פרשת קדושים תשפ"ד
מעשה שלי - משפיע על כל העולם!
שיעור 37
מעשה שלי - משפיע על כל העולם!
פרשת קדושים תשפ"ד
רעיונות מרכזיים
- פרשת קדושים נאמרה בהקהל מכיוון שרוב גופי תורה תלויים בה, לא מבחינת כמות המצוות אלא מבחינת איכותן.
- כאשר אדם עושה מצווה ומתקדש, הוא משפיע לא רק על עצמו אלא על כל כלל ישראל. כל חיזוק קטן של האדם הוא יקר מאוד.
- כשיהודי לא מקיים מצווה, הוא פוגם לא רק בעצמו אלא בכל עם ישראל, מכיוון שכולנו ערבים זה לזה. לכן, גם אם אדם כבר קיים מצווה בעצמו, הוא עדיין יכול להוציא אחרים ידי חובה מדין ערבות.
- כאשר אדם שומר על עיניו, הוא מקל על אחרים לשמור על עיניהם. המעשים של האדם משפיעים על סביבתו.
- אסור לאדם להתייאש מעבודת ה', גם אם נפל. יש ללמוד מרבי עקיבא שלא התייאש גם כשנשארו לו רק חמישה תלמידים מתוך 24,000.
- צריך להיזהר מאוד בכבוד הזולת. לפעמים אפילו חיוך או מילה אחת יכולים לשנות את חייו של אדם לטובה או לרעה.
- הסיפור על הבחור שחזר בתשובה בזכות אמונה וכבוד שרחשו לו, מדגיש את חשיבות הנתינה והאמון באחרים.
- תלמידי רבי עקיבא מתו במיתה משונה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. זה מלמד על חומרת הפגיעה בכבוד הזולת ועל הצורך הגדול בכבוד הדדי.
המסר המרכזי של השיעור הוא שהמעשים של כל אדם משפיעים הרבה מעבר לעצמו, הן לטוב והן למוטב. לכן יש לחזק את עצמנו במצוות ובמידות טובות, ולהיזהר מאוד בכבוד הזולת.
הסיפורים בשיעור
- כותרת: השפעת הצדיק על סביבתו
המהר"ל דיסקין היה ידוע ביראת השמים שלו. הורים היו שולחים את ילדיהם לראות אותו בתפילה כסגולה לזכות ליראת שמיים.
- כותרת: כוחה של התמדה בלימוד
הרב מאיר חדש עשה מעקב אחר קצב הלימוד של תלמידי הישיבה. הרב שבדרון והרב עזרא ברזל, בהיותם בחורים צעירים, התמידו בלימוד וסיימו מסכת שלמה מספר פעמים בזמן קצר.
- כותרת: השפעת הזולת על בחירותינו
הרב עזרא ברזל חשב לעזוב את הישיבה, אך כשראה את אבי האברך לומד בהתמדה ובשמחה, הוא קיבל השראה לחזור וללמוד בעצמו.
- כותרת: התמודדות עם משברים
רבי עקיבא איבד 24,000 תלמידים, אך לא התייאש. הוא המשיך ללמד את חמשת התלמידים שנותרו, ובכך לימד אותנו לא להתייאש גם במצבים קשים.
- כותרת: התגברות על פחד והצלת חיים
בחור שאהב לדוג נסע לאלסקה כדי לדוג דגים יקרי ערך. כשהופיע דוב מסוכן, הוא זכר את עצת המדריך - לדבר אל הדוב ולהסביר לו שאינו מהווה איום. בזכות זאת, הדוב עזב והבחור ניצל.
- כותרת: כוחה של אמונה באדם
אברך שכר בחור מתקשה לעזור בהכנות לשבת החתן. כשהבחור גילה לאברך שפגם בחמין בשוגג, האברך כיבד אותו על יושרו והעניק לו סכום כסף גדול. הבחור התעודד כל כך מהאמון שנתנו בו, עד שהחליט לחזור לישיבה ונהפך ל"מתמיד גדול".
- כותרת: כוחה של מילה טובה
המשגיח רב מתתיהו סלומון דאג לכאב שיניים קל, כי חשש שאם לא יחייך במלואו לאברכים בערב שבת, הם עלולים לפרש זאת כפגיעה אישית ולהיפגע קשות.
