שיעור 41

לא רק לאכול גבינה... הכנה למתן תורה

פרשת במדבר תשפ"ד, שבועות

רעיונות מרכזיים

1. יראת שמיים קודמת לתורה

מתן תורה היה ביום ה-51 לספירת העומר, אך התורה ציוותה לחגוג את חג השבועות ביום ה-50. זאת כדי ללמד אותנו שיראת שמיים ויראת חטא צריכות לקדום ללימוד התורה - במעלה ובזמן. בלי יראת שמיים, לימוד התורה לא שלם.

2. לנצל את הזמן ללימוד תורה

בימי ההכנה למתן תורה ובחג השבועות עצמו יש להתמקד בלימוד תורה. יש לנצל את הזמן, להתחייב בלימוד מול חברותא, לשנן ולחזור על החומר פעמים רבות. שיהיה לנו זיכרון טוב ונצליח בלימוד.

3. כוחה של גמילות חסדים

מטרת מגילת רות היא להודיע את שכרם הגדול של גומלי חסדים. מבועז ורות יצא דוד המלך ומלך המשיח. גם עצם המעשה מאריך ימים ושנים, כמו שקרה לאמו של הרב שלמה לוינשטיין. כל אדם יכול להאיר פנים ולגמול חסד.

4. לימוד תורה עולה על הכל

כל המצוות כולן, גם אם נעשות בקדושה ובטהרה, לא מגיעות לקרסוליה של לימוד תורה. לימוד תורה מאיר מסוף העולם ועד סופו. לכן יש להתמסר ללימוד התורה בכל הכוח, במיוחד בימים הנעלים הללו.

5. הצורך בחשבון נפש

כמו הרב שנכנס למשבר וחשב שאין בידו כלום אחרי שנים של לימוד, כך גם אנו צריכים לעשות חשבון נפש - האם אנו מנצלים את זמננו ללימוד תורה כראוי? האם אנו זוכרים ויודעים מספיק? לימוד תורה דורש התמדה, חזרות ומאמץ רב.

6. סייעתא דשמיא על ידי מסירות נפש

הבחור שוויתר על מיטתו לטובת חברו העיוור זכה להינצל מאימי השואה בזכות מעשה החסד שעשה. מסירות נפש למען הזולת מעוררת סייעתא דשמיא מיוחדת מלמעלה.

לסיכום, בימים שלפני מתן תורה ובחג השבועות עצמו, עלינו להתמקד בהשגת יראת שמיים, בלימוד תורה מתוך מסירות, בחשבון נפש על דרכנו, ובגמילות חסדים - וכך נזכה לקבל את התורה באהבה ובשמחה ולהתעלות במעלות התורה והיראה.

הסיפורים בשיעור

1. הגביר שאהב לאכול לביבות לקראת שבועות

המרב מלובלין הלך לגייס כספים מגביר עם הארץ. הגביר סיפר בהתלהבות שלקראת שבועות הוא מכין את עצמו רוחנית - על ידי אכילת לביבות חלביות בכל יום, כמניין ימי הספירה. ואם שוכח יום, מכפיל למחרת את המנה. המרב נוכח לראות עד כמה מחשבותינו מתמקדות לפעמים באוכל ובגשמיות במקום ברוחניות.

2. הבחור שיצא מהמשבר על ידי "תיקון המידות"

הרב דוד אריה שליט"א חיבר את הספר "לרעך כמוך" לאחר שנכנס למשבר וחשב שאין לו ביד כלום אחרי שנים של לימוד. חבר נתן לו עצה לדמיין מקרה קיצוני של אדם חולה במחלה איומה בגלל עבירות - וזה גרם לו להבין אתחומרת העבירות ולצאת מהמשבר. הוא התחיל לכתוב את הספר עם דוגמאות מעשיות להלכות בין אדם לחברו.

3. הבחור ששרד את השואה בזכות ויתור על מיטתו

בישיבה בשואה, רק 4 מתוך 400 בחורים היו בעלי מיטה. כשהגיע בחור עיוור, הבחור חיים ויתר על מיטתו עבורו וישן שנה על הרצפה. כשהגרמנים הגיעו לחסל את הישיבה, באורח נס הם אמרו לחיים לברוח. הוא שרד כיחיד מכל בני הישיבה, וייחס זאת למעשה החסד שעשה.

