שיעור 7

העבודה בעשרת ימי תשובה

שיעור בצום גדליה

רעיונות מרכזיים

1. ימי תשובה והכנעה, לא זמן לשמחה

הרמב"ם מסביר שבראש השנה וביום כיפור לא אומרים הלל, כי הם ימי עבודת ה' בהכנעה, פחד, בריחה אל ה' ובקשת כפרה - לא זמן לשחוק ושמחה.

2. קבלה לעשרת ימי תשובה - פתח להתקדמות

השולחן ערוך מורה לא לאכול פת גויים בעשי"ת. זו דוגמה לקבלה קצרת טווח שנראית קטנה, אך פותחת פתח לשאיפה להשתנות ולהתעלות רוחנית באופן מתמשך.

3. רגעי תפילה ששינו גורל

סיפור מופלא על עשרה בחורים בשואה שניצלו בזכות דקות של תפילה נרגשת בתא הגזים. רגעים של חיבור לה' יכולים לשנות חיים שלמים.

4. קבלה אחת יכולה להציל

יהודי שהתחייב לא לעשן בשבת תמורת הצלתו הפלאית בלב ים, זכה לחיים ארוכים בזכות קבלה אחת. כל צעד לקראת ה' הוא בעל ערך אינסופי.

5. התגבר גם אם תיפול - תצליח!

הרב שך סיפר שהחזון איש לימד אותו שהתקדמות רוחנית היא תהליך של עליות ונפילות, אך בסופו - מי שמתגבר ומתמיד מצליח לעלות ולהתרומם.

6. כל רגע של חיזוק משמח את ה'

החזון איש לימד שכל רגע של חיזוק וקירבה לה', גם אם הוא חולף, הוא יקר ומשמח את הבורא. כל צעד, גדול כקטן, הוא משמעותי ונצחי.

הסיפורים בשיעור

1. ניצולים בזכות תפילה בתא הגזים

קבוצת בחורי ישיבה בשואה, שנלקחו להשמדה, התפללו בכל ליבם ברגעיהם האחרונים בתא הגזים. בזכות אמונתם ותפילתם הנרגשת, חציים ניצלו בנס והאריכו ימים.

2. הבטחה שהצילה חיים בלב ים

חייל ניצל בנס מטביעה כשספינתו נפגעה במלחמה. ברגעיו האחרונים הבטיח לה' שלא יעשן בשבת אם ינצל, ואכן הגיעה עזרה משמים. מאז ועד זקנותו שמר על הבטחתו וזכה לחיים ארוכים.

3. מנטור רוחני שמופתע ממוטיבציה לשינוי קטן

רבי מקרוזנבורג נדהם מיהודי בשואה שביקש לחזור בתשובה ולקבל על עצמו רק לערוך ימי הולדת לפי התאריך העברי. אך הבין שצעד זה מבטא רצון אמיתי להתקרב לה'.

4. שיעור בהתמדה והצלחה מהחזון איש

החזון איש לימד את הרב שמואלביץ שהתקדמות רוחנית מלווה בקשיים ונפילות שמהם צריך להתרומם. הניסיונות של הרב להיכנס אל החזון איש בחולשתו המחישו זאת.

5. ביקורת של חוקר על קופי אריות מדברים

בגן חיות התפעלו ממופע של אריות פעלולנים וקופצנים. אך חוקר שישב שם כל היום מצא שהם מדברים אנושית, ולכן אינם אריות אמיתיים. מוסר השכל על חשיבות עקביות רוחנית.

תמלול השיעור

גמר חתימה טובה לכולם! שנזכה יחד עם כל בית ישראל להיכתב ולהיחתם בספרים הכי טובים שיכולים להיות - לחיים טובים ושלום, לבריאות, להצלחה, לסייעתא דשמיא, ולכל הברכות כולן. כן יהי רצון!

הרמב"ם בפירוש המשניות מביא לנו מה צריכים לעשות בעשרת ימי תשובה, מה העבודה שלנו. הרמב"ם כותב פה את כל העבודה שלנו שעושים בעשרת ימי תשובה.

