פרשת נצבים וילך תשפ"ד
השבוע האחרון של השנה – רגעים עצומים!
שיעור 58
השבוע האחרון של השנה – רגעים עצומים!
פרשת נצבים וילך תשפ"ד
רעיונות מרכזיים
- חשיבות השלום והזכויות הרוחניות:
- הגמרא מלמדת על החשיבות של שלום בין המלאכים ובין בני האדם.
- מלחמות רוחניות נקבעות על פי זכויות, לא על ידי כלי נשק פיזיים.
- הרבייה בזכויות רוחניות מחזקת את עם ישראל.
- חשיבות התחזקות רוחנית בסוף השנה:
- השבוע האחרון של השנה הוא זמן קריטי להתחזקות רוחנית.
- מאמץ רוחני מביא לשמחה פנימית.
- כוחה של קריאת שמע וכוונה בתפילה:
- כוונה עמוקה בקריאת שמע, במיוחד במילים "ה' אחד", יכולה להביא למחילת עוונות.
- מסירות נפש בקריאת שמע, אפילו במחשבה, היא בעלת כוח רוחני עצום.
- חשיבות סעודה רביעית במוצאי שבת:
- מובאים סיפורים המדגישים את חשיבותה הרוחנית של סעודה רביעית.
- אפילו צום ארוך אינו מכפר על החמצת סעודה רביעית.
- כוח המחילה והוויתור:
- מחילה לאחרים, אפילו במצבים קשים, מביאה לברכה ולישועות.
- סיפורים על אנשים שמחלו וזכו לישועות גדולות.
- התמודדות עם כעס וניסיונות:
- סיפור על הבן איש חי מלמד על התגברות על כעס בערב ראש השנה.
- התגברות על ניסיונות וכעס מביאה לשנה מוצלחת.
- חשיבות הברכות לאחרים בראש השנה:
- כל ברכה לחבר בראש השנה יוצרת מליץ יושר עבור המברך.
- הגמרא מלמדת שברכת חברים מאריכה ימים ושנים.
- קבלות לקראת השנה החדשה:
- חשיבות קבלת החלטות טובות לפני ראש השנה ובזמן תקיעת שופר.
- הרש"ש מלמד שקבלה אמיתית בזמן תקיעת שופר יכולה לשנות גזר דין.
- אמונה והתמדה בקבלות:
- חשוב לא רק לקבל על עצמנו דברים, אלא גם להאמין בהם באמת.
- סיפור על הרב וזנר מלמד שכוונה אמיתית היא המפתח להצלחת הקבלות.
- תפילה לשנה טובה:
- הרב מסיים בתפילה לשנה טובה, לגאולה, ולברכות רבות לכלל ישראל.
הסיפורים בשיעור
- הצום הארוך והסעודה הרביעית
אשתו של הגאון מוילנה צמה שישה ימים רצופים, ממוצאי שבת עד יום שישי. בערב יום כיפור, הגאון שאל את ילדיו אם אמם אכלה סעודה רביעית במוצאי שבת. כשענו בשלילה, הורה להם להעיר אותה ולומר לה שכל הצום לא יכפר על החמצת הסעודה הרביעית. מכאן למדנו על חשיבותה העצומה של סעודה זו.
- הסעודה האחרונה של הרב עובדיה
בשבת האחרונה לחייו, הרב עובדיה יוסף סבל מכאבים עזים. למרות בקשות משפחתו לפנותו לבית חולים, הוא התעקש להישאר בבית עד מוצאי שבת. כשהגיע הזמן, הרב עמד על כך לאכול את הסעודה הרביעית בביתו, למרות הקושי הרב. הוא אכל פרוסת לחם במשך 20 דקות, תוך כדי בכי מכאבים, ובירך ברכת המזון. זו הייתה המצווה האחרונה שקיים בביתו, מתוך מסירות נפש עצומה.
- המחקר על האושר והעבודה
הרב זמיר כהן מספר על מחקר שנערך בחו"ל. לקחו שלוש קבוצות של אנשים: הראשונה טיילה ונהנתה במשך חודשיים, השנייה עבדה חצי יום, והשלישית עבדה 12 שעות ביום. להפתעת החוקרים, הקבוצה השלישית הייתה המאושרת ביותר. הסיבה: בני אדם זקוקים למשמעות ויצירה בחייהם, לא רק להנאות.
- הנס בפארק
יורם מספר על טיול משפחות בתל אביב. אלברט, אחד האבות, התעצבן על רוכב אופנוע שחסם את רכבו. כעבור זמן קצר, בתו של אלברט נפלה ואיבדה את הכרתה. הרוכב, שהיה איש הצלה, הגיע במהירות והציל את הילדה. אלברט, המום, הבין את טעותו וביקש לערוך מסיבת הודיה ולהתנצל. לצערו, איש ההצלה נהרג בתאונת דרכים לפני המסיבה. אלברט התעלף מצער על שלא הספיק להתנצל, ולמד על חשיבות המחילה והזהירות בכבוד הזולת.
- הבן איש חי והבגד המלוכלך
בערב ראש השנה, הבן איש חי יצא לבית הכנסת בבגדיו המיוחדים לחג. בדרכו, אישה שפכה מי שטיפה מלוכלכים מהחלון, והם נשפכו על בגדיו. במקום לכעוס, הבן איש חי חזר לביתו, החליף בגדים, וחזר להתפלל. הוא ראה בכך הזדמנות שנתן לו הקב"ה למחוק את עוונותיו על ידי התגברות על הכעס בערב יום הדין.
- הלחישה לתינוקות
אברך סיפר לרב וזנר שנולדו לו תאומות, והוא חושש שלא יוכל להמשיך להתפלל בנץ. הרב יעץ לו ללחוש באוזני התינוקות שאביהם צריך לקום לתפילה. כשהדבר לא הצליח, הרב הסביר: כשלוחשים לאדם ביום כיפור שהיום צום, זה עובד כי המלחיש משוכנע בכך. כך גם בקבלות רוחניות - הן יעילות רק כשאנו באמת מאמינים בהן ומשוכנעים בחשיבותן.
