חול המועד סוכות תשפ"ה
יש תכנית בריחה, אבל מה הלאה?
שיעור 60
יש תכנית בריחה, אבל מה הלאה?
חול המועד סוכות תשפ"ה
רעיונות מרכזיים
- חשבון עוונות וחיפוש המשמעות העמוקה:
* חז"ל מפרשים "ביום הראשון" של סוכות כ"ראשון לחשבון עוונות", מדגישים את החשיבות של חשבון נפש וחיפוש משמעות עמוקה יותר במצוות.
- חשיבות התכנון והמטרה מעבר ל"בריחה":
* הרב משתמש במשל המחבלים שברחו מהכלא להדגיש את חשיבות המטרה והתכנון מעבר ל"בריחה" מהעבירות. לא מספיק רק לצאת מהרע, צריך לדעת לאן הולכים.
- כוחה של קבלה קטנה:
* הרב מדגיש את הכוח העצום שיש לקבלה קטנה, כמו שמירת מים אחרונים, שיכולה להציל חיים.
- חשיבות השמחה במצוות:
* מסופר על האדמו"ר מסלונים ששמח שעה וחצי עם ארבעת המינים, מדגיש את חשיבות השמחה בקיום המצוות.
- הערך האינסופי של מצוות בעיני ה':
* הרב מסביר שערך המצוות בעיני ה' הוא אינסופי, בניגוד להערכה המוגבלת של האדם.
- המלכת ה' בחיי היומיום:
* מודגשת החשיבות של המלכת ה' לא רק בדברים גדולים, אלא גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום.
- חשיבות הסוכה וקביעת השמחות לשנה:
* הרב מסביר שבחג הסוכות נקבעות השמחות לכל השנה, ומדגיש את חשיבות ההשקעה והשמחה בקיום מצוות הסוכה.
- חיזוק האמונה בחיי היומיום:
* הרב קורא לחזק את האמונה לא רק באירועים גדולים, אלא גם במצבים היומיומיים הקטנים.
- חשיבות לימוד הלכות שבת:
* הרב ממליץ ללמוד שתי הלכות שבת בכל סעודת שבת, כדרך לשמור על הבית ולחזק את שמירת השבת.
- הכנה לקראת שמחת תורה:
* הרב מזכיר את שמחת תורה הקרבה, וקורא להתחזק באמונה ובשמחת התורה לקראתה.
סיפורים בשיעור
- הבריחה ללא תכלית
חמישה מחבלים חפרו מנהרה במשך חצי שנה כדי לברוח מהכלא. הם הצליחו לברוח מבלי שהסוהרים ירגישו, אך תוך חמישה ימים בלבד נתפסו כולם. מדוע? כי כל מחשבתם הייתה על הבריחה עצמה, ולא על מה שיעשו אחריה. זהו משל לאדם שמתמקד רק ב"בריחה" מהעבירות, בלי לחשוב על המטרה האמיתית של חייו.
- כוחה של קבלה קטנה
חייל סיפר שאביו ביקש ממנו לקבל על עצמו לעשות מים אחרונים ולזמן בכל ארוחה. יום אחד, כשקם לקיים את הקבלה הזו יחד עם שני חיילים נוספים, נפל קסאם בדיוק במקום שבו ישבו קודם לכן. הקבלה הקטנה הזו הצילה את חייהם.
- הצדקה שהצילה חיים
זוג בסופרמרקט נתקל באדם שביקש עזרה לקניית מצרכים לחג. בתחילה נתנו לו 200 שקל, אך כשחזר וביקש עוד, החליטה האישה לקנות לו את כל מה שצריך, בסכום של 800 שקל. כעבור שלוש שעות, התקשר בנם וסיפר שניצל בנס מפיגוע. האם אמרה: "שמעת? צדקה תציל ממוות".
- הטיסה המסוכנת של השוחטים
קבוצת שוחטים במקסיקו טסה מדי יום למשחטה. יום אחד, הטייס איבד את דרכו ושני מנועי המטוס כבו. כשחשבו שהגיע סופם, הצליח הטייס לנחות נחיתת חירום. אך מיד הוקפו על ידי חיילים חמושים שחשדו בהם כמבריחי סמים. רק כשראו את סכיני השחיטה הבינו שמדובר בשוחטים. מפקד הכוח סיפר שכמעט הפיל את המטוס, אך נמנע מכך כשראה שהמנועים כבויים. הרב עמי, ראש השוחטים, הסיק: "לפעמים מה שנראה כצרה, הוא בעצם הישועה".
