שיעור 4

הזדמנות להשתנות

פרשת כי תצא תשפ"ג

רעיונות מרכזיים

1. חודש אלול - עבודה פנימית של התקרבות לקב"ה

חודש אלול אינו רק ראשי תיבות של "אני לדודי ודודי לי", אלא מסמל את העבודה הפנימית של כל יהודי להתקרב לבורא עולם. המטרה היא להרגיש קרבה אמיתית לקב"ה ולחוות שינוי פנימי משמעותי.

2. אפשר לשנות גזר דין בחודש אלול

חודש אלול הוא זמן של הזדמנויות מיוחדות לשינוי. גם אם נדמה שגזר הדין נחרץ, עדיין אפשר לשנותו על ידי עבודה רוחנית ופנימית כנה. זוהי תקופה בה אפשר להתהפך ולהשתנות מקצה לקצה.

3. קשר למצוות יכול למנוע ירידה רוחנית

חכמינו לימדו אותנו שאפילו שייכות קלה למצווה יכולה למנוע מאדם להידרדר לשפל המדרגה. כאשר יש לאדם אחיזה כלשהי בקדושה, הוא מקבל כוחות להתעלות ולא להיסחף למטה.

4. השפעה עצומה של מצווה אחת

סיפור מופלא על יהודי שקירב את בנו התועה בזכות תפילה אחת במניין, מלמד אותנו על הכוח האדיר הטמון בכל מעשה טוב. לפעמים מצווה יחידה שאדם עושה בהתלהבות, יכולה לחולל מהפך של ממש בחייו ובחיי הסובבים אותו.

5. חשיבות יתרה לנתינת הרגשה טובה לזולת

גם בגיל מופלג ובמצב בריאותי ירוד, המשיך הרב שטיינמן להקפיד על מסירת שיעורים לבני הישיבות, כדי לתת להם הרגשה טובה. עלינו ללמוד מכך כמה חשוב להעניק לסביבתנו יחס נעים ולב טוב, בבית, בלימוד ובכל מקום. זו עבודת חודש אלול.

הסיפורים בשיעור

1. הרב פרידלנדר והגילוי המר בחודש תמוז

הרב חיים פרידלנדר, בעל "שפתי חיים", הלך לטיפול שיניים וגילה שהוא חולה במחלה קשה. הוא התאכזב שלא גילו לו זאת בחודש אלול, כי אז היה יכול לשנות את גזר דינו. בחודש אלול יש הזדמנויות מיוחדות לשינוי, גם בדברים גשמיים כמו בריאות, לימוד תורה והתנהגות.

2. השליח מטורונטו שקירב את בנו בזכות תפילת מנחה

יהודי שהיה ראש שב"כ, פגש בשדה התעופה בטורונטו את הרב פרידמן. הם התפללו יחד מנחה וקשרו קשר. לאחר זמן, פנה היהודי לרב בבקשת עזרה עבור בנו שהתדרדר. הרב העסיק אותו, חיזק אותו, עזר לו להתחתן ולהפוך לבן תורה. כל זה בזכות תפילת מנחה אחת מתוך מסירות נפש.

3. הרב שטיינמן בן ה-102 דואג לבני הישיבה

הרב שטיינמן בגיל 102, חלש ותשוש, התעקש למסור שיעור בישיבה. הוא ביקש מהתלמידים לדאוג לבחורים החדשים ולתת להם הרגשה טובה. למרות מצבו, הקפיד לדאוג לאחרים. זוהי דוגמא נפלאה למסירות ואכפתיות, ומוסר השכל לכולנו - להעניק לזולת יחס טוב ככל יכולתנו.

4. החזון איש מפקפק בשידוך של הסטייפלר

החזון איש שידך את הסטייפלר עם אחותו, אך התחרט כי חשב שהסטייפלר לא מבין בענייני נישואין. כל יום הציץ דרך החלון לבדוק אם הוא מתנהג כשורה. כשראה את הסטייפלר משחק שחמט עם רעייתו, נרגע והבין שהשידוך מתאים. הסיפור מלמד על חשיבות האווירה הטובה והשמחה בבית, במיוחד בחודש אלול.