- ליל ראש השנה של הרב יהודה פתיה
בערב ראש השנה, בשל החום הכבד, הרב יהודה פתיה ומשפחתו ערכו את שולחן החג על הגג. כשעלה לגג, הרב הסיר את גלימתו מפאת החום, ובטעות הפיל את מנורת השמן, מה שגרם לחשכה מוחלטת. בעקבות זאת, אשתו, שעלתה עם מגש האוכל, מעדה בחושך והפילה את כל האוכל. כאילו לא די בכך, חתולה הגיעה וחטפה חתיכת עוף מהאוכל שנפל.
במקום לכעוס, הרב פתיה אמר: "שטן, אתה רוצה שאכעס בראש השנה? לא אכעס! אתה רוצה להחטיא אותי? לא אחטא!". הרב סיפר לאחר מכן כי אותה שנה הייתה מהמוצלחות ביותר בחייו, הן ברוחניות והן בגשמיות. הוא למד מכך שדווקא ברגעים הקשים והחשוכים ביותר, אם מתגברים על הכעס והתסכול, אפשר לזכות לשפע ברכה.
תמלול השיעור
הגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"ב) אומרת: רב ספרא כאשר היה מסיים את התפילה שלו היה אומר "יהי רצון שתשים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, ותשים שלום בין הלומדים. ויזכו ללמוד תורה לשמה, ואלו שלא לומדים תורה לשמה - שיזכו ללמוד תורה לשמה". כך הגמרא אומרת, בערך בנוסח הזה, בכל אופן זה הרעיון.
רש"י במקום כותב: "'ותשים שלום בפמליה של מעלה' - שכשיש מחלוקת בין המלאכים למעלה, יש מחלוקת למטה". אומר רבנו לופיאן: "חז"ל גילו לנו איך נוצרת מלחמה. מלחמה לא נוצרת ממה שאתה רואה פה, מלחמה נוצרת ממה שהולך למעלה. מה שלמעלה - זה הסיבה, מה שלמטה - זה התוצאות. אבל המלחמה האמיתית היא למעלה".
אומר רבנו לופיאן: "אני מאמין שגם למעלה אין מטוסים, אין גם טנקים, גם אין פגזים. אז איך המלחמה שם מתנהלת? שם המלחמה מתנהלת על ידי זכויות. ככל שיהיה לך יותר זכויות, אתה תהיה יותר מוצלח, הניצחון במלחמה יוכרע לצד צד שיש לו יותר זכויות. ככל שיהיו לך פחות זכויות, יש יותר סיכוי שתפסיד". את זה רבנו לופיאן אמר בזמן מבצע קדש, לפני בערך 68 שנים. הוא אמר שחז"ל גילו לנו איך נוצרת מלחמה ומה אתה יכול לעזור לעם ישראל.
יוצא שאם כל אחד ואחד מאיתנו רוצה לעזור לעם ישראל, שעם ישראל יגבר - תרבה זכויות. ככל שיותר זכויות, עם ישראל יותר יגבר ויותר ינצח.
התחלנו כבר את השבוע האחרון של השנה, השבוע האחרון של שנת תשפ"ד. נשאר לנו ממנו עוד ארבעה ימים. לכן צריך מאוד להשתדל באמת להתחזק מכל הלב. באמת להתחזק - דורש מאמץ, אין ספק. דורש מאמץ, אבל שווה המאמץ. כשבן אדם מתאמץ, אחרי שהוא מתאמץ הוא יוצא שמח מזה, הוא מאוד מאוד שמח.
מה שיש לנו עכשיו זה תפילת ערבית. כל אחד יכוון באמת בתפילת ערבית בקריאת שמע. כותב האר"י ז"ל שאם אדם מכוון בקריאת שמע כשהוא אומר "ה' אחד", אחרי שהוא כמובן כיוון את הפשט של הדברים, שה' אחד ואין זולתו, שמה הוא גם צריך לכוון: "הריני גם אני מוסר את עצמי על קדושת שמו יתברך". יראה אם הוא יכול להרגיש את זה טוב - אולי לא היום, אולי מחר, אי אפשר לדעת מתי. בן אדם יחשוב בכוונה: "אני רוצה למות על קדושת שמו יתברך" - כותב האר"י ז"ל בשער הכוונות: נמחלים לו כל עוונותיו. כל עוונותיו נמחלים.
אתה יכול לצייר לעצמך כל מיני תיאורים, או כמו שאמר הרבי אלימלך מליז'נסק: כשהוא רואה אש בוערת ואומרים לו "או תשתחווה לעבודה זרה או תקפוץ לאש", והוא אומר לעצמו "אני קופץ לאש". ברגעים האלו, כותב האר"י ז"ל (אחרי שהוא עשה שם את החשבון איך זה עובד), כותב האר"י ז"ל: נמחלים לבן אדם כל עוונותיו.
אז קריאת שמע של היום ושל מחר ושל ראש השנה - קריאת שמע זה דבר עוצמתי ביותר. לאחר מכן, יש לאחרי תפילת ערבית וקריאת שמע - יש לנו אחר כך סעודה רביעית. אנחנו כל פעם חוזרים, מזכירים את הסיפורים האלו, אבל זה חיזוק גדול.
אשתו של הגאון מוילנה הלכה לצום שישה ימים רצוף. מה זה שישה ימים רצוף? ממוצאי שבת עד יום שישי בקידוש. עומד ומגיע יום הכיפורים - כל אחד, אתה יודע, לוקח 200 כדורים של 'קלי צום', וזה יום אחד בסך הכל. זאת שישה ימים צמה, שישה ימים! הגאון מוילנה, שאל את הילדים: "אמא אכלה סעודה רביעית?". אמרו לו: "אמא לא אכלה סעודה רביעית". אז אמר: "תעירו את אמא, תגידו לה שכל הצום שהיא תצום, לא יכפר לה על זה שהיא לא אכלה סעודה רביעית".