- שמחת האתרוג בימי השואה
בעיצומה של השואה, הגיעו לפולין שלושה סטים של ארבעת המינים. הרב חיים עוזר החליט לשלוח אחד מהם לאדמו"ר הצעיר מסלונים. כשקיבל האדמו"ר את האתרוג והלולב, רקד משמחה שעה וחצי. הרב חיים עוזר הסביר: "ידעתי שהוא ישמח במצווה, ובזכות השמחה הזו, יהודים רבים יינצלו מהשואה".
- המדרש על העקידה: גבולות האמונה
המדרש מספר שהשטן ניסה לפתות את יצחק אבינו שלא ללכת לעקידה. יצחק הסכים למות, לוותר על הבטחת הזרע, ואפילו לכך שאמו תמות מצער. אך כשהשטן הציע שייקח את הדובי שלו לישמעאל, יצחק עצר ואמר "עד כאן". המסר: יש להיות מוכן למסירות נפש בדברים גדולים, אך גם לזכור את החשיבות של הדברים הקטנים בחיינו.
תמלול השיעור
שבת שלום, שבוע טוב, מועדים לשמחה. יהי רצון שהחג הזה, שמלא במצוות, מלא בשמחה, כך השם יתברך יזכה אותנו באמת שנזכה שזה יכנס בתוכנו. שבאמת נשמח בעבודת השם, שיהיה לנו באמת הצלחה, שנזכה לעבוד אותו כרצונו, לעשות לו נחת רוח לפניו. אמן.
התורה אומרת: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכו'. דורשים חז"ל: "ולקחתם לכם ביום הראשון - ראשון לחשבון עוונות". למה תמיד חז"ל מחפשים את הלא טוב? למה? מה לא טוב להגיד פשוט "ולקחתם לכם ביום הראשון" - יום ראשון של חג סוכות? מה לא טוב? מישהו פה הבין משהו אחרת? אני שואל, כשמישהו קרא פה את הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", מה חשבת? יום ראשון של חג סוכות, מה השאלה? יש משהו אחר?
באים חז"ל אומרים: "לא, לא, זה לא הפשט", אז מה הפשט? "ולקחתם לכם ביום ראשון" - אוהו, מתחילים העוונות. ראשון לחשבון עוונות. למה? למה מחפשים את השחור הזה?
התורה אומרת "לא טוב היות האדם לבדו". מה עושים? "אעשה לו עזר כנגדו". באים חז"ל מחפשים איפה לא טוב. "זכה - עזר, לא זכה - כנגדו". למה? התורה אומרת שזה טוב, חז"ל אומרים: "לא, לא, חייב שהיה פה משהו לא טוב". למה? למה אתה מחפש את הלא טוב הזה? הכל מצוין! מה זה ממש נחמד.
לפני כשמונה שנים, זה היה אולי באזור של ראש השנה, כחמישה מחבלים שהבריחו להם ברזלים, מעדרים, עניינים. חצי שנה היו חופרים, חופרים, חופרים, וייצאו מהכלא. זוכרים את הסיפור הזה או לא זוכרים?
חצי שנה לקח למחבלים האלו לברוח, לחפור, לחפור, לחפור. ובלי שהסוהרים בכלל ידעו מזה, לא ידעו כלום, וברחו וייצאו מהכלא. איזה יופי! עברו חמישה ימים, תפסו את כל החמישה. אני לא מבין, עבדת חצי שנה לברוח, איך תפסו אותך תוך חמישה ימים? איך יכול להיות? אני לא מבין איך יכול להיות דבר כזה.
מה התשובה של זה? כל החיים שלהם הם עבדו רק על מה? הכל היה להם בראש: איך אני יכול לברוח? תגיד, מה הלאה? מה הלאה אחרי שברחת? הם לא חשבו על זה. מה הם חשבו? כל המטרה שלהם בחיים הייתה איך אני בורח. בסדר, ברחת. הלאה? אחרי שברחת, יצאת, מה הלאה? מה התוכניות הבאות? אין תוכניות. חמישה ימים תפסו אותם, לא לקח הרבה זמן, כבר תפסו אותם. איי, איי, איי, איי, איי.
באו חז"ל ואמרו: "הרי מחתרת חתורה לפניך". 'מחתרת חתורה' מתי זה? יום כיפורים. "מחתרת חתורה לפניך". ברחת מהמחתרת, יצאת. נו, הלאה מה? ארבעה ימים היית בשופרות, זהו, נגמר השוונג. נו, הלאה מה? אין לו הלאה.
