שיעור 62

סיפורים מדהימים על מרן הרב עובדיה

ג' חשון תשפ"ה – בית מדרש 'חזון עובדיה' שע"י בית כנסת רשב"י

ברשות כל הציבור היקר, ברשות ראש הכולל, ברשות הרב חיים ללוש. ממש ישר כוח גדול, כל מה שאתם עושים - זכות מרן הרב עובדיה ישמור אתכם מכל רע. שתזכו בעזרת השם לסייעתא דשמיא גדולה, להצלחה מבורכת, לישועות גדולות, לברכות מרובות, שכל התפילות יתקבלו לרצון לפני השם. כן יהי רצון.

יש הרבה סיפורים על מרן, הרבה הרבה סיפורים, אבל אני רוצה שהסיפורים - חלק מהסיפורים - ניקח אותם הביתה. יש הרבה אנשים שאתה יודע, מספרים סיפורים, עושים "וואו!" וזהו, וזה נגמר. זהו, הוא הולך הביתה והוא יודע "וואו!" וזהו. לא! אנחנו רוצים לקחת סיפור שגם משם ניקח משהו איתנו, לדעת גם איך אנחנו אמורים להתנהג בחיים.

כותרת: בזכות מילה טובה של הרב עבודי

הרב יצחק יוסף סיפר שבשבת האחרונה של הרב עובדיה, שבת האחרונה של החיים שלו, שהיה בבית, ישבנו איתו ביחד. בסוף הסעודה הוא אמר לי: "חכם יצחק, בוא שב לידי". ישבתי לידו, הוא אמר לי: "חכם יצחק, אתה יודע מתי סיימתי את הש"ס פעם ראשונה? מתי סיימתי את הש"ס פעם ראשונה?". אמרתי לו: "לא אבא, אתה אף פעם לא סיפרת לנו את זה". אמר "אני אגיד לך, הפעם הראשונה שסיימתי את הש"ס זה היה בגיל 14". "אבא, מתי התחלת?". אומר: "אני התחלתי בגיל תשע". "אבא, למה תשע? למה לא שמונה? למה לא עשר? מה זה התשע הזה?".

"בוא אני אגיד לך. אני למדתי בבגדד, והיה שם הרב חגי עבודי. הרב חגי עבודי, היתה לנו יראת כבוד ממנו מאוד מאוד. לומדים גמרא, אני הייתי יושב בצד. ואז יום אחד אחד התלמידים הקשה קושיה להרב עבודי. אמר לו: 'הרב, יש סתירה בין הסוגיות, בין הסוגיה למעלה לסוגיה למטה, יש סתירה בין הסוגיות'. הרב עבודי מסתכל על הגמרא, אומר: 'באמת קושיה גדולה'. אני הייתי ילד, עמדתי בצד, אמרתי לו: 'הרב, אם נלמד את הסוגיה למעלה בצורה אחרת לא תהיה קושיה'. 'נו, תסביר!'. הסברתי את הסוגיה בצורה אחרת, הוא מסתכל, הוא מאוד נהנה. הוא אומר לי: 'אתה תהיה תלמיד חכם גדול מאוד מאוד'".

אומר הרב עובדיה: "אני קיבלתי זריקה של החיים. הלכתי, פתחתי מסכת ברכות והתחלתי ללמוד. זה היה בגיל תשע. בגיל 14 סיימתי את כל הש"ס, ובגיל 19 סיימתי פעם שנייה".

עכשיו תגיד לי, בן אדם שנותן מילה טובה לילד בגיל תשע - מה זה גיל תשע היום? כיתה ד', כיתה ה', משהו כזה, לא יותר מזה - תגיד לי, חשבת שהמילה טובה שתיתן לו, זה ישנה את כל העולם? חשבת על זה? אתה לא יודע מה אתה יכול לעשות במילה טובה שאתה אומר. ילד קטן, מה יצא ממנו? בסדר, אולי, אולי יצא תלמיד חכם, אולי, אולי גם לא. אתה לא יודע שבמילה טובה שאתה אומר, אתה הופך את העולם, הופך את העולם! לכן כל אחד ואחד ידע להתחזק, תגיד מילה טובה.

כותרת: מסירות נפש לקיום סעודה רביעית

וכבר דיברנו על השבת האחרונה של הרב עובדיה. אז היה איזה תלמיד חכם אחד גדול שהגיע לבית של הרב עובדיה אחרי שהרב עובדיה נפטר, כל הכתבים שהוא השאיר לעבור עליהם. הוא שאל את צבי חקק: "תגיד לי, מה המצווה האחרונה שהרב עובדיה קיים בבית שלו? המצווה אחרונה, אחרונה?".

אומר: "אני אגיד לך. בשבת האחרונה של הרב עובדיה, הרב עובדיה סבל מאוד מאוד. מאוד סבל". איך הוא אמר 'הוא קפץ על המיטה מייסורים, קפץ על המיטה בוכה'. אמרו לו הילדים - היה שם הרב יצחק יוסף, הרב דוד יוסף, אמרו לו: "אבא, נזמין אמבולנס". הוא אמר: "אל תחללו עלי שבת! לא, לא, בכלל לא". במוצאי שבת אמרו לו: "אבא, מחכה לך פה אמבולנס". הוא אמר להם: "לא! סעודה רביעית!". אמרו לו: "אבא, ניקח לך בשקית את האוכל". אומר: "אני יודע מה יהיה שמה, אני לא יודע מה יש שמה".