אתה מאמין לזה? בן אדם - אני רוצה שיצום יום אחד על חשבונו. אתה יודע, יש צום גדליה - כולם צמים. לא רציני. יום כיפור - כולם צמים. באמצע עשרת ימי תשובה תצום יום אחד על חשבונך. תגיד לי איך אתה מרגיש בסיום הצום. איך אתה מרגיש? אתה מרגיש: "קדוש קדוש, מי ידמה לי ומי ישווה לי בכלל?". כל העוונות נמחלו. מה השאלה בכלל? נמחלו! הכל! (אם יש עוונות בכלל. אבל אם נגיד שיש – בודאי נמחלו).
תגיד, ואם הוא צם יומיים רצוף? יומיים רצוף הוא צם - בין בגלגול זה, בין בגלגולים שעברו, בין בגלגולים שיבואו - הכל כבר מתוקן, ברור. אם הוא צם שלושה ימים – 'עין לא ראתה', אין מה לדבר. תגיד לי, אתה מאמין שצום שישה ימים רצוף לא יכפר לך סעודה רביעית? אתה מאמין לזה או לא מאמין לזה?
קשה לנו להאמין. אה, קשה לנו להאמין. צום שישה ימים רצוף לא יכפר סעודה רביעית? סימן שאין לנו הבנה מה זה סעודה רביעית. אם היינו יודעים מה זה סעודה רביעית - אוהו, משהו שאי אפשר לתאר אותו.
אנחנו נוהגים לדבר על קבלות. אתם יודעים, היה איזה רב אחד - בוא נגיד שהיה איזה רב אחד שהיה מגיע לפה. אבל אתה יודע, בשפה שלנו - בעל "מידות טובות", משהו גדול כזה. אתה יודע, עם גוף 'בריא' כמו שאומרים. שאלו אותו: "תגיד לי, כבוד הרב, מה קיבלת בראש השנה?". אומר: "אני קיבלתי - אני לא מפספס סעודה אחת של שבת". מה נגיד לו? "הרב, הקבלה נאה לך ואתה נאה לקבלה. רואים את זה עליך, רואים שהרב מקיים את זה בדחילו ורחימו".
אתם יודעים מי קיבל קבלה כזאת בדיוק? רבי שמעון בר יוחאי! "תיתי לי שמעולם לא פספסתי סעודה אחת של שבת". רבי שמעון, כשאמרו לו: "איזה קבלה קיבלת?". "לא פספסתי מעולם סעודה אחת של שבת".
מיליונים עולים לרבי שמעון. היית מאמין שרבי שמעון, הכבוד שיש לו, שהוא לא פספס סעודה של שבת? סימן שאין לנו הבנה מה זה סעודה של שבת. אין לנו הבנה. אנחנו, אתה יודע, רואים את הדגים, רואים את האוכל, חושבים שפה זה נגמר. אין לנו הבנה. זה ענק, ענק, זה ענק.
שישה ימים צום לא יכפר לבן אדם על סעודה רביעית אחת - איזה דבר גדול. אז כל אחד ישים לב במוצאי שבת - הכי טוב, לכתחילה, איך שאתה בא הביתה, אחרי ההבדלה - תתחיל לעשות את הסעודה רביעית. אתה לא חייב לאכול הרבה, לא חייב לאכול הרבה, לא משהו גדול, אפשר לאכול פרוסת לחם עם כוס תה.
סיפר הרב בן ציון מוצפי: "הייתי אצל הרב ציון אבא שאול. שאלתי אותו אם צריך להכשיר את הברזלים שמניחים עליהם את הסירים בגז. אמר לי: 'בטח שצריך להכשיר'. למה צריך להכשיר? אומר: 'כי אני כל מוצאי שבת לוקח לחמניה, שם על הגז, מדליק כדי שהלחמניה תתחמם. בנוסף, קצת נשרף הלחמניה, והגמרא במסכת הוריות אומרת שזה גם טוב לזיכרון. אתה רואה מה אני מרוויח!'".
היה תלמיד חכם אחד ששאל את צבי חקק (המשמש של הרב עובדיה): "מה המצווה האחרונה שהרב עובדיה קיים בבית שלו?". סיפרנו את זה כמה פעמים. הוא אמר ככה: "הרב עובדיה, בשבת האחרונה שהיה בבית, הוא סבל ייסורים נוראים. איך הוא אמר? הוא קפץ על המיטה מהייסורים, הוא קפץ מהכאבים, הוא היה קופץ, צועק.
הילדים הגיעו, הרב יצחק יוסף, הרב דוד יוסף, הגיעו לבקר אותו. אמרו לו: "אבא, נזמין לך אמבולנס לבית חולים". אמר להם: "לא, לא צריך. חכה שבת". איך שיצאה שבת, אמרו לו: "אבא, האמבולנס מחכה לך פה למטה. אבא, אתה לא יכול, קשה". הרב עובדיה אמר: "מה עם סעודה רביעית?". אז הם אמרו לו אמר: " אבא, סעודה רביעית, ניקח לך בשקית, תאכל שמה". "אני יודע מה יש שמה? פה אני אוכל".
לקח לרב עובדיה לאכול פרוסה אחת של לחם 20 דקות, תוך שהוא אוכל ובוכה, כאבים. אוכל, אוכל. ברכת המזון. והוא יצא. יותר לבית הזה הוא לא חזר. זו המצווה האחרונה שהרב עובדיה עשה במסירות נפש. אי אפשר לתאר, אי אפשר לתאר, אי אפשר לתאר את המסירות נפש שהרב עובדיה עשה על סעודה רביעית אחת. נורא, נורא.
עכשיו לא מבקשים ממנו לא ייסורים, לא כלום. רק תאכל, תתענג. שכשתברך את המזון, יהיה כמו שצריך. איזה דבר גדול. מה אתה יכול להרוויח.
וככה כל יום. כל יום בן אדם ייתן לעצמו את הלב ואת הנשמה. באמת ייתן לעצמו את הלב ואת הנשמה. שכל יום באמת יעבור עליו, כל יום טוב, יום טוב.
