שיעור 61

המעשים שלנו הם נצחיים

פרשת נח תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

הרעיונות המרכזיים בשיעור של הרב איתן כהן:

1. המעשים שלנו נצחיים

- כל מעשה שאדם עושה משפיע לדורות

- גם מעשה שנעשה בלי כוונה (כמו בסיפור נח) נשאר לנצח

- אין דבר כזה "מעשה חד פעמי" - כל מעשה משפיע לדורי דורות

2. השפעת המעשים הטובים

- מעשה טוב לא נאבד לעולם, גם אם נראה שלא היתה לו השפעה מיידית

- דוגמת הבל שהקריב קרבן ונהרג, אך נשמתו התגלגלה במשה רבינו

- סיפור היהודי העשיר שקנה חלקות קבר למתי מצווה, וזכה בעצמו להיקבר באחת מהן

3. איכות המעשים

- ההבדל בין אדם לאדם הוא באיכות המעשים שלו

- יש אדם ששווה כנגד אחד, ויש ששווה כנגד כל העולם כולו

- בעל יראת שמיים שקול כנגד כל העולם כולו

4. חיזוק לעשיית מעשים טובים

- כשאדם עושה מעשה טוב, ראוי שיתגמל את עצמו

- התגמול העצמי יוצר חוויה חיובית שתעודד המשך עשייה

- כמו בסיפור של הרב עובדיה והגלידה עבור ברכת כהנים

5. השפעה ארוכת טווח

- מעשה טוב משפיע גם אחרי אלפי שנים (כמו אשור שבנה את נינווה)

- גם רגע אחד של טוב נשמר לנצח

- אפילו אם אדם לא המשיך בדרך הטובה, הרגע הטוב שעשה לא נאבד

המסר המרכזי: כל מעשה שאדם עושה הוא בעל משמעות נצחית, ולכן צריך להשתדל לעשות כל מעשה בצורה הטובה ביותר, כי לעולם אי אפשר לדעת את ההשפעה ארוכת הטווח שלו.

הסיפורים בשיעור

 סיפור ראש הישיבה והספר בגנות השכרות

ראש ישיבה גדול, תלמיד חכם מופלג, ערך סיום הש"ס בעיון. בשמחת הסיום, שבה השתתפו גדולי ישראל, שתה יין לכבוד המאורע (למרות שבדרך כלל היה שותה רק מיץ ענבים), והשתכר. בהתלהבותו עלה על השולחן, הסיר את בגדיו ורקד ערום, עד שנפל ונרדם.

מרוב בושה הסתגר בביתו שלושה חודשים. כשיצא סוף סוף, חשב שהכל נשכח. יום אחד, בחנות ספרים, גילה ספר "בגנות השכרות" ועל כריכתו תמונתו רוקד ערום. ברח לצרפת, אך גם שם מצא את הספר מתורגם לצרפתית. ברח לשוויץ, אך התברר שהספר תורגם לכל שפות העולם והפך לרב-מכר עולמי שעזר לאנשים להיגמל משתייה.

מכאן למד החפץ חיים שמעשה אחד, אפילו לא מכוון, יכול להשפיע לדורות, כמו סיפור נח שנכתב בתורה ונקרא מדי שנה אלפי שנים אחרי שקרה.

 מסירות הנפש של בחורי הישיבה

חמישה בחורי ישיבה מלייקווד נסעו לקנדה לשמח חתן שלא היה לו מי שישמח אותו בחתונתו. בדרכם חזרה נקלעו לסופת שלגים קטלנית ("סופת המוות"). מכוניתם נתקעה, והם מצאו מקלט במנזר נוצרי. בקומה השלישית של המנזר מצאו גופת אדם, ובבדיקת חפציו גילו שהוא יהודי לפי התפילין שלו, עליהן היה כתוב "ש. פישר".

למחרת לקחו את הגופה וחיפשו מקום לקבור אותה. בבית העלמין היהודי נאמר להם שאין מקום פנוי, אך לבסוף התברר שיש מקום אחד - והוא שייך בדיוק לאותו נפטר! התברר שאותו יהודי, שהיה עשיר גדול, קנה בעבר עשר חלקות קבר למתי מצווה, ותשע מהן כבר נוצלו. החלקה האחרונה נשארה בדיוק בשבילו.

הסיפור מדגים כיצד מעשה טוב (קניית חלקות קבר למתי מצווה) חוזר לאדם, וכיצד הקב"ה מסבב את הסיבות (החתונה בחמישי, היעדר כרטיסי טיסה, הסופה) כדי שהטוב יחזור לעושהו.