אבא אכל שתי פרוסות. הרב עובדיה אכל שתי פרוסות - כביצה, לקח לו כמעט חצי שעה. הוא היה אוכל ובוכה, מייסורים. גמר, ברכת המזון, נסע באמבולנס, לא חזר לביתו. איזה מסירות נפש!

ומה איתנו?! תגיד, אתה אוכל סעודה רביעית? תגיד, אי אפשר לצאת במזונות? לא יוצאים באיזה רוגאלך? אי אפשר תפוח? לאכול תפוח? אז תזכור - הרב עובדיה לקח לו חצי שעה בבכיות, לא לוותר על סעודה רביעית, שהוא היה פטור ממנה! פטור, מהייסורים שהוא סבל! הוא היה פטור בגלל ייסורים אש! אז תדע - לא לזלזל בסעודה רביעית. זה מה שאנחנו שצריכים ללמוד מזה.

כותרת: צום שישה ימים לא יכפר על ביטול סעודה רביעית

כדרך אגב, תמיד אני מזכיר את זה גם כן - אשתו של הגאון מווילנה הלכה לצום שישה ימים רצוף. רצוף, רצוף, ממוצאי שבת עד יום שישי. הגר"א אמר לילדים: "אמא אכלה סעודה רביעית או לא?". אומרים לו: "לא, אמא לא אכלה סעודה רביעית". אמר: "אז תעירו את אמא ותגידו לה שכל הצומות שהיא צמה שישה ימים לא יכפרו לה על זה שהיא לא אכלה סעודה רביעית".

עכשיו תארו לכם שהבן אדם צם על חשבונו. לא כשכולם צמים, אלא שכולם אוכלים ואתה יושב צם - תגיד, איך אתה מרגיש? איך אתה מרגיש אחרי הצום? כיפרתי את כל העוונות, ברור, כל העוונות שהיו כיפרתי אותם. אם צמת יומיים רצוף - מה זה? בין בגלגול הזה, בין בגלגולים אחרים, בין בגלגולים שיבואו גם כן - הכל מכופר. אם אתה צם שלושה ימים - עזוב, עין לא ראתה, אין מה לדבר אפילו. שלושה ימים - איפה אתה? תגיד לי, חשבת שאם תצום שישה ימים לא יכפר לך סעודה רביעית? רק סעודה רביעית!

אז תבין מה זה סעודה רביעית. תבין מה שהרב עובדיה היה מוכן לסבול חצי שעה בבכיות. מזה ניקח הביתה שנדע לא לזלזל חס ושלום בסעודה רביעית.

כותרת: הרב עובדיה גם היה מאוד 'קדוש'

הרב עובדיה, חוץ ממה שהוא היה פוסק הלכות, הוא היה גם אדם מאוד מאוד קדוש. לא אדם רגיל, היה מאוד קדוש. יום אחד, הוא היה צולע, היה הולך צולע. אשתו שואלת אותו: "מה?". אומר: "אני לא יודע, צולע". לא הייתה ברירה, היה צריך להביא רופא ךרב עובדיה. הביאו רופא. התגלה שבין הרגליים שלו נהיה לו איזה מוגלה גדולה מאוד, לכן הוא צולע. אומר: "מה, אתה לא ראית?". אמר: "לא, אני אף פעם לא מסתכל למטה, אני אף פעם לא מסתכל למטה".

אנחנו כאילו רואים את הרב עובדיה איך הוא פוסק הלכות, איך הוא יודע. תגיד לי, ושהוא קדוש אתה שמעת?

סיפר הרב צמח מזוז - כשהרב עובדיה ישב שבעה על אשתו. הגיע הבבא אלעזר לנחם, ישב לידו הבבא אלעזר. "תגיד לי כבוד הרב, איך זכית לילדים כאלה גדולים? איך זכית לילדים כאלה גדולים? לא כל אחד זוכה. מה, מה, מה הזכות שלך?". הרב עובדיה בהתחלה שתק. אבל הבבא אלעזר לא ויתר לו, לחץ עליו: "תגיד לי, בזכות מה זכית?".

ואז הוא אמר: "אם זכיתי לילדים כאלה טובים, הכל בגלל שמירת העיניים שלי. שכשהיו באים הנשים בבית הדין לגירושים, כל מיני דברים - מעולם לא ראיתי אותן. אם יש לי משהו – זה שמירת העיניים שלי. הוא לא אמר בגלל שהייתי מתמיד, יושב לומד כל היום, מזכה את הרבים. לא, זה לא זה. יש לך קשר לקדושה או לא? יש לך קשר לקדושה?

יוצא מהסיפור של הרב עובדיה, שלנו יוצא מהסיפור הזה, שאם אתה רוצה שהילדים שלך יהיה להם חשק בלימוד תורה - שמור את העיניים! כשאבא שומר את העיניים שלו, לילדים שלו יש חשק ללמוד. כל אחד מאיתנו ידע - שאתה שומר את העיניים, נכון, יש ניסיונות, תדע, אבל שם אתה יכול להרוויח את כל המשפחה שלך. את כל המשפחה, אתה יכול להרוויח! לכן כל אחד ואחד מאיתנו ידע שאיפה שיש את הניסיונות - זה דבר גדול עד מאוד.