יש בספר "המהפך" של הרב זמיר כהן, הוא אמר שבחוץ לארץ לקחו שלוש קבוצות של גויים. לקבוצה אחת נתנו להם ויזה: "אתה רק תטייל ותאכל במסעדות. טייל במשך חודשיים". לא יום אחד - חודשיים. "תטייל, תאכל, תעשה מה שבא לך". לקבוצה אחת עשו חצי-חצי. לקבוצה שלישית קרעו אותם בעבודה - 12 שעות עבודה.
בסוף, הוא אומר, יש אפשרות לבדוק לבן אדם את מצב הרוח שלו. התברר שאלו שמטיילים ולא עושים כלום - אלו האנשים העצובים ביותר שיש. אלו שהכי נקרעו בעבודה - אלו האנשים הכי שמחים, הכי שמחים שיש. למה? כי כל בן אדם בתוך תוכו רוצה להוציא את עצמו החוצה, רוצה ליזום, לעשות משהו. מה, החיים שלי זה לטייל? לא, אני רוצה לעשות, ליזום. פה שבן אדם באמת עשה - וואו, הוא זכה, באמת זכה. יש לו שמחה בחיים.
יש לנו שבוע עכשיו. ארבעה ימים, זה לא שבוע - ארבעה ימים. שבן אדם ייתן לעצמו את הלב ואת הנשמה. באמת שהתפילה תהיה כמו שצריך, שהבין אדם לחברו יהיה כמו שצריך. שכל בן אדם באמת, שכל יום שיעבור עליך תרגיש בסוף היום: "ברוך השם, עבר עליי יום טוב".
סיפר יורם: "אנחנו אנשים מסורתיים. נסענו קבוצה של ארבע משפחות לאיזה פארק בתל אביב. הילדים שיחקו ביחד באיזה גן שעשועים, הנשים מפטפטות, והגברים היינו על המנגל. היינו על המנגל ואתה יודע, אנחנו יושבים. פתאום היה חסר איזה משהו להביא, אז אלברט, אחד מהארבעה, הוא אמר: 'אני אלך להביא מהאוטו'. הוא רץ לאוטו, חזר אחרי איזה שתי דקות כולו עצבני 'עד דלא ידע'".
"מישהו עם איזה אופנוע חנה לו בדיוק ליד האוטו, חסם את הדלת של הנהג, בדיוק חנה לו שמה. ההוא מעצבים צועק בכל הפארק: 'של מי זה האופנוע הזה?'. מישהו, איזה דתי אחד, אומר לו: 'זה האופנוע, זה שלי'. 'אתה תפנה אותו! אתה נורמלי? אתה חונה בדיוק ליד הבן אדם?'. אומר לו: 'אני הולך עכשיו לפנות'. אלברט צועק עליו: 'עכשיו תפנה!" אומר לו: 'בסדר, אני אפנה עכשיו'".
יורם מספר: "אתה יודע, אלברט הזה, גם פתיל אין לו. לא, יש כאלה שיש להם פתיל קצר - גם פתיל לא היה לו. אנחנו רואים אותו בא לקרוע אותו מכות, בא להרביץ לו. תפסנו את אלברט. 'אלברט, לא מתאים, הוא הולך'. באמת ההוא הלך והזיז את האופנוע, זה היה אופנוע של 'הצלה' הזיז את האופנוע, שם את זה באיזה מקום. אלברט נרגע קצת, חזר בחזרה, שיחק עם הבן שלו".
"אולי עבר 10 דקות", הוא מספר, "פתאום הילדים צועקים: 'חגית מתה! חגית מתה!'. חגית זו הבת הבכורה של אלברט הזה. פשוט היא טיפסה על הברזלים למעלה וצנחה על הראש, על הרצפה. פשוט צנחה, ואיבדה את ההכרה. התחילו לצעוק: 'הצלה! הצלה!'. ההוא של 'הצלה' רץ, הביא את האופנוע בריצה, היה לו שם את כל הציוד הרפואי שלו. לא יודע מה עשה, איזה החייאה, והיא פתאום התחילה להשתעל".
הוא אומר, "ראיתי את אלברט, הגבר של השכונה, כולו רועד, בוכה כמו תינוק, וכולו לא יודע מה לעשות עם עצמו. פתאום שהוא רואה שחגית חזרה לחיים שלו, הבת הבכורה שלו, חזרה לחיים. הוא הרגיש בושה גדולה, ניגש אל הבחור הדתי מהצלה ואמר לו: 'לפני דקה רציתי לקרוע אותך מכות, ועכשיו אתה הבן אדם שהציל את הבת שלי'".
וההוא עונה לו בענוה: "לא, אחי, עזוב. זו העבודה שלי, אתה יודע, אני מתנדב. אל תתרגש, לא קרה כלום. זה עובר, קורה לכל בן אדם". פינו אותה לבית חולים. לקח הרבה זמן עד שהסתיים האשפוז שלה, כי עדיין היה לה פגיעה במוח. שלושה חודשים לקח.
ברוך השם, חגית יצאה מבית החולים, בריאה ושלמה. ממש בריאה ושלמה, תודה להשם. אחרי שהיא סיימה, אלברט אומר: "אני חייב לכפר על מה שעשיתי. לא, זה לא ככה. אני חייב לכפר על מה שעשיתי. אני עד היום מרגיש לא טוב, לא טוב. מה עשיתי? איך בן אדם שהציל את הבת שלי הבכורה, ככה אני מתנהג אליו? אני אוסף את כל המשפחות, כל מי שנמצא באזור. אני עושה מסיבת הודיה, ואני בפני כולם רוצה להתנצל בפני הבן אדם הזה".
התקשרתי לבן אדם הזה של הצלה. אמרתי לו: "אנחנו עושים מסיבה גדולה, אנחנו רוצים שתבוא למסיבה". אומר: "אני מגיע, אני מגיע למסיבה". ארגנו את המסיבה, כולם הגיעו, אבל מחכים לגיבור המרכזי, מחכים, מחכים - הוא לא מגיע. כל האנשים הגיעו, הוא לא מגיע. התברר בסוף שאותו בן אדם נסע במהירות, נכנסה בו משאית ונהרג. הלך הבן אדם.
