שיעור 52

לדבר ב"ניגון" של מחמאות

פרשת ואתחנן תשפ"ד

רעיונות מרכזיים

1. חשיבות הדיבור בחיבה: השיעור מדגיש את כוחה של מילה טובה ודיבור בניגון של חיבה. זה מודגם דרך סיפור על ט"ו באב והחזרת הדיבור למשה רבנו.
2. ערך המצוות הנעשות בלי חשק: הרב מסביר שעבודת ה' גם כשאין חשק ("בכל לבבך" - ביצר הרע) היא לפעמים גבוהה יותר ממסירות נפש.
3. כוח הוויתור: מובאים סיפורים המדגימים כיצד ויתור יכול להוביל לתוצאות חיוביות בלתי צפויות.
4. חשיבות האהבה והקבלה: מודגש כיצד אהבה וקבלה ללא תנאי (כמו בסיפור של הרב וולבה) יכולים להשפיע לטובה על אנשים.
5. ערך לימוד התורה והפצתה: מסופר על ההשפעה העצומה של שיעורי תורה ועל השכר הגדול בשמיים עבור הפצת תורה.
6. התמודדות עם תקופת בין הזמנים: ניתנות עצות כיצד להתייחס לתקופה זו באופן חיובי ולראות את הטוב.
7. חשיבות ההתמדה והאמונה בערך המעשים: מודגש שלפעמים קשה לראות את ההשפעה של מעשינו, אך יש להם ערך רב.

השיעור משלב סיפורים, רעיונות הלכתיים ומוסר, כדי להעביר מסרים של חיזוק באמונה, עבודת המידות ויחסים בין אדם לחברו.

הסיפורים בשיעור

1. הסבתא והחיד"א: כוחו של חיבוק

סבתא אחת הגיעה לחדר לידה ושמעה שנכדה נולד ללא רוח חיים. היא לקחה את התינוק, עטפה אותו בשאל שלה וחיממה אותו. לפתע, התינוק החל לבכות. אותו תינוק גדל להיות החיד"א, מגדולי חכמי ישראל. 280 שנה לאחר מכן, עדיין זוכרים את החיד"א בזכות חיבוק אחד של סבתא.

2. הרב גד רייזנר והשואה: כוחה של מילה טובה

בתקופת השואה, חבר של הרב גד רייזנר איבד את משפחתו בטבח נאצי ורצה לוותר על החיים. הרב רייזנר אמר לו: "בני החבורה לא יקבלו את ההתנהגות שלך". שנים לאחר המלחמה, הם נפגשו שוב, והחבר ציטט את אותן מילים, מראה כיצד הן נתנו לו כוח להמשיך.

3. האדמו"ר מקלויזנבורג: החיים הם של אלוקים

בסוף השואה, במהלך צעדת המוות, האדמו"ר מקלויזנבורג הצליח לקפוץ מעל בור ענק. כשנשאל איך עשה זאת, ענה: "החיים הם של אלוקים, ואני חייב לשמור על מה שהוא נתן לי".

4. הרב גד רייזנר: ארבע מילים של חיים

הרב רייזנר, לאחר יומיים של הליכה ללא אוכל ושתייה בצעדת המוות, נפל ארצה. עבר שם אדם ואמר לו: "קום, אתה עוד צעיר". הרב קם והמשיך ללכת. הוא חי עוד 60 שנה, וטען שכל מילה נתנה לו 15 שנות חיים.

5. הרב וולבה והבן החוזר: אהבה ללא תנאי

בשבת אירוסין של בתו, בנו של הרב וולבה הגיע לא דתי עם מפתחות רכב וסיגריות. במקום לגעור בו, הרב קיבל אותו באהבה ושמחה. בסוף הערב, הבן החליט לא לנסוע בשבת. לימים, הבן חזר בתשובה והפך לראש ישיבה, מייחס זאת לאהבה הבלתי מותנית של אביו.

6. הרב שבדרון: עידוד מזקן אחד

הרב שבדרון, בצעירותו, היה מתבייש לדרוש בפני קהל. הוא היה נשאר בבית הכנסת אחרי שכולם עזבו ודורש לסטנדר. יום אחד, זקן אחד שמע אותו, עודד אותו לדרוש בפני אנשים, והבטיח לתמוך בו. זה היה תחילת דרכו כדרשן מפורסם.

7. האישה והטלפון: ערך הפצת התורה

אישה התקשרה לאברך וביקשה ממנו למסור שיעורי תורה בבית אבות. לאחר תקופה, היא חוותה חוויה קרובה למוות וראתה בשמיים שהטלפון הזה, שהביא לריבוי תורה, היה בעל ערך עצום יותר מכל המצוות האחרות שעשתה בחייה.

תמלול השיעור

רבי רפאל ברוך טולדנו שואל שאלה חזקה מאוד מאוד. איזו שאלה – אש! הגמרא בנדרים אומרת שבית המקדש הראשון נחרב בגלל עוון ביטול תורה. שאלו את חכמים, את הנביאים: "מפני מה?" לא ידעו לענות, עד שאמר הקדוש ברוך הוא "על עוזבם את תורתי". בית המקדש השני למה נחרב? בגלל שנאת חינם.