תמלול השיעור

שבת שלום מבורכת, שבוע טוב. הרב שך שאל איזו שאלה. את השאלה הזאת רציתי לשאול אותה כשהייתי בישיבה. אבל ידעתי שאם אני אשאל את המשגיח את השאלה הזאת, אקבל שתי סטירות לפחות. לא שייך לשאול שאלה כזאת - לפחות שתי סטירות. אבל הרב שך שאל את השאלה הזאת: דורשי רשימות דרשו, מה זה "אלול"? "אלול" בראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי". מי אמר לא לדרוש ככה, הרי זה ראשי תיבות, אז אולי: "אני לפלאפל והפלפאל לי", מה לא טוב בזה? ככה שאל הרב שך. מה אתם אומרים על השאלה הזאת, טובה או לא טובה? הרי זה ראשי תיבות, אולי "אני לאומן ואומן לי", מה לא טוב בזה? מסתדר טוב, נכון או לא?

אז צריך להבין מי אמר לחז"ל לדרוש בזה האופן - שאלול זה "אני לדודי". בזמן הרב שך מן הסתם לא היה "צ'ולנט". אז לכן הוא לא שאל "אני ל צ'ולנט והצ'ולנט לי", הוא לא אמר את זה. אבל היה "פלאפל", זה היה המאכל הידוע. זאת שאלה ממש טובה, אני אומר לכם, אם הרב שך שואל אותה, בטוח שזו שאלה טובה.

אז הוא אמר: אלול - "אני לדודי", זה לא ראשי תיבות, זה העבודה של חודש אלול. זו העבודה שלנו בחודש אלול, שתרגיש "אני לדודי". ואם אתה מרגיש "אני לפלאפל", סימן שאתה עדיין צריך לעבוד. זו הכוונה. אתה יכול להרגיש ש"אני לפלאפל", אין בעיה עם זה. מותר לך להרגיש את זה, אבל העבודה שלך לחודש אלול היא שתרגיש ש'אני לדודי ודודי לי'.

זה ההסבר של הרב שך, זה לא שסתם לקחו את האותיות של 'אלול' והלבישו על זה משהו, בכלל! חז"ל באו להגיד לך שתרגיש "אני לדודי". זו העבודה, לא ראשי תיבות. זה היסוד של חודש אלול, שבן אדם באמת יגיע שהוא מרגיש "אני לדודי".

מתי בן אדם מרגיש את זה? אם הוא מרגיש שיש שינוי, שינוי במעשים, והוא מרגיש שבאמת הוא נהיה מישהו אחר. אפילו אם רק בדבר מסוים הוא מרגיש שהוא מישהו אחר, זה נקרא שהוא עשה תשובה.

כל שנה אנחנו שמזכירים מה שאמר החפץ חיים. זה מובא בספר "מאיר עיני ישראל" (חלק ו'), הוא כותב שם: "ואיך ידע האדם אם הוא עשה תשובה או לא עשה תשובה?", מה הסימן לזה? "אדם צריך להכיר בעצמו שמשהו בפנים השתנה אצלו. ואם אתה לא מרגיש את זה, סימן שעדיין "שוכב בבוץ כמקודם", זה הלשון של הספר. בן אדם צריך להרגיש: עשיתי תשובה, פירוש: אני מרגיש שבאמת אני לא אותו אחד. אני באמת מרגיש שאני, בנושא הזה, השתניתי. אבל אם הוא לא מרגיש שהוא השתנה, חסר הכל. 'העיקר חסר מן הספר' - לא זאת התשובה שרצה אלוקים. ולכן העבודה שלנו כל הזמן בחודש אלול להתקדם.

סיפר אחד, אני הייתי לפני הרבה שנים בישיבת פוניבז'. יום אחד הגיע המשגיח, הרב חיים פרידלנדר, בעל "שפתי חיים". הגיע לישיבה, ובערב הוא אסף את כל הבחורים, ואז הוא אמר להם: "אתם יודעים איפה הייתי היום?" ואז הוא סיפר ככה.

"זה היה בחודש טבת. היו לי כאבי שיניים. הלכתי לרופא, כבר לא יכולתי לסבול את הכאבי שיניים האלו. הלכתי לרופא שיניים שיטפל בי. אני מגיע לרופא שיניים, מתחיל את הבדיקה, רק אני פותח את הפה, הוא מסתכל ואומר לי: 'רבי חיים, אני מצטער, ממש מצטער. מה שיש לך פה, בכלל לא קשור לרופא שיניים. מפה אני מזמין לך מונית ישר לבית חולים". אמרתי לו: "מה, אתה צוחק איתי?" אומר: "לא, לא צוחק. זה מצב שלא נראה טוב כלל. מפה אתה נוסע ישר לבית חולים".

