שיעור 46

פרק תהילים אחד - מטהר בנין שלם!

פרשת חוקת תשפ"ד

כותרת: חטא מי מריבה: השלכותיו והלקח

שבת שלום, שבוע טוב. מכל מה שקראנו על האסונות שהיו בעם ישראל, אבל האסון הגדול של הפרשה שלנו, של חטא מי מריבה, זה היה האסון הגדול ביותר שיכול להיות. למה? כי האור החיים הקדוש כותב שהגזרה הזאת, שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ, בגלל זה קרו את כל החורבנות שיש. כל האסונות שיכולים להיות בעולם קרו בגלל חטא מי מריבה. כל האסונות שיש. הכל נגרם בגלל החטא הזה.

יוצא שהחטא הזה זה לא היה עוד חטא שאנחנו מכירים, זה חטא שהוא אסון, אסון נורא. שאם משה ואהרן היו נכנסים לארץ, העולם היה מתוקן, המשיח היה מגיע, היה נבנה בית המקדש, לא היה נחרב, לא היה קורה כלום. יוצא שכל זה, זה האסון הזה של חטא מי מריבה.

מה היה באסון הזה? אז כולם מביאים את הילקוט שמעוני, על זה אני בונה את השיחה. הילקוט שמעוני כותב שהבורא עולם אמר למשה ואהרן: "קח את המטה ודיברתם אל הסלע". כותב הילקוט שמעוני: "שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת והוא נותן מימיו". ומה האסון שהיה? שמשה רבינו לא דיבר, לא משנה ולא כלום, והכה את הסלע. ואז כולם הבינו שהסלע נותן מים כי זה נס, נס שהוא נותן מים. אבל שסלע ייתן מים בגלל שאתה אומר דברי תורה, זאת אומרת אם אתה לומד יש עליך יותר שפע או לא?! את זה עם ישראל לא ראו. זה האסון הגדול שהיה.

כותרת: כוחה של תורה: סיפור הנס והש"ס

לפני אני חושב ארבעה חודשים, קצת אולי פחות או יותר, הגיעו, היה מבחן לבחורים לישיבה קטנה לבוא להיבחן. הגיעו בחורים לאיזו ישיבה בירושלים, באו נבחנו. אחד הבחורים הגיע עם סבא וסבתא שלו, אנשים מבוגרים הגיעו איתם ביחד. הראש ישיבה בחן אותו, וואו ממש מבריק, מבריק, מבריק מאוד מאוד.

אחרי שגמר לבחון אותו, הכניס את הסבא והסבתא לחדר. אמר להם: "אני מאוד מאוד נהניתי עם הבחור, ממש מבריק, מיוחד, אבל אני רק יש לי שאלה אחת. אני מצטער שאני שואל את השאלה הזאת, תגיד הילד הזה הוא יתום? בלי אבא, בלי אמא? כאילו אם סבא וסבתא הגיעו ולא הגיעו ההורים, אז מה, אז הילד הזה כאילו יתום מאבא ומאמא?"

אמר: "למה יתום?" אמר: "לא, כי סבא הגיע". אמר: "לא, לא, אנחנו ההורים שלו". אז הראש ישיבה שתק. כאילו בחור בגיל ארבע עשרה, ההורים בגיל שבעים, שמע משהו פה לא הכי מסתדר כל כך. אז הראש הישיבה שתק, אז אשתו ענתה. אמא של הבחור ענתה, היא אומרת: "אני רוצה לספר לרב. התחתנו מאוחר, התחתנו אולי בגיל שלושים, שלושים ושתיים, התחתנו. אני ובעלי בערך היינו אותו גיל. עשרים וחמש שנה אין לנו ילדים. עשרים שנה עוד עשינו טיפולים, עוד הלכנו, עוד התפללנו, עוד עשינו, עוד הייתה תקווה בלב. אחרי עשרים שנה אבדה התקווה, אבדה התקווה וכבר לא עשינו כלום."

"המשפחה המורחבת עשתה לנו יום אחד הפתעה. בעולם נוהגים שכשבן אדם נשוי עשרים וחמש שנה קוראים לזה 'חתונת הכסף'. המשפחה החליטה להפתיע אותנו. מה החליטה לעשות? לי ולבעלי חתונת הכסף. אבל איזה חתונת הכסף? הזמינו את כל המשפחה, האחים שלי, האחים והאחיות שלו ושלי, הדודים, הבני דודים, מה, כל מי שיכל להגיע הביאו אותו לאולם. והייתה שמחה גדולה מאוד מאוד, הייתה שמחה גדולה."

