שיעור 38

לנהוג כבוד זה בזה

פרשת אמור תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

1. מעלת כבוד הזולת: לכבד את הזולת זו מצווה גדולה וחשובה, אפילו יותר מלימוד תורה, תפילה וקיום מצוות. כפי שראינו אצל תלמידי רבי עקיבא שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
2. ההשקעה של הקב"ה בעם ישראל: הקב"ה מוכן להשקיע הרבה מאוד בכל יהודי, גם במי שנראה רחוק ממנו כרגע, כפי שראינו בסיפור על הרב אויירבך שבכה על זוג שרצו להתחתן.
3. כוחה של מצווה "קטנה": גם מצוות שנראות קטנות וחסרות חשיבות, כמו לתת לקט ושכחה לעני, שקולות כנגד בניית בית המקדש. לכן חשוב לא לזלזל בשום מצווה.
4. העוצמה של מילה טובה: לפעמים מילה טובה או הארת פנים יכולות לשנות את חייו של אדם ואת כל המציאות, כפי שראינו בסיפור על המורה שכתבה את המכתב המשבח.
5. חשיבות הכוונה: גם כשאדם עושה מצוות גדולות, עליו לבדוק שכוונותיו טהורות ולשם שמיים, ולא לכבוד עצמו או כדי לקבל פרס, כפי שראינו בדברי ה"ברכת שמואל".

המסר המרכזי העובר לאורך השיעור הוא שהמפתח לגדלות אמיתית וקרבת אלוקים טמון בהתייחסות המכבדת והמעריכה כלפי הזולת, גם במצבים הקטנים והיומיומיים.

הסיפורים בשיעור

1. כוחה של אמפתיה - סיפור הרב אויירבך והזוג המיועד

היה זוג שרצה להתחתן, אך לפני החתונה התברר שהכלה גיורת והחתן כהן. הרב אביגדור נבנצאל הביא אותם לרב אויירבך באמצע הלילה. הרב אויירבך שמע את הסיפור ופרץ בבכי למשך זמן רב. הרב נבנצאל מעיד שמעולם לא ראה את רבו בוכה כך. לבסוף התברר שבעצם שני ההורים של הכלה יהודים, והם רק הלכו לכנסייה כדי להתכחש ליהדותם אחרי השואה. החתונה יצאה לפועל בזכות אכפתיותו הגדולה של הרב אויירבך והבכי שלו.

2. לסייע בלי להתבלט - הרב אויירבך ואלמנת מוכר החלב

הייתה אלמנה שהייתה לה מכולת למכור חלב. בכל בוקר נהג החלב היה מניח את ארגזי החלב על המדרכה ולא על יד הפתח. הרב אויירבך היה בא כל בוקר, מעביר את הארגזים אל הפתח והולך בלי להתבלט. האלמנה חשבה שנהג החלב עושה זאת ומאוד הודתה לו, אך כששאלה אותו הבין שיש כאן טעות. לבסוף היא גילתה שהרב אויירבך הוא שעושה זאת למרות טרדותיו הרבות, והתרגשה מאוד מצניעותו ורצונו לעזור לאחרים.

3. מכתב מחמם לב - סיפור המורה והמנהלת

הייתה מורה שסבלה מאוד מהתנכלות המנהלת אליה במשך עשר שנים. המנהלת הקשתה עליה את החיים וביזתה אותה. יום אחד המנהלת קראה למורה וביקשה ממנה לקרוא בקול מכתב ששלחו להנהלה. במכתב נכתבו שבחים רבים על אותה מורה, על הקשר הטוב שלה עם התלמידות ועל אישיותה המיוחדת. הסתבר שאת המכתב כתבה אם של תלמידה. מאותו הרגע השתנה לחלוטין יחסה של המנהלת למורה, היא החלה לקדם ולשבח אותה, עד שהפכה אותה לסגנית ולבסוף למחליפתה. שנים רבות אחר כך ביקשה בתה של אותה מורה להתקבל לסמינר בו מנהלת כעת אותה מורה. כשסיפרה למנהלת שהיא בתה, גילתה לה המנהלת שהמכתב ששינה את חייה נכתב בזמנו על ידי אמה של הבת, וקיבלה את הבת לסמינר בזכות זה.

תמלול השיעור

בפרשה שלנו, הזכרנו, יש 63 מצוות. הרבה מהמועדים נמצאים בפרשה שלנו, אבל רוב המצוות שנמצאות בפרשה בגלל שמדברים על כהנים. אז יש הרבה מצוות של כהונה בפרשה שלנו. אחת המצוות שיש, כהן גדול לא נטמא לאף אחד מהקרובים. כל כהן אחר יש מצווה להיטמא לשבעה קרובים, אבל כהן גדול לא נטמא אפילו לאביו ולאמו. לא נטמא, לא נטמא לאף אחד. לא נטמא. למה לא? מה זה, אבא שלו ואמא, אבא שלו גדול הדור, למה לא? למה לא נטמא?