ובאמת ככה היה. מהרופא שיניים, נסע לבית חולים בירושלים. באותו עדיין לא היה בבני ברק בית חולים, לכן נסע בדחיפות לירושלים. איך שהגיע, התחילו בדיקות עד הערב. לבסוף, השם ירחם, גילו אצלו את המחלה.

כשהוא שמע את זה הוא אמר: "וואי, איזה אסון. זה אסון שגילו את זה בחודש טבת. אם היו מגלים את זה בחודש אלול, הייתי יכול לשנות את גזר הדין שלי." זה מה שהוא אמר, אם זה היה בחודש אלול, היה אפשר לשנות. וכל כך למה? "כי חודש אלול", הוא אמר, "זה חודש של הזדמנויות". ובחודש אלול, אפילו יש אם כבר 'גזר דין', אפשר לשנות כי זה חודש של הזדמנויות.

אחר כך הוא הוסיך ואמר: "ואנחנו חושבים, שכשאני אומר 'חודש של הזדמנויות', מה כל אחד חושב לעצמו, שאני מדבר על 'חיים ומוות'. לא! זה לא נגמר בזה, בכלל לא. זה בכל פרט ופרט מהחיים של הבן אדם".

כמה פעמים כל אחד מאיתנו רצה להתחזק בלימוד התורה. רוצה בתוך הלב, באמת הוא רוצה. אבל במעשה הוא לא לומד, הוא אומר "בפנים אני רוצה מאוד ללמוד, אבל במעשה אני לא לומד". צריך לדעת שחודש אלול זה זמן של הזדמנות שאפשר להשתנות, אפשר להצליח.

כל אחד חושב, אתה יודע, מה יגזרו עלי? זה לא רק זה, זה גם האם אתה תחיה באמת לפי התורה, או אתה לא תחיה לפי התורה - "אתה תמשיך לזרום" כמו שאומרים בשפה שלנו. "חודש אלול", הוא אמר, "זה חודש של הזדמנויות". בן אדם יש לו עכשיו אפשרות להתהפך מקצה לקצה. יש לו אפשרות עכשיו להשתנות, להיות מישהו אחר.

כמה פעמים כל אחד מאיתנו רוצה להתחזק בשמירת הלשון, אבל במשך השנה בן אדם מרגיש שקשה, זה לא הזמן, לא מסתדר וכולי. מגיע חודש אלול. אומר בעל "שפתי חיים": זה זמן של הזדמנויות. בורא עולם עכשיו קרוב אליך, אתה יכול עכשיו להשתנות. ואמר: "ואם הייתי יודע בחודש אלול את הדבר שהיה לי, הייתי יכול לקרוע את הגזר דין שלי".

כמה כל אחד מאיתנו צריך באמת לדעת, אנחנו בחודש אלול, נכון שעבר כבר חלק מהחודש, אבל עדין אנחנו בתוך 'חודש של הזדמנויות'. אני חושב שכל אחד צריך לבוא להתחזק, לראות איך אני יכול שהמעשים שלי ישתנו. שהתפילה שלי תהיה תפילה יותר טובה, שהלימוד שלי יהיה לימוד יותר טוב.

חייב בן אדם לשבת עם עצמו. בלי חשבון נפש, אני אומר לכם, לא תהיה תשובה. אם בן אדם לא יושב עם עצמו, מדי פעם, אפילו כמה דקות, בן אדם יושב עם עצמו - זה כזה מהפך! פתאום בן אדם שם לב לעצמו. רוב הזמן בן אדם כל הזמן בורח מעצמו, הוא לא מוכן להיות עם עצמו.

זמן אחד שבן אדם יושב עם עצמו - זה כזה דבר גדול! לא ניתן לתאר מה השינוי שבן אדם יכול לעשות לעצמו. וזה חודש מיוחד – 'מסוגל', שבן אדם יעשה לעצמו הזדמנויות, הזדמנות באמת להשתנות. בלימוד תורה, בהתמדה בתורה, בעלייה בתורה, לא חסר במה להשתנות. בחזרה, בשינון, באמת לדעת תורה, לקנות תורה. זה דברים אחרים לגמרי! וזה זמן של חודש אלול, שכל אחד יראה בעצמו איך אני יכול לנצל את ההזדמנות הזאת.