אז אני לא מבין, אנחנו היינו צריכים לעשות משהו אחר. ביום תשעה באב, היה צריך להיות יום שכולו תורה, כדי לתקן את בית המקדש הראשון, ויהיה גם יום שכולו אהבה, לתקן בית המקדש השני. נו, ומה עושים בתכל'ס? בתשעה באב - גם לא לומדים תורה, לא לומדים תורה דבר ראשון, ודבר שני גם לא אומרים שלום אחד לשני. לא יכול להיות, היה צריך להיות אחרת.

אומר הרב ברוך רפאל טולדנו: חז"ל רצו רק להגיד לך – 'תדע לך, יום שאתה לא לומד ויום שאתה לא אומר שלום לשני, זה תשעה באב'. זה הפירוש. נכון, יכולנו להגיד לך הרבה דברים. רצינו רק לתקן לך שתדע שיום שאתה לא לומד או יום שלא אמרת שלום לשני, זה יום של תשעה באב.

אז הימים האלו, עכשיו עברנו שבת נחמו, ימים אלו בן אדם צריך להתחזק בשני הדברים האלו: אחד בלימוד תורה, להרבות בלימוד תורה יותר, והשני להרבות אהבה ואחווה. ככל שתרבה אהבה ואחווה, זה התיקון של כל מה שצריכים ממך.

חז"ל אומרים: "לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים ויום ט"ו באב". בשלמא יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות שניות. אלא ט"ו באב, מאי היא? מה יש בט"ו באב? הגמרא מביאה כמה וכמה סיבות. אחת הסיבות אומרת הגמרא: "יום שכלו בו מתי מדבר". היה כמו כל שנה, יום תשעה באב חופרים קברים, 15,000 לא קמים. ביום האחרון חפרו את עצמם וקמו. אמרו: "אולי התבלבלנו בתאריך". למחרת שכבו שוב בקבר. כיוון שהגיעו ט"ו באב ראו את הלבנה מושלמת, אמרו: "התבטלה הגזירה".

נו, ואז מה אומרת הגמרא 'על זה לא קבעו את הנס!'. אנחנו רגילים רק לקרוא את החלק הראשון, אבל יש בגמרא המשך. "דאמר מר", יש בגמרא "דאמר מר". אומר רש"י במקום "דאמר מר, ועל זה קבעו את הנס", אומר רש"י. לא על היום שכלו מתי מדבר, לא על זה. דאמר מר - כל זמן שהיה מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה רבנו. לא היה דיבור עם משה רבנו. מאז שכלו מתי מדבר, חזר הדיבור למשה רבנו. ועל זה שהדיבור חזר למשה רבנו קבעו את זה כיום טוב. על זה, על הדיבור שחזר.

במקום רש"י שואל: 40 שנה אלוקים לא דיבר עם משה רבנו? הרי התורה כולה נמסרה בתוך 40 שנה האלו. מה, לא היה דיבור עם משה רבנו כל ה-40 שנה? אומר רש"י: היה דיבור עם משה רבנו, אבל היה דיבור יבש. יבש, בלי ניגון. מאז שכלו מתי מדבר היה דיבור עם משה רבנו בלשון חיבה. שמעתם? זאת אומרת, תמיד דיברו עם משה רבנו. השאלה באיזה ניגון דיברו איתו.

עד עכשיו דיברו איתו, אתה יודע, כמו בצבא. המפקד נותן פקודה, שלום! הכל יבש. מאז שכלו מתי מדבר, אותו דיבור אבל הדיבור הזה עם ניגון, עם חיבה. עם חיבה, רש"י אומר. וואו! נו, ועל זה - לא היו ימים טובים... כט"ו באב. בגלל שהסגנון של הדיבור חזר למשה רבנו, הסגנון בלשון חיבה! וואו, איזה דבר גדול זה. איזה דבר גדול. קבעו את זה, קבעו את זה כיום טוב יותר מאשר סוכות, יותר מאשר פסח, יותר מכל מה שאתה מכיר. יותר מזה. איזה דבר. לשון של חיבה.

אז כשבן אדם נכנס הביתה ואומר לאשתו: "האוכל היה טעים!" יישר כוח - יבש, יבש. אם אתה אומר את זה בניגון: "איזה אוכל! איזה טעם!" זה כבר משהו אחר לגמרי.

הזכרנו את זה כבר כמה פעמים. הגמרא במסכת קידושין, כשהגמרא מתחילה לדון על כל המצוות, מה זה מצוות עשה שהזמן גרמן, מצוות לא הזמן גרמן, הגמרא דנה על כל המצוות. הגמרא מגיעה למזוזה. הגמרא שואלת: מזוזה, אולי נאמר שמזוזה נשים פטורות ממצוות מזוזה. למה? מכיוון שבפרשה שנייה של קריאת שמע, מזוזה סמוכה לתלמוד תורה, וכמו שבתלמוד תורה "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם, נאמר שגם מזוזה שהיא הוקשה לתלמוד תורה – נשים פטורות. מה הגמרא מתרצת? "מה, גברים בעי חיי, נשי לא בעי חיי?" (בניגון של תמיה), זה לא יכול להיות, כי התורה אומרת על מצוות מזוזה "למען ירבו ימיכם" – וכי רק גברים רוצים חיים, ונשים לא רוצות חיים?