- כותרת: הסיבה למותם של תלמידי רבי עקיבא
24,000 תלמידי רבי עקיבא מתו במיתה קשה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הדבר מדגיש את החשיבות העצומה של כבוד הזולת.
תמלול השיעור
"דבר על בני ישראל קדושים תהיו", כותב רש"י: "במקום הפרשה הזאתי נאמרה בהקהל, למה? שכל גופי תורה תלויים בה". פלא פלאים, לא יודע אם זה גופי תורה מבחינת כמות המצוות, כי כמות המצוות בפרשת כי תצא יש שמה 75 מצוות, פה יש רק 53 מצוות. אבל הרבה גופי תורה, לא הכמות, יותר האיכות של המצוות נמצאים בפרשה שלנו. וזה נאמר בהקהל, למה בהקהל דווקא?
כותב המהר"ל דיסקין: המהר"ל דיסקין כותב, לפני כן, כשהמהר"ל דיסקין עלה לארץ, אז הוא התארח בירושלים. והיו האימהות שולחות את הילדים שלהם כדי שיזכו לראות את המהר"ל דיסקין. בתפילה של מעריב שבת, במעין שבע אחרי תפילת ערבית של שבת, כשהוא היה אומר "לפניו נעבוד ביראה ופחד", היו יוצאים לו שתי ורידים מהמצח מחמת היראת שמיים שהייתה לו. אז הילדים, ההורים היו שולחים את הילדים שלהם: "לכו תראו את המהר"ל דיסקין, זה סגולה גדולה לזכות ליראת שמיים".
אז המהר"ל דיסקין אומר שהפרשה הזאתי נאמרה בהקהל, למה? כי התורה באה להגיד לך פה: תדע לך, שכשאתה עושה מצווה ואתה מתקדש, אתה לא משפיע עליך לבד. אתה משפיע על כל כלל ישראל. אתה רואה פה את כולם, כל אחד מאיתנו יכול לשנות פה את כל מה שיש, על ידי שכשאתה מתחזק, החיזוק שלך לא משפיע רק עליך, על הבית, על הסובבים, על השכנים. כל חיזוק קטן שאתה מתחזק הוא מאוד מאוד יקר. לכן זה נאמר, לכן זה נאמר בפרשת הקהל.
סיפר אברך אחד: עשיתי בר מצווה על הבן שלי, ובאתי לבית מדרש, חילקתי הזמנות לכל האברכים שאני מכיר. חילקתי הזמנות בבית כנסת, היה גם בבית מדרש, היה שמה גם הרב, הרב עזרא ברזל. גם הוא היה מתפללים שמה. רב עזרא ברזל הוא היה חברו הטוב של הרב שבדרון. הרב שבדרון סיפר שיום אחד רב מאיר חדש עשה להם ועד, הכניס אותם לוועד, אמר להם: "כמה כל אחד, כמה זמן לוקח לך ללמוד דף של גמרא?" יש כאלו שאמרו: "אני יכול ללמוד א' דף בחצי שעה", אחד אמר "אני יכול ללמוד בשעה", אחד אמר "אני יכול ללמוד בשעתיים". כל מה שהם אומרים הרב מאיר חדש כתב.
לאחר מכן הוא אמר להם: "טוב, בוא נעשה חשבון. עכשיו יש לנו סדר בבוקר ארבע שעות בצהריים, ועוד סדר ערב, סדר ג', עוד שלוש שעות. זאת אומרת יש כל יום שבע שעות של לימוד בבוקר בלי לימוד לעיון. אז מי שאמר שהוא יכול ללמוד חצי שעה דף בחצי שעה, זאת אומרת שכל יום הוא אמור להספיק 14 דפים. זה שאמר שהוא יכול להספיק דף בשעה, כל יום שבע דפים הוא יכול. זה שאמר בשעתיים, שלוש וחצי, שלש וחצי דפים כל יום". הוא עשה רשימות וסידר חברותות, סידר חברותות וחברותא, והיה עובר כל יומיים שלוש, עובר "איפה הגעת?".
