שיעור 36

גם כהן גדול צריך שלום בית!

פרשת אחרי מות תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

1. השעיר לעזאזל מכפר על כל עוונות עם ישראל, דבר חריג שאין לו אח ורע. הסיבה לכך היא שמי ששולח אותו הוא "איש עתי" - אדם שמוכן למסור את נפשו למען הכפרה של האחרים. מסירות נפש היא מעשה כה נעלה שיכול לכפר על הכל.
2. הכהן הגדול צריך להיות מסוגל לרדת מההיכל ולהמשיך את חיי המשפחה כרגיל. הכפרה כוללת גם את המציאות הביתית. לכן חובה שתהיה לו אישה, כי הבית הוא חלק בלתי נפרד מהכפרה.
3. אין להזניח את חשיבות המעשים בתוך הבית. דווקא מה שנעשה בחיי היום-יום בבית יכול להביא לזכויות עצומות ומדרגות רוחניות נשגבות.
4. בימי הקיץ יש להשקיע מאמצים בשמירת העיניים, כי זו המלחמה העיקרית של היצר הרע בדורנו.
5. גם אם יש נפילות וכשלונות בדרך, אין להתייאש אלא להמשיך בחשק ובשמחה, כמו רבי עקיבא שבנה מחדש את התורה לאחר טרגדיה עצומה.

השיעור מדגיש את חשיבות החיים הרוחניים בתוך הבית ואת היכולת לזכות למדרגות רוחניות נעלות דרך מעשים פשוטים של מסירות ושמירת העיניים.

הסיפורים בשיעור

1. דוד המלך והצפרדע

דוד המלך חשב שאין מי שמשבח את ה' יותר ממנו בספר תהילים. אז הופיעה לפניו צפרדע שאמרה שהיא משבחת את הבורא הרבה יותר ממנו, באמצעות 3,000 משלים על כל שבח שהיא אומרת. יתרה מזאת, הצפרדע סיפרה שיש יצורים שמוכנים למסור את חייהם כדי שאחרים יוכלו להינות, וזו המדרגה הגבוהה ביותר.

2. הגר"א מפסיק את גלותו בפורים

הגר"א נהג לעשות גלויות, אך בפורים הוא פגש עשרה אנשים שנשכרו כדי לקרוא לו את המגילה. כשראה שהם ברחו בגלל שהיה שקוע כל כך בלימוד, הוא הבין שהגלות מפריעה ללימודיו והפסיק אותה. 

3. הסיפור על תלמיד החכם שחלה בצרעת

תלמיד חכם עילוי היה אמור להתחתן עם בת עשירה, אך חותנו התרושש ובסופו של דבר התארס לאישה אחרת עשירה יותר. לאחר החתונה חלה בצרעת, גורש והפך לעני. הוא נשא מצורעת אחרת שהתברר כבת החותן הראשון. לאחר שהתרפאו, הוא נהג להביא לה קפה למיטה כפיצוי על הסבל שגרם לה.

תמלול השיעור

בפרשת ויקרא קראנו על כל מיני סוגים של קורבנות. כל קורבן מכפר על עבירה אחת. לכן רבנן מנו 39 מלאכות, שאם עשה את כולן בהעלם אחד - חייב להביא 39 כבשים לכפר על מה שעשה. אין דבר כזה שבן אדם יביא קורבן אחד שיכפר לו על 4, 5 או 10 עבירות. לא קיים כזה דבר. על כל עבירה צריך להביא קורבן נפרד.

אבל יש קורבן אחד שמכפר לא רק עליך, אלא על כל עם ישראל - השעיר לעזאזל. איך יכול להיות שקורבן אחד מכפר על כל העוונות, החטאים והפשעים? לא מצאנו דבר כזה בשום מקום, שקורבן אחד מכפר על הכל. איך זה ייתכן?

כותב החזקוני: כתוב שאת השעיר לעזאזל שולחים "ביד איש עִתִּי". מה זה "איש עתי"? אומר החזקוני שזה בן אדם שיש לו "עת", כלומר זמן. הוא לא יחיה עד השנה הבאה. זה אומר שמי ששלחו איתו את הקורבן לעזאזל ביום כיפור, כבר לא יהיה קיים ביום כיפור הבא. לכן הוא נקרא "איש עתי", איש עם זמן מוגבל.