זה המילים של הגמרא. עכשיו אני רוצה לקרוא את הגמרא הזאת בלי ניגון: "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי!" מה לא טוב בזה? גברים רוצים לחיות, נשים לא רוצות לחיות! מה לא טוב? תגיד לי מה חסר? אני לא שיניתי, זה המילים. לא שיניתי מילה אחת בגמרא. אז מאיפה אתה יודע שאישה רוצה לחיות? מהניגון! מהניגון! "נשי לא בעי חיי?" אתה מנגן את זה (בלשון של פליאה ותמיהה). אה, יוצא שכל מה שאישה רוצה לחיות זה לא על מה שכתוב. על מה שכתוב היא יודעת. לא, מהניגון שאתה מנגן את הגמרא. וואו, איזה דבר גדול זה. זה ניגון של חיבה. רש"י אומר, על זה קבעו את זה יום טוב. זה ניגון, לשון עם חיבה. וואו, זה חביבות.

איפה מצאנו את זה? עוד מעט יגיע ראש השנה. אמר רבי יצחק: "מפני מה תוקעים ומריעים כשהם יושבים, ותוקעים ומריעים כשהם עומדים?" אומרת הגמרא: "כדי לערבב את השטן". כולם מכירים את התוספות. תוספות בזה כולם מכירים. תגיד לי, איך השטן מתבלבל? תוספות כותבים שהוא שומע פעם ראשונה את התקיעות שופר, הוא אומר: "אולי זה המשיח". בהיל ולא בהיל, אולי כן אולי לא. פעם שנייה שהוא שומע אומר: "זהו, זה המשיח הגיע". הוא מתבלבל. זה תוספות, כולם מכירים.

אבל רש"י, רש"י במקום. אומר רש"י: "לפי שרואה שהמצוות חביבות על עם ישראל". למה, תקעת תקיעת שופר, יצאת ידי חובה! למה עוד 30 תקיעות? למה עוד 30? תשמע, זה חביב. זה חביב, זה מתוק. עוד 30 תקיעות. אומר רש"י: "מסתתמין טענותיו". מה זה "מסתתמין טענותיו"? אני לא מבין את זה.

אני לא מבין. השטן הוא השונא הגדול שיש לך. אתה מכיר אותם שעומדים בכבישים, עושים הפגנות. אלו שרוצים לאכול אותך חי, חי, חי. רוצים לאכול אותך. אז הוא, עוד כשהוא ישן הוא לפחות בסדר. אותו מפגין כשהוא ישן הוא נורמלי. השטן, גם כשאתה ישן הוא ער. הוא שונא הגדול שיש לך. הוא מחפש אותך על כל פרט. אתה מצולם אצלו כל רגע. הוא רושם לעצמו פנקס שלם על כל ביטול תורה שעשית. הוא יודע - יגיע ראש השנה, יהיה דין וחשבון על כל מה שעשית במשך השנה. כל מה שעשית יהיה דין וחשבון.

תגיד לי, כמה לשון הרע דיברת? אולי אתה לא יודע, אבל אצלו זה רשום הכל. אצלו, הכל רשום. אתה יודע כמה שמירת העיניים? אתה יודע איפה היית בשמירת העיניים? אתה יודע כמה מאכלות אכלת? תגיד לי, איזה ברכות בירכת? אתה יודע כמה בתפילה כיוונת? תבדוק תפילה אחרי תפילה. אצלו הכל רשום. מתי הוא מגיע עם כל הפנקס הזה? ביום הדין! אתה יודע, והוא שונא הגדול שלך. הוא לא בן אדם שאוהב אותך.

נו, ומה אז? אבל כשהוא רואה אותך מקיים פעם אחת, פעם אחת, פעם אחת... הוא רואה אותך מקיים מצווה בחביבות - מסתתמין כל טענותיו. אל תגזים! בן אדם ששונא את השני, ואני רואה אותו מקיים איזו מצווה באמת בכל הלב, אני יכול להגיד לו יישר כוח גדול. אבל תשכח, שיש ביטול תורה. בסדר, ברור. בסדר, עשית מצווה טובה, אין ספק. אבל אתה יודע, יש תיק גדול. התיק שלך לא נגמר, התיק שלך. והשטן מסתתמין טענותיו, כי הוא יודע מה זה מצווה אחת בחביבות. מצווה אחת שאתה עושה בחביבות, זה מגן עליך מכל המקטרגים שיש. איזה דבר גדול זה. בן אדם חושב שרק אם אני עושה מצוות גדולות... לא! גם מצווה בחביבות.

מצאנו בחז"ל גם כן, שאת האיברים של העולה שמקריבים ביום שבת, מה הבעיה? בשבת, נכון שוחטים את הקורבן תמיד של בוקר, וגם תמיד קורבן של בין הערביים מצויין. מה עם האיברים? תגיד, את האיברים אתה חייב לשרוף אותם בשבת? הרי גם אם תקריב אותם במוצאי שבת יצאת ידי חובה. אבל לא! בשבת תדליק את האש ותשרוף את האיברים. למה? הרי אני יוצא ידי חובה גם במוצאי שבת.

"חביבה מצווה בשעתה" - זה התירוץ. מה זה – 'זה התירוץ'? מצווה בזמן שלה היא מתוקה. יישר כוח מתוקה, אבל שבת... מה לעשות. כמה שהיא תהיה מתוקה, אבל אתה מדליק אש בשבת. אתה צודק, אבל עד מצווה בחביבות! מצווה בזמן שלה כשהיא חביבה, היא יקרה מאוד. יקרה. אבל עומד מולה שבת. יש מדרגות אחרות, יש מדרגות אחרות. כשבן אדם מקיים מצווה בחביבות, זה מדרגות אחרות. בזמן שלה, בזמן. בן אדם אומר: "עכשיו זה הזמן של המצווה, עכשיו אני מקיים את זה". זה "חביבה מצווה בשעתה". דבר גדול מאוד מאוד.