בפרשת 'כי תצא' גם כן רואים, את הענין של "בן סורר ומורה". יש מחלוקת בגמרא (סנהדרין עא.) אם היה מצב כזה של "בן סורר ומורה", מאחר ויש בזה הרבה מאוד תנאים, עד שיש אומרים ש"לא היה ולא נברא", וזאת הדרשה שרוב האנשים בעולם מכירים. יש הרבה סיבות לזה. מה צריך בשביל שיהיה בן סורר ומורה? צריך לאכול איזה חצי קילו בשר טוב, ולשתות יין איטלקי, יין טוב כזה. אם הוא עשה דבר כזה, גמרנו - זהו, נגמר הסיפור איתו, הוא כבר "בן סורר ומורה".

עכשיו, אני שואל, תגיד לי, אם הוא אכל את זה בסעודת ראש חודש? סעודת ראש חודש, הביאו את הבשר והביאו יין איטלקי. לא חצי קילו בשר, שני קילו בשר משובח. והביאו 10 ליטר של יין איטלקי, אבל זה היה בסעודת ראש חודש. מה הדין? הוא לא נעשה בן סורר ומורה. הסיבה לזה פשוטה – כיון שהוא היה בסעודת מצווה, הוא נעשה בן סורר ומורה.

אני לא מבין. אם זה סעודת ראש חודש, האם הוא לא יגמור נכסי אביו ואמו. מה השתנה כל כך, סעודת ראש חודש, בסדר, אבל מה זה עושה שהוא כבר לא ירצח נפשות. מה, בגלל שזה ראש חודש? אבל חז"ל גילו לך פה - אם זה היה כחלק ממצווה, אז באמת הוא כבר לא יגיע להיות 'בן סורר ומורה'. למה? כבר יש לו איזו שייכות למצווה.

כיוון שיש לו שייכות למצווה, אל תדאג, ההתדרדרות שלו לא תגיע עד למטה. חז"ל כאן מגלים לנו: תראה מה זה קשר ושייכות למצווה. שייכות למצווה זה דבר כזה גדול, שגם בן אדם שלפי התוכנית ברור שהוא צריך להגיע למצב הכי למטה למטה - אבל אם תהיה לו טיפה שייכות למצווה, הוא כבר יהיה מישהו אחר לגמרי.

יש חכם אחד קוראים לו הרב פרידמן, הרב שמואל דוד פרידמן הכהן, הוא זה שחיבר את הספרים "שדה צופים", והרב חיים קנייבסקי אמר עליו שהוא 'מחייב את הבעלי בתים'. הוא 'בעל בית' שעובד לפרנסתו, וממש חיבר חיבור על כל הש"ס כולו, פלא פלאים.

הוא סיפר שלפני איזה כמה שנים, יום אחד הוא הגיע לטורונטו לצורך העסקים. הוא מסתכל בשעון ורואה שזה 20 דקות לפני השקיעה, ומה עם תפילת מנחה. עכשיו, זה שדה תעופה, בטורונטו, כולם שם גויים. אמר: "לך תדע, מן הסתם יש כאן יהודים שיש להם לב של יהודי". התחיל לצעוק: "מנחה! מנחה! מנחה!". שומעים אותו צועק, אנשים התחילו להתאסף. ובאמת, חמש דקות לפני השקיעה, 10 אנשים היו יהודים. "התפללנו בשדה התעופה בטורונטו תפילת מנחה. אחר כך, כמה דקות, דיברנו דברי תורה, גם תפילת ערבית הרווחנו בטורונטו". פלא פלאים!

מתוך האנשים האלו, היה שם איזה יהודי אחד, נראה "כולו אומר כבוד", משהו ברמה. שואל אותו הרב פרידמן "מה אתה עושה?" אמר לו: "אני ראש ישיבה בארץ ישראל". "למה באת לפה?" אמר לו: "למה כולם באים לפה? לאסוף כסף.". אמר לו הרב פרידמן: "אם תצטרך עזרה - תפנה אליי. אני אמנם גר במקום אחר – אבל תתקשר אם תצטרך עזרה". החליפו מספרי טלפונים, ונפרדו.

מספר הרב פרידמן, "אחרי יומיים הגיע הבן אדם אליי. אמר לי: 'תשמע, אני צריך ממך עזרה, אבל לא את העזרה של כסף. אני צריך עזרה אחרת. איך אני אגיד את זה... פשוט הבן שלי התקלקל. מה אני לא ניסיתי לעשות? לא הולך. למה? בגלל הסביבה של החברים שלו. כל זמן שיש לו את החברים שלו, לא עוזר שום דבר".