וואו, אז אם אתה מכיר בן אדם שמוכן למסור את נפשו, מוכן למות כדי שלאחרים יתכפרו עוונות - אדם כזה יכול לכפר את כל העבירות, לא רק שלו אלא של כל עם ישראל! בן אדם שמוכן למסור את נפשו בשביל שלשני יהיה טוב - כזה אדם מכפר על הכל. כי מסירות נפש זה דבר כל כך גדול, שאי אפשר לתאר מה בן אדם יכול לזכות בזה שהוא מוסר את נפשו. זה משהו אחר לגמרי.

בהקדמה לפרק שירה כתוב שכשדוד המלך סיים את ספר תהילים, זחה דעתו עליו. הוא אמר: "ריבונו של עולם, יש מישהו שמשבח אותך יותר ממני?" פתאום הזדמנה לו צפרדע. היא אמרה לו: "דוד המלך, אל תזוח דעתך. אני משבחת ומפארת את הבורא יותר ממך".

וואו, ולא רק זאת, אלא שעל כל שבח שאני אומרת לקב"ה, אני אומרת עליו 3,000 משלים! אתה מבין מה זה? כאילו על כל פרק בתהילים, אני אומרת 3,000 "משלים". ולא רק זאת, יש עוד מדרגות יותר גבוהות!

מה המדרגות? יש איזה יצור בים, שכשהוא רעב ואין לו אוכל - אני מזמינה את עצמי אליו כדי שיאכל אותי. שמעת דוד המלך? יש מדרגות יותר גבוהות. אני מוכנה למות כדי שלשני יהיה טוב. אז אתה מדבר איתי על תהילים? יש מדרגות הרבה יותר גבוהות מזה. מה המדרגות? שבן אדם מוכן למסור את נפשו כדי שלשני יהיה טוב. וואו, אלו מדרגות הכי גבוהות. אי אפשר לתאר לאיזה מדרגות בן אדם יכול להגיע כשהוא יוצא מהשגרה ומוסר את נפשו.

ולא צריך בהכרח למות. מסירות נפש זה גם למסור את רצונך. וכפי שאנחנו תמיד אומרים, שמעתי היום מהחתן שלי דבר נפלא, אני רוצה לשתף אתכם בזה, זה ממש מתוק מדבש.

הוא אמר כך: אתם הרי יודעים שקראנו בפרשה שלנו על כל מעשה יום הכיפורים. זו הפרשה שלנו עכשיו. בואו נדמיין שאנחנו חיים במציאות של אז. בצום גדליה הכהן נפרד מאשתו לשבעה ימים לפני יום כיפור. הוא אומר לה "זהו, אני נפרד ממך", וואו, איזו פרידה קשה זו. הוא גם לא יודע אם יחזור, הרי לא כל כהן חזר מיום כיפור. זו לא סתם פרידה של "ביי ביי", זו פרידה קשה מאוד.

טוב, הוא נכנס. שבוע שלם מלמדים אותו את כל הקורבנות - מה עושים, איך נכנסים. מגיע יום כיפור. איזה פחד זה, כל עם ישראל תלויים בו. באמת, אין אחד שלא תלוי בכפרה של הכהן הגדול. איזה דבר נורא.

הוא נכנס לקודש הקודשים. אני לא מאמין שאנשים יכולים לנשום נשימה עמוקה באותו זמן. אתה לא יודע אם יכפר או לא יכפר, אם ייצא בחיים או לא. כשהוא יוצא, וואו, אחר כך זורקים את השעיר לעזאזל, והלשון הופכת ללבנה. איזה ריקודים מתחוללים באותו רגע! אי אפשר לתאר.