מספר יורם: "כשאלברט שמע את זה, במקום התעלף. היינו למחרת בהלוויה. איזה בכיות היו שמה. אתה יודע כמה אלברט בכה? בכה בלי סוף. הוא אמר: 'רציתי להתחרט ולא היה לי זכות. אלוקים לקח לי את הזכות להתחרט. רציתי רק להתחרט על מה שעשיתי. אלוקים לקח לי את הזכות להתחרט'". וואי, איזה דבר מפחיד זה. איזה דבר מפחיד.
אומר: "אני מפרסם את הסיפור הזה", כך הוא אמר, "כדי שתדעו שלהתחרט - זה זכויות. זה זכויות. וחס ושלום מעולם אל תפגע בשום בן אדם, כי יכול להיות הבן אדם שפגעת בו, בסוף אחרי 10 דקות יתברר שאתה חייב לו את כל החיים שלך. לכן מאוד מאוד תיזהר בזה".
אנחנו נמצאים עכשיו בזמן של תשובה. לא יעזור לבן אדם לא ראש השנה, לא כיפור, אם לא תעשה תשובה. לא יכפר. אפשר שבן אדם יעבור מליון ימי כיפור - זה לא יעזור. גם לבכות זה לא עוזר. חייב לעשות תשובה. וגודל התשובה כגודל החרטה. ואם זכית להתחרט - תדע שיש לך זכות. יש לך זכות, כי זה זכות להתחרט. זה זכות להגיד: "כמה אלוקים מיטיב איתי!". כמה אלוקים נותן לך חיים, לילדים שלך, כמה הוא שומר עליהם, שלא תצטרך בכלל לכל מיני הדברים האלו.
ולאותו אלוקים שמיטיב איתך - חטאת לו, הכעסת אותו, רצית להרביץ לו. יהיה לך זכות שתוכל להתחרט. כי באמת זה 'זכויות' שיש לבן אדם אפשרות להתחרט.
כל בן אדם גם כן יראה בעצמו, שלא יגיע לראש השנה שיש לו קפידות עם אנשים. תמחל, תמחל, תמחל. ואם אתה מרגיש שיש לך קפידות – זה סימן שאתה לא לומד. מי ששקוע בלימוד, אין לו זמן להקפיד. אין לו זמן להקפיד.
מי מקפיד? מי שהוא משועמם. קם ב-1 בצהריים, מסתובב, חושב שכל העולם שייך לו. וההוא מזיז לו משהו - מתעצבן עליו. ואשתו אמרה לו משהו – כועס עליה. זה העולם שלנו. גם אנחנו, כשאנחנו קמים יום אחד הפוכים, אנחנו פתאום מקפידים על כל העולם.
תקום יום אחד נורמלי כמו שצריך, תעבוד את השם, תלמד טוב - אין יותר קפידות. אין קפידות בכלל. אין על מה להקפיד. על מה יש להקפיד? אדם שמקפיד, הפירוש של זה - הוא לא שקוע בלימוד, הוא לא לומד. זה הא'-ב' שלנו.
לכן כל בן אדם, לפני שיבוא ראש השנה - תמחל, תמחל. זה זכות למחול, זה זכות לוותר.
סיפר לי הרב מרדכי קדמי סיפור לפני שבוע. אני כבר הספקתי לשכוח אותו. אולי אני מחסיר קצת פרטים, אבל אם צריך הוא ישלים. הוא סיפר, שהיה איזה אחד באלעד שהחליט לבנות על הגג. המשפחה ב"ה גדלה, המקום בבית לא מספיק, והוא רוצה להרחיב. הוא אמר: "תראה, אם אני כבר מרחיב על הגג, אני אבנה שני חדרים, ועוד אבנה שני חדרים נוספים כיחידת דיור שאני יכול להשכיר אותה. ככה זה יעזור עם עוד כמה שקלים".
סיפר הבן אדם: "אני הלכתי לכל השכנים, הסברתי לכל אחד מה אני עושה, מה אני בונה, איפה בדיוק. כולם חתמו בשמחה גדולה. 'תעשה'. כולם חתמו, באמת כולם חתמו. ואני דיברתי עם הקבלן, אמרתי: 'אני מתחיל לבנות'".
"באותו ערב הגיע אחד השכנים. אומר לי: 'תשמע, אני ממש מצטער להגיד לך. אשתי לא רוצה. היא מבקשת, אם אתה יכול להזיז מטר. מה שעשית - תזיז מטר. כי אתה יותר מדי מתקרב לחלון שלנו, ואשתי יש לה בעיה של רעש. היא לא יכולה לשמוע רעש, היא צריכה שקט, זה ממש רציני בשבילה'".
אומר לו: "מה, איזה רעש? אני לא עושה רעש. אין שם בכלל חלון". "לא, עזוב את החלון. זה לא קשור, לאשתי זה עושה רעש. אתה יודע, לא מתאים, אני מבקש שתזיז מטר". ניסה לדבר איתו, לשכנע אותו. אין עם מי לדבר. אין! עושה לו רעש. אומר לו: "אין רעש". "לא משנה, אז יעשה רעש".
לא הייתה ברירה, אז הוא שינה את התכנית והזיז את הבניה מטר. ובזה הלכה התכנית של יחידת דיור. היחידה הלכה. לפחות נרוויח את השני חדרים". באמת, הוא בנה שני חדרים. הכל היה בסדר.
אחרי שסיים לבנות, פתאום הגיע קבלן אחר. שואל אותו: "תגיד מי אתה?". אומר הקבלן: "אני בונה לשכן הזה (ההוא עם 'הרעש')". "מה? איפה אתה בונה לו?". אמר: "אני בונה לו עד צמוד אליך. כל המטר שהחסרת - אני בונה פה".