והרב שבדרון למד עם הרב עזרא ברזל, הם היו שתי בחורים בישיבה, למדו ביחד בחברון. "והתחלנו ללמוד אולי מאמצע שבט, מאמצע שבט התחלנו ללמוד מסכת בבא בתרא. עד בדיקת חמץ סיימנו את המסכת הזאתי ארבעה פעמים". אומר "אפשר, אפשר". הספקנו, היה הרבה לימוד, היה התמדה גדולה מאוד מאוד.
אז אותו אברך הוא הגיע, גם הרב עזרא ברזל היה ממש גדול, היה ענק מאוד. הביא לו הזמנה. "אתה יודע מה, כבוד הרב? תיקח פה, הביא לו הזמנה". "מה זה הזמנה, מה זה?" אומר לו "זה בר מצווה". אומר לו "בטח אני מגיע, אני מגיע לבר מצווה. אני חייב הרבה הכרת הטוב לאבא שלך. אני מגיע, אני מגיע לבר מצווה".
האברך כל הדרך חושב "אף פעם אבא שלי לא הזכיר את השם הזה, הרב ברזל, בבית. כאילו, אבא שלי בכלל לא מכיר אותו אפילו. אז מה, מה חייב לו הכרת הטוב? בסדר, לא משנה מה שאמרתי, בסדר". אולי התבלבל בשמות, יכול להיות.
הוא הגיע לבר מצווה והוא רקד ושמח. כשהגיע אחד מגדולי ישראל, רוקד, כולם, היה שמחה, משהו גדול מאוד.
למחרת באתי להודות לו על מה שהוא עשה. "באמת, אמרתי לו, הרב לא רציתי להטריח, אבל הרב באמת טרח, מכל הלב. אני לא מבין למה הרב, למה הרב בא?" אומר לו "אני אגיד לך, אני חייב הכרת הטוב גדולה לאבא שלך. אני למדתי בישיבה בחברון. יום אחד, כמו שקוראים לזה, עבר עלי משבר, איזה בלבולים. החלטתי שאני עוזב את הישיבה, הולך לעבוד. אומר ועושה, יצאתי מהישיבה. יצאתי, מסתובב, מחפש איזה עבודה. פתאום אני רואה איזה בית מדרש. אמרתי לעצמי 'בינתיים אין עבודה, אני אכנס פה, אני אשתה קפה ואני אשב לחשוב מה, איך אני מתקדם'. נכנס לבית מדרש, ישב שמה אבא שלך עם החברותא שלו והם למדו. ואני מסתכל עליהם, ואתה יודע איך הוא למד יפה עם החברותא, מאוד נעלה. וראיתי אותם איך הם לומדים טוב. כמה זמן למדו? שעתיים, שלוש, ארבע שעות, אני עוקב אחריהם. וכל כך הם למדו יפה, כל כך הם, היה כל כך, איזה הנאה, היית רואה את ההנאה על הפנים שלהם. אמרתי 'אם הוא יכול ללמוד בכזה הנאה, אני לא יכול?' אני חוזר ללמוד. חזרתי ללמוד והתחלתי ללמוד בחשק. ואם יש לי משהו היום, זה מאבא שלך".
אדם עושה איזה מעשה, גם שהוא לא עושה כלום. לפעמים אתה לא יודע מה אתה משפיע לדורות. לכן הפרשה הזאתי נאמרה בהקהל, למה? בהקהל, כדי להגיד לך: כל מה שאתה עושה משפיע על כולם. משפיע, לא משפיע עליך לבד.
רב אהרן קוטלר, יש לו איזה קושיה נוראה. הרי כל בן אדם שפטור מהמצווה, הוא לא יכול להוציא אחרים. מי שפטור מהמצווה, הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובה. איך יתכן שאם אני כבר שמעתי קול שופר, במילים אחרות, אני כבר קיימתי את המצווה, עכשיו אני בגדר פטור מהמצווה, המצווה שלי כבר נגמרה. פתאום מגיע איזה בן אדם, אומר "אם אתה יכול לתקוע לי בשופר, להוציא אותי ידי חובה". מה, אני אוציא אותך ידי חובה? אני לא יכול להוציא אותך ידי חובה. למה? כי אני כבר פטור מהמצווה. אני, אני, המצווה שלי כבר נגמרה, המצווה שלי. איך פתאום עכשיו אני יכול לתקוע לו ולהוציא אותו ידי חובה?