כותב הספורנו, כותב הרמב"ן, כי הכהן הגדול צריך להרגיש שהאהבה שלו לבית המקדש הגבוהה ביותר שיכולה להיות. לא ייתכן שיהיה עוד איזו אהבה, לתת למישהו אחר. המקום הגבוה ביותר זה בית המקדש. לכן צריך לתת את הלב ואת הנשמה, כולו בתוך בית המקדש. ואם הוא מיטמא לאביו ואמו, אז מתברר שיש עוד איזו אהבה אחרת. יש, יש אהבה יותר גבוהה מאשר בית המקדש, כי בזמן שהוא טמא הוא לא יכול לעבוד. לכן לא, לא, לא, כהן גדול זה משהו אחר לגמרי. לא יכול, לא יכול.

תמות. יש אומרים, שכהן גדול, כיוון שכל הכפרה של כל עם ישראל תלויים בכפרה שלו, לכן הוא לא יכול להיטמאות, הוא לא יכול להיטמאות. אי, אי, אי, אותו כהן גדול הולך ביער ופתאום הוא רואה את השיכור של השכונה. אל תשאל, שתה הרבה, לא שם לב איפה הוא הולך, נפל מאיזה צוק. הלך. מה הדין? כהן גדול מיטמא אליו?

מה, מיטמא אליו? שבוע שעבר היתה פטירה של אבא שלו. היה שמה מיליון בני אדם בהלוויה, הוא לא הלך. הוא לא מיטמא, הוא כהן גדול, הוא לא מיטמא. איך הוא מיטמא לשיכור הזה? התורה מצווה אותו, את השיכור הזה תיטמא אליו. הוא מת מצווה. איפה נעלם הבית המקדש? האהבה שלו לבית המקדש, איפה זה נעלם פתאום? איפה אותם הטעמים האלו פתאום נעלמו? זה נורא, השאלה הזאת נוראה נוראה. התורה באה להגיד לך עד כמה מקפידה על ביזיון של בן אדם. יש פה בן אדם מת, אין קוברים, יש ביזיון למת. איזה ביזיון, עד פה. יש בית מקדש, יש קדושה, יש כפרה לעם ישראל, ויש משהו יותר גדול מזה - זה ביזיון. ביזיון למת.

תשמע, אבל מה הוא מרגיש? מה הוא מרגיש? הוא מת. מת. מה, מה הוא מרגיש, מה איכפת לו? תפסיק, הוא גם מת. זהו. לא, לא, לא. על המת הזה אתה מקפיד. אז על בן אדם שהוא חי, כמה התורה מקפידה על הביזיון שלו? כמה התורה מקפידה על הביזיון? נורא נורא.

אני כל הזמן חושב על זה, אני חושב שאני כל שנה אומר את זה. אני גם השנה אגיד את זה. אין לי תשובה על השאלות האלו. רק אומר את הרעיון. אני אומר, אני מאמין שתלמידי רבי עקיבא היו אנשים ענקים. סתם, סתם, אם זה תלמיד של רבי עקיבא, לא צריך להגיד יותר מזה. מספיק, מספיק תלמיד של רבי עקיבא.

אני מאמין שלמדו כל יום, כל יום למדו 18 שעות. כל יום לפחות, לפחות למדו כל יום 18 שעות. מוסר הם למדו, למדו גם מוסר. למדו גם, התפללו, תפילה. התפילה שלהם היתה תפילה כמו שצריך. הניחו תפילין, גם של רש"י וגם של רבנו תם. קיימו את המצוות כמו שצריך. נטילת ידיים, ברכת המזון, כל מצווה נעשתה כמו שצריך. לא יכול להיות שהיה אחרת. לא, לא יכול להיות שהיה אחרת, בסדר?

יש עכשיו בעיה אחת - שהם לא נהגו כבוד זה בזה. הבנתי. אבל נגד הבעיה הזאת יש מיליון דברים טובים כנגד זה. אתה מסתכל רק שלא נהגו כבוד זה בזה, בסדר. אבל כנגד זה יש מיליון דברים טובים כנגד זה. אז למה אתה מתייחס רק לנקודה הזאת? ואתה הורג אותו. מה, הלימוד תורה שלו לא שווה? בסדר, אז יש לו בעיה. הלימוד תורה שלו לא שווה? מה, התפילין שלו לא שווים? התפילה שלו, מה, לא שווה? לא יכול להיות.