כמה בן אדם יכול לזכות בדיבור של חיבה? וואו, איזה דבר גדול זה.

יש סיפור, אתם מכירים אותו. אה, מה אני אגיד לכם, הסיפור הזה כמה שנספר אותו כל יום 200 פעמים, תמיד הוא מחזק.

היה איזו אישה אחת, סבתא, איזו סבתא אחת הגיעה לבית חולים (נגיד כך, בית חולים. אבל פעם לא היה בית חולים). הגיעה לחדר יולדות. הגיעה לחדר יולדות, שאלה את המיילדת: "מה הבת שלי ילדה?" היא אמרה: "ממש אני מצטערת להגיד לך, אבל הבת שלך ילדה בן אבל הוא לא בכה. ואז ממילא הוא מת, הוא נולד בלי רוח חיים. אז הנה, הוא שמה אותו ברצפה, ובינתיים אני מטפלת ביולדת".

הסבתא לקחה את התינוק הזה מהרצפה, שמה אותו בתוך החליפה שלה, בתוך השאל. חיממה אותו, חיממה, והוא התחיל לבכות. ומי זה התינוק הזה? זה החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי). קודש קודשים, החיד"א. מזה יצא, מהסבתא הזאתי. 280 שנה עד היום מזכירים את החיד"א קודש קודשים. ממה יצא החיד"א הזה? מהחיבוק של סבתא. מחיבוק של סבתא.

מה היינו יכולים להפסיד אם סבתא לא הייתה פה? איזה עולמות, איזה עולמות אתה מפסיד. חיבוק אחד שבן אדם נותן חום לשני, מילה טובה שאתה נותן, אתה יודע מה זה? לא היום - 280 שנה עד היום החיד"א נזכר כקודש קודשים. כמה בן אדם יכול לזכות בדיבור של חיבה. על זה קבעו ימים טובים. לא שמתו, לא מתו. לא, לא. שעכשיו הדיבור הוא יותר מתוק.

סיפר הרב גד רייזנר, הוא היה משגיח בישיבת חידושי הרי"ם. הוא סיפר סיפור שכשהתחילה השואה: "היינו קבוצה של עובדי השם. קבוצה, היינו מתאספים כל יום וחושבים איך לעבוד את השם יותר בדחילו ורחימו. באמת היו באמת עובדי השם אמיתיים. נגזרה הגזירה והתחילה השואה. ויום אחד הגיעו הנאצים לעיירה שמה בגור. והשם ירחם, כולם לא ידעו מתי יהיה הסוף שלהם. אף אחד לא ידע מתי הסוף שלו."

"שתיים בלילה הגיע אחד מבני החבורה, דופק לי בדלת בחוזקה. שתיים בלילה בערב שבת. אני לא ידעתי מי זה. אולי זה הגרמנים? אולי זה הנאצים? אולי זה מישהו מבקש עזרה? לא ידעתי מי זה. ניסיתי... לא עניתי לו. קיצור, דופק, דופק, עד שהוא קרא לי בשם שלי. שמעתי את השם, אמרתי: 'אה, זה ה... זה החבר מבני החבורה שלנו'. הכנסתי אותו מיד."

"הוא התחיל לבכות. הוא אומר לי שעכשיו הגרמנים נכנסו אצלו הביתה ושחטו את אשתו. והילדים התחילו לצעוק: 'אבא, אבא, תציל אותנו!' והגרמנים חטפו את הילדים והרגו אותם בפניי. אני אומר לך, אני 'איתו' גמרתי. גמרתי 'איתו', זה נגמר. זהו, אני סיימתי 'איתו'. שלום, זה נגמר."

אומר הרב גד רייזנר: "מה אני אגיד לו בשעות כאלו? מה אני יכול להגיד לבן אדם בכאלו שעות? אמרתי לו: 'אתה צודק, אבל בני החבורה לא יקבלו את ההתנהגות שלך. בני החבורה מאוד מעריכים אותך, ואם אתה תתנהג ככה, הם לא יקבלו את ההתנהגות הזאתי'." והוא יצא. הוא יצא.

"עברנו את השואה, גמרנו. כבר ב"ה הייתי בגיל 70. יום אחד, אני לא ידעתי מה קורה עם הבן אדם הזה, תגיד לי, הוא חי? מת? הוא... לא ידעתי מה היה. עלה בליבי חשק גדול להתפלל אצל האדמו"ר מגור בחג שבועות. אני הולך בירושלים, אני עובר בירושלים. פתאום באחת הסמטאות אני עובר, מגיע איזה בן אדם, תופס אותי מהזקן. תופס לי את הזקן, אומר לי: 'בני החבורה לא... לא יקבלו את זה'. והוא הלך."

"אמרתי: 'הוא חי! הוא חי! הבן אדם הזה חי!' הלכתי, סיפרתי את זה לאדמו"ר מגור. בחג שבועות, סיפרתי את זה לאדמו"ר. הוא כל כך התרגש, כל כך התרגש. אומר: 'בן אדם עומד בכזה ניסיון, ואיזה דבר יכול להכריע את כל הכף?' תשמע, מעריכים אותך, מעריכים אותך. המילה הטובה שאמרת לו: 'מעריכים אותך, ובני החבורה לא יקבלו את מה שתעשה'. בזה זה נגמר." כל כך התרגש האדמו"ר מגור.