4. האמא שזכתה לחיות עוד 22 שנה בזכות מעשי החסד

הרב שלמה לוינשטיין סיפר שאמו נפטרה בגיל צעיר. כשאחיו ביקש ממנה בחלום שתסביר מדוע, היא אמרה שעל פי הדין היתה אמורה להיפטר 22 שנה קודם לכן - בזמן הלידה של הרב שלמה. אך בזכות מעשי החסד הרבים שעשתה, זכתה לעוד 22 שנות חיים. כך אנו למדים על כוחם העצום של מעשי חסד להאריך חיים.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. המרב מלובלין הלך להתרים איזה גביר אחד, גביר עשיר, לטובת הישיבה. הלך להתרים אותו. אמר לו: הגביר הזה היה עם הארץ, שיעור חזון איש, משהו טוב. הוא היה, קיצר, אומר לו העם הארץ הזה: "אתה יודע, אני מאוד מאוד אוהב את חג השבועות. למה?"

אמר לו: "מה בחג השבועות? אוכלים עוגת גבינה, מה השאלה? אני מאוד אוהב, אבל אני גם עושה הכנה לפני כן. מה? איזו הכנה? אשתי מכינה לי כל יום בספירה לביבות חלביות, כל יום כמניין הספירה. זאת אומרת, אם היום עשרים יום לעומר, אני אוכל עשרים לביבות. אם שלושים יום לעומר, אני אוכל שלושים לביבות."

וואו, ככה אמר לו. שואל אותו המרן מלובלין: "ואם יום אחד אתה שוכח לאכול לביבות?"

אומר לו: "ממחר אני אכפל את המנה, בלי ברכה."

איפה לפעמים אנחנו גם נמצאים שם? הראש שלנו יותר מדי שקוע באוכל, יותר מדי שקוע באוכל. יש נוהגים לאכול מאכלי חלב, תראה. נוהג זה עבר להיות הלכה למשה מסיני. אוי ואבוי לנפשו למי שיעבור עליו חג השבועות והוא לא אכל משהו מאכלי חלב. וואי ווואי, טוב שלא נפח שתו על פניו, וטוב שלא בא לעולם, והרי זה מתחייב בנפשו! איפה אנחנו נמצאים? יזכה אותנו השם שנקבל את התורה כמו גבינה, כן ירצה. לפחות, לפחות, לפחות שנרגיש את המתיקות הזאת.

יש את הקושיה הגדולה של המגן אברהם. המגן אברהם שואל קושיה נוראה: הרי אם נספור את ספירת העומר כשעם ישראל יצאו ממצרים, אז יוצא שיום מתן תורה היה ביום 51, לא היה ביום 50. תספור אותה - זאת אומרת, עם ישראל יצאו ביום חמישי, ספירת העומר התחילה ביום שבת, ליל שישי כוונתו ליל שבת. חישבו ספירת העומר, תספור שבעה שבועות לכאן ולכאן, התורה ניתנה בשבת. התורה ניתנה בשבת, יוצא שהתורה ניתנה ביום 51. שואל המגן אברהם: אז למה כולם עושים את ה... למה התורה ציוותה לעשות את חג השבועות ביום 50? למה 50? הרי באמת מתן תורה האמיתי שהיה - אמיתי, זה היה ביום 51 לעומר, לא 50. ככה שואל המגן אברהם.

יש כמה תירוצים. המהרש"א אומר יסוד פה, יסוד אני אומר לכם יסוד. סתם מכירים את זה, אבל זה יסוד נורא. אומר המרשה ככה: עם ישראל הוצטוו מאז שיצאו ממצרים - הוצטוו לקדש את עצמם, להוציא את עצמם מטומאות מצרים. וכל יום, כל יום, התקדשו ויצאה עוד טומאה ועוד טומאה ועוד טומאה. ולכן כותב הרב הבנאל שאנחנו אומרים בקידוש: "כל... אנחנו אומרים בקידוש 'זכר ליציאת מצרים'", ושאלנו כמה פעמים ה... במילים שאתה אומר, אתה אומר "שהמצרים יצאו ממצרים". אתה אומר 'זכר ליציאה מ...', מי יצא ממצרים? חסר מהם 'זכר ליציאה ממצרים'. ככה שואל הרב אבן בנאל, שואל את השאלה הזאת. אז הוא אומר שכל המטרה שלנו פה זה שנדע "זכר ליציאת טומאת מצרים", לא שהעם שיצאנו, זה נפקא מינה. נפקא מינה שהטומאה יצאה מאיתנו. אז כל יום היתה הכנה ל...שהטומאה תצא מאיתנו. מתי עם ישראל הגיעו להכנה המושלמת? ביום 50. ביום 50 עם ישראל היו טהורים לגמרי, וביום 51 ניתנה התורה. אומר המרשה, וזכר לזה התורה ציוותה "תעשה את את חג השבועות ביום 50". למה? כדי שתלמד מה תלמד? ש"יראת שמיים ויראת חטא קודמת לתורה, גם במעלה וגם בזמן". יש משהו יותר מדרגה יותר גבוהה, איזו מדרגה יותר גבוהה? יראת שמיים, יראת חטא, יותר גבוהה מאשר החוכמה, מאשר התורה, גם במעלה גם בזמן. ככה מביא המרשה במסכת עבודה זרה בדף ג'. נורא, התורה בכוונה ציוותה פה לעשות את זה, כדי ללמד אותנו יראת שמיים.