"למה? הם טוענים: 'באתם אלינו לכל השמחות שלנו, אבל אף פעם אנחנו לא באנו לשמחות שלכם כי אין לכם מה להזמין. אז אנחנו גם רוצים לעשות לכם אירוע'. אל תשאל, יצר הרע חייב להיכנס איפה שיש שמחה. התחלתי לבכות. עכשיו, אתה יודע, כשכלה בת שמונה עשרה בוכה זה מרגש, זה נחמד, אבל כשכלה בת חמישים ושבע שהיא בוכה זה לא מעניין, זה גם מעצבן."

"בקיצור, הדודות באו אליה: 'תעשי טובה, דודה, רק אל תבכי. הצלם רוצה לצלם אותך אבל הוא לא יכול, את בוכה כמו תינוקת, לא נעים לו. הזמר רוצה לשיר פה, לא נעים לו לשים שירים ואת בוכה ככה, לא נעים'. היא אומרת: 'מה אני יעשה?!, אבל זה לא בשליטה, לא בשליטה. אני רוצה, אני מנסה להתאפק, לא לבכות, אבל לא, לא הולך לי, אני בוכה, בוכה'."

"בקיצור, אז אמרו לה: 'דודה, תעשי טובה, אם את בוכה אנחנו ניקח אותך לעשות סקי בהרי האלפים באירופה'. היא אמרה: 'מה אני אגיד לכם? אני רוצה אבל אין, אין, אני בוכה כי ככה יוצא'. פתאום היא אמרה: 'יש לי בקשה אחת, אני רוצה את המיקרופון'. המיקרופון, הופ, לקחה את המיקרופון ואז היא התחילה, היא אמרה: 'תשמעו, יש פה באולם הזה ארבע מאות אנשים, מאתיים גברים, מאתיים נשים בערך בממוצע. אני רוצה מתנה ליום הנישואים שלי, אני רוצה שהגברים יעשו סיום של כל הש"ס'."

"אמרו לה: 'בטח, מה שאת מבקשת, אין שאלה אפילו'. היא אומרת: 'לא, לא, לא ככה. אני רוצה רשימות, כמה כל אחד קיבל דפים, איזה מסכת הוא קיבל. ביחד יצטברו אלפיים שבע מאות דפים, קצת יותר בערך, יצטברו הדפים האלו שיהיה ש"ס שלם'. באמת כל אחד קיבל, לקחו דף, נרשמו, ובאמת הפסקתי לבכות. הייתה שמחה גדולה, באמת הייתה שמחה גדולה."

כל זה, היא מספרת את זה לראש הישיבה, לראש הישיבה הקטנה. "כבוד הרב, אחד עשרה חודשים נסעתי לשערי צדק ללדת, בלי טיפולים, בלי שום דבר. בת כמה היא צריכה להיות היום? חמישים ושמונה בערך, באזור הזה, בערך באזור של חמישים ושמונה. בלי טיפולים, בלי שום דבר, וברוך השם בשעה טובה נולד בן, נולד בן."

"אמרתי לכל הדודות: 'תעשו טובה, תרימו טלפונים. כל אלו שקיבלו ללמוד, אני רוצה שבסעודה של הברית מילה יהיה גם סעודת סיום הש"ס'. עכשיו התקשרו, הרבה כאלו למדו חצי, למדו רבע, למדו פה. אמרו: 'לא, לא, לא, חייבים להספיק. עכשיו יש לנו שמונה ימים, חייבים להספיק בכל הכוח'."

"ובאמת קרעו את עצמם, הגיעו. לא כולם הספיקו, הברית הייתה אחרי הנץ, אבל הסעודה הייתה בשש בערב. שש בערב שם כולם כבר סיימו את כל הש"ס, ועשינו סעודה גם של ברית מילה וגם של סיום של כל הש"ס. כבוד הרב, וזה הבן שלנו, גדל, היום בגיל 13-14 בא להיבחן לישיבה קטנה."

זה מה שאלוקים רצה שאנשים ידעו: אתה לומד תורה, זה משפיע. שפע שלא כדרך הטבע, לא מה שאתה מבין, כאילו, אתה יודע, לפי השכל שלך. אין בזה שכל, משהו שלא ניתן לתיאור מה בן אדם יכול לזכות.