 הרב עובדיה והגלידה

הרב איתן כהן מספר על עצמו שהיה מתבייש לעשות ברכת כהנים, בגלל סיבות שונות כמו גרביים קרועות. הרב עובדיה זצ"ל היה מעודד אותו לעשות ברכת כהנים והבטיח לו כסף לקנות גלידה אם יעשה.

כששאל את הרב "מה, והרב אוכל גלידות?", ענה לו הרב: "אני לא אוכל גלידות, אבל הרב שלום כהן והרב בעדני טובעים בגלידות! אני אוהב פיצה, וכשמגיע חכם ציון לוי מפנמה אני שולח להביא פיצה מ'פיצה אורי'. אתה תלמיד של חכם שלום - תאכל גלידה!".

המסר: כשאדם עושה מעשה טוב שקשה לו, כדאי שיתגמל את עצמו בדבר שהוא אוהב. זה יגרום למעשה להיות מתוק בפיו ויעודד אותו לעשות זאת שוב.

תמלול השיעור

סיפר החפץ חיים: היה ראש ישיבה גדול, זכה לעשות סיום של כל הש"ס בעיון. מה זה? לא משהו מה שאנחנו מכירים - לעומק, באמת, סוגיה אחרי סוגיה. כתב, סיכם, הוציא ספרים, וברוך השם עושה סיום של כל הש"ס. הזמין את כל גדולי ישראל אליו. זה היה סיום! הוא גם היה תלמיד חכם גדול מאוד, לא סתם בן אדם - תלמיד חכם ממש גדול.

הביא מלא אנשים, האולם היה מלא מפה לפה. האולם היה מלא, גדולי ישראל היו, והשמחה הייתה גדולה, באמת שמחה גדולה. והראש ישיבה הזה היה משתכר ממיץ ענבים, בחיים לא שותה יין. השתכר ממיץ ענבים, אבל לכבוד הסיום של כל הש"ס הרביץ יין - לא בקבוק אחד, שתה כמה בקבוקים.

מהשמחה שהייתה, אל תשאל! באמצע הריקודים הבן אדם מרוב התלהבות עלה על השולחנות, התחיל לרקוד על השולחנות. רוקד, פתאום באמצע הריקודים פותח את החולצה, מוריד את החולצה, מוריד את הציצית, את הגופייה, מוריד את המכנסיים, מוריד את הלבנים - הוא רוקד ערום ככה. ואל תשאל, כולו הוא לא פה בכלל, הוא מסטול כולו ככה. נפל, נרדם.

סיפר החפץ חיים: הראש ישיבה הזה לא יצא מהבית שלו שלושה חודשים. מהבושה שהייתה לו, לא יצא מהבית שלו שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים פתח את הדלת, מסתכל ימינה שמאלה, רואה אף אחד לא מדבר עליו, בסדר. אחרי שבוע קיבל אומץ, עלה במדרגות. אחרי חצי שנה יצא לחניה, יצא לחניה מסתכל - אנשים עוברים וזה, בסדר. כאילו איך אומרים - עבר. תודה להשם, עבר. הגיע להתפלל, כאילו איך אומרים - שכח מזה.

יום אחד הוא נוסע לקנות ספר אצל 'דורפמן'. הוא רואה ספר כזה גדול ככה, יפה, "בגנות השכרות", ועל הכריכה התמונה שלו צבעונית כשהוא ערום. על הכריכה "בגנות השכרות", ועל הספר הזה כתוב "רב מכר". מה אני אגיד לך?

הוא אומר לאשתו: "מה אני עושה פה? אין לי מה לעשות פה בארץ, אין מה לעשות, כל העולם מדברים עליי. עזבי, עזבי". עזבו את הארץ, טסו לצרפת. טסו לצרפת - בצרפת אף אחד לא מכיר אותם. בצרפת נעשה מה שבא לנו, שלום, אף אחד לא מכיר. באמת הסתובבו, הכל היה בסדר.

יום אחד, אחד אומר לשני: "תגיד לי, מה הבן שלי שתיין? אתה יודע בצרפת שותים הרבה יין". וצריכים איזה ספר, מישהו אמר לו יש ספר שמי שקורא את הספר הזה במקום נגמל. אבל זה ספר כתוב בעברית, תרגמו אותו לצרפתית. תרגמו אותו לצרפתית אבל הכריכה נשארה אותה כריכה. והוא מסתובב, אתה יודע מסתובב הולך, פתאום הוא רואה בצרפת את התמונה שלו. וואי וואי, גם בצרפת!