"אמרו לי: 'תשלח אותו לחוץ לארץ', שילמד שם בישיבה'. אמרתי: 'טוב, אני שולח אותו, זאת הסיבה שאנחנו כאן'. הגענו לישיבה, עשו לו ראיון. אמרו לו: 'מתי אתה קם בבוקר?' הוא לא רצה להגזים בענין של השעה, אז הוא אמר 'אני קם ב-12'. אמרו: 'אנחנו לא רוצים אותו, אנחנו לא רוצים כזה בן אדם שקם ב-12. אנחנו רוצים בחורים רציניים. נכון, פה זו ישיבה של תורה ועבודה, אבל אחרי הכל צריך שיהיה סדר".

"שאלתי אותם: 'אז מה אני אעשה? אני פה אורח זר!'. אמרו: "תקח אותו למקום שילך לעבוד. שידע מה זו עבודה. ואחרי שהוא יהיה מסודר בעבודה, אז תשלח אותו לישיבה'. אז אני באתי אליך. אתה בן אדם עובד, תעשה טובה, קבל את הבן שלי לעבודה אצלך. זו הבקשה שלי".

אמר לו הרב פרידמן: "אין בעיה. תביא, אראה את הבן שלך, נראה מי הוא". באמת הביא אליו את הבן שלו, הרב פרידמן ראה אותו, אמר: הוא נראה לי בסדר. אבל מצד שני, אני לא יכול לסמוך עליו, הרי אני לא יודע מי הוא באמת. החליט שהוא יעבוד רק כשליח: "קח את זה, תחזיר את זה, תביא את זה". נתתי לו אוטו, שלחתי אותו ממקום למקום, היה מאוד מרוצה. היה לו טוב עם זה. לאט לאט ראיתי שהוא בחור ישר, מאוד ישר. התחלתי לסמוך עליו גם בכספים - "תפקיד לי כסף בבנק, תמשוך כסף, תעביר כסף לפה לשם". ראיתי שבאמת הוא בחור טוב.

יום אחד אני אומר לו: "זהו, עכשיו צריך ללמוד". הבחור קיבל את זה "בסדר, אין בעיה". וברוך השם, התחיל ללמוד. חצי יום לומד, חצי יום עובד. אחרי תקופה מסוימת אמרתי לו: "זהו, יאללה, מתחתנים!". גם את זה הבחור קיבל "בסדר, תביא שידוך, אני מתחתן". עשיתי לו שידוך, וברוך השם הוא נכנס לכולל. ואני גם תומך בו בכולל.

מספר הרב פרידמן: לפני כמה זמן נולד לו בן בכור, ומאחר ואני כהן, הוא הזמין אותי להיות בעל הפדיון.

אז אמר האבא של הבחור: "תראה מה זה תפילת מנחה בטורונטו! אתה זוכר, תפילת מנחה בטורונטו? זה מה שגרם שבסוף הבן שלי יהיה אברך". תראה מה זה כשבן אדם יש לו איזה שייכות למצווה, קשר למצווה. איך בורא עולם מגלגל, שבסוף, דרך הקשר של המצווה הזאת, מה בן אדם יכול לזכות, איזה עולמות מתהפכים על מצווה אחת שבן אדם מקיים. כל שכן אם בן אדם מקיים את המצווה הזאת כמו שצריך, דואג למצווה, חי את המצווה - זה עולם אחר לגמרי.

לרב שטיינמן היו כמה ישיבות שהוא פתח. אחת הישיבות שהוא פתח - זה בכרמיאל, "רינה של תורה". עוד ישיבה אחרת זה "אורחות התורה" בבני ברק. ובתחילת זמן אלול הוא אמר שהוא רוצה למסור שיעור פתיחה ב"רינה של תורה". ואחר כך הוא רוצה למסור גם שיעור פתיחה ב"אורחות התורה" בבני ברק. עכשיו מדובר שהרב היה בגיל 102, לא ילד!

לקחו אותו לכרמיאל, ובאמת הוא מסר שם שיעור פתיחה, איזה שיעור מוסר קטן, וזהו. הבעיה הייתה בנסיעה חזרה. מכרמיאל עד בני ברק לקח ארבע וחצי שעות, היו פקקים. הנסיעה הזאת הכבידה מאוד על הרב שטיינמן. לא היה מסוגל לזוז. מספר הבן אדם: ראיתי אותו, שאפילו להרים את היד זה בא עם כאבים. ממש הוא נחלש מאוד מהנסיעה הזאת.