כותרת: סוד ההצלחה: התמדה ומסירות נפש בלימוד תורה

היה איזה חתן אחד, הגיע חתן ביום חתונתו, הגיע לרב דוד פוברסקי, ראש ישיבת פונוביץ'. "הרב, היום אני מתחתן, אני רוצה הדרכה לחתונה. אני רוצה הדרכה, שהרב ייתן לי הדרכה לחתונה". אמר לו הרב: "מסתמא שמעת מלא הדרכות, שמעת מזה, שמעת משם. אני רוצה להגיד לך רק דבר אחד: תדע לך, סוד ההצלחה בחיים שלך - שתהיה שקוע בלימוד. לא רק שתלמד, תהיה שקוע בלימוד. תהיה מונח בסוגיות טוב טוב. זה יתן לך את שיא ההצלחה שלך, גם בשלום בית, ייתן לך גם פרנסה טובה בשפע, יתן לך הצלחה בהכל, בהכל, על ידי שתהיה שקוע בלימוד תורה."

"אני רוצה לספר לך מה שהיה. למדנו בנובהרדוק ברוסיה, ושם הקומוניסטים, מי שהיה לומד תורה היה חובה לחסל אותו. לא כמו היום, אין תקציבים. לא, לא, הורגים אותו כפשוטו, בלי דין ובלי דיין, הורגים אותו. לא יודע, איזה אחד עשה עצרת ענקית, עצרת ענקית כדי להפגין. אני יודע מה, לאיזה מנהיג מהקומוניסטים רצה לעשות לו איזה משהו. ואיפה הוא בנה את כל הבימות? כל העניינים מול הישיבה, מול הישיבה בנו."

"הרבנים כולם התאספו, החליטו פה אחד שביום ושעה של העצרת הזאת, כל אחד יחפש מקום אחר ללמוד. למה? אם יבואו ויראו בחורי ישיבות לומדים, יהרגו אותם. כששמע את זה הסבא מנובהרדוק, אמר: 'מה? נשארים בישיבה! אבל בתנאי אחד - אני מבטיח שלא יקרה כלום אם תלמדו בכל הכוח. אם תלמדו בכל הכוח, אני מבטיח לכם, לא יקרה כלום'."

"הבחורים שמעו, נכנסו. איזה לימוד היה, אש אש אומר. טוב, הגיעה העצרת, הגיעו הבוקסות, כל העניינים. פתאום חיילים שמעו את הרעש של הלימוד. 'מה יש פה? ישיבה?' זהו, הורגים אותם! שני בחורים," סיפר הרב, "שני בחורים היו בטלנים. הם הסתכלו מהחלון לראות, ראו את החיילים עולים. ישר ברחו מבית המדרש, רצו לפנימייה, התחבאו בתוך הארון."

"הרוסים האלו עלו, דרכו את הנשק, הגיעו לפתח של הישיבה. מה הם רואים? בחורים, אחד צועק על השני, זה צועק עליו, זה צועק עליו. זה עושה עם היד ככה, חבירו צועק עליו, ועושה עם היד ככה. אמרו: 'משוגעים אלו, מה אתה צועק עליו? אתה צועק, הוא צועק. וזה לא נגמר הצעקות'. אמר: 'הם משוגעים'. יש חוק בינלאומי - המשוגעים אסור להרוג. וגם הקומוניסטים, כשהם הקימו את המפלגה, אמרו: 'לא הורגים משוגעים'. 'הם משוגעים? אתה לא רואה שהם משוגעים? עזבו אותם!'. עזבו, ירדו למטה והלכו."

"ירדו למטה והלכו. אחד אומר לשני: 'יש פה עוד בניין, אולי יש פה בחורים נורמליים'. נכנסו לישיבה, בדיוק ההם יצאו מהארון, ראו אותם, ירו בהם, הרגו אותם. אומר: 'התברר שמי ששקוע בלימוד, גם כשמלאך המוות מגיע לבית מדרש - מגיע, הוא ניצול. הוא ניצול'. לימוד תורה בכל הכוח נותן הרבה סייעתא דשמיא שאי אפשר לתאר מה בן אדם יכול לזכות על ידי לימוד תורה."