אמר לאשתו: "גמרנו, אין מה לעשות פה, בואי נסע לשוויץ". שוויץ זה המדינה הכי מסכנה בעולם, שמה תעשה מה שבא לך, אין שם לא דין ולא דיין. נסע לשוויץ.

אבל מה אני אגיד לך - הספר הזה, כל מי שקרא אותו התפעל ממנו. הספר הזה הגיע לאו"ם, החליטו לתרגם אותו לכל השפות שבעולם. למה? זה ספר שבאמת, באמת מי שקורא אותו נגמל מהשתייה. החליטו לתרגם אותו לכל השפות שבעולם עם התמונה של הבן אדם.

אומר החפץ חיים: "תגיד לי, איפה עכשיו הראש ישיבה הזה יברח? איפה יברח עכשיו הראש ישיבה הזה? אין לו איפה לברוח, כל מקום שהולך בעולם, זוכרים אותו".

אומר החפץ חיים, זה נח. זה הפרשה שלנו - נח. תשמע, התורה מספרת לנו מה נח עשה. תגיד לי, מתי זה היה? זה היה לפני 5,000 שנה! תרד ממנו, רד ממנו! בן אדם בלי כוונה שתה יין, השתכר, אתה יודע – קורה! נכון קורה? אז מה? כל שנה, כל עם ישראל מלפני 3,300 שנה, כל עם ישראל מוציאים ספר תורה וכולם קוראים על נח. למה? למה? רד ממנו! בן אדם, רד ממנו!

זה גם תנ"ך, זה ספר שמתורגם לכל השפות שבעולם. למה השם עשה את זה? שואל החפץ חיים: "אז למה השם עשה את זה? למה? למה השם עשה את זה?".

אומר החפץ חיים: כי אלוקים רצה ללמד אותנו יסוד - המעשים שלך, מעשים נצחיים. אתה חושב שאם אתה עושה איזה מעשה זה חד פעמי? זה נגמר? זה היה וזה חלף? אין דבר כזה! כל מה שאתה עושה זה 'מעשה נצח', נצח! זה מעשה נצח לדורי דורות. לא היום מחר, אם לא גם בעוד 5,000 שנים זה משפיע.

זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו בסיפור של נח - להגיד לך כל מעשה שאתה עושה, כל אחד מאיתנו, גם אם אתה עושה אותו בלי כוונה. נח לא התכוון לזה, זה נעשה בלי כוונה, ואפילו הכי זה נכתב לדורי דורות עד סוף כל הדורות.

שואל האר"י ז"ל: שבוע שעבר קראנו סיפור על קין ועל הבל. שואל האר"י ז"ל - "אני לא מבין, איך יתכן - הבל הביא מבכורות צאנו, אני צריך לכבד את אלוקים, הביא את הדבר המשובח ביותר שבעולם, הכי משובח שבעולם. נו, ומה השכר שהוא קיבל? רצחו אותו! זו תורה וזו שכרה? תגיד לי, זה השכר? זה השכר על בן אדם שכל כך מביא לבורא עולם את המתנה הגדולה ביותר? מה הוא מקבל? שחיסלו אותו! איך יכול להיות דבר כזה?".

ככה שואל האר"י ז"ל. אומר האר"י ז"ל: מה שעשה הבל זה לא נגמר. אל תחשוב שרצחו אותו וזה נגמר. הבל התגלגל אחר כך בשת - "כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". אחר כך שת התגלגל בנח, ולאחר מכן התגלגל במשה רבנו.

לכן הוא אומר: זה אותיות נשמה - נ' נח, ש' שת, מ' משה, ה' הבל - אותיות נשמה. כולם התגלגלו. וכל זה מאיפה יצא? אומר האר"י ז"ל: מזה שהבל הביא בכורות צאנו. חשבת שזה נגמר? חשבת בן אדם עשה איזה מעשה טוב ונו ומה יצא? חיסלו אותו. אל תדאג - יצא מזה משה רבנו, יצא מזה כל מסירת התורה, יצא מזה. לא, זה לא חד פעמי.