כותרת: סיפור אישי של הרב איתן על מה שהיה לו עם הרב עובדיה

עכשיו אני עובר לסיפור אישי, לא יודע מה אפשר לקחת הביתה מזה, אבל אני מספר על הגדלות של הרב עובדיה, על הגדלות שלו.

היתה לי זכות - איני יודע מה הזכות שהיתה? אני עד היום אני חושב על זה, אני לא יודע מה הזכות, אני לא יודע באמת מה הזכות - אבל היתה לי זכות שהייתי קרוב לרב עובדיה במשך כמעט שנה שלמה.

אתם יודעים, לרב עובדיה היו שלושה זמנים: היה זמן שאשתו הייתה חיה - הרב עובדיה היה סחבק, צוחק, מבסוט מהחיים. תראה ב'יזדים', בשיעורים כשאשתו הייתה חיה, הוא מספר בדיחות. היה תקופה אחרי שאשתו נפטרה - תקופה קצת ארוכה. והתקופה האחרונה שהוא כבר נהיה 'הרב עובדיה'. שם זאת תקופה שהיתה קשה מאוד. תקופה קשה, רצינית, זה משהו אחר.

אבל כשאשתו הייתה חיה, כל מי שרצה - דפק בדלת, נכנס. לא צריך תור, דופק בדלת - אתה נכנס. יש לך שאלה - תיכנס. אלא מה? הרבנית היתה אומרת: "תחכה פה, תחכה, עד שיסיים את הלימוד". זהו. הרב עובדיה היה מאוד מאוד שמח.

אני - הסיפור שלי זה בתקופה הזאת, לכן זה יותר קצת, טיפה יותר מובן. היה לי זכות - לא איני יודע מה הזכות שהייתה לי - היתה לי איזה קרבה ממש... אתם יודעים מה זה, כמו חברים. ממש כמו חברים! פלא פלאים!

כותרת: 'חברים' בשבועה בפורת יוסף

עכשיו אני רוצה להקדים טיפה על פורת יוסף קצת. הרב עזרא עטיה עשה בפורת יוסף 'חברים'. אתה תהיה חבר שלו, הוא יהיה חבר של זה, זה יהיה חבר של זה. יהיו חברים - לא מושגים שלנו "בוא נהיה חברים". אתה יודע, "בוא נהיה חברותא". לא, לא, לא! 'חברים' הפירוש - אתה חייב גם להתחייב על כל מיני דברים.

לא 'אני אתחייב'. מה זה תתחייב? אתה נשבע בשבועה חמורה בתקיעת כף. לא, סתם 'אני מתחייב, בסדר'. לא, לא, לא! צריך שזה יהיה שבועה חמורה בתקיעת כף.

אני כשנשבעתי על זה בשבועה חמורה, שבועה חמורה - הרב עובדיה אמר לי: "אתה נשבע על דעתי, אתה נשבע על דעת הרב עובדיה. אין הפרה! גם אם תרצה להפר - אין לזה הפרה!". כך הרב עובדיה אמר לי. השבועה היא על החברות הזאת. על החברות, שאתה החבר של הבן אדם הזה, אתה אמור להישבע על זה שבועה חמורה על דעת הרב עובדיה. אין לזה הפרה.

איפה אני אמור להישבע? אומר לי: "השבועה הראשונה - תעלה לפורת יוסף למעלה, בגג. משם אתה תראה את הר הבית. זה השבועה הראשונה שאני בעצמי נשבעתי עם החבר שלי". ככה הרב עובדיה סיפר. "אני נשבעתי שמה כי הרב עזרא עטיה אמר להישבע שמה".

שבועה שנייה – לך לכותל המערבי. נכון יש את הרחבה ויש את הבפנים. בפנים יש שמה כמה כמה אבנים. יש שמה איזה אבן אחת שהיא אפורה, משונה מכל האבנים. שם הרב עזרא עטיה אמר לי להשבע. [לא יודע למה. יש להם את הסודות שלהם, אני לא יודע מה זה].

מי זה היה החבר של הרב עובדיה? זה הרב ציון לוי מפנמה. הוא היה חבר שלו בלב ונפש! לא חברים רגילים - בלב ונפש! 'מתאבדים' אחד על השני!

אחד הדברים שצריך להישבע עליהם – בשבועה חמורה - זה שאם החבר אומר לך דבר שהוא הגיוני, אתה אמור לבצע אותו עד כדי מסירות נפש. זה לא 'תשמע, בסדר'. לא! אם אני אומר לך: "תשמע, אני רוצה מחר תבוא תלמד עשר שעות רצוף". תגיד, זה מסתדר? כן, בין הזמנים אתה יכול לשבת ללמוד. אז אתה חייב ללמוד. "קשה לי!" - עד מסירות נפש!

דבר שני - אין לאחר לפגישות. אם קבעתם פגישה - אין לאחר לפגישה, גם לא בחצי שנייה! ואם אתה מאחר - אוי לך!

אל תחשבו ש'אוי לך' זה בצחוק, כי אחי היה לו חבר שהרב עובדיה הדריך ביניהם. אחר כך הרב עובדיה הפריד אותם. יום אחד אחי איחר לפגישה בדקה. אומר לו הרב עובדיה, אתה איחרת בדקה, אתה עוד תשלם על זה! אותו יום נדרס הבן שלו. זה לא כמו שאתה חושב - "שמע, בוא נהיה חברים". לא, לא! אל תשחק משחקים, זה הולכים בלב ונפש!