עוד יותר מזה. בוא נניח שנגזר עליהם למות, שצריכים להרוג אותם. לבורא עולם יש 903 סוגי מיטה בעולם, למוות. תוצאה. 903 סוגי מיתה נבראו בעולם, הקלה ביניהם זה מיתת נשיקה. האכזרית, 903, זה המיתה האכזרית ביותר, זה מיתת אסכרה. הגמרא אומרת, זה כמו להוציא קוצים מתוך צמר גפן. זה פשוט, צריך לקרוע. זה לא, זה מיתה ממש אכזרית ביותר.

אז בוא נגיד שנגזר על תלמידי רבי עקיבא להירג. נניח שצריך להרוג אותם. אבל למה מיתה אכזרית? אבל למה במיתה 903? ממאה עד 903 יש לך מלא בחירה, יש לך. אתה יכול להרוג אותם במיתה יותר פשוטה. למה מתן מיתה אכזרית כזאת?

אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלות האלו. רק אני רוצה להגיד, שבן אדם לפעמים חושב, שאם אני מכבד בן אדם, תשמע, זה רק שתהיה בן אדם. כמו שאומרים, תגיד ישר כוח. אז אני רוצה להגיד, שתלמידי רבי עקיבא רואים שהשכר יותר מלימוד תורה, יותר מהתפילה. יותר. כי אם התפילה יותר חשובה, אז ממילא בורא עולם לא יהרוג אותם, כי יש משהו יותר חשוב מזה. אם בורא עולם הרג אותם, הפירוש - אני לא צריך לא את התפילה שלך, לא את לימוד התורה שלך, לא את המצוות שלך. לא צריך כלום. כי אם יש משהו שזה לא, לא יתכן.

אז השכר שבן אדם מקבל כשהוא יודע לכבד, איזה שכר גדול בשמיים! זה איזה שכר גדול בשמיים! נורא נורא. מה בן אדם מקבל כשהוא יודע לכבד אחד את השני.

לכן, כשבן אדם נכנס למקום ציבורי, לפני שאתה נכנס, תדע - אתה יכול לאסוף פה זכויות בלי סוף. רק תדע לכבד. רק תדע שאתה גם נכנס למקום של ניסיון. המקום פה, מקום של ניסיון. אם תדע לכבד אחד את השני, אתה לא יודע לאיזה מדרגות אתה יכול להגיע. וזה יותר גבוה מהלימוד תורה שלך, יותר מהתפילה שלך, יותר מהתפילין, יותר מכל מה שאתה עושה. יותר טוב מזה. ויותר טוב גם מיום הכיפורים שלך, בשעת נעילה. יש משהו יותר גבוה מזה. כי כל מה שתעשה, לא תגיע למדרגות של תלמיד רבי עקיבא. לא, וכל להגיע לשם, בטוח לא תוכל להגיע.

לכן כל אחד ידע, שלכבד זה דבר גדול. בעל ה"ברכת שמואל", מזכירים את זה כל פעם. הוא אמר, שכשאני אגיע למעלה בשמיים, אז ישאלו אותי - מה הבאת? מה הבאת? היית פה למטה רב וגאון, היית פה למטה. תגיד לי, מה הבאת? מה הבאת? אם אני אגיד, מה זה? מה הבאתי? הבאתי תורה. הבאתי תורה. הוא הביא, מה אתם חושבים? הוא היה ענק, הוא לא היה ענק מאוד מאוד? ענק. הוא היה, הוא תלמידו של תלמידו של רב חיים מבריסק. הוא העיד עליו, רב חיים העיד עליו - "איני יודע אם התלמיד שלי יקבל שכר על זה שהוא פורש מעבירה". למה? "כי מרוב יראת שמיים שיש לו, הוא לא יכול לעבור עבירות. הוא לא יכול". הוא לא יכול, לא שהוא לא... אנחנו מתלבטים - נעשה, לא נעשה. אבל הוא לא יכול, מרוב יראת שמיים.

והלימוד, הוא היה לומד כל יום 18 שעות. לא לומד, אתה יודע, לומדים מדי פעם ככה 18 שעות. בהתמדה נוראה, בעומק. והוא אמר, "אם אני אגיע למעלה בשמיים, ישאלו אותי - מה הבאת? ואז אני אגיד, הבאתי תורה. יפרחו לי את כל הפלפולים שלי, כל מה שאני אגיד, יפרחו לי את הכל. יגידו לי - זה נקרא תורה? זה? אם אני אגיד, הבאתי יראת שמיים. יגידו לי - זה יראת שמיים? זה מה, יראת שמיים? יראו לי מה זה יראת שמיים של הראשונים, זה כלום. אין לי על מה לבוא".