עכשיו בוא נראה את המציאות שלנו. כל הכהנים והעם לוקחים אותו בשירה, איזו שמחה! מלווים אותו עד הבית שלו, איזו שירה, איזו התרגשות! טוב, עד שהוא נכנס הביתה. כולם הולכים. הוא סוגר את הדלת, ואשתו אומרת לו: "תשמע, אני גמורה. אני שבוע שלם חיכיתי לך. כל הזמן חשבתי - האם בעלי יחזור או לא, אהיה אלמנה או לא. מה יהיה איתי? הגיע יום כיפור, הייתי בפחד נורא. אין לי כוח. תעשה טובה, יש פה כביסה שצריך לתלות, יש פה את יוסי שצריך להחליף לו חיתול, ויש פה כמה ילדים שצריכים לאכול".

תגיד לי, האם הכהן הגדול יכול לרדת ממה שהיה עכשיו, לרדת לשם? אם הוא לא יכול לרדת, הוא לא מתאים להיות כהן גדול. אם אתה חושב שהכפרה שלך זה רק בבית המקדש, אז אתה לא באמת מכפר.

ולכן לכהן גדול חייבת להיות אישה. למה? כי אתה חייב לדעת שגם בתוך הבית זה חלק מהכפרה. שם אתה לא יכול להפריד, אי אפשר להפריד בין החלק הקדוש הזה לבין המציאות בתוך הבית. כמה בן אדם יכול לחשוב שבבית זה חולין? הכהן הגדול מוכיח לנו שלא. בלי הבית אי אפשר שיהיה כהן גדול שיכפר. לא רק שמזמנים לו עוד אישה, כי חייבת להיות לו עוד מציאות של בית. בלי זה אין כפרה.

כמה אנחנו צריכים לחבר את הכפרה של עם ישראל עם המציאות בתוך הבית שלנו! שלא נחשוב לחלק את זה לשני חלקים נפרדים.

אתם יודעים שהגר"א עשה גלות? הרבה צדיקים היו עושים גלות. אחד מהם זה הגר"א. הוא הפסיק את הגלות שלו ביום פורים. ביום פורים הוא רצה להמשיך, אבל הפסיק. למה? כי כשהגיע לבית הכנסת מאוחר, אחרי שכולם כבר קראו את המגילה, מרוב שהיה שקוע בתורה, הוא שכר 10 אנשים שיקראו לו את המגילה. אבל איך שהתחילו לקרוא, הם פשוט ברחו. הם ראו אותו שקוע בתוך המגילה, והלכו.

כשהגר"א הרים את ראשו, הוא ראה שהוא לבד. אמר לעצמו: "אם בגלל הגלות הזו עיכבתי את לימוד התורה, אני כבר לא רוצה אותה". והפסיק את הגלות. זהו, כבר לא נוסע.

פרסם את זה, ואז כולם נבהלו. הגר"א עשה גלויות, ובאותה תקופה היה אפשר להישאר בכל מקום רק יומיים-שלושה, כי אחרי זה כבר מכירים אותך וזו כבר לא גלות.

פעם הגר"א התאכסן אצל איזה תלמיד חכם. אחרי יומיים אומר לו הגר"א: "אני הולך".

שואל אותו המארח: "לאן אתה הולך? צריך לשלם. מה חשבת, שהתארחת פה בחינם? אצלי צריך לשלם".

ענה לו הגר"א: "אבל כשנכנסתי לכאן לא אמרת לי שצריך לשלם".

"נכון", אמר לו, "אצלי זה לא תשלום של כסף. איך שנכנסת בדלת הרחתי עליך שאתה תלמיד חכם גדול מאוד, ואני רוצה לשמוע ממך על איזה דבר לא טוב שיש אצלי בבית, כדי שאוכל לתקן אותו. זה התשלום שלי".

אמר לו הגר"א: "אני אומר לך, לא ראיתי שום דבר. הכל אצלך נקי ומצוחצח לגמרי. אין שום דבר רע".

"תשמע, אין דבר כזה. תמיד יש איזו הנהגה שאפשר לומר עליה משהו. לא מצאת שום דבר?"

"לא מצאתי. אבל אם אתה שואל, יש לי רק שאלה אחת: ראיתי אותך כל בוקר מכין לאשתך קפה ומביא לה עד למיטה. למה אתה עושה את זה? למה כל בוקר אתה קם, מכין לה קפה ומביא לה עד המיטה?"