כותרת: למה לרב ציון לוי זצ"ל לא היה זקן?

כדוגמה - הרב ציון לוי, למד בפורת יוסף, אין לו זקן. ראיתם בתמונות? אין לו זקן. למה אין לו זקן? איך יכול להיות תלמיד חכם כזה גדול בלי זקן? חשבתם על זה פעם אחת? איך בפורת יוסף אנשים כאלה בלי זקן? יכול להיות דבר כזה? רב גדול כזה, בלי זקן, יכול להיות?

הרב עובדיה סיפר לי מה שהיה: היינו 18, 19, בגיל הזה בערך. יום אחד אני בבית מדרש, אמרתי איזה הלכה מסוימת. אמרתי את הראיות של ההלכה, אמרתי כל מה שצריך להגיד. קם עלי הרב בן ציון אבא שאול, אמר לי: כל מה שאמרת טעות ביסודו. כך אומרים. הראיה הראשונה יש לדחות, הראיה השנייה יש לתרץ אותה, הראיה השלישית - הכל מה שאמרת טעות.

אומר הרב עובדיה - נתקעתי, נתקעתי. באמת מה שהוא אמר באמת חריף מאוד. הרב ציון לוי גם הוא היה מאוד חריף. הוא אמר לרב בן ציון: מה, מה, מה אתה אמרת? מה אתה אמרת? זה מה שאמרת - יש לדחות. מה שאמרת - זה יש לדחות, זה יש לדחות. מה שהרב עובדיה אמר - אמת לאמיתה.

קמתי אני, אומר הרב עובדיה, נישקתי אותו, את הרב ציון לוי. אתה יודע, לנשק זקן זה לא נחמד. שאתה מנשק בן אדם על הפנים שלו – ואת מנשק זקן, זה לא נחמד. הרב ציון לוי הרגיש שהזקן לא הכי נחמד. אומר: 'זקן שציער את חבר שלי - לא יהיה יותר!. ומאותו זמן גילח אותו עד יום מותו. זה החברות שהייתה ביניהם.

כותרת: קשה מאוד לשמור את ה'חברות' אבל יש שכר עצום

עכשיו, אני כל הזמן הייתי אומר לרב עובדיה: "הרב, קשה לי, קשה לי, זה יותר מדי כבד עליי, כבד עליי, כבד עליי, זה יותר מדי דרישות!".

אתן לכם עוד דוגמה - בשבילי זו היתה דוגמה קשה מאוד - אחת הדוגמאות לדבר שאתה נשבע עליה בשבועה חמורה: "אוהב את אוהביו, שונא שונאיו". מה הפירוש? אם נגיד חבר שלי אוהב את ראובן, גם אני אמור לאהוב את ראובן. אם חבר שלי שונא את ראובן, גם אני אמור לשנוא אותו. זו אחת השבועות שאתה נשבע עליהן.

אני נשבעתי אולי עשר פעמים, בשבועה חמורה. כל פעם הרב הוסיף עוד דברים, עוד דברים, עוד דברים, והכל בשבועה! לא מה שבא לך!

בקיצור, אמרתי לרב עובדיה: "הרב, זה מאוד קשה לי, אני לא יכול". אז אחד הדברים זה "אוהב את אוהביו, שונא שונאיו". מה התברר? שחבר שלי הסתכסך עם אחי. עם אחי! אמרתי לרב עובדיה: "מה אני אעשה עכשיו? זה אחי! זה לא בן אדם זר, יאללה שיהיה, אני לא חייב לו כלום. אבל זה אחי! מה אני אעשה?". אומר לי הרב עובדיה: "כשאחיך מגיע הביתה - תיכנס לחדר. באותו מקום לא תשבו שניכם ביחד". ככה הרב עובדיה אמר לי. זה ניסיונות! זה לא היה כמו שחושבים. אבל היה נחת מזה. הרב עובדיה מאוד אהב את זה.

כותרת: לא היה דלק במטוס, אבל היתה את התפילה של הרב עובדיה

עוד דוגמא של מה שהוא אמר. יום אחד, אני אמרתי לו: "הרב, קשה לי מאוד, זה לא מסתדר לי". אומר לי הרב עובדיה: "אתה זוכר את הסיפור שסיפרו פעם עליי?". היה סיפור אחד עליו שסיפרו שהוא טס מפנמה לארץ ישראל.

את הסיפור הזה סיפר אותו הרב יצחק יוסף. הוא אמר ככה: "באמצע הטיסה, ישבנו בחדר, למדנו. פתאום הקצין של המטוס דפק בדלת ונכנס, ואמר לרב עובדיה: 'המחוג של הדלק הוא מראה על אפס, ונמצאים מעל האוקיינוס, והמחוג מראה על אפס'". זה בערך הלשון של הרב יצחק יוסף.

הוא אמר ככה: "פני אבא הרצינו. אבא קם, עמד בתפילה, התפלל אולי חצי דקה, ואמר לקצין: 'תגיד לטייס שיטוס עד ארץ ישראל בלי לעצור'". ואת הסיפור הזה הרב יצחק יוסף סיפר אותו כשהוא הגיע פה לארץ. הוא אמר: "טסנו שש שעות! שש שעות טסנו כשהמחוג על אפס!".