חז"ל הבינו: "ראשון לחשבון עוונות". אתה יודע, כל המטרה שלנו זה לא רק שתעבור את יום הכיפורים. אחרי שעברת, אחרי שעברת את יום הכיפורים, תגיד, יש לך תוכניות? או שלא? זהו, עבר יום הכיפורים, יצאת מהמחתרת ו... וזהו? אה, אם זה זהו, הלך כל המחתרת הזאת. לא שווה שום דבר. אחרי כמה ימים כבר מתחילים כל העוונות שיכולים להיות.
אבל כל חיזוק קטן, כל קבלה שבן אדם קיבל בראש השנה, ביום כיפורים, זה שומר על הבן אדם מאוד מאוד. לפעמים אלוקים שולח כל מיני ברקים. כתוב בספרים על אותו אחד שהיה תועה בדרך, והיתה בעיה ביער ולא ידע איפה לפנות, ימינה, שמאלה, איפה הולכים. ופתאום נהיה איזה ברק, איזה ברק, אור לרגע אחד, ואז לפחות הוא רואה שהדרך זה פה. לפחות הוא רואה איזה דרך, הוא רואה איזה כיוון.
אז יש פעמים, אלוקים שולח איזה ברק אחד כדי שנדע שזה עובד. ביום, שהיה את הפיגוע שמה בבנימינה. יש שמה שני סיפורים. סיפור אחד - כוחה של קבלה, כמה קבלה יכולה להשפיע. היה אחד שסיפר: "אבא שלי ביקש ממני: 'בני, תעשה טובה, עכשיו, ראש השנה, זמן של מלחמה, תקבל על עצמך קבלה לעשות מים אחרונים. ואם אתה אוכל עם עוד כמה חיילים, תעשה זימון'". זו הקבלה. קום, תעשה מים אחרונים וזימון.
הוא סיפר: "הייתי שם במקום, גמרתי לאכול, אמרתי להם: 'חבר'ה, אתם רוצים לעשות מים אחרונים? אני הולך לעשות מים אחרונים'". קמנו, שלושה חיילים, מאותו מקום שהיה הפיגוע. שלושה חיילים קמנו לעשות מים אחרונים. כשהיינו בברז, נפל הכטב"מ שם.
אלוקים שולח איזה ברק לבן אדם להגיד לו: "תדע לך, הקבלות שקיבלת שומרים עליך. מה שקיבלת, מה שהתחזקת, זה מאוד שומר". "תשמע, אני לא מרגיש". אז אני שולח לך מדי פעם איזה הבזק שתדע שזה מאוד שומר עליך. אתה לא יודע כמה הקבלה שקיבלת משפיעה עליך לטובה.
סיפור שני היה שמה, סיפור גדול מאוד. לא קשור לקבלות, על איזה יהודי אחד שהגיע לסופר, בא לאיזה זוג שעושים קניות, ואומר להם: "מגיע החג, ואין לי מה לאכול במשפחה שלי". הבעל נתן לו 200 שקל. הלך, עשה סיבוב, קנה, חזר אליו בחזרה.
"תשמע, 200 שקל לא מספיק לי. 200 שקל לחג? משפחה! 200 שקל לא מספיק לי, ואני עברתי, בן־אדם בן־אדם בסופר, אם יכול לעזור לי. אף אחד לא... אף אחד לא רוצה לעזור לי. אתה יכול לתת לי עוד כמה שקלים?"
"תשמע, כבר נתתי לך כבר 200 שקל, לך למישהו אחר, שייתן לך עוד משהו. מה אתה...?" "תשמע, אני הסתובבתי אחד אחד, אף אחד לא מוכן לתת לי".
אשתו אומרת לו: "תעזוב אותו, קח את הויזה תקנה לו כל מה שהוא צריך". טוב, לקחתי את הויזה, עם הרשימה, מילא את העגלה. יצא כל העגלה 800 שקל. שילמתי לו, והוא יצא ממש שמח, מאוד שמח. ואני הלכתי.