כותרת: מסירות נפש ללימוד תורה: סיפורי צדיקים

היו שני אחים, שני אחים צדיקים. אחד קראו לו רבי זלמן מוולוז'ין, והשני רבי חיים מוולוז'ין. את הסיפור הזה, אני כל פעם מספר אותו, הרב עובדיה היה מספר אותו. הסיפור הזה תפור עלינו. זה רק בשבילנו, לא בשבילו, בשבילנו זה.

הוא יום אחד, אחיו, הוא היה אוהב כלי נגינה. הוא היה אוהב דרבוקות, עניינים, הוא אוהב את ה... אז רב חיים, שעשה חתונה לבן שלו, אמר לאחיו רב זלמן: "אחי, בגללך הבאתי מלא כלי נגינה. תבוא לחתונה". "מתי החתונה?" "בשבע". אתה יודע, הצדיקים פשוטים. שבע זה שבע! היום 'יש אם למקרא ויש אם למסורת'. אתה יודע, 'אם למסורת' זה שבע, 'אם למקרא' זה תשע. זה הכוונה. 'החופה תתקיים בשמונה בדיוק' - מה הכוונה בדיוק? הכוונה בעשר. זה הכוונה בדיוק היום, זה הכוונה בדיוק.

אבל הצדיק הזה, אתה יודע, הגיע בשבע. אמרו שבע, הגיע בשבע. מה עושים בשבע היום? מביאים את הבוקסות, מביאים את האוכל. מה עושים? עורכים שולחנות. שבע, מי מגיע בשבע היום לחתונות? אף אחד לא מגיע. שבע אף אחד לא מגיע. טוב, הוא הגיע. מה אני אעשה עכשיו פה? אז הוא ישב בצד. אמר: "אני אתחיל ללמוד, מה אני אעשה? תן לי ללמוד".

באחת וחצי בלילה הגיע אליו המלצר. "אדוני, אתה יכול להתפנות? זהו, אנשים הלכו, אתה יכול ללכת. צריך לשטוף את המקום". "מה ללכת? אבל אחי אמר יהיה פה בוקסות, תהיה פה תזמורת". אמר לו: "לא שמעת?", רב זלמן התפלא: "לא שמעתי כלום, לא שמעתי כלום". איזה נורא זה.

בקיצור, ואחיו רב חיים. נכון, זה היה שני אחים. איך הם זכו לזה? מה? מה? איך האמא זכתה לזה? הבעל שאגת אריה היה מסתובב ממקום למקום, היה עובר גלויות. היה לו מלא גלויות, היה עובר מלא גלויות. ממקום למקום היה מסתובב. היה גאון. הוא אחד מאלו שסיימו את הש"ס אלף פעמים. כפשוטו, אלף פעמים סיים כל הש"ס. אמרנו פעם אחת שהגר"א אמר עליו: "בפשט - הוא ואני, בסוד - אני והוא". ככה הגר"א התבטא עליו.

אז הוא התארח בבית של האמא, התארח בבית של האמא. ואמא של רב חיים הייתה כורעת ללדת, כורעת ללדת. והיא אמרה "אם אני אצעק אז הבעל שאגת אריה ישמע את הצעקות, יפסיק ללמוד. איך אני אפסיק? איך אני אצעק ככה?" סבלה ייסורים. איזה ייסורים אלו? ייסורים של לידה. זה הייסורים שיכולים להיות. סבלה את כל הייסורים בשביל שהבעל שאגת אריה לא יתבטל מלימוד תורה.

אחר כך הבעל שאגת אריה היה סנדק. כשהיה סנדק, אז אמרו לו, סיפרו את הסיפור הזה. אמר: "בית כזה עם מסירות, מסירות נפש לתורה, מובטח שמהבית הזה ייצא אור של תורה גדול מאוד". מהבית הזה יצאו שני תלמידי חכמים גדולים, ענקיים עד מאוד.

מה בן אדם יכול לזכות, על ידי שהוא יודע להעריך את לימוד התורה. הניסיון הזה יכול להיות אצל כל אחד מאיתנו פה. נכון, לא בלידה, לא בשבילנו. אתה רוצה, אתה צריך משהו, אתה צריך טלפון דחוף. אתה עובר, מסתובב, ואתה רואה שמישהו אחד לומד. אז זה מה שיש. תגיד, אתה מחכה או לא מחכה? אתה יכול להפסיק לו באמצע הלימוד? אתה יכול גם כן להמתין ולסבול, כביכול לסבול, בשביל לימוד תורה. לפעמים כזה ניסיון נותן לך אור שאי אפשר לתאר מה אתה יכול לזכות.