הרב עובדיה אומר לי: "אתה זוכר את הסיפור הזה?". אמרתי: "בטח שאני זוכר". אומר לי: "ומישהו יודע מה אני התפללתי? אף אחד לא יודע, אף אחד לא יודע מה התפללתי. אז אני עכשיו רוצה להגיד לך מה התפללתי".

"אני התפללתי, אמרתי: 'ריבונו של עולם, מאיפה באתי? באתי מפנמה. באתי מפנמה לבקר את חבר שלי. יהי רצון שבזכות החברות שיש בינינו, המטוס יטוס עד ארץ ישראל'". והמטוס טס!

לכן אמר לי הרב עובדיה: "אל תתייאש. נכון, יש קשיים בדרך, אבל יש הרבה ניסים ונפלאות".

כותרת: מדרגת החברות – הוא חוטף מכות ואתה צועק מכאבים

אני הייתי אצל הרב מרדכי אליהו. הרי איפה נמצאת הלשכה של הרב הראשי לישראל - בעיר העתיקה בירושלים, צמוד לפורת יוסף. הלכנו אליו, שואל: "מה זה?". אמרתי לו: "הרב, אנחנו חברים". "חברים... בסדר שיהיה". אמרתי לו: "חברים של פורת יוסף". "אה, פורת יוסף!". אז הוא אומר: "מה, מי מדריך ביניכם? מי מדריך?". אמרנו לו: "הרב עובדיה מדריך".

הרב מרדכי אליהו באותו רגע פרץ בבכי - בכה. אומר: "גם לי היה חבר. אבל לא החזקתי מעמד. היה מאוד קשה, מאוד מאוד קשה, ואני ירדתי ממנו. זהו, הפסקתי את החברות".

אבל תראה מה ההבדל ביני לבין הרב עובדיה: הרב עובדיה לא פחד מאף אחד בעולם! ראית? הוא לא דופק חשבון לאף אחד! למה? למה? כי אם חבר שלו אומר לו תעשה ככה - הוא עושה ככה עד מסירות נפש. הוא לא עשה חשבון. אבל תראה – אני, יום אחד אני עם השחורים, יום אחד אני עם הלבנים, תראה אני ככה.

ואז יום אחד שהלכנו וסיפרנו את זה לרב עובדיה, שאלנו את הרב עובדיה: "מי זה היה החבר של הרב מרדכי אליהו? מי זה החבר שלו?". אומר: "החבר שלו זה היה החרד"ל". ככה קוראים לו - החרד"ל. מי זה החרד"ל? זה הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי תל אביב-יפו, אז בזמנו. זה החבר שלו שהיה. לא הסתדרו, ונפרדה החבילה.

ואז הרב מרדכי אליהו סיפר לנו סיפור. אומר: "בוא תראה מה חברות עושה. היתה ועדת קנאים בירושלים". מי היה שמה? הרב מרדכי אליהו, הרב בן ציון אבא שאול, הרב חכם שלום, הרב בעדני - כל גדולי ישראל היו בוועדת קנאים. ראית איזה ועדת קנאים זה!

ומה היו עושים? כל מי שהיה פותח בשבת – שורפים את החנות שלו. מי שמכר חזיר - הלכה לו החנות. "אנחנו היינו בוועדת קנאים מכל גדולי ישראל!". זה בוועדת קנאים.

יום אחד עשו עלינו המשטרה מארב. עשו עלינו מארב, תפסו את כולנו. תפסו את כולנו, לקחו אותנו ל'מגרש הרוסים' [תחנת משטרה בירושלים]. טוב, מי נכנס הראשון? חכם שלום. הכניסו אותו הראשון. צעקו עליו 'למה אתה שורף חנויות?' ונתנו לו מכות.

מי זה החבר של חכם שלום? הרב בעדני. הרב בעדני בחוץ צועק: "ווי! ווי! ווי!". צועק. "מה אתה צועק? מה עשו לך?". אומר: "לא, אבל מרביצים לחבר שלי בפנים! ". הוציאו את חכם שלום, הכניסו את הרב בעדני. הכניסו את הרב בעדני - חכם שלום צועק בחוץ: "ווי!". מה אתה צועק? אמרו אלה שני משוגעים! שני משוגעים! לקחו אותם, שחררו אותם!.

אומר: "ומי קיבל את המכות? אני - הרב מרדכי אליהו - קרעו אותי מכות!". "למה? כי לא היה מי שיצעק עלי. לא היה מי שיצעק עליי - קרעו אותי מכות!". ככה זה היה. זה הרב מרדכי אליהו סיפר לנו. אומר: "תראה מה חברות יכולה לעשות!".

שאלנו אותו: "הרב, האם לרב בן ציון אבא שאול היה חבר?". הוא אמר: "לא! הוא קצת יותר מדי 'דינא קשיא', חברות צריך יותר 'סחבק'". ככה הוא אמר.

והרב עובדיה הביא לנו מלא תשובות ממרן הבית יוסף, שרואים שלרבי יוסף קארו - מרן הבית יוסף - גם כן היה לו חבר. ככה הרב עובדיה אמר: "ברור לי במאה אחוזים שיש לו חבר!". ככה הרב עובדיה אמר.

הניסיון היה גדול! אבל הרב עובדיה היה מדריך, מלטף, נותן כח.