אולי עברו שלוש שעות, מתקשר הבן שלו, אומר לו: "אבא, קיבלת אותי במתנה. אני הייתי בחדר אוכל... אני הטבח שמה, אני גם המלצר, הייתי באותו מקום, פתאום הגיע המפקד, אומר לי: 'יעקב, קח את המפתחות, אני הבאתי אוכל לחיילים באוטו. לך לאוטו ותביא את האוכל'. אני פשוט יצאתי להביא את האוכל. אני ליד האוטו, פתאום שמעתי פיצוץ. אני הייתי שמה. אמא, אם אני חי, זה נס שהיה לכם. קיבלתם אותי מתנה".
אז אמא אומרת לו: "שמעת? 'צדקה תציל ממוות' אמת לאמיתה! אמת!". אלוקים מדי פעם שולח לנו כל מיני הבזקים רק כדי שנבין: "אדוני, מה שאני אומר לך, זה עובד".
סיפר הרב עֵיני, ראש השוחטים במקסיקו: "אנחנו גרים במקסיקו סיטי, זה עיר הבירה של מקסיקו. יש שמה 10 מיליון תושבים, כמו כל ארץ ישראל. עכשיו, אם אנחנו ניסע באוטו למשחטה מחוץ לעיר, חצי מהזמן הולך לנו בנסיעה. אז שכרנו מטוס. לוקח לנו 35 דקות. אנחנו מגיעים לשדה תעופה, משם 35 דקות אנחנו מגיעים למשחטה. וככה אנחנו נוסעים יום יום".
" אנחנו בערך 10 שוחטים, כולם יראי שמיים, כולם צדיקים. יום אחד אנחנו טסים, עוברים 35 דקות. תשמע, הבן־אדם לא... לא נוחת! עוברות עוד שתי דקות, שלוש דקות. 'הלו, למה אתה לא נוחת?' הטייס אומר: 'אני לא... אני לא מזהה את השדה תעופה!'".
"אחד השוחטים אומר לו: "תשמע, אני יודע, אני מכיר. בוא אשב לידך". ישב לידו. מסתכלים. איזה שדה תעופה? אין! אין שדה תעופה. טוב, מחפשים עוד, אולי פה, אולי שם. פתאום נכבה מנוע אחד של המטוס נכבה. אתה יודע איזה פחד מוות זה? אנחנו כבר 40 דקות, 42 דקות שאנחנו מחפשים. פתאום נכבה גם המנוע השני. זהו, במקום לטוס, שני מנועים נכבו, שניהם."
"אתה יודע, היה במטוס שקט, דממת מוות. השוחט הזה חזר לספסל שלו, כולנו התכנסנו בפנים. ידענו, יש לנו עוד שתי דקות לעשות וידוי, קריאת שמע, להיפרד מהחיים שלנו. זהו, זה מה שיש."
מספר הרב עֵיני: "אנחנו כבר מתחילים לראות את המוות, כבר מתחיל לצנוח למטה. פתאום, כשאנחנו רואים את המטוס צונח, הטייס אומר: 'יש פה שדה תעופה, מצאתי!'" והוא כיוון את המטוס. ירדנו על איזה כביש. לא משנה איזה כביש, ירדנו. ואיך שהמטוס עצר, הוא נתן בעיטה לדלת וצעק: "לקפוץ!". כי בדרך כלל המטוסים במצב כזה הם נשרפים, נשרפים. "תקפצו מיד!"
"לקחנו את התיקים שלנו, כל אחד עם הסכינים שלו, יצאנו, קפצנו מהמטוס. אבל אל תשאל, מהפח אל הפחת. רק קפצנו, פתאום איזה 100 חיילים עומדים עם נשק שלוף. "תרימו את הידיים!" איפה הגענו? תרימו את הידיים? הרמנו את הידיים. "תרוקנו את התיקים". אתה יודע מה יש בתיקים שמה? סכינים. כל אחד חצי מטר סכין... אנחנו מרימים, אתה רואה את כל הסכינים נופלים. וואוו, וואוו, איזה פחד."
"פתאום הבן אדם אומר: "מי אתם? " הסברנו לו: "אנחנו שוחטים פה". "ככה? טוב. תחזירו את הכל וכנסו למשרד". נכנסו למשרד."
הוא מספר לנו: "המכה של מקסיקו זה סמים, מלא עבריינים, מביאים את כל הדברים האלו, וזה הורס את המדינה. יש צבא רק לנושא הזה. כל שנה מתים 2,000 חיילים רק מהמלחמות עם העבריינים. והם מבריחים גם במטוסים".