הניסיונות האלו לא צריכים להיות דווקא בזה. כל אחד מאיתנו שעובר כזה ניסיון, מה יכול לזכות? מה בן אדם יכול לזכות?

כותרת: "זאת חוקת התורה": כוח הטהרה של התורה

אני אסיים בדברי האור החיים הקדוש. האור החיים הקדוש שאל פה שאלה, שאלה מפורסמת. כולם מכירים את השאלה הזאת. "וידבר השם אל משה ואל אהרן לאמור: זאת חוקת התורה אשר ציווה השם לאמור". אז האור החיים הקדוש במקום שואל: מה זה "זאת חוקת התורה"? למה "זאת חוקת התורה"? זאת חוקת הפרה, זאת חוקת הטהרה, זאת חוקת טומאה וטהרה. לא, אבל לא, לא קשור לתורה. תורה לא קשורה לכאן, אין פה שום קשר.

האור החיים הקדוש תירץ מה שתירץ. אנחנו יש לנו את התירוצים של פרי מגדים. התירוצים של פרי מגדים זה תירוצים אחרים. תאר לך כאן עכשיו בניין של מאה קומות, לפחות מאה קומות. כמה אנשים יש בתוך הבניין הזה? אם זה בניין של חרדים, מאה קומות יש לך פה בין שלוש לארבע אלף נפשות. שלוש-ארבע אלף נפשות בבניין של מאה קומות. כל קומה ארבע דירות. ארבע מאות דירות. אתה עושה ארבע מאות דירות כפול בממוצע, בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפשות.

אל תשאל, שני עבריינים. עבריינים, אתה יודע, לא שבת, לא כיפורים, לא כלום, כלום. עבריינים, אתה יודע, פרצו למרתף למטה. פרצו למרתף, שברו את המרתף, נכנסו למרתף. ישבו שם, לך תדע מה שתו מה לא שתו, אחד התעצבן על השני, קם עליו, שלח אותו לעולם שכולו טוב.

עכשיו אני שואל: כל האנשים שגרים בבניין האלה, כולם טמאי מתים או לא? מה אתם אומרים? טמאי מתים או לא טמאי מתים? מה אתם אומרים? סתם עבריין, זה לא איזה צדיק אחד שעמד פה. סתם בן אדם, לא על איזה משהו מיוחד. גם מה אתה משווה, מה אתה? תעשה את כולם טמאי מתים? מה אתה נורמלי. שבעה ימים! מה, שבעה ימים נהיה טמאי מתים. מה? מה? מה? על מי? על מי? על מי?

הוא גם פרץ. מילא נכנס ברשות, מילא. אבל לא נכנס ברשות. נכנס בלי רשות, פרץ, נכנס. יאללה, שילך. אני עכשיו צריך להיות טמא את שבעה ימים? מה ההלכה אומרת: לא יעזור לך שום דבר. תיטמא שבעה ימים. מה חשבת... אם זה בצפת, אתה ביום שלישי עולה לירושלים. הכהן יזה עליך, וביום השביעי עוד פעם. בשביל מי? בשביל הבן אדם הזה?

תגיד, אני שואל אותך: אתה מאמין לזה או לא מאמין לזה? אתה מאמין שזה קורה? מה לעשות? תרצה, זה הלכה. אז למה אתה לא מאמין שאם בן אדם קורא פרק תהילים אחד, יכול לטהר את כל הבניין? זאת חוקת התורה.

התורה אומרת: זה התורה, זה התורה שלנו. כמו שאתה מאמין שבן אדם הכי גרוע בעולם, הכי הכי גרוע בעולם, יכול לטמא את כל הבניין, תאמין גם שבן אדם הכי גרוע בעולם, אם הוא יגיד פרק תהילים אחד, מטהר את כל הבניין.