אומר: זה לא יכול להיות! אה, כשרציתי לבנות - עושה לו רעש. פתאום הוא בונה עד פה?! אמרתי: "אני את זה לא אתן לו". ירדתי למטה. אתה יודע, בשיא העצבים. אבל אשתי הרגיעה אותי. אמרה: "עזוב, עזוב. נמחל לו. נוותר לו". ואני לא מוכן: "נוותר לו? לא! יש אנשים שהם רעים, פה את רואה שהוא מתקרב עם הבניה עד אלי, דבוק אלי. פתאום אין רעש? לא אני לא אתן לו!".
אומרת אשתו: "תשמע, יש לך חברותא. אתה סיפרת על החברותא שלך שלומד איתך בכולל, 15 שנים אין לו ילדים. תמחל לשכן, ותן את הזכות הזאת לחברותא שלך." אמרתי לה: "זה גדול עלי. אני יכול למחול לאנשים, אבל אנשים רעים שאתה רואה את הרשעות שלהם. אני לא יכול למחול להם. לא יכול למחול לבן אדם כזה".
עברו כמה ימים, אשתו לא ויתרה לו עד שלבסוף הצליחה לשכנע אותו לוותר. הוא מספר: "הלכתי לכולל, התחלתי ללמוד עם החברותא. אתה יודע, אחרי שלומדים תורה, הלב קצת מתנקה יותר. בסוך היום אני בא לחברותא אומר לו: תשמע, רציתי להגיד לך משהו. כך וכך הסיפור. כואב לי מאוד, אבל אני בשבילך - אני מוחל. כדי שתזכה בעזרת השם לבנים, בנות - מה שבא ברוך הבא, העיקר שתזכה בעזרת השם למשהו".
סיפר הבן אדם: "271 יום. תשעה חודשים בדיוק, מאותו יום שוויתרתי לו. בול. לא בערך. זה היה 271 יום. באותו יום נולד לו בן."
עברו שבעה ימים, הוא מתקשר אלי. אומר לי: "אני רוצה שאתה תהיה הסנדק". "מה זה, אני אהיה הסנדק? יש לך הורים. יש לך הורים משני הצדדים". אמר: "לא, לא! אני רוצה שאתה הסנדק. אתה סנדק". אמרתי: "טוב".
באתי, אנשים ישבו. פתאום רואים איזה אברך צעיר יושב סנדק. מה, אתה נורמלי? יש את האבות. האבות מצד האמא, מצד האישה, מצד הבעל. מה זה?". אבל אבי הבן אמר: "הכל בסדר, אני פה קובע!"
בסוף הסעודה הוא קם, סיפר את הסיפור הזה. תראה, סוף הסיפור נחמד. אבל למחול לבן אדם רשע - זו עבודה. זה לא פשוט בכלל. אבל רואים שכשאתה מוחל, גם בשמיים מוחלים לך על מה שעשית. מוחלים. דבר גדול, גדול מאוד.
יש את הסיפור המפורסם, שאנחנו כל שנה מספרים אותו. וגם השנה אני מספר אותו. זה סיפור תמיד יפה. זה הסיפור של רבי יהודה פתיה. מי לא מכיר את זה? רק שומעים 'רבי יהודה פתיה', כבר מכירים את הסיפור.
רבי יהודה פתיה, ראש השנה כבר הגיע, והיה יום כזה שהיה ממש היה חם כמו שצריך. אז הם ערכו את השולחן למעלה בגג, כדי שקצת טיפה יהיה אוויר. והכינו שם מנורה של שמן שיהיה אור בגג.
רבי יהודה פתיה הגיע אחרי התפילה, אחרי כל הכוונות, כל העניינים. עלה לגג. כשעלה לגג, אתה יודע, היה חם. אז הוא אומר: אני אוריד את הג'לביה. ככה הוריד את הג'לביה. ופתאום 'פוף!' - נתן מכה למנורה. פיצץ אותה. נפלה המנורה, ונהיה חושך גמור. ריבונו של עולם, ראש השנה היום. ראש השנה היום. טוב, זאת ההתחלה.
אשתו עלתה עם המגש, עם כל האוכל - הדגים, הבשר. עלתה, אבל מהחושך שלא ראתה, פספסה מדרגה אחת. "ואני והנער להשתטח". השתטחה על הרצפה. אתה יודע איזה עוגמת נפש זה? הכל צנח.
טוב, טוב. "תרים". באנו להרים, ראינו שאיזה חתולה גם היא הצטרפה למסיבה. גנבה איזה חתיכת עוף וברחה.
אמר רבי יהודה פתיה: "באותו רגע אמרתי, שטן, אתה רוצה שאני אכעס בראש השנה? לא כועס. אני אומר לך - לא כועס, לא כועס. אתה רוצה להחטיא אותי? אני לא אחטא".
אומר רבי יהודה פתיה: "מעולם לא עברה עלי שנה כזאת מוצלחת, גם בגשמיות, גם ברוחניות, כמו אותה שנה". דווקא איפה שנראה לך הכי שחור - אם אתה יודע לנצל את הזמנים האלו, הזמנים היפים האלו, מה אתה יכול לזכות.
עוד סיפור אחד, שגם סיפרנו אותו. על איזה אברך אחד. אומר: "הייתי באלול בשיא עלייה, ואני חיכיתי לתפילה האחרונה של השנה. אתה יודע מה זה תפילה אחרונה של השנה?".
"אנחנו צריכים לנסוע. אנחנו גרים בבני ברק, נוסעים לרכסים להורים של אשתי. אתה יודע, אני מגיע הביתה - אשתי, אין זכר להכנות. אני אמרתי לה: 'תתכונני, תכיני כדי שנצא מוקדם'. לא היה. אתה יודע, עד שהסתדר, עד שזה. הגענו לרכסים שכבר אנשים כבר התפללו במנחה".
"רצתי, אתה יודע, כל עוד נפשי בי, לבית כנסת. באמצע החזרה כבר אנשים היו. אתה יודע איזה עוגמת נפש הייתה לי? אני, אלול היה לי אש. אש היה לי אלול. חיכיתי, אתה יודע, לרגעים הקדושים האלו. אבל מילה לא דיברתי לאשתי. כלום. שום דבר. ספגתי הכל בפנים. מילה לא דיברתי".