תדע לך, אתה יכול ללמוד הרבה תורה, לפני התורה, לפני הכל, לפני הכל תכניס לעצמך יראת שמיים, פחד מאלוקים. אין לנו פחד מאלוקים, יש לנו בעיה. לא רק שיש בעיה, גם אתה יודע, היום לא מדברים על פחד מאלוקים, לא מדברים על זה, לא מזכירים לנו שיש פחד מאלוקים, לא מזכירים. "תשמע, דברת רק מעלות. אם תלמד תקבל ככה, ויהיה לך שכר, ויהיה לך זה. ואם לא - ישברו לך את העצמות, את זה, את זה". לא אומרים לנו את זה. לנו דור חלש, לא אומרים לנו את הזה. אבל חס וחלילה, יראת שמיים, מה יראת שמיים? זה נקנית בפחד, זה יראה, זה יראה. מה זה יראה? יראה זה פחד באמת.

סיפר הרב דון סגל: היה איזה אברך שדיברתי איתו עשרות פעמים על איזה דבר מסוים, ולא עזר שום דבר, כל השיחות שדיברתי איתו לא עזר. אחרי תקופה הוא בא אלי ואמר לי: "הרב, ברוך השם יצאתי מזה לגמרי, היום אני כבר לא קשור לסיפור הזה". שאלתי אותו: "תגיד לי, איך יצאת מזה? איך יצאת מזה?" אומר: "אני אגיד לך. פגשתי לאיזה אברך, ספרתי לו מה שאני סובל, הוא אמר לי: 'אני רוצה שתשב באיזה חדר לבד, ותחשוב לעצמך שהוא קיבל איזה צרעת', כך הוא אמר, 'והייסורים, כאבים, והוא צורח מכאבים, והרופאים אומרים שאין תרופה, אין תרופה לזה, אין, אין תרופה, והוא צורח מכאבים, כואב לו והוא צועק. כנס לזה, תחשוב על זה כמה פעמים'. 'פעם אחת אתה לא לא לא התרגשת?' כמה פעמים", אומר, "ואחרי כמה פעמים הבנתי שיש פחד מעבירות, ומאותו זמן גמרנו, זהו, יצאתי מזה לגמרי".

כל הבעיה שלנו - צריכים לדעת, יש כזה מושג שנקרא יראת שמיים, יש כזה מושג יראת חטא, יש כזה מושג שיש עונש. יש עונש, זה דוחף אותך קדימה. אנשים חושבים "לא, זה זה, אזה זה יעשה, לא יעשר שום דבר". הפוך! ככל שיש פחד ויש מוראה, יותר דוחף אותך להתקדם יותר. ולכן, ולכן, ולכן, רב יוסף היה עושה סעודה והיה אומר: "אילא יומא כמה יוסף יקבל שוקה?" איזה יומא? "היום ה-50, היום ה-50 ש...שבורא עולם ציווה לעשות את החג הזה ב-50 ולא 51, כדי שתלמד שיש יראת שמיים". אה, בגלל כזה יום, לכן יצאתי רב יוסף, בגלל היראת שמיים שיש פה.

עוד דבר, שיש נכנסים עכשיו, מהיום בערב לשלושת ימי הגבלה. כל אחד יראה בעצמו, אני חייב לנצל את הזמן הזה, שלושה ימים האלו שיש לנו פה עכשיו. כל אחד יראה לנצל את הזמן שהזמן שלו יהיה יותר מנוצל, וכל אחד יבחר לעצמו איך שהזמן שלו יהיה מנוצל. אבל שהזמן לא יעבור לבטלה, לא יעבור. אני כל הזמן מזכיר, כל הזמן: "תעשה עצמך את הסדר הזה בראש: כשיסתיים חג שבועות אתה תרגיש מצויין. יותר טוב על עצמך, זה התשובה. אם אתה מרגיש שבעזרת השם שיגמר יום ראשון אתה תרגיש 'וואי, ברוך השם עבר עלי יום טוב, היה לי היום ממש יום מוצלח', סימן שאתה היית בעליה. ואם אתה מרגיש: 'עבר עלי עוד יום, בסדר, היה יום פה ושם, אבל לא משהו גדול', אז זה לא טוב, לא טוב. בן אדם צריך להרגיש את עצמו שאני, 'היום הזה עבר לי טוב'". לכן צריך שהזמן יהיה מנוצל.