לכן התורה כתבה: "זאת חוקת התורה". אדם עולה לירושלים, עולה. מלא אנשים נמצאים שם, כולם טמאי מתים. עומדים ככה בשורה, כולם עומדים בשורה. הכהן לוקח את האזוב, את הזעתר, מטביל, מעיף את ידו חזק וככה מתיז על כולם. ההוא מצביע: "אני קיבלתי טיפה אחת על המצח, זה בסדר או לא?" "ניטהרת". תגיד, אתה נורמלי: "אני שבעה ימים טמא, שבעה ימים טמא". אתה תגיד לי: "הטיפה הזאת מה היא כבר יכולה לעשות?" אומר לו הכהן: "ניטהרת! זהו שלום!". ניטהרת? – כן! וואו.

שני סיפורים. זהו אני סיימתי עכשיו. סיפר הרב אלישיב: היה איזה בניין בירושלים, אתה יודע, ששם אנשים קצת סידרו את העניינים לכל מי שהיה קצת לא נראה להם. איך אומרים? השקיעו אותו בבניין, השקיעו אותו בבניין. העלימו אותו, שלחו אותו לאחד העולמות. קיצור, והבניין הזה היה מלא בעיות. כמה אנשים חלו בבניין הזה? כמה אנשים חלו? כמה אנשים ממש היה ממש צרות, היה ממש בעיות. בבניין הזה היה צער גדול.

והם הלכו לרב אלישיב. שאלו אותו: "הרב, ככה מדברים. זה הסיפור: אנשים חולים, בעיות של פרנסה, בעיות של שלום בית. הכל, הכל, כל העיות בבניין אחד. מה עושים?" אמר להם הרב אלישיב: "שכל אחד יקבע עצמו בבית שלו ללמוד חמש דקות תורה".

סיפר אחד השכנים: "כולנו קיבלנו על עצמנו, וכדרך נס עבר חודש ונעלמו כל הבעיות. אלו שחלו הבריאו, פתאום נהיה שלום בתוך הבית, הכל היה בסדר". אתה מאמין שחמש דקות יכולים להשפיע? חמש דקות.

והוא בעצמו, הרב אלישיב, אחרי שהוא היה נחשב כבר לגדול הדור, בגיל תשעים ושמונה - סיפרנו על זה כמה פעמים - כשהוא היה בגיל תשעים ושמונה, אז הוא חלה. הרופא שהגיע אמר לרב אלישיב: "מה אני אגיד לך? חמישים-חמישים. חמישים אתה מתרפא, חמישים לא גם מהמיטה". חמישים-חמישים.

הוא התלבט, הרב אלישיב, והוא שלח לשאול את הרב שטיינמן. הרב שטיינמן אמר לו: "מה שהרופא אומר זה כדרך הטבע, אבל עם ישראל יתפללו. יהיה הצלחה". ובאמת ככה היה. עם ישראל התפללו, הניתוח עבר בהצלחה, והרב אלישיב הבריא וחי עוד ארבע שנים. מסר שיעורים, חי עוד ארבע שנים.

וכשהוא חזר למסור את השיעור הראשון, אז הוא הוסיף בשיעור עוד חמש דקות. בפעם הראשונה אמרו: "כנראה דרך מקרה, הוא היה באמצע הסוגיה, רצה לסיים אז לקח עוד חמש דקות". ובשיעור השני עוד חמש דקות. הרב אלישיב היה מאוד קפדן בזמנים. אחרי שפנו אליו: "כבוד הרב, מה זה חמש דקות האלו?"

הוא אמר: "אני אגיד לכם. כשאני הייתי בחדר ניתוח לפני הרדמה, אמרתי: 'ריבונו של עולם, אם אתה מחיה אותי, אני מוסיף בשיעור עוד חמש דקות'. וברוך השם, השם החיה אותי. החיה אותי השם, אז אני מקיים את הקבלה שקיבלתי".

איך אנחנו היינו מתביישים בכזה קבלה. איך היינו מתביישים. תגיד לי, מה קיבלת על עצמך בראש השנה? מה? מה קיבלת? בן אדם נכנס לחדר ניתוח, מה אתה מקבל על עצמך? מה? איזה קבלות? חמש דקות של לימוד תורה אתה מוכן לקבל? אה, אל תגזים. אתה צוחק עליי?

אז הרב אלישיב בגיל תשעים ושמונה, מתמיד כזה גדול, הוסיף עוד חמש דקות של לימוד תורה. זאת חוקת התורה. כמו שאתה מאמין שבן אדם אחד, ריק, יכול לטמא בניין שלם של מאה קומות, תאמין שגם לימוד תורה אחד מטהר את כל הבניין כולו.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.