כותרת: זה מה שעלה לי ב'חכמה' [רוח הקודש אצל מרן הרב עובדיה]

יום אחד אמרתי לרב עובדיה: "הרב, אתה יודע, קשה לי". ואז הוא ענה לי: "עכשיו אני אגיד לך מה שעלה לי ב'חכמה'". הרב עובדיה מעולם לא אמר 'רוח הקודש', אמר 'בחוכמה'. מה שעלה לי בחוכמה. אומר: "תראה - 'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה'. גימטרייה - 5,660. כנגד זה 'דם נחתם במתיבתא דרקיעיא על שיתחברו בחברות יוסף בן מרים ואיתן בן רחל כאהבת דוד ויהונתן'. 5,660 בדיוק ככה". ואחר כך הוסיף ואמר "אל תשאל שאלות. זה ב'חוכמה'".

אצל הרב עובדיה ראינו רוח הקודש! מה אני אגיד לך? מה שרואים אצל כל הצדיקים - בשפה שלנו, - אצל הרב עובדיה זה היה בקטנה, בקטנה, בקטנה. אני גם היה לי קצת קשר לרב כדורי, הרב כדורי היה מפורסם ברוח הקודש שלו, אבל לעומת הרב עובדיה - אה, בקטנה!

הרב עובדיה - ראינו אצלו רוח הקודש בצורה מבהילה. אני כבר התרגלתי לזה. כאילו מרוב שהייתי זורם איתו, אפילו לא עניין אותי. עשרות, עשרות פעמים אמר לי: "אל תעבור בכביש הזה בצהריים, אל תעבור, אל תעבור! למה? כי בשעה 1:21 אבא שלך יעבור פה ויראה אותך, וזה לא טוב שאבא שלך יראה אותך". הייתי רץ למקום שם, נכנס לבניין, מסתכל בשעון - 1:21, אבא שלי עובר! בול, בול ככה! עשרות פעמים, עד שכבר התרגלתי לזה. כאילו, לא ראיתי בזה שום גדלות, מרוב שהתרגלנו.

אני אומר - היום, בדור שלנו, אם אחד יעשה דבר כזה הוא פותח חצר, הוא נהיה מיליארדר! נהיה מיליארדר היום! זה פלא פלאים! אבל את הרב עובדיה זה בכלל לא עניין, הוא לא עשה מזה כלום.

יום אחד, זה היה באלול, הרב עובדיה אמר לי: "למה אתה לא בא לשיעור שלי ב'יזדים'?". אמרתי לו: "הרב, אני מפחד! הרב, אתה מתחיל את השיעור ב-11:00, עד שאתה גומר זה 12:30, אחר כך סליחות עד 2:00 בלילה. אני מפחד ללכת מה'יזדים' עד פורת יוסף בעיר העתיקה בשתיים בלילה! מה, אני אלך לבד? אני מפחד! הכל ערבים שמה". "אל תדאג, אני שומר עליך! אני שומר עליך!".

הרב עובדיה אמר שהוא שומר, "בסדר אני בא". עכשיו הוא אומר לי: "בשיעור, אל תשב רחוק. תשב לידי שאני אראה אותך ". אני באמת ישבתי בשורה השנייה. כל הדרשה הרב הסתכל עלי, לא ראה כלום, לא שמע, לא מדבר. מסר את השיחה. התחילו סליחות - גם בסליחות לא עשה כלום.

אבל ב'לדוד אליך ה' נפשי אשא', שם יושבים בסליחות, אז הרב עובדיה הרים את הראש, הסתכל סביב, וכשראה אותי נענע לי עם הראש. ואני אמרתי לעצמי, ב"ה הרב הסתכל עלי.

הסתיימו הסליחות, שתיים בלילה. אני הולך לפורת יוסף. הלכתי לפורת יוסף - מי שקצת מכיר, קומת הכניסה זה בעצם קומה שלישית, יש שתי קומות מתחת. כשאתה נכנס לקומה שלישית, ואז אתה עולה לקומה רביעית – ושם אתה יודע, כולה מלאה טלפונים ציבוריים. עליתי למעלה, ואיך שאני מגיע, מצלצל טלפון ציבורי, אני מרים את הטלפון, על קו, הרב עובדיה: "נו, הגעת בשלום? כל טוב". וניתק. זהו, נגמר.

תגיד, מאיפה הוא יודע מתי הגעתי? מאיפה הוא יודע מה המספר טלפון של הישיבה? טלפון ציבורי! מאיפה הוא יודע כל הדברים האלו? זה היה, אתה יודע, כאילו רגיל, שכאילו אתה יודע זה דברים שבשגרה.

יום אחד הרב עובדיה אמר לנו ללכת בכביש שהולך סמוך לכנרת, עד קבר רבי מאיר בעל הנס. "זה מאוד חשוב ללכת איפה שיש ים", הוא אמר. ואז אני שאלתי אותו: "תגיד לי, וככה גם הרב עשה? גם הרב הולך לים?". אומר לי: "אני והרב ציון לוי, שמגיע לפה מפנמה, אנחנו הולכים. עשרות לילות היינו יושבים בים בתל אביב, לשמוע את גלי הים. מאוד מאוד חשוב!". כך הוא אמר לי, מאוד חשוב. "זה לא פעם אחת, עשינו את זה עשרות פעמים".

"אז תלכו עד שתגיעו לציון של רבי מאיר בעל הנס – יש שם טלפון ציבורי, תתקשרו אליי". באמת ככה עשינו. אתם יודעים, עכשיו הולכים, יושבים, מטיילים, מפצחים גרעינים, אולי... אני יודע מה? לא זוכר בדיוק מה היה - והגענו.