אמר, הוא אמר - "אין לי על מה לבוא. הדבר היחיד שאני יכול לבוא עליו, זה רק שאני רואה יהודי מרחוק, מה עולה לי בראש? עולה לי בראש לחבק אותו, לנשק אותו, לברך אותו. עם זה אני מגיע למעלה בשמיים".

שמעתם? בן אדם לומד ביום שישי על חשבונו, על חשבונו ביום שישי לומד חצי שעה, הוא כבר מרגיש שהוא כיפר את כל העוונות. כיפר את כל העוונות, כיפר הכל. מה, על חשבונו הוא למד חצי שעה? לא יכול להיות. הוא מרגיש, וואו, איזה קודש קודשים. מי דומה לו? מי שווה לו?

זה לומד כל יום 18 שעות, ואין לו על מה לבוא. אין לו על מה לבוא. אין לו. אומת יגיע. אני מזכיר את זה כל פעם, כמות יגיע התיקון של חג שבועות. מגיע התיקון של חג שבועות, אז שיהיה כוח לומר בלילה - אז ישנים 10 שעות לפני כן, שיהיה כוח להיות ער בלילה. ואחר כך עוד 10 שעות אחרי זה, אחרי התיקון, כדי להשלים את מה שהיה חסר.

ובתיקון עצמו, בתיקון, או, כמה קפה הוא שותה לא להירדם? או הבוטנים שהוא אוכל, הבוטנים כל הזמן, והמה לא אכלו. ובסוף נרדם בתפילה, אחרי הכל נרדם בתפילה. הוא מגיע הביתה והוא אומר לאשתו, "אני לא יודע מאיפה לקדוש ברוך הוא יש לו שכר לשלם לי על כזה לילה. לא יודע מאיפה יש לו שכר לי על כזה לילה". הוא לא יודע, זה ההרגשה שלנו.

וזה הצדיק הזה, לומד כל יום 18 שעות, כל יום. ואין לו על מה לבוא. על מה הוא בא? על זה שאני יודע לאהוב כל בן אדם. עם זה אני מגיע. זהו, עם זה אני יכול להגיע.

סיפר הרב, הרב אביגדור נבנצאל שליט"א. היו איזה זוג שהגיעו אליי בליל שבת. הם היו צריכים להתחתן ביום ראשון בעוד שבוע. אז הם אמרו, כיוון ששבוע שלם לא נפגשים, אז נעשה פגישה אחרונה. פגישה אחרונה נעשה בליל שבת. בליל שבת עשו סיבוב אחרון. הם מסתובבים, מדברים על זה ועל זה, ולא יודע, כדרכם. פתאום היא אמרה לו שההורים שלה היו הולכים לכנסייה. הוא, "לא יכול להיות! לא! כנסייה? כאילו, אז את גיורת? אני כהן! אני כהן, אני... אם אני כהן, כהן אסור בגיורת". אמר, "כבר חילקנו הזמנות. חילקנו כבר את כל ההזמנות, חילקנו חילקנו את הכל".

ופתאום החתן אומר להם, "אני לא יודע מה לעשות. אני כהן, וכהן אסור בגיורת. אני לא יודע מה לעשות". הם הלכו לרב אביגדור נבנצאל. היו, עשו סיבוב בירושלים, הגיעו לכותל, נכנסו לרב אביגדור נבנצאל. אמרו לו, "הרב, כך וכך הסיפור. אני כהן, והיא גיורת. מה עושים?" הוא הסתכל, חיפש, אמר, "אין מה לעשות. חילקנו הזמנות. הורים הגיעו מחוץ לארץ. המשפחה, הדודים הגיעו. מה עושים? לא יודע מה לעשות".

אמר להם הרב, "בוא נלך לרב אויירבך זצ"ל". אבל זה כבר היה קרוב לאחת בלילה. אמר, "בוא נלך, ננסה. אולי הרב אויירבך".

הגענו לרב אויירבך אחרי חצי אחרי רבע לשתיים. הגענו לרב, לא ידענו. הרב אויירבך ישן, לא ידענו מה המצב.

מספר הרב אביגדור נבנצאל, "הסתכלתי מהחלון, ראיתי שיש אור בבית. אמרתי - אם יש אור בבית, הרב לומד. אם יש אור, הרב לומד".

דפקנו בדלת. אחרי כמה דקות נפתחה הדלת, נכנסנו. הצגנו את השאלה. הרב, הנה הזוג, זה הסיפור. מתברר עכשיו, התברר שהבת גיורת, וההוא כהן. הרב הסתכל, הסתכל, הוא אמר שאין מה לעשות. כאילו זהו, בטל השידוך. מתבטל השידוך. הוא אמר, "אני לא יודע מה לעשות".