אין בן אדם בלי ניסיונות. אין, והניסיון הגדול שיש לנו שאין לנו חשק ללמוד. בן אדם אומר: "תשמע, אני רוצה, אני רוצה באמת ללמוד, אין לי חשק, אני מאוד רוצה". זה הניסיון. מה חשבת, שניסיון צריך לרדת איזה עבה משמיים? לרדת איזה עבה משמיים? לרדת לדבר איתך, להגיד לך: "שמע, אתה בניסיון"? לא, לא. פתאום בורא עולם לוקח לך את החשק ללמוד, בזה אתה בניסיון. זה עכשיו הניסיון שלך. עכשיו בן אדם צריך לדעת להתחיל ללמוד, בדרך כלל זה עובר מהר. אתה מתחיל ללמוד טוב, בדרך כלל זה עובר מהר. אבל לא, בן אדם שהזמן שלו יהיה מנוצל, שהזמן של השלושה ימים האלו, גם חג שבועות, שהזמן יהיה מנוצל. בשלושת ימי הגבלה, וכבר הביאו בשם הרב, הביאו כבר בשם הרב, הרב ולבה שמי שזוכה ללמוד בימים האלו כמו שצריך ללמוד טוב, זוכה שכל השנה כולה, כל השנה כולה, יהיה לו הצלחה בלימוד התורה. לכן זה זמן, שלושה ימים, בן אדם יתן לעצמו יותר, יותר א', יותר כוח. נכון, לפעמים זה דורש כל מיני מעמדים, דורש כל מיני י', מעלה בלבולים, יש מלא בעיות. תיתן לעצמך בשלושה ימים האלו הרבה הרבה, להכניס את הכוח ללימוד תורה, שלא נחשוב שלימוד תורה זה עוד איזו מצווה. יש בן אדם שחושב "ת'קיים מצוות, זה קם, מצוות, איזה יופי. אני לומד תורה, זה עוד ו'זהד נחמד". זה לא ככה בדיוק, זה עולם אחר לגמרי.

כל המצוות כולם, כותב, כותב בנפש החיים, מזכיר את זה כל פעם בנפש החיים כותב: "אם אדם יעשה את כל המצוות כולם, כולם, כולם בקדושה, בטהרה, במחשבה, במחשבה טהורה, הכל תעשה מצוות, זה מצוות אלו כבדות מאוד. כולם כולם ביחד, קח כולם ביחד, זה לא כמו לימוד תורה". לא, נשמע לימוד תורה - שומע "השם כסף", זה לא דומה, לא מתקרב. כי לימוד תורה גבוה מעל גבוה, גבוה מעל גבוה. וכל פעם מזכירים את תנא אליהו, תנא אליהו: "לפי שכל המצוות שאדם עושה כל ימיו, לא יום אחד, כל ימיו עושה מצוות, אינם מאירים למעלה אלא כאור הנר בלבד. אתה יודע כמה אתה עושה מצוות? כל מה שאתה עושה מאיר כאור הנר למעלה, זהו. והלימוד תורה מאיר מסוף העולם ועד סופו, לא איזה עוד נר, זה לא עוד נר, מאיר מסוף העולם ועד סופו". לכן עכשיו, השלושה ימים האלו ואחר כך חג שבועות, בן אדם יכנס עם הלב, עם הלב, יכנס לשבור את עצמו, להתמיד בלימוד התורה, שהזמן שלו יהיה מנוצל, שהזמן יהיה - הזמן שלו יהיה מנוצל יותר בלימוד תורה. אין יותר גבוה מזה, אין יותר גבוה. תעשה מה שלא תעשה בעולם, את כל המצוות שתעשה, את כלל מה שלא תעשה, לא מתקרב לימוד תורה, לא מתקרב.

אלא מה, מה אני אגיד לכם? בן אדם לא מרגיש את זה. אבל אם תיסע לאירופה שבועיים, לפחות ביטול תורה, ואתה יודע ותעשה שם איזה גולגול שלג, ואחר כך אתה חוזר - וואי, איך אתה מרגיש! אין, אין מי שישווה לי, אין, אין, אין, אין מתוקן, תיקן את העולם הזה, בגלגול זה, בגלגול, בגלגולים הבאים גם שהיו, גם שיבואו, הכל מתוקן. ככה בן אדם מרגיש, והוא לא יודע. וזה יצר הרע עצמו - "לך את ההרגשה הטובה, שאתה מושלם ואתה בסדר, העיקר א' למד תורה". העיקר ה' תלמד תורה, והעיקר שלנו זה שבן אדם באמת ישב, ילמד, ילמד, ילמד. זה עכשיו, עכשיו, כל מתן תורה, כל מה שנתנו לעם, זה רק בזכות לימוד תורה.