אבל הוא בעצמו סיפר גם מה שהוא עבר בעצמו, הרב גד רייזנר. הוא סיפר שהוא שרד את כל השואה. אבל הגיע סוף השואה, היה צעדת המוות. והלכו שלושה ימים, שלושה לילות ברגל. מי שנפל בצדדים, ירו בו והמשיכו ללכת. הרבה צדיקים עברו שמה. היה שם גם האדמו"ר מקלויזנבורג, גם כן עבר שמה. בסוף השלושה ימים היה שם איזה בור ענק. מי שייתן זינוק בריצה ויקפוץ את כל הבור - עבר. מי שיחליק, יורים בו וישר בתוך הבור.

אחד אמר לאדמו"ר מקלויזנבורג: "הרב, אתה תעבור את זה?" אמר לו: "בטח אני עובר. מה השאלה? אני עובר, עובר." והוא נתן זינוק ועבר. וההוא גם עבר. ראה שהאדמו"ר עבר, אמר לעצמו 'גם אני עובר' - עבר.

שאל את הרב: "תגיד לי, איך עברת את זה?" ואז הוא אמר לו איזה יסוד גדול. "תגיד לי, החיים שאתה חי, זה החיים שלך או של אלוקים? מה זה, שלך? אתה מחליט לעשות מה שאתה רוצה בחיים שלך? זה החיים של אלוקים. אני חייב לשמור על מה שאלוקים נתן לי." כך הוא אמר, ועל זה הוא שרד את צעדת המוות.

הרב גד רייזנר הלך שמה יומיים. הלך ברגל בלי לאכול, בלי לשתות. אחרי יומיים נפל ברצפה, כבר לא היה לו כוח לכלום. כלום. אמר: "אני כבר מת". נפל ברצפה. עבר שם איזה בן אדם אחד ואמר לו: "קום, אתה עוד צעיר!". אומר: "קיבלתי זריקה של החיים. קמתי, המשכתי ללכת". ושרדתי את השואה. הוא חי אחר כך 60 שנה. הוא חיבר ספרים. הוא היה גאון, גאון. הוא אמר: "אני 60 שנה חי מארבע מילים: קום - אתה – עוד - צעיר. כל מילה 15 שנים".

מילה טובה שבן אדם אומר. חיבה, חיבה. כל הט"ו באב הזה יצא לנו ממה? יש דיבור של חיבה. מה אתה יכול להרוויח?

סיפר הרב וולבה, את הסיפור הזה רציתי לקרוא אותו בפנים, לא מצאתי את הסיפור הזה, הפכתי את העולם כדי למצוא את הסיפור, כדי שתאמינו לי שזה כתוב, אבל אני אומר לכם אותו בעל פה. בהזדמנות אי"ה נמצא אותו.

סיפר הרב וולבה: באחד האירוסים של אחת הבנות, ממש זכינו לחתן באמת בן תורה, בן עלייה אמיתי. ושבת אחרי האירוסים, החתן מתארח אצל הכלה. מתארח אצל הכלה. "אני הזמנתי מהישיבה, ישיבת באר יעקב, חמישה בחורים נבחרים שיהיה שירה טובה, דברי תורה, כך שיהיה שולחן כמו שצריך. החתן הגיע, המשפחה, כולם. היה ממש... והאמא, באמת ידיים כאלו טובות, הכינה אוכל של שבת. היה ממש מיוחד."

"ישבנו, הקידוש הסתיים. ואנחנו יושבים, יושבים בסעודת שבת. פתאום הצלצול של הבית, של הדלת. הצלצול מצלצל. מה זה? שבת היום! מה זה? נבהלנו. מי זה מצלצל? ועוד פעם צלצול. שבת? מישהו מצלצל? פתאום נכנס מישהו הביתה. הבן של הרב וולבה, ביד אחת מפתחות של האוטו, ביד אחת סיגריות."

"בני המשפחה," סיפר אחד הילדים, "רצינו לקבור את עצמנו. מה החתן יגיד עלינו? זה המשפחה שלכם? זה המשפחה? לא ידענו איך להגיב. איך... איך? מה אומרים? מה אומרים?"

"היחיד שהציל את המצב זה הרב וולבה. הוא קם: 'אני כל כך מודה לך שבאת בשבת של האירוסים של אחותך. אתה לא יודע כמה התפללתי שאני אזכה שתבוא. בוא, תשב לידי. בטח אתה רעב. בוא, אמא הכינה אוכל כמו שצריך. בוא, שב לידי'." הוא ישב.

והרב וולבה אומר לחתן: "זה הבן שלי. איזה בחור, ממש לעניין. וואו." ואמר לו גם: "תכיר את החתן. זה חתן, זכינו באמת." והרב וולבה מרגיש לו אוכל: "תאכל, זה אמא... אמא הכינה לך. מאוד דאגה לך אמא. שב, תאכל." וככה, אחר כך שרנו שירי שבת, וכל הזמן הרב וולבה אומר לו: "אני מודה לך שבאת ושימחת אותי בשבת הזאתי."