כל מה שאתה עושה - המעשים שלך נצחיים. לכן אומר החפץ חיים: אתה כבר עושה מעשה? תעשה אותו טוב, תעשה אותו טוב, כי זה לא חד פעמי. אתה מתפלל, נראה לך שזה כאילו שחרית של יום ראשון, זהו זה נגמר יום ראשון, מחר יבוא משהו חדש, מה שהיה אתמול נמחק. לא, לא - זה משהו לנצח נצחים.

אז אתה כבר מתפלל? תתפלל כמו שצריך. אתה כבר לומד? תלמד טוב, כי תדע לך - זה לא נגמר לעולם.

סיפר איזה בחור: למדנו בישיבת לייקווד. בדרך כלל בחורים שהם מתחתנים זה באזור של הישיבה, אז הבחורים מגיעים לשמח את החתן. הבחור הזה מתחתן, הוא עוזב את הישיבה, מתחתן בקנדה. מספר הבחור: הבחור גם לא היה לו כסף, כי מי שהיה לו כסף אז היה נותן לבחורים כסף כדי שירכשו כרטיס טיסה לבוא לחתונה, אבל לא היה לו כלום.

והוא נפרד מהחברים והוא עזב את הישיבה, הוא מתחתן. החברותא שלו הלך לארגן. אמר לחבר'ה: "תשמע, למדנו איתו ביחד פה כמה שנים, אולי חמש-שש שנים למדנו ביחד. הבחורצ'יק מתחתן, אין מי שישמח אותו, אי אפשר להשאיר אותו ככה. בוא נארגן משהו".

"מה נארגן? זה הון תועפות! מה נארגן?". אחד אומר: "תשמע, אני יש לי דוד שיש לו אוטו, אני אבקש ממנו את האוטו. אם הוא ייתן לי את האוטו בחינם, אז כולנו נשתתף רק בדלק. בדלק נשתתף, כל אחד יביא איזה 200 שקלים, ניסע".

משם לקנדה יש כביש, שמונה שעות נסיעה, 10 נתיבים כל צד. שמה מתחילים לנסוע מ-200 והלאה, מ-200 והלאה. זה 10 נתיבים, זה נסיעה, לא נסיעה שנגמרת, זה שמונה שעות נסיעה.

הם באמת - הוא הלך לדוד שלו: "דוד, אני, שמע כך וכך סיפור, מתחתן בחור ביום חמישי בלילה, אפשר לקבל את האוטו? שישי על הבוקר תקבל את האוטו בחזרה". אמר לו: "אין בעיה, קח את האוטו, אני לא צריך את האוטו. מהעבודה אני כבר מסיים באחד, קח את האוטו".

הוא לקח את האוטו, הבחורים השתתפו בדלק, יצאו. יצאו, אתה יודע - בחורי ישיבות, תן להם הגה ביד, השם ירחם עלינו ועל עמו ישראל. היה צריך לכתוב מאחורה הסטיקר "ארץ ישראל בסכנה".

בקיצור, אתה יודע, נוסעים. נסעו, אחד אומר לשני: "הגענו כבר לחתונה, בוא נשמח מכל הלב. אתה גמור מהנסיעה, אבל אז מה? זה שווה שנסעת בסוף אם לא תשמח אותו? בואו נשמח מכל הלב!".

הוא ממש הופתע מאוד, והבחורים באמת מהלב, מהנשמה, באמת נתנו את כל הכוח. חתונה נגמרה אולי 12 בלילה נגמרה החתונה. יוצאים בחזרה הביתה, יוצאים בחזרה הביתה. נוסעים שעה שעתיים, 10 נתיבים, נוסעים לבד.

אחד אומר לשני: "תשמע, לא נורמלי, מפחיד. אתה נוסע שעתיים, 10 נתיבים, אתה לבד בכל הכביש. לא יכול להיות, מה, אין מישהו שנוסע גם איתנו?". אמר לו הבן אדם: "תדליק את הרדיו, נשמע מה יש". תדליק את הרדיו.

הוא מדליק את הרדיו - מודיעים שיש סופת המוות. "סופת המוות" זה סופה שהיא עוברת, עוברת, היא מגיעה ל-32 מעלות מתחת לאפס. איפה שהיא עוברת זה שלגים, מי שנמצא בחוץ מת. לכן אף אחד לא בכבישים.

אחד אומר לשני: "מה עושים?". "אוי, תרביץ גז, נעקוף את הסופה". "מה אתה מדבר? נעקוף אותה? תרביץ, תרביץ גז!". עד שהמחוג יסתובב פעמיים, תרביץ, תרביץ. באמת הם נסעו כמו שצריך. אמר לו: "מה יכול להיות? תחליק, ה-10 נתיבים שלך איפה שאתה רוצה להחליק. סע, סע, רק תרביץ!". והם הרביצו.