לפעמים, לפעמים בגלל שאנחנו כל הזמן קרובים לתורה, מרגישים שאתה יודע, "זה זה, בסדר, זה נחמד כזה". "בסדר, למדת פחות, למדת יותר, אני אני בסדר". לא, לא! עכשיו זה זמן שתרגיש שכל רגע זה מצווה. תעשה הוא ראית, כל מילה זה משהו יקר מאוד. לכן בן אדם יתן הרבה כוח לעצמו בשלושה ימים האלו, שלושת ימי הגבלה, הרבה כוח ללימוד תורה, הרבה, הרבה מאוד כוח ללימוד תורה.

יש ספר שנקרא "לרעך כמוך", אולי נתקלתם בו. זה ספר של הרב דוד אריה, שליט"א. הוא סיפר לי ככה, סיפר לפני הרבה שנים, הוא אמר לי שיום אחד הוא נכנס למשבר גדול מאוד, משבר, ממש משבר גדול מאוד. אומר: "תראה, אני למדתי בישיבה קטנה שלוש שנים, למדתי בישיבה גדולה עוד חמש שנים, למדתי בכולל עשרים שנה. אני עשרים ושמונה שנה ליד ספר. מה יש לך ביד? אני עושה חשבון, מה יש לי ביד? אין לי כלום, אין לי כלום, שום דבר אין לי כלום". אמה' נכנסתי למשבר, שלושה חודשים ישנתי, הייתי יושן, קם לתפילה, הולך לישון, הייתי בדיכאון, בדיכאון שאי אפשר לתאר מה עברתי, מה עברתי. "ללכת לעבוד? כבר לא היה לי חשק לעבוד. ללמוד תורה? הבנתי שזה לא בשבילי בכלל". וככה ישנתי כל היום, עד שפגשתי את הרב, הרב, הרב, הרב, הרב יעקב הלל, איך קוראים לו? הרב יעקב הלל. עד שפגשתי את הרב יעקב הלל, והוא אמר לי לכתוב ספר בהלכה, ספר בהלכה, משהו שלא נמצא ב', משהו טוב.

אמרתי: "מה אני אכתוב ספר בהלכה?" החלטתי לכתוב ספר על בין אדם לחברו, הלכות של בין אדם לחברו, יכתוב עם דוגמאות. לא אתה יודע, אחד כותב איזו הלכה בסדר, נו מה, מה זה? מה זה קשור אלי? מה זה קשור אלי? זה זה קשור, זה קשור. כל דבר יש מלא ספורים שם, יש מלא מלא דוגמאות. אני אתן דוגמא זו, דוגמא מה שמצויה מאוד מאוד, מה ממש מצויה. אין מקום בעולם, בעולם בית מדרש, אין בית מדרש בעולם שלא רבים על המזגן. נכון או לא? תמצא לי מקום ש'תדליק, תחבה קר לי, חם לי'. תחון, אין מקום שלא רבים על מזגנים, כל מקום, כל מקום. אין מו', אין כזה מקום, אין דבר כזה. בדיוק כ'אחד תדליק, תכבה, קר לי, חם לי'. איך הוא, ולה אחד האברכים אומר לשתי הזה "ת'פסיקו לריב, כשאני לומד לא אכפת לי, לא קר לי ולא חם לי". כותב שם הרב: "הרי זה אין לו חלק לעולם הבא, על המילים שהוא אמר, אין לו חלק לעולם הבא". למה? הרי זה מתכבד בכלל חברו. אתה יודע, זה מאוד מצוי שם, מלא דוגמאות. אתה פתאום אתה מתחיל לקרוא אותם, אתה אומר "תשמע, אני אני שם, נראה לך שכאילו אני רחוק מהדברים האלו?" פתאום אתה מתחיל להוריד את זה לשטח שלנו, אתה מתחיל לראות "ווא', עד כמה אני קרוב לדברים האלו". הוא סיפר: "התחלתי לכתוב. היום, היום", הוא סיפר, ה'"נמצא בכולל של אהבת שלום של הרב יעקב הלל, שה' עשרים אלף אברכים. הוא האברך הכי טוב מכולם". אבל מאיפה זה הגיע? זה הגיע מהמשבר, תשמע. אבל החשבון נפש הזה, הוא חשבון נפש מפחיד מאוד.