אומר: "הסתיימה הסעודה." אומר הבן: "אבא, אני הולך הביתה." לקח את המפתחות, לקח את הסיגריות ויצא. יצא. "אבל הגעתי לאוטו, אני בא להכניס את המפתחות - לא נכנס. זה לא נכנס. 'כל כך אבא אוהב אותי, כל כך אבא אוהב אותי. ואני עכשיו נוסע בשבת? לא, לא הולך.' חזרתי בחזרה, הגעתי הביתה, אמרתי לאבא: 'אני משאיר פה את המפתחות ואת הסיגריות. אני אבוא אחר כך.' הלכתי ברגל חצי שעה."

למחרת הוא הגיע. זה הסיפור שהיה. עברו שנים מאז. הבחורצ'יק הזה חזר בתשובה. היום הוא ראש ישיבה בארצות הברית. ראש ישיבה גדול, יש לו המון תלמידים. "אם זכיתי למה שזכיתי, זה רק על שני דברים שאבא שימח אותי. אתם יודעים מה הם השני דברים? אבא לא אמר לי: 'תשים כיפה בגלל המעמד. אתה יודע, תכבד המעמד, שים כיפה. כולם פה דתיים, לא נעים, שים כיפה'. אבא לא אמר לי את זה. אבא אהב אותי כמו שאני."

"אבא גם לא אמר לי: 'תברך. תשמע, אתה אוכל פה, תברך. מה, אתה היית פעם דתי. תברך'. אבא לא אמר לי: 'תברך'. אבא קיבל אותי כמו שאני. הוא אהב אותי, בגלל שהוא אהב אותי, לא בגלל שהוא רצה... הוא אוהב אותי כי הוא אוהב אותי. זה מה שעשה לי את כל השינוי בחיים." מילה של חיבה. זה כל ט"ו באב. מה בן אדם יכול להרוויח!

עכשיו יוצאים לבין הזמנים. אתה בהכרח בתוך הבית, מה עם שלום בית? יש עצה, בתוך הבית תסתכל רק על הדברים הטובים. רק על הדברים הטובים שיש.

אתה לא יודע מה אתה יכול לעשות. מה אתה יכול לעשות. לקחת בן אדם שנוסע בשבת, לעשות אותו ראש ישיבה. אתה לא יודע. לך נראה ברגעים האלו שזה לא רציני. לא! אתה מרוויח עולמות. עולמות אתה מרוויח בזה שאתה יודע להאיר פנים.

סיפרתי היום על הרב שבדרון (הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון). הרב שבדרון רצה לדרוש. הוא היה דרשן באמת מספר אחד בעולם, באמת מספר אחד. הוא רצה לדרוש, אבל איך לומר... הוא התבייש מהציבור. הוא גם היה צעיר מאוד. הוא היה מחכה בבית כנסת עד שכל האנשים ילכו. כל האנשים ילכו, מחכה. רואה שאף אחד לא נמצא, עולה לבימה. כמה מדרגות עולה, נותן איזו דרשה כמו שצריך. אתה יודע, אבל רק לסטנדרים. לסטנדרים, נותן דרשה כמו שצריך. ככה היה כמה פעמים.

יום אחד היה איזה זקן בעזרת נשים. התעורר מהדרשה שלו, שומע אותו ואומר לעצמו 'איך הוא מדבר יפה, איך הוא מדבר יפה'. איך שהוא סיים, הרב שבדרון בא לצאת. הזקן הזה יורד מעזרת נשים, מגיע אליו: "בחורצ'יק, נהניתי מאוד מהדרשה שלך. אבל למה אתה דורש לסטנדרים? תדרוש לאנשים." אומר לו הרב שבדרון: "אני מתבייש." ענה לו הזקן: "אני מאחריך, אל תדאג. אם אחד מהציבור ידבר מילה, אני פה. בוא..." לקח אותו לכל מיני מקומות והתחיל לדבר הרב שבדרון. ויצא הרב שבדרון. ממה? מהזקן הזה שעודד אותו, שנתן לו מילה טובה.

מה אפשר לעשות... עכשיו אתה בבין הזמנים. אל תסתכל על הדברים השליליים. ומי אמר לך שזה גם שלילי? היה איזה אחד, הלך לסטייפלר ואמר לו: "הרב, הבן שלי קם ב-12. קריאת שמע... קריאת שמע." אמר לו הסטייפלר: "הוא אנוס. מה אתה רוצה? הוא אנוס, הוא לא יכול. הוא לא יכול לקום." והוסיף הסטייפלר: "אבל כשאתה רב איתו, ונגיד שאתה רב איתו מצד מצוות תוכחה. אז מותר להוכיח אותו פעם אחת. פעם שנייה זה מגיע מתוך שנאה. פעם שנייה אתה דואג לעצמך, לא לאלוקים. אם אתה דואג לקריאת שמע של אלוקים, אז תדאג למה שאלוקים אומר לך. אבל אם אתה דואג לקריאת שמע שלך, זה בעיה." תדע בבית להשרות אווירה טובה.

נחזור למה שהתחלנו... דיברנו על הרב רפאל ברוך טולדנו. כשנפטר הרב רפאל ברוך טולדנו, היה לו, אני חושב, בנו הבכור. אני חושב בנו הבכור, רבי יוסף. הרב יוסף טולדנו אמר: "אני רוצה לזכות להיות קבור ליד אבא." מיד קנה, קנה מיד חלקה ממש צמוד לאבא. הוא אמר: "מסתמא, כשיגיע זמנו, הוא רוצה להיות קבור ליד אבא." גלגל בורא עולם, שאחיו הצעיר ממנו, רבי יעקב טולדנו, הוא היה ראש ישיבה בצרפת (בסרסל). היה ראש ישיבה. הוא נפטר יותר צעיר ממנו. הביאו את הארון שלו לארץ. טוב, אבל איפה עכשיו קוברים אותו? איפה עכשיו קוברים אותו?