אתה יודע, נוסעים בהמשך הדרך, פתאום מתחיל כבר להרגיש את הקור. "סע, מה אתה מתרגש מהקור? סע, סע". נסעו. מתחיל לרדת את השלג. "תשמע, אני מפחד". "מה? אין לך מה לפחד. מה יכול להיות? 10 נתיבים, תחליק איפה שבא לך, כמו סקי. סע סע!". אתה יודע - בחורי ישיבות, יש להם... נוסעים.

אבל נסעו, נסעו. אמר - הגיעו לאיזה מקום ופתאום האוטו מהקור "פה-פה-פה-פה-פה", נתקע האוטו. נכבה להם המנוע. נו, מה עושים עכשיו?

אחד אומר לשני: "מה נעשה עכשיו?". "לסגור את החלונות, סגור את הכל, כל אחד עם הגוף שלו יחמם את השני". "נשב באוטו שלא נמות פה! אין מי ש... אין גם אין מי שיבוא בכלל להציל אותך אפילו. אין, אתה באמצע הדרך, עד שיבוא לחלץ אותך אתה כבר גמור".

אחד אומר לשני: "מה עושים?". בקיצור, חיכו חצי שעה - לא עוזר, קר. אחד אומר לשני: "אנחנו נשארים פה עוד כמה דקות אנחנו קופאים מקור. בוא, בוא נצא החוצה, נעשה איזה ריצה, נרוץ, נחזור, נרוץ". אתה יודע, נחיה משהו. רצים, חוזרים, רצים.

אבל הקור... אתה לא יכול לסבול. פתאום מישהו צועק שמה: "אור! אור! אור!" בתוך היער. רצים לכיוון האור, אתה יודע. מגיעים לכיוון - כל המקום צלבים, צלבים, צלבים, כולו צלבים. השם ירחם! אין מה לעשות - פיקוח נפש, חייבים להגיע לשמה.

בקיצור, נכנסו. הגיעו, רצו למקום - מנזר. דופקים בדלת. "פתח לנו! קר!". אומר להם השומר "צריך לקבל אישור מה... מבעל הבית". בעל הבית נותן אישור: "אין בעיה, תכניס בקומה שלישית איפה שהמת נמצא". אמר להם: "אם אתם רוצים להיכנס קומה שלישית, יש שמה איזה אחד מת, שבו איתו בחדר שמה".

אמרו: "עדיף אחד מת ושאר חיים מאשר כולם מתים". עדיף. אתה יודע, הם נכנסו. אומר: "אתה יודע, נכנסנו כל המנזר איפה שאתה הולך צלבים, צלבים, כולו השם ירחם עלינו. קומה שלישית רואה איזה בן אדם מכוסה, מת על הרצפה".

טוב, אתה יודע - חמישה בחורי ישיבות עם איזה מת, מה עושים? מה? מה עושים? מחטטים... מה לעשות? התחילו לחטט, מחטטים, מחטטים בקופסאות שלו, במזוודה. מוצאים תפילין... תפילין?! לא יכול להיות - יהודי! יהודי! היה כתוב על התפילין "ש. פישר". וואי, יהודי זה! יהודי!

"נקרא תהילים פה!". מה? התחילו לקרוא תהילים, התחילו לקרוא תהילים. אומר: "בבוקר מי יכול להירדם? מי זה יכול? לא יכולנו להירדם". בבוקר איך שהוא ראינו - עברהה סופה. באנו לשומר: "תגיד לי, מה עושים עם הגופה הזאת פה?". אמר: "אנחנו זורקים אותה". "אנחנו רוצים לקבור אותה". "קח אותה, קח".

הגענו איתו כולנו ביחד, שמנו אותו באיזה בד, הרמנו אותו, פתחנו את הבגאז', הכנסנו את הגופה בתוך הבגאז'. אנחנו נוסעים - יום שישי היום. נוסעים, אמרנו לנהג: "איפה שאתה רואה כיוון יהודי - תיכנס. יש איזה משהו של יהודי - תיכנס. מת מצווה, יום שישי היום, צריך לקבור אותו".