בצד השידוך, אומר הרב אביגדור נבנצאל, "אבל מה אני אגיד לך? פתאום הרב אויירבך פרץ בבכי. בכה חצי שעה". אני, הרי הוא התלמיד המובהק שלו, הרב אביגדור נבנצאל, תלמיד מובהק של הרב אויירבך זצ"ל. אומר, "מעולם לא ראיתי את רבי בוכה. הוא בכה, בכה שעה שלמה, מרוב שהיה לו צער על הזוג הזה. בכה עליהם מאוד מאוד".

וככה נפרדנו. זהו, ידענו שזהו, זה נגמר.

אומר, "אחרי יומיים הגיע אחד הדודים. הוא סיפר שההורים שלה יהודים, שניהם יהודים משני הצדדים. גם האמא, גם האבא, שניהם יהודים". אז למה הלכו לכנסייה? הם עברו את השואה. הם רצו להתכחש ליהדות שלהם. הם רצו להתכחש ליהדות שלהם, לכן הם אמרו, "אנחנו לא יהודים". אבל באמת שניהם יהודים. גם הוא, גם האבא יהודי, גם האמא יהודייה. שניהם, בסדר.

וברוך השם, החתונה היתה, הכל בסדר. הדוד הזה לא היה אמור להגיע. אומר הרב אביגדור נבנצאל, "אבל הבכיות של הרב אויירבך, שמוכן להשתתף בבני זוג שיש להם צער, יש להם צער, מוכן להשתתף - זה גרם שאותו דוד יצטרך להגיע לפה ולספר את מה שהוא יודע על הזוג הזה. ובסוף היתה חתונה".

בשכונה של הרב אויירבך זצ"ל, היה איזה זוג שהיתה לו מכולת. ויום אחד הבעל נפטר. אחרי השבעה, האשה סיפרה שכל הבעיה שלה, זה שתנובה כשמביאה את החלב בבוקר, מניחה את הארגזים על הכביש, ואין מי שייקח לה את הארגזים עד הפתח של החנות. אין מי שייקח את זה. לא יודע איך זה הגיע לרב אויירבך. (14:55)

והרב אויירבך היה קם בבוקר, כל יום, היה לוקח את הארגזים, מניח את זה על הדלת, והולך. היא חשבה שהנהג של תנובה הוא אדם טוב. הוא הבין שהיא עכשיו אלמנה, אז הוא שם את הארגזים עד הדלת.

פעם בחודש תנובה מגיעים לקחת את הכסף. אז כשהוא בא לקחת את הכסף, אז היא אמרה לו, "אני ממש מודה לך שאתה שם את הארגזים על הדלת".

אומר, "אני לא שם. אני שם על הכביש".

"תשמע, אבל זה נמצא על הדלת".

אומר, "אני לא שם את זה".

היא אמרה, "אז מי שם את זה?"

היא קמה בבוקר, עמדה באיזה מרחק מהחנות, רוצה לראות מי שם את הארגזים. היא מסתכלת, היא רואה - חמש, מגיעה משאית של תנובה, מורידה את הארגזים בכביש. נוסעת. אחרי כמה דקות מגיע הרב אויירבך זצ"ל, לוקח את הארגזים, שם על הדלת והולך.

ישר ניגשה אליו, "כבוד הרב, הרב מבייש אותי. מה שהרב עושה, הרב מבייש אותי".

אומר לה, "ראיתי שאין לך מי שיעזור לך, אז אמרתי אני אבוא לעזור לך".

עכשיו, הרב אויירבך זצ"ל, הוא לא הלך לישון. אתה יודע, בן אדם עסוק, לא פשוט. כל העולם היה פוסק, כל העולם היה עליו. אל תחשבו, גם היה לו מאוד קשה לקום בבוקר. הרב דן סגל מעיד שהרב אויירבך אמר לי, ככה הוא אומר - הרב אויירבך אמר לי שכבר זמן רב הרב אויירבך כבר התפרסם בעולם. הוא אמר שבטוח לו שבורא עולם יתן לו שכר על כל יום שהוא קם בבוקר לתפילה. למה? כי עד היום קשה לקום לתפילה. אתה יודע, בן אדם שקשה לקום, הוא צריך לקום בבוקר. גם אני הייתי קם להביא, לקחת את הארגזים.