זה מדין ערבות. אבל מה קשור ערבות? אה, אני אצלי המצווה נגמרה, המצווה. אומר הרב אהרן קוטלר: שכשיהודי לא קיים את המצווה, גם אתה לא קיימת את המצווה. גם לך חסר עדיין במצווה עצמה. ולכן גם אצלך יש חלק, חיסרון במצווה, ולכן אתה גם נקרא בגדר מצווה ועושה עדיין. כשבן אדם יודע שהוא יש לו דין ערבות, זה לא משהו, זה רק אזה ערבות שאתה עושה מצווה ואתה משפיע על אחרים. ההשפעה הזאתי, וזה ההשפעה הזאתי משפיעה על כל הסובבים.
ולכן מביא גם כן בספר "ראשית חוכמה", שכשבן אדם שומר את העיניים שלו, שלא יחשוב שהוא עושה כביכול טובה רק לעצמו. מעוד עשרות אנשים הוא מזכה אותם, שיהיה להם יותר קל לשמור את העיניים. כשבן אדם שומר, פתאום לאחרים נעשה יותר קל לשמור את העיניים. מאיפה זה הגיע? זה הגיע מהבן אדם הזה שמשפיע על אחרים כשהוא שומר את העיניים שלו. לכן כל אחד מאיתנו ידע שכל חיזוק שהוא מתחזק, מאוד מאוד מאוד יקר בעיני השם.
וצריך גם לדעת, שכמו שאמר לנו שבוע שעבר הרב חיים, הזכרנו את זה אתמול. שבוע שעבר, כדרך אגב, בן אדם אסור לו מעולם להתייאש מעבודת השם. גם אם בן אדם נפל איפה שנפל, חייב לדעת להישאר בן אדם. למה? ולומדים את זה מרבי עקיבא. אתם יודעים אייזה בית מדרש היה לרבי עקיבא? 24 אלף תלמידים. מה זה בית מדרש ענק! פתאום, מכל בית מדרש הזה נשארו חמישה תלמידים. כל בן אדם רגיל כבר לא מעביר שיעורים, יותר שבור, לגמרי שבור. בא רבי עקיבא, חמישה תלמידים לימד אותם. רבי עקיבא לימד אותנו: אף פעם לא להתייאש, אף פעם לא להתייאש. גם אחרי כל מה שקורה, לא להתייאש. תפוס חזק, בסוף אתה מצליח. וזה מה שעשה רבי עקיבא.
סיפר הרב זאב, יש לו ישיבה לחוזרים בתשובה במושב גורן, את הסיפור הזה מעולם לא שמעתם אותו. אתה שומע? לא שמעת כזה סיפור, גם לא תשמע. אני אומר לך, זה סיפור, לא, לא, לא, סיפור לא הולך ככה בראש. אבל זה סיפור, הוא סיפר שאחד הבחורים בישיבה סיפר לו מה שעבר עליו לפני שהוא חזר בתשובה. הוא סיפר, אומר: "אני, הייתי, אחד התחביבים שלי שהיה לי, אני הייתי אוהב לדוג דגים, מאוד אוהב לדוג, לשבת לדוג דגים". טוב. יום אחד אה, אמרו לי שיש מקום באלסקה, איפה זה אלסקה? זה בקוטב הצפוני, שמה אני יודע, באחד המקומות הרחוקים מהעולם. שמה, יש אזה מקום, יש שמה דגים, משהו משהו משהו. אם אתה תתפוס כזה דג, וואו, אתה תהיה עשיר גדול. זה לא דגים, לא משהו. לקחתי את הרזרבה, נסעתי לאלסקה.