נסענו, אחרי איזה שעה הוא אמר: "פה נראה לי מקום של יהודים". נכנסנו. אומר: "נכנסנו - מי זה פה? הדלת הראשונה זה היה באמת הראש המועצה שמה". אמרנו: "שלום, יש לנו פה מת מצווה, רוצים לקבור אותו".

אמר: "אני ממש מצטער. אמריקה מקציבה לכל בן אדם קבר, לפי מה שהוא חי. ביום שהוא נולד נולד לו גם קבר. אין קברים למי שבא". "אין דבר כזה, מת מצווה, יום שישי היום, אין לנו מה לעשות, אנחנו קוברים אותו פה! מה? מה? מה נעשה?".

אמר: "בואו למשרד". הם באו למשרד, הגיעו למשרד. הוא בודק, בודק בתוך כל החלקה, הוא אומר: "וואי, מקום אחד יש! אחד יש פה!". הלכנו, היינו איתו ביחד. בחורי ישיבות, אתה יודע, עם הטוריה ומעדר והזה. חופרים, קברנו אותו באדמה.

מה נגיד? אין אפילו... אפילו מניין לא היה. לא היה קדיש. אחרי שכיסנו אומר הבן אדם: "מה אני ארשום על המצבה פה?" אמרו: "אנחנו לא יודעים מה תרשום על המצבה, כי אנחנו לא יודעים כלום, אבל כתוב על התפילין שלו 'ש. פישר'".

הבן אדם שמע את השם הזה, כולו התחיל לרעוד. "אתם יודעים מי זה הבן אדם הזה? זה בן אדם עשיר אחד גדול מאוד שהוא היה בודד בעולם. היה בודד, הוא היה רווק, והכנסיה לקחה אותו לעצמם. למה? הוא היה עשיר גדול מאוד. הוא הגיע פעם אחת להתארח אצלנו בעיירה, והגיע מת מצווה לקבור אותו, ואמרו אין מקום לקבור אותו. הוא אמר: 'אני קונה עשרה חלקות, עשרה חלקות אני קונה'. 'למי זה?'. 'לכל המתי מצווה שיבואו, אם יבואו. ובאמת תשעה קברנו. אבל אחד נשאר ריק'".

והוא זה הבן אדם שבורא עולם גלגל שמו אותו פה. בורא עולם גלגל שהחתונה תהיה ביום חמישי, גלגל בורא עולם שלא יהיה כרטיס טיסה, גלגל בורא עולם שניסע חמישה בחורי ישיבות, ובאותו יום יעבור 'סופת המוות', ושאנחנו נתארח אצל הכנסייה - שאין שום שכל כל הסיפור הזה - בגלל שיהודי אחד לפני הרבה שנים עשה טוב, יחזור אליו הטוב. הטוב הזה יחזור אליו.

כל זה למה? כדי ללמד אותך שהמעשה שלך זה מעשה נצחי. זה לא מעשה שנגמר פעם אחת, זה נעשה לדורי דורות.

וזה גם חלק מהפרשה שלנו. כתוב בתורה: "מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה". כותב החזקוני: לא מצאנו בשום מקום שאלוקים שולח נביא השם, בשביל מה? בשביל לשמור גויים? גויים שילכו? לא מצאנו בשום מקום!

המקום היחיד שאלוקים עשה ליונה - אתה יודע, לקח אותו ועשה והכניס אותו בדג, אחר כך בלעה אותו הדגה, אחר כך בלע אותו עוד פעם הדג ועוד פעם דגה. כל זה, והקיא אותו וזרק אותו - בשביל להציל את נינווה, שהם גויים! למה השם עשה את זה?

כי לפני אלפי שנים, אלפי שנים, אבא שלהם, אבא שלהם אשור - הא רואה שהילדים שלו הולכים עם נמרוד, אמר: "אני לא, אני לא, אני לא שמה". עזב את הארץ ההיא, בנה את נינווה. וכיוון שהיה זמן שהוא עשה קידוש השם בעולם, אלוקים שלח את יונה כדי להציל את הצאצאים שלו. איזה צאצאים? אחרי אלפי דורות! כל זה להציל את הצאצאים שלו.

אבל החזקוני מוסיף עוד משהו: "ואף על פי שלבסוף אשור סרח". בסוף אשור חזר לנמרוד. לא משנה! אבל היה רגע של חיזוק, נכון, בסוף הוא נפל, אבל היה רגע של חיזוק. הרגע הזה לא נאבד, לא נאבד הרגע הזה! נראה לך שאם אתה עושה איזה מעשה טוב, שגם אם אחר כך אתה יודע... פעם אחת התחזקתי, עשיתי איזה מעשה טוב. אה, תשמע, זה חד פעמי, זה לא רציני. לא, לא! המעשה הזה לעולם לא נאבד, נשאר לך לנצח המעשה הזה.