פעם אחת, גם אני הייתי מתלהב. אתה יודע, לא נעים, אלמנה, מתרגש. פעם אחת לוקח. למחרת הייתי צריך לישון יומיים בשביל זה. אתה יודע, להשלים את מה שצריך, לקום מוקדם. יום שני, מי קם? יום שני אני כבר לא, מה, מה אני. כאילו שכולם השתתפו פה. חודש שלם, תגיד לי, חודש שלם ככה אתה לוקח? לא יכול להיות.

אחר כך אתה שואל - כמה פסקים שלו התפרסמו בכל מקום! כמה התורה שלו משפיעה בכל מקום! כמה הוא היה אהוב בכל מקום! לא פשוט, בן אדם שמוכן להקריב את עצמו בשביל שלשני יהיה טוב.

יש לי עוד סיפור, אבל זה סיפור קצת ארוך. אז בהזדמנות, בלי נדר. לא, הזמן עובר, הזמן... אני לא יודע מה, מה, מה. לא ממהרים.

טוב, סיפרה איזה אמא אחת. הבת שלי הגיעה לכיתה ח'. כיתה ח' צריכים להתקבל לסמינר. אבל מה אני אגיד לך, הבת שלי מאוד חלשה. חלשה, חלשה. אחרי שסידרנו את כל ה... הבאנו לשיעור עז$ר והכל, הכל, אולי היא הפכה להיות בינונית. אולי, אולי גם עדיין חלשה. לא, לא עזר, לא עזר.

הגיע הזמן, רצינו להתקבל לאיזה סמינר מסוים, סמינר מאוד טוב. גם כל הבנות הולכות לשם, מאוד רצינו להתקבל למקום הזה. והתשובה היתה שלילית.

האבא סיפר, היה בבית אבל. איפה נשלח אותה עכשיו? איפה נשלח? לא ידענו מה לעשות. באמת לא ידענו. היה צער גדול.

עכשיו, האבא, יום אחד ישבו בערב, ארוחת ערב. הבעל אומר לאשה, "אנחנו גם יהודים פשוטים, אין לנו קשרים עם אף אחד. לא מכירים את אף אחד, לא מכירים. לא יודעים למי לשלוח, עם מי לדבר, מה. לא יודעים כלום".

למחרת בבוקר האשה באה, אומרת לי, "תשמע, אני מרגישה בלב שלי שאת צריכה לדבר עם המנהלת. אני מאמין שאם המנהלת תראה את האמא, תראה את האמא, היא תראה איזו יראת שמיים, איזו צניעות, מידות טובות. היא תבין".

בסדר, נכון, בלימודים חלשה. אבל במידות טובות, ביראת שמיים, בצניעות - מספר אחת. וגם תגידי לה, תגידי לה - זה לא נגמר רק בשכל. יש גם דברים אחרים - בצניעות.

היא אומרת לה, "אבל מה, אני אלך? מה אני? אני לא יודעת לדבר".

אני הרגשתי שלי, אומר בעלה, שאם יראו אותך, זה יהיה יותר טוב. תלכי.

היא אומרת לו, "אבל יש לי בעיה אחת - המנהלת הזאת גם היתה מורה שלי בכיתה ד'".

אז בעלה אומר לה, "נו, אז תגידי לה את זה".

"אם אני אגיד לה את זה, בטוח הבת לא תתקבל. בטוח לא תתקבל, בטוח לא זה טוב. אל תגידי".

"אבל דברי איתה, דברי איתה".

טוב, אני, הבעל לחץ אותי לקיר. אני הלכתי, הלכתי. נכנסתי לסמינר. הסמינר פתוח, נכנסתי. איך שנכנסתי, המזכירה אומרת לי, "מה נכנסת? מה, מה נכנסת לפה?" אומרת לה, "הדלת פתוחה. איפה השומר?"

"השומר הלך".

נכנסתי ישר. "מה צריכה?"

"צריכה לדבר עם המנהלת".

"המנהלת עסוקה".

"תגידי לה חמש דקות, לא יותר".

היא נכנסת, המנהלת אומרת לה, "אין לה חמש דקות. תגידי לה שתי דקות".

שתי דקות, טוב. היא כבר פה, תכניסי אותה, יאללה, תכניסי אותה.

היא נכנסה, היא אומרת לה, "תשמעי, הבת שלי הגישה באמת לסמינר, לא התקבלה. אני יודעת, היא חלשה בלימודים. אבל אני מבטיחה לך, ביראת שמיים - מספר אחת בכל הסמינר. בצניעות, במידות טובות, הבטחה. אני אומרת לך, לא בנמצא. לא משהו, לא משהו בנמצא".

אז המנהלת אומרת לה, "טוב, שמעתי, שמעתי, בסדר. אני אשקול".

