי! אני מהמוסד". אמר לו: "אני מהמוסד". אמר לו: "לא, אתה, אין לך פרצוף של יהודי".

הוא אומר שאף אחד בחיים לא חתך אותו כמו שהזקן הזה חתך אותו. והוא קיבל על עצמו באותו רגע לשמור שבת. כך הוא אמר.

ואז הוא לקח אותו לאיזה רב קהילה ששם יש איזה בית כנסת. "אני נכנס לבית כנסת. מה זה בית כנסת? יושבים נשים גברים, כולם ביחד יושבים".

אני אמרתי להם: "רבותיי, זה לא ככה!". קם אחד, צעק עליי: "מאיפה אתה באת? מה אתה עושה לנו פה רעש? אל תבוא, אל תתפלל פה!".

אמרתי לעצמי: "גם אין לי איפה להתפלל". אמרתי: "טוב, עדיף להתפלל ביחיד מאשר להתפלל במקום כזה". אמרתי להם: "אתה צודק, אני פה לא מתפלל, כי לפי הלכה זה אסור להתפלל פה". הוא אמר לי: "למה אסור להתפלל?". סיפרתי לו מה מה יש.

"אז מה עושים?". אמרתי לו: "תראה, עכשיו זה כבר ראש השנה. היום כבר הגיע ראש השנה, אז בוא נעשה משהו לכבוד השם. שהגברים יהיו פה והנשים יהיו שם, באותו בית כנסת, אבל לא לא לא בערבוביה. שיהיה בסדר, גם טוב, גם מתאים לנו".

וישבתי והתחלנו, התחלנו ראש השנה, איזה ראש השנה עבר עליי. איזה ראש השנה בסדר, מה שיש, מה לעשות? תקעתי בשופר, התפללנו מה שיש להתפלל, כי הם רצו רק לגמור. הם רצו, הם לא רצו להתפלל, וזהו.

אחר כך הסברתי להם מה זה נושא של צניעות. וזהו, נגמר ראש השנה. אמרתי: "אני חוזר הביתה".

אז באו הרבה נשים, באו לרב הקהילה, אמרו לו: "הרב, אנחנו ראינו את מה שהרב דרש, ראינו שזה יצא לו מהלב. אנחנו רוצים לקבל על עצמנו לעשות עזרת נשים ושיהיה לנו רב שייתן לנו דרשה כל שבוע בבית כנסת כדי שנתחזק, שנזכור שאנחנו יהודים".

אז אומר ר' שכנא ז'ן: "אומר, אני לא מבין מה ה' רוצה ממני. שלח אותי בראש השנה למקום כזה, רחוק. כל זה מה עשה? בורא עולם, אתה יודע יש שם יהודים שהתחזקו עוד טיפה. לבורא עולם תגיד נפקא מינה אם כאלה אנשים נקא מינה אם יושב עם אשתו, בלי אשתו, נפקא מינה? מה נקא מינה כזה בן אדם הגר, שבא לבית כנסת ישב עם אשתו, בלי אשתו, מה נקא מינה?".

לא לא, גם לכאלה אנשים בורא עולם לקח את גדול הדור, העביר אותו לשם, כדי שאפשר עוד משהו להתחזק.

יוצא שכל חיזוק, כל דבר קטן, כל מעשה שאתה עושה, יקר מאוד. וזה שנכנס לך בראש ואומר לך: "מי יודע, אולי המעשים שאתה עושה הם לא הכי טובים", אז תדע שזה היצר הרע, זה החמץ. בורא עולם מגלה לנו בפסח שכל אחד מאיתנו מאוד רצוי בפניו. המעשים שלנו, המחשבות שלנו, המצוות שלנו - מה שאתה עושה, רצוי מאוד מאוד בעיני השם.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן. שנזכה למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית, לישועות גדולות, ברכות מרובות, להצלחות, לסייעתא דשמיא שתלווה אתכם כל החיים, אמן ואמן.