ולכן מישהו אמר: שבבריאה בורא עולם ברא ארבעה יסודות - ברא דומם, צומח, חי ומדבר. אתה יודע, בדומם יש שני קצוות, משני כיוונים קצוות ענקיים. יכול להיות דומם גרגיר חול, יכול להיות דומם כל האוקיינוס. אתה יודע את ההבדלים בין גרגיר חול לבין אוקיינוס? ששניהם זה דומם.

צומח - גם אותו דבר. יכול להיות, אתה יודע, איזה צמח כזה קטן, ויכול להיות עץ 200 מטר גובה. אותו דבר גם כן בחי - יכול להיות איזה פרעוש שאתה בקושי רואה אותו, אתה בקושי רואה את הפרעוש הזה, ואתה יכול לראות איזה פיל, משהו ענק.

ב'מדבר', אתה יודע, כולם אותו דבר. חצי מטר הפרש בין כולם, בין כולם חצי מטר. למה השם לא עשה איזה 'מדבר' אחד אתה יודע 10 סנטימטר, אחד 'מדבר' איזה שני קילומטר? אין דבר כזה! כל ה'מדברים', אתה יודע, כולם ההפרש ביניהם חצי מטר בממוצע. כולם חצי מטר הפרש ביניהם.

למה? למה בדומם, חי, צומח עשית הפרשים בין אחד עולמות, למה ב'מדבר' אין הפרשים? "לא, לא שלא נתבלבל - גם ב'מדבר' יש הפרשים! ההבדל ביניהם זה באיכות של המעשים". לך נראה שכאילו ה'מדבר' הזה וה'מדבר' הזה זה אותו אחד? לא, לא! זה עולמות בין אחד לשני! עולמות! לא בחיצוניות - באיכות של המעשים. המעשה שזה עושה והמעשה שזה עושה זה עולמות לגמרי, לגמרי נפרדים.

היה פה כמה פעמים שהרב נתנאל בוקר שליט"א היה מביא פה את הרב דב יפה, וכל פעם שהרב דב יפה היה מגיע לפה, כל הזמן היה חוזר על זה הרב דב יפה, כל הזמן היה חוזר. הוא אמר: "תראו, יש פה הרבה אנשים שנמצאים פה". כך הוא אמר: "יש אחד שהוא שווה בן אדם אחד, יש אחד שהוא שווה 100 אנשים, יש אחד שהוא שווה אלף אנשים, יש אחד ששווה את כל העולם כולו".

אתם יודעים מי זה? זה גמרא במסכת ברכות בדף ו, אומרת הגמרא: "כל מי שיש בו יראת שמיים - שקול כנגד כל העולם כולו". אתה יכול לראות בן אדם אחד, אומר, בן אדם אחד אתה יכול לראות אותו, הוא נראה רגיל כמוני, כמוך, אבל אתה יודע מי זה הבן אדם הזה? כמה המשקל שלו? הוא שקול כנגד כל העולם כולו! למה? יש לו יראת שמיים.

אז הוא אומר: "אם אתה לומד מוסר, אתה יודע לאיזה מדרגה אתה מגיע? אתה יודע לאיזה מדרגה אתה מגיע אם אתה עושה מעשים טובים, מעשים איכותיים? אתה יודע לאיפה אתה יכול להגיע?".

לכן הפרשה שלנו - כל אחד יראה באמת להכיר את המעשים שלו, לדעת המעשים שלך גדולים, נצחיים. כל אחד יראה להתחזק בזה מאוד מאוד מאוד.

אני מסיים בסיפור על מרן. יש מלא סיפורים, אבל אני רוצה לסיים בסיפור שניקח אותו לעצמנו. לא רוצה שכל אחד יגיד 'ואוו', ילך הביתה ואין כלום. לא! מעשה שניקח אותו. זה מעשה שלי. משהו שקרה לי עם מרן הרב עובדיה, לכן אני מספר אותו.

הרב עובדיה היה שואל אותי כל פעם: "תגיד לי, אתה עושה ברכת כהנים?". אמרתי לו: "לא, אני לא עושה". "אני לא עושה ברכת כהנים". הייתי מתבייש לעשות ברכת כהנים. למה? לפעמים הגרביים קרועות, אתה יודע, לא נעים. לפעמים יש גם ריח, אתה יודע, גם לא נעים. זה קורה, מה... לא נעים.