רוצים לפטר בן אדם, "אני אשקול, אני אחשוב". יאללה לכי, זהו, זה הפירוש.

אז היא באה לצאת, היא אומרת לה, "את יודעת, את גם צריכה לזכור שאת גם היית המורה שלי".

"מתי הייתי מורה שלך?"

"כן, כשהייתי בכיתה ד', את היית המורה שלי".

"באמת? איך קוראים לך?"

היא אמרה לי, "קוראים לי דבורה". אבל אמרה את שם המשפחה של הבעל, כי אחרי שהתחתנה שינתה את שם המשפחה.

אז היא אמרה את השם שלה, אז היא אומרת לה, "מה, את דבורה?"

היא ממש התרגשה מאוד. "הבת שלך התקבלה לסמינר! התקבלה לסמינר, הבת שלך! אני רוצה לספר לך סיפור. את הסיפור הזה לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לבעלי. פעם ראשונה שהוא שומע את הסיפור הזה.

התחתנתי ונכנסתי לעבודה, להביא פרנסה הביתה. איפה אני יודעת? אני מורה, אני מורה. נכנסתי, והמנהלת ירדה לחיי. כל מקום שהמנהלת הלכה, רק הציקה לי. באתי הביתה, בכיתי, בכיתי. אמרתי לבעלי, אני כבר לא ממשיכה פה. בעלי הלך לאדמו"ר. האדמו"ר אמר - כל עוד שלא נפתח פתח אחר, לא סוגרים את הדלת. כשייפתח דלת אחרת של עבודה אחרת, אז כן. ונשארתי בעבודה.

והמנהלת היתה בכוונה עוברת ודואגת איך לבזות אותי, להשפיל אותי בפני כולם. היתה בכוונה מראה, היתה בכוונה משבחת את כולן - המורות טובות, פרט לכיתה ד'. רק כל הזמן דאגה לקנטר אותי. אני 10 שנים סובלת, 10 שנים אני כל יום מגיעה הביתה רק בוכה, רק בוכה, כל יום.

יום אחד, אחת מהמורות אומרת לי - המנהלת קוראת לך למשרד. ידעתי שהפירוש - מכתב פיטורין. לא היה משהו אחר. אני הגעתי, כבר נשמתי עמוק, קיבלתי כבר את הגזרה משמיים. הגעתי למשרד, המנהלת מביאה לי מכתב. היא אומרת לי, יש פה איזה מכתב, אני רוצה שתקראי אותו בקול.

מכתב כתוב - לכבוד המנהלת, שלום. רציתי להגיד לך, יש לך בבית ספר מורה של כיתה ד'. אני חושבת שהיא הכי, כמה כמה בנות בתוך הבית ספר. המורה הכי טובה מכולן, זאת המורה הזאת. היא כל כך טובה, כל כך נשמה, איך היא מקרינה לבנות, איך היא משפיעה עליהם, איזו מידה טובה יש לה, איך היא דואגת להם, איך היא חושבת עליהם. היא כתבה עליה שני דפים רק שבחים.

בסוף היא חתמה, והמנהלת פתאום אומרת לי, "לא ידעתי שההורים כל כך אוהבים אותך. לא ידעתי".

ומאותו זמן היחס בין המנהלת אליי השתנה לגמרי, לגמרי. והפסיקה להציק לי. ולא רק זה, נהיינו חברות, ומידי פעם היתה קוראת לי, הנה, שותים קפה ביחד, מפטפטות.

יום אחד המנהלת קראה לי למשרד, אמרה לי, "התפנתה משרה של כיתה ח'. כיתה ח' זאת המשרה הגבוהה ביותר שיש בתלמודי תורה, ואני חושבת שאת הכי מתאימה".

אני הלכתי הביתה באוויר מרוב שמחה. חיכיתי רק מתי בעלי יחזור מהכולל לספר לו. סיפרתי לו את זה, כל כך היתה שמחה.

אחר כך המנהלת שמה אותי סגנית המנהלת. אחר כך יצאה לפנסיה, נכנסתי אני במקומה, נכנסתי להיות המנהלת. עברו כמה שנים, פתחו סמינר. אמרו שאני מאוד מאוד מוצלחת, העבירו אותי להיות המנהלת של הסמינר.

כל זה השתנה, כל החיים שלי, שלי, של בעלי, של הילדים. נהיה בית מאושר, בית שמח. נהיה לנו בית טוב. נהיה לנו...

את יודעת מי כתב את המכתב הזה? זאת היתה אמא שלך. אמא שלך כתבה את המכתב הזה. במכתב הזה שינה לי את כל החיים. שלי, של בעלי, של הילדים, של הכל שינה לי.