אנחנו עכשיו הולכים לקבל את התורה ביום רביעי, יש מתן תורה. תגיד לי, אתה כבר בכולל, אתה נמצא באיזה מקום, אתה בדף היומי? כל אחד לומד, כל אחד עושה, מה יש לך ביד? כמה זמן מתבזבז לנו, כמה זמן? מתבזבז ות'? כמה זמן? כמה זמן? מתי בן אדם פעם עבר שז' משניות? מתי בן אדם פעם עבר נ'ח'? מתי בן אדם? לא, אין לו זמן. למה אין לך זמן? למה בן אדם אין לו זמן? יש הרבה זמן מיותר, הרבה זמן, הרבה זמן, ויש הרבה מה ללמוד. כל אחד יעשה לעצמו סדר, יחייב את עצמו. הצעד הראשון בישיבה, כותב רבי חיים ממיר, הצעד הראשון בישיבה: תיכנס תחת מחייבים. אדם מרצונו הטוב, אין בן אדם שאין לו רצון טוב לללמוד. מי, מי מ', אין לו רצון טוב? מי לא רוצה להצליח? כולם רוצים. אין, אבל זה לא עוזר, רצון לא עושה שום דבר. רצון חייב להיכנס תחת מחייבים. חייב להיכנס תחת מחייב. יהיה לך מחייב, ואה תלמד. אין לך מחייב, אתה לא תלמד. גם יש לך רצון מאוד לללמוד, המחייב הזה פעמים זה בית מדרש. אני בבית לא לומד, בבית. בבית הולך ללמוד, אבל בבית מדרש אני יותר יכול ללמוד. אצלך יש חובה לבוא לפה, יש אחד שגם ג' בית מדרש הוא לא ילמד. אבל חברותא, הוא מאוד ילמד. חברותא, חייב שיהיה לך חברותא. חייב, בלי זה לא תצמח, לא תצמח.

בן אדם עכשיו עושה חשבון: עוד שנה עוברת, ועוד שנה עוברת, ומה אתה יודע מכל התורה כולה? מה אתה יודע? מה יש לך ביד? אחד אומר "תשמע, אני לומד בעיון". חבודה, בוא נפח אותך ב'בעיון'. תה' כלום, אי' דברים פשוטים אין לו כלום. פקיעות, את יודע דף אחד בעל פה? דף אחד? דף אחד? גדולי ישראל ידעו ראשונים, אחרונים, הכל.

הרב דב יפה, הוא היה משגיח, היה עושה ה'השיחות. סיפר אזה אחד התלמידים עבר פעם אחת, שאל אותו "מה, מה אתה לומד?" אז אמרתי לו "לומד בית יוסף, ההלכות האלו". נו, ח'בוא בוא בוא נלמד מה זה 'בוא נלמד'? אני יודע שדוב יודע יודע להגיד יחות כאילו מה, מה זה 'בוא נלמד'? כאילו מה, מתי הוא פתח בית יוסף?" פתאום אני רואה שהוא כל בית יוסף הוא אומר לי הכל על שונו, איפה שאני לומד, מה שאני למדתי וחזרתי, הוא יודע הכל בעל פה. הוא יודע הכל בעל פה. גדולי ישראל למדו הכל בעל פה, בעל פה, הכל בעל פה. אתה רואה, אתה שומע כל סיפורים הגדולי ישראל, אתה רואה תקעו באיזה מקום, הביאו להם איזה דף חסר, דף אחד, השלימו אותו, מה הם השלימו אותו? תגיד מה, מה באמת זה מעניין? לא, הם למדו, חזרו, שננו, חזרו, שננו.

הרב יצחק דרזי סיפור, היה משמש של הרב אלישיב. אמר לו הרב אלישיב: "כל אברך שבא לפה לשאול שאלה, פה תגיד לו שאם הוא לא חזר על החומר 50 פעמים, שלא ישאל אותי שאלה, הוא עושה ביטול תורה". למה שיחזור חמישים פעמים? תבררו לו הסוגיות, שאל אותו ו'כבודו כמה למד? ואתה כמה למדת פעמים?' אומר "אני מתחיל 300 פעמים, אחר כך אתה שואל". תגיד, איך הרב אלישיב יודע הכל בעל פה? אז הוא אמר לו "אני יודע, שגם בן אדם הכי אכי אכי שאין לו שכל, אם ילמד 300 פעמים, הוא יזכור את זה טוב".

מה זה אחד? אנחנו לומדים פעם אחת, לומדים כבר רוצים להבין את המסקנה, את המינה, את מה ההלכה, מה יסוד מחלוקתם? כבר רוצים להבין את הכל. ולפי זה מובן לרשב"א והרמב"ם? תגיד לי, מהת'ש' פעם אחת לומדים? אן, זה לא זו פעם אחת.