אז רבי יוסף אמר: "הנה, פה בחלקה שליד אבא. אני קניתי את זה." אמרו לו: "כן, אבל אתה קנית את זה בשבילך. בשבילך קנית את זה." אומר: "לא משנה, תקברו אותו פה. לא משנה." מוויתור לא מפסידים. לא מפסידים. תוותר, לא מפסידים מוויתור. ובאמת קברו אותו ליד אבא. והוא הלך אחרי השבעה, חיפש משהו קרוב לאבא. אמר: "באזור של אבא אני אחפש". מצא איזה מקום, חלקה. קנה את המקום הזה. ולאחר... לאחר מכן נפטר, קברו אותו שם. לפני שנה הגיעו המשפחה שלו ואמרו: "באמת, מוויתור לא מפסידים". צמוד לידו קברו את הרב גרשון אדלשטיין. צמוד לידו. מוויתור לא מפסידים.

עכשיו זה זמן שיש הרבה מה לוותר. יש גם 'מה' לוותר. גם לאלוקים צריך לוותר. גם לאלוקים. יש הרבה טיולים שאסור ללכת אליהם, אז אתה צריך הרבה לשמור את העיניים שלך. הרבה מאוד לשמור את העיניים. הרבה, הרבה. והרבה צריך לוותר לאלוקים. תשמע, יש הרבה ניסיונות. צריך הרבה לוותר לאלוקים. וצריכים גם כן לדעת הרבה 'שיהיה לשון של חיבה'. לשון של חיבה. כמה אתה יכול להרוויח, כמה אפשר להרוויח.

אני רוצה לסיים בשני דברים. אחד מתאים לבין הזמנים. הגיע איזה חסיד אחד לאדמו"ר מגור, אני חושב שזה היה 'הבית ישראל' מגור. "כבוד הרב, אין לי חשק לעבוד את השם". אני אומר לכם, זה יסוד גדול, גדול. "אין לי חשק לעבוד את השם. תגיד לי, מה שאני מתפלל בלי חשק בכלל, בלי חשק. אני סתם מתפלל, סתם אני אומר את המילים רק כדי לצאת ידי חובה, בגלל שאני דתי. זה מה שאני עושה. יש לזה ערך? יש לזה ערך? אני לומד מוסר, משתדל, רוצה באמת שיהיה לי לב. אין לי לב, אין לי לב. מה אני... האם זה נחשב משהו בשמיים או שזה כלום?"

אמר לו 'הבית ישראל' מגור: "אני אשאל אותך שאלה. אם יבוא פה עכשיו איזה מישהו עם אקדח ויגיד לך: 'תשמע, או אתה משתחווה לעבודה זרה או אני עכשיו במקום מחסל אותך'. תגיד לי, מה אתה עושה?" אמר לו: "הרב, מה השאלה? זה לא שאלה בכלל. שיחסל! אני לא משתחווה." חזר ושאל 'הבית ישראל': "אתה בטוח במה שאתה אומר? או שאתה רק סתם אומר את זה?" החסיד התעקש: "הרב, בטוח. אני הולך על זה עד הסוף. אני מוכן למות ולא להשתחוות לעבודה זרה."

אמר לו הרב: "אז תשמע, אלוקים ציווה אותנו כמה דברים. 'ואהבת את ה' אלוקיך' - הראשון 'בכל לבבך', השני 'בכל נפשך'. מה זה 'בכל נפשך'? אפילו נוטל את נפשך. אבל זה מספר שתיים. זה מספר שתיים. יש מספר אחד - 'בכל לבבך'. מה זה 'בכל לבבך'? ביצר טוב וביצר הרע. יצר טוב זה שאתה עובד את השם עם חשק. איך אתה נהנה מעבודת השם, וואו, אתה נהנה. זה 'ביצר הטוב'. אבל יש עוד לב - זה 'ביצר הרע'. אין לך חשק לעבוד את השם, אין לך חשק לכלום כלום. זה יותר גבוה מזה שאתה מוסר נפשך. יותר גבוה. העבודה של עכשיו יותר רצויה להשם יותר ממה שתמות על קידוש השם. זה 'בכל לבבך'."

כל אחד מאיתנו באמת עובר עליו, בפרט בבין הזמנים, 'בכל לבבך'. אין חשק, אין סדרים, הכל בלגן, אין כלום. תדע לך ש'בכל לבבך' יותר גבוה מ'בכל נפשך'. יותר גבוה. לכן דווקא הזמנים הללו שנראה לך זמנים שהם סתם זמנים, תדע לך שזה לא סתם! זה הזמנים הגבוהים ביותר שיש.

זהו, בזה הדרשה הסתיימה. אבל עוד מה שאני רוצה להגיד. יש ספר "נפלאותיו לבני אדם", שלושה חלקים. חיבר אותו מישהו מחצור (ברוך בן דוד לב). אחד הסיפורים שיש שמה, סיפור נפלא, מתוק מדבש. על איזו אישה אחת, סיפרנו אותו כמה פעמים. על איזו אישה אחת שהתקשרה לאיזה אברך אמריקאי: "יש פה איזה בית זקנים של דוברי אנגלית. אם אתה יכול לבוא למסור שיעור תורה אצל הזקנים האלו. מסכנים, אתה יודע, הם לבד, בודדים. תבוא, תמסור להם שיעור תורה. דף היומי, שיעור תורה, איזו גמרא, הלכות, לא משנה. העיקר שיהיה להם משהו, דברי תורה."