הגענו לציון, התקדמנו לכיוון טלפון ציבורי. אולי מרחק של שני מטר בינינו לבין הטלפון הציבורי - הטלפון הציבורי מצלצל! מצלצל טלפון ציבורי, לקחנו את הטלפון – הרב עובדיה על הקו! "תראו מה שדיברתם על הנושא הזה והזה - זה מאוד חשוב שדיברתם עליו". מאיפה הוא יודע מה דיברנו? אנחנו בטבריה, הוא בירושלים! "הנושא הזה שדיברתם, זה לא היה חשוב, היה אפשר לדלג עליו". וככה הוא אומר לנו על כל מיני דברים שדיברנו ועשינו.

מאיפה אתה יודע מתי הגענו? מה המספר טלפון בציון? ומאיפה אתה יודע מה דיבנו? וכי מישהו בכלל יודע מה דיברנו בינינו? מי יכול לדעת? זה היה משהו מבהיל שאי אפשר לתאר מי זה הרב עובדיה!

יום אחד הוא אמר לי: "תבוא תתפלל איתי. למה אתה לא בא להתפלל איתי?". שאלתי: "מתי אני אבוא להתפלל?". אמר: "תבוא בחג שבועות. אבל אל תבוא בהתחלה, רק בסוף. שתהיה אתה האחרון שמגיע".

אתם יודעים, כשהרב עובדיה היה מסיים את התפילה, כולם עוברים, מנשקים לו את היד. עכשיו אני גם חיכיתי, אבל חיכיתי בסוף, כמו שהרב עובדיה אמר. ואז איך שאני בא לנשק לו את היד - עכשיו אני רעדתי ממנו, ואיך שאני בא לנשק לו את היד, הוא אומר לי: "מה אתה רועד?". אמרתי לו: "אני רועד, אני רועד". אמר לי: "לא אל תרעד!". זהו, נישקתי לו את היד, בירך אותי, הלכתי לישיבה. אבל הוא ידע! ידע מה אני רועד, לא רועד.

יש עוד המון סיפורים, אבל אני רוצה לסיים בסיפור האחרון. זה סיפור פצצה, אבל המסר שמאחוריו פלאי פלאים, זה אטום. אני אומר לכם, זה אטום.

יום אחד הרב עובדיה אמר לי: "אני רוצה שתכתוב את כל המחשבות שלך על הנושא של 'חברות', מה שחשבת שבועיים אחורה". ואני אומר לעצמי: "מאיפה אני זוכר?! אם היית אומר לי מראש לזכור את המחשבות אז הייתי זוכר. אתה פתאום נוחת עליי 'תרשום כל המחשבות'? מאיפה אני זוכר כל המחשבות שלי? אני לא זוכר". אומר לי: "מה שאתה זוכר תרשום".

כתבתי אולי שמונה עמודים, צד אחד, שמונה עמודים של דפדפת. עד עכשיו אני זוכר. כתבתי: "כמצווה ועושה מפי הרב שליט"א, הנני בא לכתוב את כל המחשבות שחשבתי בנושא הזה והזה". אני מילאתי שמונה עמודים.

עכשיו אני יודע שהרב עובדיה הוא רואה דברים, הוא רואה דברים שאף אחד לא רואה. אז אני בסוף, אולי בשורה האחרונה, כתבתי: "נראה לי שהרב עובדיה רוצה לצחוק עליי, לעשות עליי 'עוונטות'". ככה כתבתי. אחר כך אני קראתי את המכתב, אמרתי, תשמע, דבר כזה, גם אם זה נכון, לא כותבים דבר כזה. אז אני כתבתי על הכתב. כשאתה כותב על כתב,  אז אתה כבר לא יודע מה כתוב, א' או ג' או ח' – אתה כבר לא יודע מה כתוב. אחר כך אמרתי: זה לא יפה. קשקשתי עליו. אבל עדין זה לא נראה טוב, אז לקחתי טיפקס, מחקתי. סגרתי 'בברכה, איתן כהן', חתמתי, שמתי בתוך המעטפה.

עכשיו אני בטבריה. אני מתקשר אל הרב עובדיה: "הרב, מה הכתובת של הרב, שאני אשלח מה שכתבתי?". אמר: "לא, לא צריך. תפתח את זה, תפרוס את הדפים על השולחן ואני אקרא אותם מירושלים". עכשיו, אני בטבריה, הוא בירושלים והוא מתחיל לקרוא את המכתב: 'בס"ד. כמצווה ועושה מפי הרב שליט"א...', ככה הוא קורא במכתב. הוא בירושלים, הוא קורא במכתב, הוא קורא, הוא מעיר לי הערות. בין אחת ההערות שהוא אמר לי, על מה שכתבתי: "הרב, פעמים אני חושב שקשה הדבר הזה". "אה, קשה לך? אתה שוטה רשע וגס רוח". ככה הוא אמר לי.

והוא ממשיך וקורא. אתה יודע, מירושלים קרא את כל הדפים. הגיע לשורה האחרונה: "שו?! מה זה השורה הזאת פה?". אמרתי לו: "הרב, זה טעות, אז אני מחקתי". ואז הוא אומר לי: "מה טעות? תרשום, תרשום - 'הרב הוא רוצה לצחוק עלי, לעשות עליי 'עוונטות'. אתה עוד תיענש על זה. חכה, חכה".