הרב עובדיה אומר לי: "אם תעשה ברכת כהנים, אני אתן לך כסף תקנה גלידה". גלידה! ככה הוא היה אומר לי.

קיצור, עכשיו אני כל דבר שהיה אומר לי, הייתי אומר לו: "ואתה? ככה אתה עושה?" כל דבר שהוא שהוא אמר לי הייתי שואל "ומה אתה היית עושה? אתה גם עושה ככה?".

אז אמרתי לו: "מה? והרב אוכל גלידות?". ככה אמרתי לו: "מה? והרב אוכל גלידות?". אומר לי: "תראה, אני - גלידה אסור לאכול, גלידה לי אסור לאכול. אבל אתה יודע, חכם שלום והרב בעדני - שניהם טובעים בגלידות!". ככה הוא אמר לי. "שניהם, הם לא אוכלים גלידות - הם טובעים בגלידות! אני - אסור לי גלידה, אבל אני אוהב פיצה. כשמגיע החכם ציון לוי מפנמה, אני שולח את הנהג שלנו ל'פיצה אורי', מביא לנו פיצה ואנחנו אוכלים פיצה. אבל אתה? אתה תלמיד של חכם שלום, אתה צריך לאכול גלידה, תאכל גלידה!". ככה הוא אמר.

עכשיו, אני ראיתי את זה אחר כך בספרים - זה דבר יסוד גדול בחיים שלנו. כל אחד מאיתנו יש לו איזה דברים שלפעמים קשה לו לעשות אותם. אם פעם אחת תעשה אותם, ואחרי שתעשה אותם יהיה לך מתוק בפה - זה ידחוף אותך לעשות אותם עוד פעם.

למה? אנחנו עושים מעשים, אתה יודע, עשית מעשה טוב, נגמר, זהו, שלום, נגמר. אתה יודע, קיבלתי אומץ, עשיתי את המעשה הזה וזהו. תגיד לי, פעם הבאה אתה גם תעשה את זה? "לא, לא נראה לי. זה היה אותו זמן, היה שעת רצון, עשיתי". אבל אם אתה תרגיש - שהמעשה הזה עשה לך טוב על הלב, אתה תעשה אותו עוד פעם.

לכן כל אחד מאיתנו ידע שכל אחד מאיתנו יש לו את הניסיונות שלו. גמרת את הניסיון הזה, עברת איזה ניסיון, היה לך קשה בדבר מסוים - תגיד לעצמך, זה כתוב בספרים, לא המצאה שלי. תלך, תגיד לעצמך: "אחרי שאני אגמור, אני יורד פה למכולת, קונה ארטיק, קונה גלידה, קונה שוקולד, כל אחד מה שהוא שאוהב!". תאכל את זה.

בהתחלה זה נראה לך משחק ילדים. "תשמע, זה נראה... אתה עושה צחוק מעצמך!". תעשה צחוק! בהתחלה, בהתחלה זה נראה צחוק. אחרי שאתה הולך בערב לישון, אתה פתאום אתה מרגיש - המעשה שעשיתי הוא מעשה טוב, הוא מתוק, הוא נחמד. זה יגרום לך לעשות את זה עוד פעם.

יהי רצון שמחר בעזרת השם - זה מחר זה פתיחת ההיכל של כל עולם התורה. מחר בעזרת השם של כל הבחורי ישיבות, של האברכים, שמחר הולכים לישיבות ללמוד. איזה שמחה גדולה זה לבורא עולם! זמן של מלחמה - הולכים ללמוד! איזה סיפורים ששמענו אותם בזמן אבותינו, שבזמן של מלחמות היו יושבים לומדים. זכינו גם אנחנו, גם אנחנו תשפ"ה, בזמן של מלחמות לשבת ללמוד. זה נחת לבורא עולם!

יהי רצון באמת שנזכה באמת שיהיה לכולם חשק ושמחה בלימוד התורה, שיהיה אהבה בלימוד, שיהיה חברותות טובות, חברים טובים, שמחה בלימוד, שיהיה סייעתא דשמיא, זיכרון טוב, שיהיה רבנים טובים בעזרת השם, שיהיה נחת, שיהיה הצלחה גדולה לכולם. סייעתא דשמיא תלווה אותנו, שנזכה למשיח ברחמים תוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.