סיפר אותו אברך: "כל אחד מאיתנו יש לו זמנים של עלייה בלימוד, יש לו חשק ללמוד. זמנים שאין חשק ללמוד. אותה שנה היה לי כל השנה חשק ללמוד. לא פסקתי רגע מללמוד. היה לי חשק מאוד מאוד גדול. וגם היה לי הפסקה בילדים שש שנים. באותה שנה נולדה לי בת. אם זה קשור או לא קשור - אני לא יודע. אבל סיפרתי לכם מה שהיה".
סיפר הרב בניהו שמואלי סיפור על הבן איש חי. את זה לא סיפרנו עדיין. לבן איש חי היה לו בגדים, כל חג בגד בפני עצמו. וכל בגד משהו אחר מיוחד, וגן מדוקדק על פי ה'עניינים'.
הבן איש חי התלבש, הכל לפי העניין. יצא לבית כנסת ערב ראש השנה. הוא יוצא, הייתה איזה אישה אחת ששטפה את הרצפה. סיימה לשטוף, גרפה את כל הלכלוך. לקחה את הסמרטוט, סחטה לדלי, מילאה דלי של מים שחורים. פתחה את החלון שלה, שפכה את המים. בדיוק עבר שם בן איש חי. נשפך עליו, על הבן איש חי, כל "הביוב" נשפך עליו.
הבן איש חי אמר: "אני לא אני רוצה לשמוע מי ומה זה. אל תגידו לי כלום! שלא תתבייש!" רץ בחזרה, שם בגדים אחרים וחזר להתפלל.
אומר הבן איש חי: "בורא עולם נתן לי זכות בערב ראש השנה למחול לי את כל העוונות שלי, שאני לא אכעס".
אני קראתי את הסיפור הזה, אמרתי: "אני בכזה סיפור לא עומד". אתה קונה חליפה חדשה לחג, מגיעה כבר השקיעה. אין אפשרות לכבס עכשיו. זהו, נגמר. הגיעה השקיעה.
אתה עובר, ואתה רואה את ה'מיוחדת' הזאת, לא יודע איך לקרוא לה אפילו. לוקחת את הדלי עם הלכלוך, שופכת מהחלון. מה, את נורמלית? תסתכלי, אולי מישהו עובר שמה! שפכה! אני לא יודע אם מישהו יכול מישהו למחול לה. אני קראתי את הסיפור הזה, אמרתי: "אני לא עומד בזה".
אני רוצה לשאול שאלה, זה סיפור עם שאלה, אבל את התשובה כל אחד יענה לעצמו.
כולם מכירים את הסיפור עם רבי יהושע בן לוי שהלך עם אליהו הנביא, וביקש ממנו שהוא רוצה לראות את המעשים שהוא עושה. הגיעו לאיזה עיר. בעיר אחת ראה אליהו הנביא שכבדו אותו אמר להם: "יהי רצון שיהיה לכם ראש אחד". בעיר אחרת, ראה שביזו אותו, אמר להם: "יהי רצון שכולכם תהיו ראשים".
טוב, רבי יהושע בן לוי אמר לו: "די, די. מספיק. בלבלת אותי. תגיד לי מה קורה". אמר לו: "תשמע, במקום הראשון הם כיבדו אותי – ברכתי אותם שיהיה להם ראש אחד. כאשר יש ראש אחד, הכל מסודר. במקום השני הם ביזו אותי - ברכתי אותם שיהיו כולם ראשים. כאשר כולם ראשים - יש רק מחלוקות ומלחמות".
עכשיו אני מגיע לשאלה. אתה מגיע הביתה, אתה לוקח ראש. ראש של כבש, ראש של דג, ראש של לא יודע מה. מה אתה אומר? "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". שתי דקות אחריך, אשתך לוקחת את הראש של דג, אומרת: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב".
אני לא מבין, אתם רוצים שני ראשים בבית? זה בעיה. לכאורה, רק אחד צריך להגיד את זה. איך אפשר להגיד שכל אחד בבית אומר את זה. הרי זה מה שלימד אליהו הנביא את רבי יהושע בן לוי, כאשר כולם ראשים, זה רק מחלוקות ומלחמות. אני צריך תשובה על זה. תמצאו בעזרת השם תשובה רצינית שעונה לשאלה הזו. איך יתכן שכולם פה יהיו ראשים.
כותב האדמו"ר רבי משה מקמרנא. "קיבלתי את זה מהמגיד מטרעסיק, שקיבל מהמגיד מטשערנוביל, שקיבל מהבעל שם טוב, שקיבל מרבו אחיה השילוני. כמספר הפעמים שיהודי מברך את חברו ב'כתיבה וחתימה טובה', על כל פעם יש עליו מליץ יושר שמלמד עליו זכות שיזכה גם הוא לחתימה טובה."
שמעתם? כל אחד שתברך אותו, נוצר מזה מלאך מליץ עליך יושר, שגם אתה תזכה לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה.
אז כל אחד יראה באמת איך אני יכול לזכות בזה השנה. כמה בן אדם צריך להאיר פנים באמת. עכשיו, שלא תחשבו שזה דבר פשוט. הגמרא במסכת ברכות בדף נ"ה אומרת שמי שמברך את חברו, מאריכים לו ימיו ושנותיו. זה כתוב. פתחתי לראות אם זה אמיתי - זה כתוב בדף נ"ה. מי שזוכה לברך את חברו, מאריכים לו ימיו ושנותיו.
אז איזה זכות זאתי עכשיו? איזה זכות יש לכל אחד ואחד מאיתנו באמת לזכות עכשיו? תאיר פנים, תברך. כל אחד שאתה מברך - יש לך זכות בזה ענקית. אי אפשר לתאר. כל אחד - יש עליך מליץ יושר שתזכה שתהיה לך כתיבה וחתימה טובה.