טוב, אני סיימתי, 'בברכה איתן כהן'. אומר לי: "מה? מה זה 'בברכה'? איפה המחשבה שחשבת במוצאי שבת? למה לא רשמת אותה פה? התביישת? אה, נכון, התביישת. אז תרשום אותה עכשיו פה. תגיד לי, ומה שחשבת לפני שבוע וחצי, ביום חמישי בלילה, אתה זוכר? למה לא רשמת אותה פה?". אמרתי לו: "הרב, אני יודע שמחשבות רק אלוקים יודע". זה מחשבות לא של עכשיו. זה מחשבות מלפני שבוע וחצי. לפעמים אני יכול לנחש מה אתה חושב עכשיו, אבל לדעת מחשבות שלפני שבוע וחצי?! מישהו יכול להגיד לך מה חשבת לפני שבוע וחצי?.

אני מאותו זמן רעדתי מהרב עובדיה. לא רק שפחדתי ממנו, רעדתי ממנו. כי פתאום מתגלה שהייתי שקוף לידו. הוא יודע גם מה אתה חושב לפני שבועיים, לא מה אתה עושה - מה אתה חושב. הוא יודע הכל.

ואז תשמעו עכשיו את הפצצה, אני אומר לכם זה אטום. אמרתי לו: "הרב, אני אפרסם על הרב, שהרב יודע גם מחשבות". הוא אמר לי: "כל מה שעשיתי לך עכשיו זה ביזיון בשבילי, זה ביזיון. השבח שלי הוא שאני כותב עוד תשובה אחת ב'יביע אומר', זה הכבוד שלי!".

שמעתם מי זה הרב עובדיה? אני אומר לכם, היום - אם יהיה אחד כזה, רב כזה, אפילו יהיה רק אחוז אחד מהרב עובדיה - הוא נחשב היום מגדולי העולם, מגדולי העולם הוא נחשב. איזה רוח הקודש! הוא מדבר איתך משהו שאתה לא מאמין. אני הייתי אצל כל הרבנים, הייתי אצל הרב כדורי, אצל הרב שמואל דרזי - גם הוא היה רואה דברים. הרב שמואל דרזי גם הוא ענק, רואה. אני רוצה להגיד לכם - קטנים לידו, קטנים. לא, לא, לא בערך - קטנים לידו ברוח הקודש, קטנים! הוא אמר דברים שאתה לא יכול לתאר.

יום אחד אמרתי לו על אחי, אומר לי: "אחיך, אתה יודע מה הוא עושה עכשיו? עכשיו תלך ותראה. עכשיו אני אומר לך מה שהוא עושה". הוא היה רואה הכל, ממש הכל הכל. לא היה משהו שנסתר ממנו. ובכל זאת 'כל זה ביזיון בשבילי, ביזיון!'.

היום כשאתה שומע על איזה רב שאמר איזה משהו וזה התגשם, וואי, כולם אומרים: "שמעת על הרב הזה מה שהוא אמר? איזה קודש קודשים! איזה צדיק זה! איזה רב זה!". אבל הרב עובדיה אמר שבשבילו זה ביזיון. ושכל החשיבות זה שהוא כותב עוד תשובה ב'יביע אומר'. זה גדלות!

אני מסיים בסיפור אחד. הסיפור הזה עכשיו בשבילנו, איזה סיפור זה, פצצה של סיפור. אבל זה בשבילנו, ממש בשבילנו. יום אחד הרב עובדיה טס במטוס עם הרב יצחק יוסף. מודיעים שהמטוס מתרסק. שומעים ברמקול 'לשים חגורות, המנוע לא עובד, אנחנו מתרסקים'. הרב יצחק יוסף רץ אל הרב עובדיה: "אבא, שים חגורה! המטוס מתרסק!". אמר לו: "לך, יא פחדן, לך!". מה פחדן, אני לא מבין, המטוס מתרסק. אמר הרב עובדיה: "לך! יש לי עוד שלושה תוספות שאני צריך לסיים אותם". אמר לו: "אבא, איזה תוספות? המטוס מתרסק!". "לך, אני צריך לסיים תוספות".

המטוס צנח, הגיע עד למטה. פתאום המנוע נדלק, והמטוס עלה בחזרה. חיפשו איזה מקום חירום, שיכולים לנחות שלא יהיו בעיות. נחתו, אמרו: "הרב עובדיה יצא ראשון, כי אם זכינו לחיות - זה הכל בזכותו".

זה הסיפור הזה בשבילנו. שנדע שכשבן אדם לומד תורה - אתה לומד תורה, גם אם מטוס צונח למטה. "תורה מגנא ומצלא" - זה לא פתגם, לא פתגם, זה לא פתגם. זה פשוט האינפוזיה, זה החמצן – "כי הם חיינו!". כשאתה לומד תורה - זה עיקר העיקרים.

יזכה אותנו השם, באמת שזכות מרן תשמור אותנו מכל רע. בזכות מרן שנזכה בעזרת השם לחשק ושמחה בלימוד התורה, שנזכה לעלייה גדולה, שנזכה להצלחה, לסייעתא דשמיא, שנזכה באמת לראות את כל בנינו כולם עובדי השם אמיתיים. שנזכה בעזרת השם למשיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.