אמר לה: "אבל מה? אני לא מכיר אותם. מסכנים כאלו, אני יודע מה? אני אתן דרשה, אחר כך תעשה השכבה לכולם. אין לי מאיפה להתחיל, אני לא מכיר אותם." אמרה לו: "תבוא. יום, יומיים, שלושה, נראה. תתחיל."

טוב, באמת הוא הגיע. יום אחד, ראו אותו כל הזקנים, ראו אותו כאילו הוא נפל מהירח. יום שני, כאילו נפל מהשמש. יום שלישי נפל מהשטיח, כבר יותר טוב. יום רביעי, כבר חיכו לו, חיכו לו כבר ביום רביעי. חמישי, שישי כבר השיעור תפס. כל הזקנים אמרו אחד לשני: "בין כך אנחנו פה, אין לנו מה לעשות. יש פה שיעור תורה. גם איך הוא מדבר יפה..." יאללה, באו כל הזקנים. באמת היה נפלא מאוד.

עבר איזו תקופה, יום אחד הוא מקבל טלפון מאיזה אחד. הוא אומר לו: "אני הבן של האישה הזאת שאמרה לך לבוא לדרוש בבית זקנים. אמא שלי עכשיו נמצאת בתל השומר. היא אמרה שתגיע לשם בהקדם. לכן תיקח מונית, אני מחכה לך בפתח של בית החולים. אני משלם לך את המונית, הלוך חזור, ותגיד לנהג שזה גם עם המתנה. אני יורד, מחכה לך. אמא שלי רוצה אותך דחוף, לדבר איתך."

ובאמת ככה היה. הוא לקח מונית, הגיע. הבן חיכה, שילם לנהג מונית, כולל המתנה, וכולל חזור. הוא הגיע, ואז אמא סיפרה לו שהיא עברה, אירוע מוחי קשה מאוד. והיא הייתה למעלה בשמיים, ופתאום היא מרגישה שהיא שוכבת על המיטה והיא רואה מלא, מלא כוכבים. מלא כוכבים, מלא, בלי סוף של כוכבים. יש כוכבים קטנים, גדולים, ענקיים, הכל יש. היא שואלת: "מה זה?" אומרים לה: "זה צדקה שעשית, זה תפילה שהתפללת, זה התהילים...", "אז למה אחד קטן, אחד גדול?", "הכל לפי הלב. ככל שהיה לב במצווה, הכוכב גדול מאוד."

היא אומרת: "פתאום, ירד איזה כוכב כמו שמש. כבוד הרב, כל המצוות שעשיתי נמחקו. מהאור העצום, נמחקו כל המצוות שעשיתי. שאלתי: 'מה זה? מה זה השמש הזאת?'" אמרו לי: 'זה הטלפון שהתקשרת לאברך הזה, להגיד לו שיבוא וימסור שיעור תורה. בזכותך יש ריבוי תורה בעולם.' כבוד הרב, אני רק מהטלפון שהתקשרתי נמחקו לי כל המצוות שעשיתי, מהאור. אתה, שאתה מוסר שיעור תורה, אל תתייאש. יעברו עליך זמנים קשים, זמנים לא מסודרים. אל תתייאש. תדע שהשכר בשמיים למעלה יקר עד מאוד. השכר בשמיים למעלה יקר עד מאוד!"

זה כהקדמה. רציתי להגיד יישר כוח לרב ישורון קובי, על מה שהוא עושה עם השיעורים האלה. בדיוק היום אנחנו מסיימים שנה שלמה מאז שהוא התחיל עם ההקלטות. שנה אחת הסתיימה, וברוך השם יש הרבה שומעים. בהתחלה זה אולי היה חצי שעה ביום, שאנשים מאזינים בקו של 'קול הלשון'. אולי חצי שעה ביום. אחר כך זה עבר לשעה. אחר כך זה עבר בין שעה לשעתיים. אחר כך בין שלוש לחמש שעות כל יום. היום כבר הגענו למדרגות גדולות - בין חמש ל-10 שעות כל יום. מרגע שהוא שם את השיעור ביום ראשון יש הרבה שעות של האזנה לשיעור. ובתשעה באב, היה למעלה מ-24 שעות של האזנה.

אז רק רציתי להגיד שתדע כמו בסיפור "רק הטלפון, רק הטלפון". תראה איזה דבר גדול זה. יש ריבוי תורה בעולם. מי יודע מה ההשלכות שיש? אנחנו לא יודעים את ההשלכות. רק שבן אדם לפעמים מתייאש וחושב: "אה, אולי אני לא מועיל?" אי אפשר לדעת את ההשלכות של המצוות. בעזרת השם עוד נגיע להרבה יותר, מי יודע.

יזכה אותנו השם שבין הזמנים הזה יעבור עלינו בשלום, שיהיה בינינו הרבה אהבה ואחווה. שבאמת שנזכה לשמור את העיניים בקדושה וטהרה. כל מקום שתלך, תדע לוותר לבורא עולם. לא רק לוותר האחד לשני, אלא תוותר גם לבורא עולם. מוויתור לא מפסידים. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.