הגעתי, אבל צריך לקחת איזה מדריך טיולים. לקחתי מדריך טיולים, הגעתי עד המקום, עד המקום. הראה לי את הבריכה היפה, הכל, איזה, אתה רק רואה את הדגים, ממש לא להאמין, איזה יופי, צבעים, משהו משהו. באמת לא נמצא בכלל. אומר לי, תראה, המדריך טיולים, תשמע, המקום פה מאוד מאוד שקט, כאילו אין פה כלום, שקט מאוד. אולי לפעמים אתה תראה צבאים, תראה אילות, אי, אולי איזה שועלים, אתה תראה, אבל חוץ מזה אתה יכול להישאר פה, אין לך שום בעיה. תראה, קורה, אבל זה קורה פעם ב-10 שנים, זה לא קורה כל יום, קורה. אני, אצלי, אומר, אני כבר מדריך 20, 10 שנים במקום הזה, לי זה קרה פעם אחת. אז זה לא דבר שקורה כל יום, קורה שמגיע לפה לביקור איזה דוב גריזלי. מה, מה? בקוטב? כן, זה הדוב המסוכן ביותר בעולם. הוא ענק, הוא בדרך כלל מה שנמצא בדרך מתקן את כל הניצוצות, הוא לא משאיר שום ניצוץ, הכל, מה שיש, הוא מתקן את הכל.
אמר לו: "נו, נו, מה, מה אם הוא יגיע, מה אם היגיע?" "אם הוא יגיע, אני שתי דקות בורח מהאזור". אומר לו: "לא, אל תעשה את זה, הוא ירדוף אחרייך אי, הוא ישיג אותך. מה חשבת, הריצה שלו יותר גבוה משלך? גם, אתה, כמה אתה יכול לרוץ? כמה אתה יכול לרוץ? שעה, שעתיים? הוא רץ ארבע שעות תעשה חשבון, בסוף אתה תיפול". אמר לו: "אני אעלה על העצים". אמר לו: "לא, אל תעלה. אתה תעלה על העצים, הוא ייעלה אי, נענע את העץ עד שתיפול". אומר לו: "אז מה אני אעשה?" "תעמוד מולו, דבר איתו". "באיזה שפה אני אדבר איתו?" של, "באיזה אני אדבר?" כאילו, באיזה שפה הוא מבין, הדוב הזה, שאני אדע? אמר לו: "לא משנה מה השפה. תעמוד, דבר איתו, תגיד לו: 'אני לא לוקח לך את האוכל'". הרי דוב אוכל דגים. "לא לוקח לך את האוכל. אני נשאר פה חצי שעה, שעה ואני הולך. אל תדאג, לא יקרה כלום". אמר לו: "בסדר".
יאללה, מדריך טיולים הלך, ואני הוצאתי את החכה ומתחיל לדוג. ובאמת 20 דקות עבר, חצי שעה, משגע אותי. בא לי, אני אחרי זה שומע רשרושים כבדים מרחוק. אני אומר: "וואו", מסתכל, אני רואה, אני רואה את המפלצת הגיע. וואי, איזה דוב ענק הגיע. אני אומר: "וואו", אני, ברגע הראשון שכחתי כל מה שאמר לי המדריך טיולים, בא לי עאק, לברוח מהאזור. אבל נזכרתי שהוא אמר לי: "לא, לא לברוח, לא לברוח". אז נשארתי.
טוב, בינתיים הדוב מתקרב, אני לא יודע מה, מה אני עושה עכשיו, מה אני עושה. פתאום נזכרתי מה שהוא אמר. מרחק ביני לבינו 5 מטר. חמישה מטר ביני לבינו, ככה, בלי, בלי כלוב. אני אומר לו: "רב דוב, תשמע, רציתי להגיד לך, אני לא לוקח לך את האוכל, לא לוקח לך את האוכל. אני נשאר פה קצת, דג, דגים, לא משהו גדול, וי, ואחר כך אני הולך. עוד שעה, אני כבר, אתה יכול לחזור לפה, אני כבר הולך". אומר, אל תשאל, הדוב עשה סיבוב והלך. אני אמרתי לעצמי: "לא יכול להיות, איך רק דיברתי הדוב הלך." אני, חס ושלום, פחדתי שהזיכרון שלו לא יספיק, לא יהיה לו מספיק טוב. זהו, קיפלתי את הדברים, ברחתי מהאזור. נעלמתי, נעלמתי מהאזור לגמרי, נעלמתי מהאזור.