אני לא יכולה להגיד לכזאת סבתא שהנכדה שלה לא התקבלה לסמינר. התקבלה, התקבלה לסמינר.

בן אדם, מה יכול לעשות? בהארת פנים אחת - עולמות. לא לה, גם לאחרי 30 שנה. מה בן אדם יכול לזכות!

אני מסיים רק בדבר אחד. מסיים. באמצע המועדות, באמצע כל המועדות - יש כיפור, ראש השנה, סוכות, פסח, שמיני עצרת, כל החגים הגדולים. פתאום נכנס לך קצירה או פאה. במקום רש"י שואל - מה, מה זה קשור לסוגיה פה? באמצע החגים, קצירה או פאה?

אומר רש"י - ללמדך, שאם אדם נתן לקט, שכחה ופאה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו את כל הקורבנות.

אתה יודע מה זה? אתה יודע מה זה לבנות בית המקדש היום? רק לבנות פה, רק קומה אחת פה, לבנות פה קומה, ראית כמה צריך לעשות תרומות? שוד! אתה יודע מה יש בבית המקדש? רק אבן ישפה, רק אבן ישפה, רק האבן ישפה לבד, לא לדבר על הכל, רק אבן ישפה, המחיר שלה שווה בית של זהב. אתה יודע איזה, איזה זה עולמות!

על מה? על לקט. תגיד לי, כמה זה לקט? שתיים שלוש שיבולים. כמה זה לקט? כמה, כמה עולות שתי שיבולים היום? אולי 10 אגורות. ק"ג חיטה, אתה קונה ק"ג חיטה, ק"ג מוכן, לא צריך לפרק. ק"ג מוכן עולה 5 שקלים. כמה עולות שתי שיבולים היום? 10 אגורות, אני מגזים. (26:44)

10 אגורות, אני לא מבין. על זה נחשב שבנה בית המקדש?

אחר כך אתה נותן מעשרות. מה זה מעשרות? שמה זה כבר אתה נותן מעשר, זה כבר לא לקט. לא יבול בבית המקדש. אתה נותן לקט, שכחה, לא משהו גדול. גם פאה, לא משהו גדול. לא משהו גדול בכלל. זה בבית המקדש.

אתה יודע, אדם שנותן לקט, כמה זה לקט? 10 שיבולים נפלו לו. אתה יודע, אפילו לא מתייחס אליהם. זאת מצווה שמעולם לא תשמע עליה "יישר כוח". "יישר כוח, איזה צדיק אתה! השארת לי שתי שיבולים! אין, אין כמוך. אין, אין מי ידבר עליך". מה זה? מה שהשארת? רק שתיים? יאללה, זאת מצווה שאף אחד לא יגיד לך לא "יישר כוח", לא "תודה רבה", לא כלום. לוקחים את השיבולים והולכים. וואו, זאת המצווה הכי כבדה, הכי כבדה, הכי כבדה. מצווה שלא שמעת עליה שום "יישר כוח", שום "תודה רבה", כלום. זה נחשב כאילו בנית בית המקדש.

אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי כהן גדול לרשב"ג, "אני יודע מפני מה אני מת". לא יודע למה אני מת, לא יודע למה. עשיתי חשבון נפש, אני לא יודע למה אני מת.

תגיד לי, פעם מסרת איזה שיעור ונהנית?

אמר לו, "כן".

זאת התשובה.

מה זאת התשובה?

על זה. וואו, אמר לו רשב"ג, "ניחמתני, ניחמתני". בסדר, עכשיו זה מובן. עכשיו זה מובן למה.

איזה פחד פחדים! איזה תביעות יהיו מאיתנו! אבל בשבילנו, בן אדם שעושה מצווה בלי "יישר כוח", בלי כלום, זאת המצווה הכי כבדה שיש.

ולכן, מצוות עניית אמן היא מאוד גבוהה, מאוד מאוד גבוהה. עניית אמן, למה? כי אף אחד באמן לא יגיד לך "יישר כוח" שענית אמן. מישהו יגיד לך "יישר כוח, ראיתי אותך עונה אמן! וואו, איזה צדיק אתה"? מה, אתה עונה אמן? כולם עונים אמן. זאת מצווה בינך לבין קונך, אין משהו אחר פה. זה נחשב שבנית את בית המקדש והקרבת עליו את כל הקורבנות.

השם יעזור לנו באמת שנזכה באמת לכאלה מצוות ענקיות, שנדע לכבד אחד את השני, שנדע שהכבוד שאדם מכבד את השני, גבוה מעל לימוד תורה, מעל מעל מצוות, מעל הכל. גבוה מעל, גבוה. הכבוד שאחד נותן לשני.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.