"אני פתאום, אני רואה מטוס שחג לא לפי... לא לפי התקנון. יש לי אישור להוריד את המטוס הזה. אני הכנסתי טיל לתוך הקנה. אני מנסה להורידאת המטוס, אני יורה, יורה... לא יורה. לפני שאני לוחץ, אני מסתכל עוד פעם על המטוס. אני רואה שאין מנועים. אמרתי: 'אה, זה מטוס של מצוקה'. אז חיכיתי עד שירדתם. תודה להשם שלא יריתי על המטוס הזה. הייתי הורג פה עשרה אנשים חפים מפשע. איזה צער זה".
אומר הרב עיני: "אתה נוסע עכשיו במטוס ומנוע אחד נכבה. תגיד, זה דבר גרוע? תדע, יש יותר גרוע מזה. שנכבה לך גם המנוע השני. אבל אחרי הכל, יש משהו יותר גדול מזה, שאפשר מלמטה לירות עליך. ובזכות שנכבו לך שני המנועים, לא ירו בך". איי, איי, איי.
חז"ל אומרים שעיוור לא שבע. למה? הוא לא רואה מה שהוא אוכל. ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים בתפילה כל יום בחול המועד: "שבענו מטובך". אתה כל כך עושה טוב, אנחנו לא רואים את זה. אנחנו לא שבעים. אנחנו לא רואים. ריבונו של עולם, תראה לנו את הטוב שאתה עושה כדי שנהיה שבעים. "שבענו מטובך". אתה עושה לנו הרבה ניסים ונפלאות, אנחנו לא יודעים אותם, לא רואים אותם.
אבל כל אחד ידע שבורא עולם שולח לנו כל מיני הבזקים כדי ללמד אותנו באמת עד כמה כל בן אדם המעשים שלו משפיעים מאוד מאוד. הקבלות שלו, הצדקות שהוא עושה, זה דבר שנראה לך כאילו "שמע, לא קרה כלום". אתה לא יודע מה יכול להיות. רק אלוקים לא גילה לך. הוא מגלה לך בכל מיני מקומות כדי שאתה רק תלמד, תקיש מדבר לדבר, תבין שהדברים האלו עובדים.
יש לנו י"ג מידות של רחמים. ויש בראשונים מחלוקת מאיפה מתחילים לספור את הי"ג מידות של רחמים. האם "ה' ה'" זה גם אחד מי"ג מידות של רחמים, משם מתחילים? או רק מ"אל רחום וחנון"? מחלוקת בראשונים. לא משנה עכשיו.
אחת המידות של רחמים זה "אמת". תגיד, "אמת" זה רחמים או דין? מה זה "אמת"? "אמת" זה דין. מה זה? אם אני הולך איתך "על באמת" אז איך יכול להיות שזה רחמים?
אז יש פשט. בתור מליצה זה נחמד מאוד. טוב, יש אחד, אתה יודע שהוא מגיע לבית כנסת ואיך הוא מתפלל. לקנא ממנו. אבל בבית? אוהו, חיה! הלוואי שהיה רק חיה. הלוואי. אם אלוקים מתנהג איתו איך שהוא מתנהג בבית כנסת, הלך עליו. אבל אם אלוקים מתנהג איתו "על באמת", איך שהוא באמת - הוא יוצא בזול. זה מידת רחמים, שאלוקים מתנהג איתנו לפי מה שאנחנו באמת, לא לפי מה שאנחנו משחקים אותה. זה באמת רחמים.
אבל יש משהו אחר. ראיתי את זה בספר "תורת העבודה" של הרב ארלנגר. הוא כותב: כל בן אדם קובע את השכר של המצוות שלו. איך אתה קובע? לפי הערך שאתה מעריך את המצווה. אם אתה באמצע שיעור תורה הולך לקנות פחית של קולה, עד שהלכת, עד שחזרת, הלך חצי שעה. כמה זה עולה? 5 שקל. יוצא שאצלך חצי שעה של לימוד תורה שווה חמישה שקלים. זהו, זה השכר. תגיע למעלה בשמיים, הכי הרבה תקבל מכל מה שלמדת כל החיים שלך - 2,000 שקל. זה מה שיצא, זהו. זה מה שיש.
אבל אם אלוקים קובע את השכר, וואוו, זה כבר מושגים אחרים. השכר הוא אין סוף. אז מה עושים? אני רוצה שאלוקים באמת יפסוק את הדין לפי השווי, איך שהוא מסתכל, לא איך שאני מסתכל.