אני הגעתי לאיזה מקום, הגעתי לשם. למדריך טיולים, אמרתי לו: "הגיע, הדוב הגיע. דיברתי איתו, הוא הלך". תגיד לי, זה עובד? אמר: "זה הכי הגיוני שיכול להיות. הכי הגיוני לדבר עם דובים? זה הכי הגיוני". תגיד, אתה נורמלי? "מה אני אגיד לך? דוב לא אוכל בשר של בן אדם, לא טעים לו, הוא לא אוכל דבר כזה. אין, לא, הם לא אוכלים. מה הבעיה עכשיו, הדוב מגיע, יודע, כזה, זה בן אדם, לא אוכלים". פתאום הוא רואה אותך עולה על העצים, אומר: "אה, תשמע, אולי הגיע איזה קוף חדש לפה, מאיפה אני יודע, אולי הגיע איזה קוף חדש? חייבים לטעום". עד שהוא טועם, כבר אין בן אדם. עד שהוא כבר מחליט לטעום ומחליט, כבר אין בן אדם, כבר. אז מה אתה עושה? דבר איתו. אתה מדבר איתו - אה, אומר: "זה בן אדם, אה, בן אדם זה מכיר, אותו לא כלום". זה סיפור שקרה, סיפור אמיתי שסיפר את זה הרב במושב גורן, יש לו ישיבה, רב זאב, הוא סיפר את הסיפור הזה, שסיפר לו הבחור שבאמת קרה איתו העובדה.
אבל בשבילנו, גם אחרי שבן אדם נפל, כביכול אל תאבד את הראש. לפעמים בן אדם משתולל, רץ, מרגיש: "אוי, נפלתי, אני לא שווה כלום". זה היצר הרע. הוא לא חי מהעבירה, יצר הרע. יצר הרע חי מהנפילה שלך. שבן אדם פתאום השתולל, פתאום נופל, שמה נמצא כל הנפילה של בן אדם. לכן בן אדם צריך מאוד מאוד להיזהר לא להתייאש. וזה מה שרבי עקיבא מלמד אותנו - תפוס חזק, גם שאתה מרגיש שאין, נחרב העולם, באמת באמת נחרב העולם. תתפוס חזק, זו ההצלחה של הבן אדם.
גם הזמן הזה, שצריך כל אדם להיזהר בכבוד אדם לחברו. שני סיפורים אני מסיים. סיפור אחד, סיפר אותו רבה של לונדון, הוא גיסו של המשגיח רב מתתיהו סלומון. הרב נתן צבי סלומון, הוא הוא גיסו. הוא בא לפה לארץ כדי לספר את הסיפור הזה. היה פה איזה הספד בארץ, הוא הגיע, אומר: "אני באתי מלונדון רק כדי לספר את הסיפור הזה בלבד". הוא סיפר ככה: היה מעשה, היה יום שישי שעה לפני שבת, המשגיח הרב מתתיהו סלומון מתקשר לאיזה אחד מהקהילה, רופא שיניים, אומר לו: "דוקטור, אני צריך שתבוא, תפתח את הקליניקה, כואב לי השיניים, אני צריך שתטפל לי את השיניים". אומר לו: "אבל אתה יודע, עוד שעה שבת". אומר לו: "נכון, אני יודע, אבל אני צריך שתבוא תטפל לי בשיניים". אמר לו: "כבוד הרב, אני רוצה שתגיד לי מה רמת הכאב שכואב לך השיניים, מאחד עד 10, כמה זה הרמה של הכאבים?" אז הוא אומר לו: "הרמה של הכאבים - שתיים". פתאום נהייה שקט על הקו. שתיים? אז לוקחים כמהזה, כאילו, מה אתה, אתה מה, כאילו, מה זה שתיים? זה$סתם כואב, כאבים רגילים, אז תיקח אקמול, תיקח אני יודע עוד משהו, שתייה, וכמוזה ונגמר הסיפור. עד שתבוא שבת עכשיו, שעה לפני שבת.