"אני אספר לך", ענה האיש. "פעם הייתי עילוי עצום. בגיל 12 כבר ידעתי את כל הש"ס בעל פה. הייתי משהו ענק. הגיע אליי איזה גביר והציע לי שידוך עם הבת שלו. בגיל 12 עשינו 'תנאים', והוא התחייב בכתובה לקנות לי בית ולפרנס אותי אחרי החתונה.

החתונה אמנם לא נערכה מיד, אלא רק אחרי 6 שנים, בגיל 18. אבל כבר מהרגע ששברנו צלחת, הכל היה מסודר.

אחרי שהסתיימה החגיגה של ה'תנאים', אמר הגביר לאבא שלי: 'מה אתה חושב, שהבן שלך יאכל אצלך בבית? מה כבר הוא יכול לאכול אצלך, קרשים? הוא יבוא לאכול אצלי, אני אפנק אותו שיהיה לו מה לאכול'.

'ומה, אתה חושב שמחר הוא ילך ללמוד בתלמוד תורה? לא ולא. אני אשכור בשבילו תלמיד חכם ענק שילמד אותו באופן פרטי שעות על גבי שעות. אני רוצה שבגיל 18 הוא יהיה גאון הגאונים'.

וכך באמת היה. כל בוקר הייתי יוצא מהבית של ההורים שלי, והולך לבית של הגביר. שם הייתי אוכל, וכל היום היה שם תלמיד חכם שלימד אותי.

עכשיו תחשוב - אם אני בגיל 12 כבר ידעתי ש"ס, אז תאר לעצמך בגיל 18 איזה גאון הייתי! חצי שנה לפני גיל 18, הגביר פשט את הרגל. לא היה לו כסף לשלם מה שהתחייב.

אבא שלי אמר לי שלא אכפת לו, אין בעיה, הוא לא דורש את הכסף. אני כבר מכיר את המשפחה הזו, אני חי איתם כבר שנים. אבל אבא שלי אמר: 'הסכם זה הסכם'.

חותני ביקש מאבא שלי אם הוא יכול לתת לו עוד שנה, אולי הוא יצליח להתאושש כלכלית. אבל אבא שלי אמר: 'יש חוזה. אם תוכל לקיים מה שכתוב בחוזה, מה טוב. ואם לא - אז לא'.

וכך היה. הגיע הזמן של החתונה, וחותני לא היה לו מאיפה לשלם. העסקה התבטלה. במקום זה הגיע גביר אחר, פי שתיים ממה שהיה קודם! הוא שם עליי מיליונים, קנה לי בית ענק, ואיזו חתונה הייתה לי - אתה לא יכול לתאר, כל העולם היה שם!

אבל אחרי שלושה חודשים מהחתונה, קיבלתי צרעת ל"ע. אז הגביר אמר לי: 'מה חשבת, שבגלל שאתה חתני אני לא אשלח אותך לטובים שבין הרופאים? הבאתי את כל הפרופסורים מווילנה במיוחד בשבילך, וזה עלה הון תועפות. לדאוג לך לבית מלון, לאוכל, לתרופות הכי טובות...'

אבל כלום לא עזר. כל הרופאים, התרופות, המשחות - שום דבר לא ריפא אותי. הצרעת זו מחלה מדבקת, אז לא הייתה ברירה והכניסו אותי לאיזה חדר בבית הכנסת כדי שאהיה מבודד מכולם. (15:36)

יום אחד אני מרים את הראש ורואה מהחלון את חותני מגיע. אני אומר לעצמי: אם חותני מגיע, המצב ממש אנוש.

הוא נכנס ואומר לי: 'תשמע, אתה יודע שהשקענו בך הון תועפות. קנינו לך בית, עשינו לך חתונה מפוארת, וגם אחרי זה - כשחלית, כמה כסף שפכנו עליך בשביל שתהיה בריא. אבל מה אפשר לעשות, כנראה ה' רצה אחרת.