לכן באו חז"ל ואמרו: "אמרו לפני מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם". מה הפירוש? אם אתה אומר לפניו מלכויות ותמליך אותו, מה זה אומר "שתמליכוני עליכם"?. מה אני אמור לעשות כדי להמליך את השם? אני אמרתי 'מלכויות', אבל מה בתכל'ס? מה אני אמור לעשות?
אה, מה אתה אמור לעשות? אם הוא מלך, אז אתה עבד. אם אתה עבד, מה שהוא אמר תעשה. אל תעשה מה שמתחשק לך. זה הרעיון. יש אחד שעושה מה שמתחשק לו - הוא לא עבד, הוא אדון של עצמו. "יש אלוקים", בסדר. אבל "גם אני מאן דאמר"... אבל אם אתה עושה מה שאלוקים אומר, "אדוני, אז אני מתנהג אליך כמו שאני מבין! השכר שלך בשמיים כמו שאני מבין!". אבל אם לא, ותגיד לפניו מלכויות וגם אתה תהיה מאן דאמר, אז אתה תקבל שכר לפי איך שאתה מבין. זה הרעיון.
איפה נמצא שיא המלכויות? אומר בספר "תורת העבודה" - בחג סוכות. זה שיא ההתבטלות. שמה אתה מראה האם אני עושה מה שמתחשק לי או שאני עושה בגלל שאלוקים ככה ציווה. כל בן אדם יש לו מיליון ואחד תירוצים למה יש לו פטור סוכה, ודאי, הכל לפי הלכה. אתה מסודר. תגיד, אבל זה אתה? אחרי הכל, זה מה שאתה רוצה לעשות או מה שאלוקים רוצה לעשות?
ואחד הניסיונות שיש לנו זה ש"מצטער פטור מן הסוכה". זה אחד הניסיונות שיש לנו. למה? כי בן אדם אומר: "יש לי פטור. אני כבר קיבלתי מחז"ל רשות שאני פטור מהסוכה". אתה פטור מהסוכה? אין פה את ה"התמליכוני עליכם". השכר בשמיים שתקבל כמו שאתה מבין – חמש שקל לחצי שעה. זהו!
אבל אם אתה תתנהג בסוכה לפי איך שאלוקים רוצה שתתנהג, אני מתבטל לאלוקים! מה הוא אמר - אני עושה! אז אני מתנהג איתך במידת האמת, חצי שעה של לימוד תורה זה מיליארדים! מיליארדים! בלי סוף. זה נצח נצחים. כל זה תלוי הכל בחג סוכות.
ולכן כותב הרב בן ציון מוצפי, שחג סוכות זה הזמן שמחלקים "זמן שמחתנו". למה זה נקרא "זמן שמחתנו"? כי בסוכות כותבים לבן אדם את כל השמחות שיהיו לו השנה הזאת. בן אדם רוצה לזכות שהוא יתחתן בעזרת השם, מתי קבעו לו את זה? עכשיו, בסוכות. בן אדם רוצה בריאות - מתי קובעים את זה? בסוכות. בן אדם רוצה נכדים, רוצה חתונות, רוצה דברים טובים - איפה כל השמחות האלו נמצאות? בחג סוכות.
זה הפירוש "זמן שמחתנו". הסוכה היא קובעת לך את כל השמחות שיהיו לך במשך כל השנה. ולכן כל בן אדם צריך באמת להשקיע בחג סוכות, להנות מהסוכה, שיהיה לך חביב.
יש סיפור שבשנת תש"ג - זה היה באמצע השואה - הרב חיים עוזר קיבל שלושה סטים של ארבעת המינים. בכל פולין היה סך הכל שלושה סטים! צריך לחלק אותם למישהו.
"אחד" הוא אמר, "יישאר אצלי". כי איפה שהוא היה נמצא היו המון פליטים, שיזכו כולם. "השני" הוא אמר, "אני אתן לרב זלמן סורוצקין", שהוא גר בסלוצק, ששמה גם כן יש המון פליטים, וגם כן יזכו כולם לברך על ארבעת המינים. "ועוד סט אחד לרב שלמה דוד יהושע וינברג, האדמו"ר מסלונים".
כולם שאלו אותו: "האדמו"ר מסלונים? זה אדמו"ר צעיר. שם אדמו"רים ענקיים. מה אתה שולח לאדמו"רים צעירים?" אמר: "תשלחו לו. זה רק בשבילו!". טוב, אנשים שלחו, והגיע אליו בין כיפור לסוכות.