כל אחד יעשה לעצמו: אני חייב לגדול, חייב לגדול. אי אפשר שכל שנה מתן תורה, מתן תורה, מתן תורה - נו, ומה יש לך ביד? מתן תורה? נו ו'ואין כלום. סתם, אתה יודע הדתיים אומרים "מתן תורה, מתן תורה", נו ומה, מה צר לך מזה עכשיו? חייב שיהיה לך סדר, חייב שיהיה סדר.

עכשיו אני מסיים, חז"ל אומרים "המגילה הזאת, ירות אין בה לא אין בה הלכות, לא איסור והיתר ולא שום דבר, אין בה שום הלכות". יש הרבה קושיות ע'על המדרש הזה, לא משנה עכשיו, אין בה שום הלכות. אז למה נכתבה? אז למה נכתבה "ההלכה הזאת" להודיעך? שכרן של גומלי חסדים. להודיע לך את השכר שבן אדם עושה חסד, אתה יודע איזה שכר הוא מקבל? איזה שכר יש שם? יש שם שתי שכר: יש שם שכר שרות עשתה עם נעמי, עשתה עם עם החיים, עם המתים. והמצווה, השכר השני - מה ש'שבועז עשה עמות'. ותראה מה, תראה מה מה זכינו, זכינו שיצא דוד המלך, זכינו שיצא מלך המשיח. תראה מה יצא מחסד, מה בן אדם יכול לזכות בחסד אחד, עולמות עולמות.

מה בן אדם יכול לזכות בחסד סיפר הרב, רב חיים קנייבסקי, אני חושב הייתי בישיבה, הישיבה היתה עניות, עניות נוראה. היה בישיבה, היינו בישיבה ארבע מאות בחורים, ל'אחד בחורים היה מיטה לישון, השאר או ישנו על הרצפה, או על הסטנדר, או על הספסל, משהו כזה, לא היה משהו אחר.

יום אחד הגיע בחור לישיבה, קראו לבחור הזה אברהם משנה, אברהם הזה ידע, היה עיוור, הוא ידע להגיד משניות בעל פה, זה מה שהוא ידע להגיד, רק משניות בעל פה, לכן קראו לו כל הזמן 'אברהם משנה'. עכשיו ה'הוא בחור עיוור, איפה, איפה עכשיו הוא ישן? אז אז אז חיים הזה, הוא אמר "אני, בתים, אתן את המיטה שלי לאברהם, ונקווה שמחר אולי איזה מזרון או איזה פפוך או איזה משהו". אבל לא היה, היה עניות, לא היה כלום, כלום לא היה כלום, לא ה'לא היה, לא היה משהו.

כאילו רבי סזר מלצר שהגיע ללוז', אז הנציב אמר לו "שיום ראשון תאכל פה, יום שלישי תאכל פה, יום חמישי תאכל פה". אומר לו "רב', ושני ורביעי איפה אני אוכל?" "באת לישיבה לאכול? באת לישיבה לאכול?" לא מבין, אז יומיים צריך לצום, זה ברור. כאילו, מה, פשוט ה'אומר זה היה עניות, אין לנו הבנה בזה, אין לנו הבנה, אין הבנה. כאילו "באת לישיבה לאכול?!" זהו, וכל זה רק ארוחת צהריים, מי דיבר ארוחת בוקר וארוחת ערב? בכלל, מי דיבר על זה בכלל? רק רק ארוחת צהריים, זה מה שהיה.

קיצור, אז היה עניות ולא היה כלום. שנה שלמה שחיים ישן על הרצפה, ואברהם יושב על המיטה של חיים. השם ירחם. ונגזר גזירה, והתחילה השואה, והגרמנים ה'מסודרים עברו ממקום למקום, והגזירה הגיעה לישיבה. סיפר כ'ככה סיפר הבחור הזה חיים: "הגרמנים עמדו, עמדו בפתח של הישיבה, וכל בחור, כל כל זה, קראו 'אתה יודע יעקב, משה, החוצה'. לכל אחד היה דקה, דקה או להגיד וידוי או קריאת שמע א'אולי שתים ביחד, כל אחד היה לו איזה משהו כמה דקות, עמד, עקיר המוות, חיסלו אותו".