אז הוא אמר לו, המשגיח: "אני יודע מה אתה חושב עליי בלב, אבל אני אגיד לך מה התשובה. תשמע, אני, כל ערב שבת, אחרי התפילה, עוברים האברכים, להגיד להם 'שבת שלום'. אני אומר להם 'שבת שלום'. אני אומר להם, אה, תשאל, השיניים שלי כואבות עכשיו קצת. יהיה אזה אברך שאני אגיד לו את השבת שלום, לא עם חיוך מלא. שבוע שעבר אמרתי לו את השבת שלום, חיוך מלא. השבת, בגלל הכאב שיניים, אני לא יכול להגיד לו חיוך מלא. מה הוא יגיד? הוא יבוא הביתה, יגיד לאשתו: 'ראית, מה, הרב, הרב לא חייך אליי השבת. מי יודע מה הרב, מה הרב ראה לי על המצח שלי, מי יודע איזה עבריין אני, איזה עבירות אין לי, איזה תשובה'. יהיה להם בבית תשעה באב, יהיה להם בבית. אני לא רוצה את זה. אני רוצה שתבוא, תטפל, שאני אוכל להאיר פנים כמו שבת שעברה, שלא יהיה חס ושלום אחד שאולי יפגע. ומי יודע מה ההשלכות שבן אדם נפגע מהשני, מי יודע מה ההשלכות".
אומר הרבה של לונדון: "באתי לפה רק כדי לספר לכם את הסיפור הזה. את הרגישות שבן אדם צריך לדעת, כשאתה לא מאיר פנים לשני". אתה חושב שכ, אתה עובר, ואתה חושב שכאילו אה, עברתי והלכתי, אתה חושב. השני, מה חושב השני? אה, אם הוא לא אמר לי שלום, זאת אומרת ש, סתם מה, הוא רב איתי, אה, ובגללו ככה עכשיו, מובן למה הוא עשה את זה ואת זה. ועכשיו טילים, טילים של ממש, טילים טילים. וזה בדיוק שבן אדם, פעמים, פעמים שבן אדם חושב במה אני אמור לתקן שלא כיבדתי אחד את השני. אני מרגיש שאני בסדר. אתה לא יודע, לפעמים רק לא לחייך לשני, אתה לא יודע איזה אסון זה. אתה לא יודע איזה אסון יש בזה.
סיפר את זה אברך: אני מסיים. שכרתי, היה לי שבת חתן. לא היה לי חשק לטפל בכל האוכל של ה, כל הסידור של כל כל העסק הזה. באתי לאיזה בחור, בחור נושר, בקושי ככה, בקושי ככה סוחב את עצמו. באתי אליו, אמרתי לו: "תשמע, אני מוכן לשלם לך אלף שקלים. בוא תהיה כל השבת, יש מיצרכים, רק אתה סדר את העניינים, תהיה אחראי, תדאג, הכל מה שיש פה, סדר את הכל". הוא אמר: "כמה?" "אם אתה מטפל בהכל, אי, אתן לך על זה 1000 שקל". הוא מאוד שמח, באמת סידר את הכל. אומר הבן, זה הסיפור הזה קרה בפרשה הזאתי, תש"ד בפרשת מקץ, בבני ברק, באחד, אחד העולמות. קיצר, הוא שילם לו ש, התחיל לעבוד.
ערב שבת, נגמר, נגמר ערב שבת, הוא מפנה את הכל, הוא נכנס למטבח, מריח קצת סרוף כזה. מה זה השרוף הזה במטבח? הוא פותח את המכסה של החמין, רואה שהחמין כבר התחיל להישרף. הוא אמר: "אם עכשיו מתחיל להישרף, מחר, מחר, זהו, אין, אין כלום". לא עשה חשבון, פתח את המים, לקח את הג'ריקן של הפח, מילא מים, שפך בתוך החמין, איזה ארבע, ארבע דליים כאלו, מילא, מילא את זה, וסגר. והלך. למחרת, איזה ריח של חמין היה, משהו משהו, איזה ריח של חמין. אומר, מהבית כנסת הריחו את הריח שלו בחמין ה, משהו. הבחור אומר: "תגיד, אני אגיד לו ששפכתי מים בפנים? מה זה, מבשל איסור דאורייתא, מבשל איסור דאורייתא. אבל אם אני אומר לו, אין כסף, אין כסף. אנשים באים לאכול חמין, למה באים לשבת? באים לאכול צ'ולנט. אם אני אגיד לו אין, נגמר, אין כסף. גם כן, אני אגיד לא, יגיד יגיד, לא יגיד, יגיד, לא יגיד, כן, לא, כן, לא".