עוד דבר שאנחנו מזכירים זה עניין הקבלות. כדאי מאוד לראות את מה שדיבר הרש"ש (מובא בפלא יועץ ערך ראש השנה). הרש"ש היה מוסר שיחה לפני תקיעת שופר, ואומר, שבזמן תקיעת שופר זה זמן גדול עד מאוד. שאפילו אם כבר כתבו אותו וחתמו אותו למיתה, השם ירחם. בדקו אותו, כתבו אותו, חתמו אותו למיתה - אם ברגע הזה של תקיעת שופר יהרהר בתשובה ויקבל על עצמו קבלה כלשהי של חיזוק, מיד יקרע גזר הדין ויכתבו ויחתמו אותו לחיים טובים ולשלום.
לא אני אומר את זה. אומר את זה הרש"ש. כל אחד כדאי לקרוא את הרש"ש הזה. זה מובא ב"פלא יועץ", ערך ראש השנה. זה חיזוק גדול שמה. כדאי לקרוא את זה. זה חיזוק מאוד מאוד גדול.
לכן כל אחד ואחד מאיתנו, יקבל על עצמו איזה קבלה. שבשנת תשפ"ה הוא הולך עם הקבלה הזאת כמו שצריך. אבל לא קבלה בדיעבד, אלא קבלה שתשכנע את עצמך איך אתה אומר את זה.
[הערה: הבאתי דפים של רשימה של כל מיני סוגי 'קבלות' שאפשר לקבל. יש שמה איזה 60 קבלות. מתוכם תבחר איזה אחד. תבחר שתיים, תבחר שלוש. זה דבר גדול. אני אשים את זה פה אחר כך.]
סיפר איזה יהודי אחד: "רציתי שיהיה באזור שלנו מניין של תפילה בנץ. הלכתי ואספתי אנשים. בסוף הצלחתי לארגן עשרה, שנים עשר אנשים. ברוך השם יום יום הייתי מתקשר, דואג שיתקיים המניין הזה של תפילה בנץ".
"עברה איזה תקופה, נולדו לי תאומות. איך ששמעו המתפללים 'נולדו תאומות', אמרו לי: 'תשכח מהנץ. תשכח מהנץ'. למה? 'כל תאומה עושה את התורנות שלה. כשהאחת מסיימת לבכות – בדיוק השניה מתעוררת. אין מה לעשות, תשכח מתפילה בנץ. זהו, אתה לא ישן עכשיו בלילות'".
אמרתי לעצמי: "וואי, מה אני אעשה?". הלכתי לרב וואזנר. אמרתי לו: "הרב, תראה. אני עשיתי מניין נץ. אני אוסף את האנשים. עכשיו נולדו תאומות. אמרו לי המתפללים 'אין תפילה, אין תפילה בנץ'. כי אני אהיה ער כל הלילה".
אומר לו הרב וואזנר: "מה הבעיה? לך לבנות, תלחש להן באוזן: 'אבא צריך לקום בנץ. לא לבכות'. ככה תעשה".
עכשיו, היה שמה הבן של הרב וואזנר. הוא התפלא מאוד: "אבא, מה זה הדבר הזה?". אומר לו: "מה, אתה לא יודע? אתה לא מכיר משנה מפורשת?". "מה? איזה משנה?".
"במסכת יומא כתוב, שביום כיפור, אם המעוברת רוצה לאכול, לוחשים לה באוזן 'כיפור היום', והיא אמורה להירגע. מה אתה חושב, זה עובד! אז אם כשאתה לוחש לאמא זה עובד לעובר. אם אתה לוחש לתינוק בעצמו באוזן שלו, בטח זה יעזור".
סיפר איזה אחד: "אני הייתי שמה. אמרתי לעצמי: 'וואו, עכשיו יש לי סגולה מהרב וואזנר'. יום אחד הבן שלי קם באמצע הלילה. אני אומר לו: "שמוליק, אני מחר צריך לקום לכולל". מה, אני אגיד לך? בכה יותר חזק, עוד יותר בכה. אני אומר לו: "שמוליק, אני מחר הולך לכולל". בכה עוד יותר.
אני אומר לעצמי: "אבל איפה הסגולה של הרב? איפה הוא אמר שזה עובד?". הלכתי לרב וואזנר. אמרתי לו: "הרב, הסגולה שאמרת לבן אדם אצלי לא עובדת".
אמר: "אני אגיד לך. כשאתה לוחש לבן אדם 'כיפור היום', איך אתה אומר את זה? 'כיפור היום'! אתה אומר את זה בשיא הרצינות, וגם אתה משוכנע בזה. אתה יודע, כיפור זה אש. כשאתה משוכנע - גם התינוק משוכנע. אבל התינוק יודע אם מחר אתה רוצה ללכת לכולל או לא. הוא כבר שומע שאתה לא כל כך רוצה ללכת. אתה רק אומר לו שאתה רוצה ללכת. הוא כבר שומע את זה. הוא שומע בצליל".
אומר לו הרב וואזנר: "וזה עניין הקבלות. אם אתה מקבל קבלה שאתה בעצמך משוכנע - הקבלה הזאת תחזיק מעמד להרבה זמן. אם הקבלה שאתה מקבל, אתה יודע, זה 'בלי נדר', 'בעזרת השם', 'אם ירצה השם', 'אם יסתדר', 'אם ילך'... אם אתה לא משכנע את עצמך - איך זה יעבוד?".
יהי רצון שיזכה אותנו השם שנזכה ביחד עם כל בית ישראל לעשות תשובה אמיתית. בעזרת השם שנזכה בעזרת השם לגאולה אמיתית מתוך תשובה אמיתית, ברחמים גלויים. שנזכה יחד עם כל בית ישראל להיכתב, להיחתם לחיים טובים ולשלום, לשנה טובה ומבורכת, לישועות גדולות, למילוי כל משאלות ליבנו לטובה, לסייעתא דשמיא, שילווה אותנו כל החיים, לבריאות, להצלחה, לישועות ולכל הברכות כולם. אמן ואמן.