"באחד הפעמים, אז אמרו 'יעקב חיים', וגם אני יצאתי. יצאתי, עמדתי מול קיר המוות. פתאום ה'הרוצח הזה אומר לי 'חיים, חבל עליך, אתה בחור מאוד יפה, חבל עליך'. אני ר'עקום, תתכופף ותברח". וככה היה, הוא ירא, עקום, התכופפתי כאילו ברחתי. הייתי בתוך בור של ביוב יומיים, התחבאתי כדי לחיות. משם ברחתי, אחר כך הוא עלה לארץ ישראל. זה רב חיים קנייבסקי, ידע את כל השס בעל פה, היה גאון כול הגאונים. הוא היה מכל "ארבע מאות בחורים נשארתי היחיד. אני נצלתי בזה שנתתי לאברהם את המיטה. אם הייתי אומר 'היום אני אתן את המיטה, מחר אתה תתן, מחר זה יתן', גורלי היה כמו כולם. בזה שידעתי לעשות חסד, לעשות חסד בזה, בזה ניצלתי היחיד, מכל מכל מכל מכל הישיבה. זכיתי בגלל שעשיתי חסד עם אברהם".

להודיעך, "המגילה הזאת נבראה להודיעך כוחם של גומלי חסדים", מה בן אדם שעושה חסד מה יכול לזכות.

אני מסיים, סיפר הרב, הרב, הרב שלמה לוינשטיין: "היה שבת חתן לאחי לאחי בבני ברק. אמא שלי לא רצתה לבוא אלי, הלכה לחברה שלה". בחד' בלילה, זה היה בכ'בתב"כה באב תשמ"ט, ככה הוא אמר. "אמא שלי הגיעה ל'למארחת שלה, היא אמרה 'תעשי טובה, תזמיני לי אלבוס עכשיו, דחוף'". עד שהיא הזמינה, ועד שזה כבר לא לא התי להציל, נפטרה, נפטרה בפתע פתאום, היא ואמא שלו היתה בת 53.

אומר: "במוצאי במוצאי שבת התקשרתי לאחי הבכור, הוא בא והוא סידר את כל העניינים, את כל ההלוויה, את כל ה'". ואז הוא, כשישבנו שבעה, ככה הוא מספר, אז הוא אמר לי "אתה יודע, שלומי, אני התקרבתי לאמא ואמרתי לה באוזן 'אמא, תבואי אלי, תספרי לי למה פת' צעירה, למה פת' צעירה? למה ש'נפטרת, למה נפטרת בצעירה ככה?'" הוא אומר שבסוף השבעה, אמא שלו באה אליו בחלום, היא אמרה לו "נגזר עלי להיפטר מ'העולם לפני 22 שנה, בלידה של שלמה לוינשטיין. בלידה שלו הייתי אמורה להיפטר". אומר, "בת'הלידה היתה מאוד קשה, אבל בגלל שעשיתי הרבה חסדים, הוסיפו לי עוד 22 שנה". הוסיפו לי.

בן אדם שעושה חסד, הראשון שמרוויח מזה דבר ראשון זה הוא, זה הוא מרוויח. 22 שנה, אתם יודעים איזה זכויות אלו? כמה בן אדם יכול לזכות בכל יום שהוא זוכה לחיות? אז כל מגילת רות הזאת, למה נבראה? ללמד אותנו כוחם של גומלי חסדים, כמה אתה יכול לעשות חסד, כמה בן אדם יכול לעשות עולמות, עולמות, עולמות.

לא כל בן אדם בנוי לחסד, אבל כל בן אדם בנוי להעיר פנים, להעיר פנים. כולם בנויים לזה. אף אחד לא יכול להגיד לי "זה לא מתאים לי, פתוח קמ"ש של כספים". לא, כל אחד יכול לפתוח דבר כזה. צריך להיות אכזרי? צריך להיות, לכאורה, צריך ש'חייב שיהיה אכזרי? כל הגמ"ח שאתה פותח, חייב שיהיה בן אדם קצת. אבל להעיר פנים, כל אחד יכול לעשות את זה. כל אחד יכול לעשות.

אז תדע, לפעמים מחסד אחד שעשה בועז, חסד אחד שהוא עשה, יום אחד שהוא עשה איתה, עד היום אנחנו אוכלים את הפירות האלו. לכן כל בן אדם ילמד באמת לעשות חסד אחד עם השני, בפרט בתוך הבית. תתחיל, תתחיל מהבית דבר ראשון, תוך הבית, ואחר כך החוצה, אחר כך עם החברותא, אחר כך בתוך, אחר כך תצא החוצה. כמה בן אדם צריך להקפיד מאוד מאוד במצוות חסד.

יזכה אותנו השם, שימים האלו, הקדושים האלו שנכנסים, יזכה אותנו שבאמת שנזכה לאהבת התורה, לחשק ושמחה בלימוד התורה, שנזכה בעזרת השם שיהיה לנו זיכרון טוב, שנזכה בעזרת השם להצלחה בלימוד, שנזכה בעזרת השם שכל בנינו ובנותינו כולם יהיו עובדי השם אמיתיים, שנזכה בעזרת השם שהתורה תתאהב בנו ואנחנו באמת נתאהב בה. השם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.