עכשיו תבין, הבת שלי צעירה. אתה לא יכול להשאיר אותה ככה כל החיים עגונה. מה אני אמור לעשות איתה?'

'אז מה אתה רוצה?' שאלתי.

'אני רוצה שתיתן לה גט'.

מה הייתה לי ברירה? נתתי גט. ומה נשאר לי מכל החתונה הזאת? לא אישה, לא בית, לא כסף. רק הצרעת נשארה.

אז לאן אלך עכשיו? בכל עיר היה בית הכנסת שנקרא 'הכנסת אורחים'. לשם היו מגיעים כל הקבצנים, העניים, המסכנים. אז גם אני הלכתי לשם. אבל למרות מצבי, פעם בשבוע כל תלמידי החכמים מהאזור היו באים אליי לשמוע שיעור תורה. כי באמת הייתי ברמה שאי אפשר לתאר, וכולם התפעלו מאוד מהשיעורים שלי.

(את כל הסיפור מספר האיש לאדם ששאל אותו מדוע הוא מביא קפה לאשתו בכל בוקר).

"יום אחד", הוא ממשיך לספר, "הגיעו שלושה קבצנים ל'הכנסת אורחים'. מה כבר יכול להיות? ישבו שם, הניחו את חפציהם והלכו לאסוף נדבות.

יום אחד הם שבו וראו שיש שם הרבה אנשים, והם שומעים איזה שיעור תורה מדהים. הם התפעלו מאוד, שאלו מה קורה. אז אנשים הסבירו להם שהגיע לכאן איזה תלמיד חכם אדיר שנותן שיעור מופלא בתורה.

טוב, נגמר השיעור, כולם הלכו. נכנסו אליי אותם קבצנים ואמרו: 'כבוד הרב, יש לנו הצעה בשבילך. תשמע, אנחנו מסתובבים ומבקשים נדבות. פה שקל, שם שקל. ביום טוב אוספים אולי 200 שקל. אנחנו רוצים לשתף אותך. בוא איתנו, בכל מקום שנלך נספר שאתה צדיק עם ייסורים, תיתן שיעור - ואנשים יתרגשו וישפכו עלינו כסף. נהיה עשירים!'

שאלתי אותם: 'ומה אני אעשה עם הכסף? אני צמוד למיטה, לא יכול אפילו לצאת. בשביל מה לי כסף בכלל?'

אמרו לי: 'קודם כל תדאג לנו שתהיה לנו פרנסה בשפע, ובנוסף - מה אכפת לך שיהיה לך קצת כסף?'

חשבתי לעצמי והסכמתי בתנאי אחד: שלעולם לא ישאירו אותי ברחוב, כי זו מחלה מדבקת, ותמיד יחזירו אותי מיד ל'הכנסת אורחים'.

סגרנו עסקה וככה באמת היה. מה אני אגיד לך, הכסף פשוט זרם בשפע. בכל מקום שהגענו, התפעלו מאוד מ'הצדיק הסובל בייסורים'. זה היה סיפור שהכל דיברו עליו.

יום אחד הגענו לאיזו עיירה. נתתי את השיעור כרגיל, ואחרי השיעור בא אליי מישהו ואומר: 'כבוד הרב, שמעתי שאתה לא נשוי. יש לי הצעה בשבילך'.

'מה ההצעה? אתה רואה שאני לא מרגיש טוב, מה אתה רוצה?'

'יש לי כלה מצורעת. היא חיה לבד, אתה חי לבד. למה שני עניים לא יחיו ביחד? מה יותר טוב מזה?'

חשבתי לעצמי ואמרתי: 'נשמע טוב, בסדר, נתחתן'. וכך היה - עשינו חופה וקידושין. בסוף החופה נכנסו לחדר ייחוד והכלה פורצת בבכי. טוב, אני אומר לעצמי, כלה בוכה, זה בסדר. התרגשות. אבל היא לא מפסיקה.

שאלתי אותה: 'מה קרה? למה את בוכה כל כך?'

'אוי', היא עונה, 'איזה מזל יש לי... פעם הייתי מאורסת לעילוי. ועכשיו? הביאו לי מצורע!'