סיפרו, האדמו"ר מסלונים לקח את האתרוג ואת הלולב, רקד איתו שעה וחצי מהשמחה שהיתה לו. השנה יהיה לי ארבעת המינים! בכל פולין שלושה סטים. פחד פחדים. לי יהיה! שעה וחצי רקד.
כשסיפרו את זה לרב חיים עוזר הוא אמר: "בגלל זה שלחתי את זה אצלו. אתה יודע למה? ידעתי שהוא ישמח במצווה. ותדע לך שבזכות השמחה במצווה יהיו המון יהודים שיזכו להינצל מהשואה. וכל זה בזכות השמחה של המצווה שהוא עשה".
אתה יכול לעשות סוכה, בסדר, אני לא מצטער, אבל הוא בוכה... "עין במר בוכה ולב שמח"... אבל איפה ההנאה של המצווה? אתה נכנס לסוכה, זה עוצמה! חל שם שמיים על הסוכה. לא פשוט! כל רגע זה דאורייתא! המשנה ברורה כותב: היינו צריכים לברך 100 פעמים ביום "לישב בסוכה". אתה נכנס, יוצא, נכנס, יוצא - מברך "לישב בסוכה". אבל רבנן תיקנו רק בשעת האכילה. אבל באמת אתה נכנס - זה דאורייתא. יצאת, חזרת - זה עוד דאורייתא. היית אמור לברך על כל כניסה ויציאה. איזה זכויות עצומות!
נשאר לנו סך הכל עוד ארבעה ימים. ארבעה ימים נשאר לנו. לכן כל אחד באמת יראה להתחזק בזה מאוד מאוד. לא רק מאוד, אלא מאוד מאוד.
בסוף השבוע יש לנו שמחת תורה. היה אסון שנה שעברה, וכל אחד יראה מה אני יכול להתחזק. אלוקים דיבר איתנו.
ומה שאני בכל אופן מצאתי, שתי דברים, אחד הראה לי הרב ישורון, ואחד שאלתי איזה תלמיד חכם והוא אמר לי: "תדבר על זה". מה שהרב ישורון הראה לי, שבקהילת קראקוב היה אסון בשמחת תורה לפני מאות שנים כשהיו בהקפה רביעית, והם היו כל שנה בהקפה רביעית עוצרים את הכל, והיו שרים את השיר "יגדל אלוקים חי". שם יש את כל י"ג עיקרי אמונה.
היום כבר אין כל־כך מנהגים, אבל... יש כזה מנהג במרוקו, שאם בן אדם נפטר רווק, אז כשמלווים אותו, אחרי שאומרים "יושב בסתר עליון", שרים את השיר "יגדל אלוקים חי". אז היה לי איזה דוד אחד שנפטר, ופתאום אני רואה באמצע הלוויה כל המרוקאים שרים "יגדל אלוקים חי". מה זה? זה הלוויה. שאלתי את אבא שלי: "מה זה המנהג הזה?" הוא אמר לי: "אתה יודע, רווקים יש להם מלא ציפורים. בסוף הוא מת רווק עם כל הציפורים שלו. אז מה זה אומר? צריך להזכיר קצת אמונה. קצת תזכיר שהכל, הכל מושגח, הכל מסודר". צריך הרבה להתחזק באמונה.
הרב שבדרון סיפר שהרב יחזקאל לוינשטיין אמר בזמן מלחמת עולם הראשונה: "במלחמת עולם השנייה, המלחמת עולם הראשונה הייתה משחק לעומת מלחמת עולם השנייה. ומלחמת גוג ומגוג זה יהיה משחק לעומת מה שעכשיו". כאילו, כל מה שראיתם, מלחמות של היום, זה יהיה משחק.
אז מישהו קם אליו ואמר לו: "הרב בא להפחיד אותנו? למה הרב מפחיד אותנו?" "לא הבנת אותי" אמר לו "מי דיבר לך על מלחמות? דיברנו שכל כך יהיה קשה באמונה. שרידים האנשים שיישארו עם אמונה".
אנחנו מזכירים כל פעם את המדרש הזה על יצחק אבינו, כי המדרש הזה הוא בשבילנו. אנחנו קוראים את העקידה, יצחק אבינו, הגיע אליו השטן ואומר לו: "תגיד לי, אתה יודע, יצחק אבינו, הולכים לשחוט אותך?", "על מנת כן אני הולך", "אתה יודע, אתה בן יחיד!", "על מנת כן", "אמא שלך תמות!", "על מנת כן", "אלוקים הבטיח לאבא שלך 'כי ביצחק ייקרא לך זרע'", אמר לו: "על מנת כן אני הולך".