בסוף הוא בא, אמר: "אני חייב להגיד לו. תשמע, יש פה מלא אברכים, אני מכשיל אותם עכשיו לאכול איסור. מה זה, הם עכשיו אוכלים איסור, אוכלים". בא קראתי לזה, אמרתי לו: "תשמע, אין חמין". "אל, מה אין חמין?" "תראה, כמהזה ריח יש פה". אמר לו: "נכון, ריח יש, אבל חמין אין". אמרתי לו: "למה?" "אי, אגיד לך את האמת. אתמול שפכתי בפנים כמה ג'ריקנים של מים. מבשל דאורייתא. אין לך מה לאכול". "אה, תודה רבה". יצא בחוץ, אומר להם: "חבר'ה, יש דגים, פיצוחים, בקופסת המזון". אמר לו: "מה, חמין אין?" "חמין? למה אין?" "בלי שאלות, אין חמין, אין, אין, אין חמין, מה לעשות, אין". באמת, אין חמין. אנשים התלוננו: "חמין אין, חמין אין".
ההוא הבין, אם אני אקבל במוצאי שבת 200 שקל, הלוואי, הלוואי לקבל 200 שקל במוצאי שבת. תודה להשם, נגמר השבת, מוצאי שבת, אני כבר פינה את הכל, סידר, בא בן אדם לשלם לו. הביא לו מעטפה. הביא לו מעטפה, הוא מרגיש יש משהו, מעטפה יש משהו, יש בשר, יש פה משהו, כן. הוא יצא, אומר: "חיפשתי איזה מקום ככה, שקט. אני פותח את המעטפה, אני מוצא שמה 2000 שקל. 1000 שקל, כותב לי, כותב לי האברך: '1000 שקל זה על העבודה, 1000 שקל על זה שיכלת להתגבר ולספר לי שהחמין הלך לאיבוד. אני לא הייתי עושה את זה. יש לך נשמה גבוהה מאוד, ואתה בן אדם מאוד מאוד חזק. ירבו כמותך בישראל'. הוספתי לך עוד 1000 שקל".
ככה כתב לו האברך. הבחורצ'יק הזה, ביום, ביום ראשון הוא אומר לאבא שלו: "למחרת אבא, סדר לי ישיבה". אבא שלו חשב שקצת, קצת קרה לו איזה משהו. אמר לו: "מה, מה ישיבה? סדר ישיבה, אה, אני חוזר לישיבה". אומר, הוא חזר, הכנסתי לו מתוכה, נכנס לישיבה, הכנסתי אותו לישיבה. לא דיברתי מילה, פחדתי שמא, פחדתי לא לקלקל. אני, יום ראשון הבא, שבוע אחר כך, מתקשר לראש הישיבה: "תגיד לי, הבן שלי בישיבה, מה הוא עושה בישיבה? מה הוא עושה?" "הוא מתמיד גדול". "לא יכול להיות. מתמיד? זה לא יכול להיות". באתי לישיבה, אמרתי לו: "בני, מה, מה קרה?" אומר: "יש איזה אחד שהאמין בי, שאני יש לי כוח להתגבר, ואני יש לי נשמה גבוהה מאוד. אז אמרתי, יש לי נשמה גבוהה, אני, אז ישיבה, ללמוד".
בן אדם, לפעמים, בהארת פנים אחד, מה שתפילותיך שאתה עושה לא עוזר. לפעמים, במילה אחת, בכבוד אחד, בהארת פנים אחד, אתה משנה עולמות, לנצח, לנצח. אז אם אתה רואה מה העונש, אם רואים מה העונש של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, זה עונש נוראי, נוראי. זו המיתה אחירית ביותר שיכולה להיות. לא, לא תהום מיתה, כל יום נהרגו בין 700 ל-800 אנשים, זה היה מאוד אכזרי. אם אתה רואה את העונש הנורא, תבין שכשבן אדם מכבד את השני, מה השכר הגדול שיש. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.