באותו רגע הבנתי שזו הכלה שלי מההצעה הראשונה! עכשיו, אם אני אגיד לה 'זה אני', במקום שתשמח היא עלולה להתעלף מההלם.

אז למחרת שאלתי אותה: 'תגידי, יש לכם בבית בצד ימין איזו תמונה יפה?'

'כן', היא עונה, 'איך אתה יודע?'

'ויש לכם שולחן עם כיסאות כאלה?'

'כן, בטח. איך אתה יודע?'

ועוד כמה פרטים מהבית. עד שבסוף אמרתי לה: 'זה אני, החתן שלך מלפני כל השנים'. איזו שמחה הייתה כשהיא הבינה שזה אני!

והנה, שלושה חודשים אחרי החתונה, שנינו התרפאנו לגמרי. ועל כל זה, כל מה שהיא סבלה בגללי, לא מגיע לה שאביא לה קפה למיטה בכל בוקר?

ככה סיפר אותו אדם לגר"א. אז הגר"א אמר לרב חיים מוולוז'ין, שמבן אדם לחברו לא מרוויחים כלום. בסוף, הוא הגיע לאותו סיבוב, לאותו מעגל, לאותה אישה - בלי להרוויח שום דבר מכל הטלטולים שעבר.

כמה בן אדם צריך להיזהר! לא מבקשים ממך הרבה, רק תשים לב על מה שאתה עושה. תתחיל מהבית. אתה לא מבין לאיזה דורות של נצח נצחים אתה יכול לזכות. מה שאתה זוכה בבית, זה לא כמו בחוץ. בבית זה עולמות שלמים של זכויות.

לכן בן אדם לא יכול לזלזל בבית, לחשוב שבבית זה לא חשוב. זה מאוד מאוד חשוב.

עכשיו אנחנו מתחילים את הלימוד של פרקי אבות. כותב האבודרהם שכשמתחיל החום, מתגברים היצרים. אז יש עכשיו עבודה, זמן קיץ מתחיל.

כמה בן אדם יכול לזכות עכשיו רק בזה שלא יוצא מהישיבה! רק נשאר וישן. הרב קוק אמר פעם שאם היה יכול, היה נותן לכולם כדורי שינה, שיישנו עד הסוף ויקומו רק לזמן של הלימוד. עכשיו זה לא הזמן הנכון.

כמה בן אדם זוכה רק בזה שלא יוצא לרחוב! ואיזה זכויות עצומות יש בדור שלנו רק למי שמוריד את העיניים! פשוט לא להסתכל. אני חוזר ואומר, אם רואים שבדור שלנו היצר הרע לא נלחם על כלום - יש מיזוג, הכל נוח, הוא לא אכפת לו בכלל שתלך לצבא - הוא רוצה רק את העיניים שלנו.

תראה את כל המכשירים, הוא לא רוצה מאיתנו שום דבר חוץ מהעיניים. אין לו מלחמות כמו פעם. רק שנשמור על העיניים. זו העבודה שלנו היום.

לכן כל אחד ששומר על העיניים שלו ולו פעם אחת - אלו זכויות אדירות. ויזכה אותנו השם שנצליח בזה.

שנזכה שבזמן הקיץ שמתחיל עכשיו, ניכנס עם שתי רגליים ימניות, בשיא החשק והשמחה. נכון, תמיד בדרך יש משברים ונפילות, אבל לא להתרגש מזה.

כמו רבי עקיבא - עם כל 24,000 התלמידים שלו שנפטרו, הוא לא התייאש. המשיך הלאה, ומזה יצאה כל התורה. אז לא מתייאשים אם יש נפילות. נכנסים עם כל החשק והשמחה, עושים אתגרים בחיים, נכנסים תחת עול ומחויבויות.

ככל שלומדים יותר תורה, יש יותר סיפוק, שמחה והנאה בחיים. שנזכה בקיץ הזה שיהיו לנו חשק ושמחה בלימוד התורה, שנזכה לישועות גדולות, בריאות, הצלחה, סייעתא דשמיא, זיכרון טוב, וחברים וחברות טובים.

בעזרת השם, אמן ואמן.