"תשמע, אם אתה מת, אז הדובי שאמא קנתה לך, יקח אותו ישמעאל". אומר לו: "עד פה! עד פה! עד הדובי! דבר איתי עד הדובי. לא, זה כבר לא!". אני לא מבין, שאמא שלו תמות? על מנת כן. שעם ישראל יימחק? על מנת כן. מה? הכל על מנת כן? תגיד לי, ודובי לא? לא, לא. הצעצוע, זה לא?! תגיד, זה נשמע לך נורמלי?
לא המצאה שלי. זה מדרש. תפתחו שמה מדרש בפרשת העקידה. זה מובא במדרש רבה. באור יחזקאל מביא גם את המדרש הזה.
בן אדם יכול להיות בעל אמונה. אתה יודע מה שקורה בלבנון? הכל מושגח בלבנון! הכל בהשגחה! בטח. בעזה ראית איזו השגחה פרטית! וכשהשכן מדליק את הרדיו, את הטייפ ב-1:00 בלילה, אתה מה זה עייף, רוצה לישון, והוא מדליק. זה השגחה פרטית? איזה השגחה פרטית בכלל? זה לא השגחה! זה השכן הזה! איפה אלוקים בתמונה?
אנחנו על דברים גדולים - ברור "על מנת כן"! זה יצחק אבינו לימד אותנו. אתה נכנס הביתה ואתה צריך לנסוע, ויש עניין לאכול בסוכה 14 סעודות, ואתה אמרת לאשתך: "כבר צריך להכין 14 סעודות, כל כזית זה דאורייתא". אתה מגיע ואין זכר לארוחה. מה עושים? "אוף, איזה אסון! הכל בגלל חמי וחמותי... אין ספק".
תגיד, איפה אלוקים בתמונה? אין אלוקים? אז שאני מדבר איתך על אמונה, אל תדבר איתי על דברים גדולים. דבר איתי על היום יום. על היום יום שאתה הולך, שאתה בא לבית כנסת, אתה מתפלל, ופתאום מישהו יושב לידך, ואל תשאל, והוא מחליט להתפלל בקול, "תשמע, מפריע לי". שמה זה אלוקים, שמה אלוקים נמצא.
אל תספר לי לא עזה ולא... בדברים שלך הקטנים! בדובי, בקטנים, הקטנים האלו. שמה בן אדם יתחיל ללמוד. בוא נכניס את אלוקים לחיים שלנו.
דבר שני, בורא עולם הראה שמה שמי ששמר שבת, בורא עולם שומר עליו. בחוש ראו. מי ששמר שבת, החשבון איתו אחרת. הוא היה כבר ביד של מלאך המוות. אבל הוא שמר שבת - החשבון אחרת.
לכן כל אחד יקבל על עצמו ללמוד בשולחן שבת, שתי הלכות מהלכות שבת. זה לוקח ממש דקות, לוקח דקה, כל סעודת שבת. יש מלא ספרים, יש לך "חזון עובדיה", ויש לך "ילקוט יוסף", ויש לך "בן איש חי", מיליון ואחד ספרים של קיצורים, אף אחד לא ביקש שתלך, תעמול על איזה הלכה ותחשוב ותשקיע. לא. קח ספר, תקרא שתי הלכות בשולחן שבת, כל סעודה תקרא שתי הלכות, סך הכל כל השבת - שש הלכות, הבית משתנה מקצה לקצה, זה בית של בן אדם שומר שבת.
"תשמע, אבל עד שאני אגיע לסוף ההלכות ייקח הרבה זמן". אתה צודק. אבל קבלה אחת שאדם מקבל... סיפרנו עכשיו, הצילו את כל החיים שלו. נתנו לו לחיות חיים שלמים. עכשיו, לא סיפורים של לפני מיליון שנה. סיפורים של עכשיו. כמה בן אדם יכול לזכות בקבלה אחת?
יזכה אותנו השם שנזכה באמת להתחזק, לעשות רצונו כרצונו. שנזכה בעזרת השם באמת להוסיף מחיל אל חיל, מעלייה אחר עלייה. שהחג הזה, שאנחנו באמצע, שנזכה באמת לנצל את החג הזה שנשאר לנו, לנצל אותו בהנאה, בשמחה. שנזכה בעזרת השם לשמחה שלמה, לשמחת התורה, שהתורה תשמח בנו. שנזכה למשיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.