ובכל זאת אמר הרב: "תיקחו אותי עכשיו למסור שיעור ב'אורחות התורה'". אמרו לו: "הרב, אולי לא היום, אתה לא יכול!". אמר: "אני חייב ללכת!". מספר הבן אדם: טוב הגענו לישיבת אורחות התורה, באנו לצאת, הרב לא יכול לצאת, אין לו כח להזיז את הרגלים. לא היתה ברירה, היינו צריכים להרים אותו, לשים אותו בכיסא. כששמנו אותו בכיסא, פשוט הוא 'נפל' לתוך הכיסא, כל כך לא היה לו כוח.

אמרנו לעצמנו: מה המסירות נפש הזאת, שהוא בכל אופן רוצה למסור שיחה? מאוד עניין אותנו מה הוא רוצה להגיד. מה כל כך חשוב, שצריך כזו מסירות נפש. עלינו לישיבה, כל הבחורים התאספו. הרב רוצה לדבר שתי דקות. ואז הרב אומר להם: "אתם יודעים, באו לפה 100 בחורים חדשים לשיעור א'. תשימו עליהם לב, הם לא יודעים איפה שמים את הכובעים, הם לא יודעים איפה חדר אוכל, והם לא יודעים איפה ישנים, איפה השירותים, איפה המקלחות. בחור אחד שייקח את עצמו לידים וידאג לבחורים האלו - אני מבטיח לו שיחתמו אותו לחיים טובים ולשלום". ככה הוא אמר להם. זהו, בזה נגמרה השיחה, והוא הלך.

זאת היתה כל השיחה: איך אפשר לדאוג לבחורים החדשים האלו שהגיעו לישיבה, לתת להם הרגשה טובה. זהו, על זה - בגיל 102, כשהוא לא יכול לזוז, מסר הרב את כל כוחותיו - שיהיה להם הרגשה טובה.

כמה בן אדם צריך לעשות הרגשה טובה איפה שהוא נמצא. תגיד לי, כשאתה לומד עם החברותא שלך, זו הרגשה טובה? יש לך הרגשה טובה שאתה לומד איתו, או שלומדים בגלל שאין ברירה? תגיד לי, בבית - הבית עם יותר הרגשה טובה? אם לא, אז כמו שאמרנו, אלול זה זמן של הזדמנויות. זמן של הזדמנויות לשנות את הבית, שהבית יהיה הרגשה טובה, שהבית יהיה כיף. זו העבודה!

הסטייפלר התחתן עם אחותו של החזון איש. מי שעשה את השידוך זה החזון איש בעצמו. אבל אחרי שהתחתנה אחותו, החזון איש חשש לגבי השידוך הזה. למה? כי הסטייפלר, שהיה שקדן עצום, מן הסתם לא יודע מה זה 'אשה'. מאיפה הוא יודע מה זה? הוא כל היום לומד, כל הזמן שקוע בסוגיה.

והחזון איש נקפו ליבו שהוא באמת טעה בשידוך הזה. וכל יום החזון איש היה מסתכל מהחלון שלו לחלון של הסטייפלר, לראות איך הוא מתנהג. אם הוא מתנהג כמו בן אדם או לא.

ויום אחד החזון איש מסתכל, והוא רואה את הסטייפלר משחק עם אשתו שחמט. זה מה שהוא ראה. אמר: "אז הוא בן אדם". ומאותו זמן הוא כבר לא הסתכל עליהם. זה סיפור פלא פלאים.

לכאורה אי אפשר לספר סיפור כזה, אבל את הסיפור הזה סיפר הרב חיים קנייבסקי, שהוא שמע את זה מהרב צבי גרינהויז שאמר לו שהחזון איש בעצמו סיפר את הסיפור הזה. פלא פלאים.

כמה צריך שבבית יהיה נעים. כמה צריך שהבית יהיה טוב, שיהיה כיף, שיהיה נחמד. ולא רק זה, גם בחברותא, גם עם השכנים, איפה שתלך - שיהיה נעים. זו העבודה שלנו.

הרב שטיינמן בגיל 102 מטריח את עצמו, בשביל שהבחורים האלה יידעו איפה לשים את הכובעים. זה מה מעניין אותו? בן אדם לא יכול לזוז, לא - שיהיה להם הרגשה טובה, שאת הכובע שמים פה. אז אנחנו לא צריכים להיות בגיל 102, לא צריכים להיות עייפים, לא צריכים כלום. רק תאיר פנים, רק תעשה הרגשה טובה. איזה זכויות בן אדם זוכה – להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום, אמן ואמן!