[הערה: הרמב"ם הזה נמצא בפירוש המשניות בסוף מסכת ראש השנה (פרק ד משנה ז)]

כותב הרמב"ם: "ואמרו ובשעת ההלל לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים. לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם יתברך, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים, ובקשה, כפרה וסליחה. ובכל אלו העניינים, אינו הגון השחוק והשמחה."

וואו, בוא נחזור על הרמב"ם הזה עוד פעם לאט לאט. 'לא אומרים הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפורים'. ראש השנה זה חג, ויום כיפורים נאמר עליו 'לא היו ימים טובים לישראל יותר מיום כיפורים'. ואף על פי כן אין בו הלל. למה לא?

'לפי שהם ימי עבודה' - דבר ראשון, מה עושים בימים האלו? אלו ימי עבודה. צריך שבן אדם ירגיש שהוא עובד את ה'. 'והכנעה' - וואו, זה אני חושב הכי קשה שיש פה. הכנעה זה הדבר הכי קשה שיש. וגם שבן אדם רק נכנע פעם אחת, מוריד את הראש - איזה נחת רוח זה לה'!

יש פסוק 'הראית כי נכנע אחאב מלפני, על כן לא אביא הרעה בימיו.' אפילו שהנביא מעיד 'כי לא היה בכל מלכי ישראל יותר רשע מאחאב', רק שהבן אדם הזה נכנע - ישר הנביא נשלח אליו, להודיעו 'לא אביא את הרעה בימיו'. בן אדם שיודע להוריד את הראש ולהיכנע לפני ה', החשבון איתו הוא אחרת לגמרי.

'ופחד ומורא מהשם' – באמת כשבן אדם מתבונן, הוא רואה שאלו ימים מפחידים מאוד. נכון, צוחקים, אוכלים תפוח בדבש וכאלה דברים, אבל במשך השנה, פתאום מתברר לבן אדם שאלו ימים לא פשוטים, ימים מפחידים מאוד.

'ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו' - איזה דבר נפלא! כשבן אדם בורח מאריה, הוא לא בורח אל האריה, הוא בורח מהאריה. פה, אתה מפחד מה', אתה רועד ממנו, ואתה בורח אליו. איזה דבר גדול, לברוח לה'.

[הערה: וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ. וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ, וּבְשׁוּלֵי רַחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי (כתר מלכות לר' שלמה אבן גבירול)]

וצריך לעשות 'תשובה, תחנונים, בקשה, כפרה וסליחה.' זו העבודה שלנו בימים האלו. הרמב"ם כולל לנו פה את כל העבודה של הימים האלו. הימים האלו כל כך צריך שבן אדם יהיה נכנע, כל כך ימים של תשובה, ימים שבן אדם יעשה חשבון נפש על המעשים שלו - מה אני יכול טיפה יותר לעלות, קצת יותר להשתנות.

מרן השולחן ערוך כותב בסימן תר"ג משהו מאוד מעניין: "בעשרת ימי תשובה לא יאכל פת של גויים (פת פלטר)." אני לא מבין - לפני עשרת ימי תשובה אני יכול לאכול, אחרי עשרת ימי תשובה אני גם אוכל. אז מה הבעיה?! בעשרת ימי תשובה, אני משחק אותה שאני לא אוכל.

תגיד, אתה עושה צחוק, איפה אתה נמצא? בן אדם אומר לך: "תשמע, אני מוכן לקבל קבלה לעשרה ימים, ואחרי עשרה ימים, אני חוזר למה שהייתי." מה היית אומר לו? "בסדר, זה גם משהו, אבל זה רציני!"

תגיד לי, היית מדמיין שמרן בשולחן ערוך יכתוב על זה סימן? באמת זה סימן שלם בשולחן ערוך, שיש בו רק סעיף אחד. זהו, זה מה שיש. היית מדמיין לעצמך שעל זה מרן יכתוב סימן שאומר "בעשרת ימי תשובה לא יאכל פת של גויים."?

אני אולי הייתי אומר לבן אדם בדור שלנו: "אשריך, כל הכבוד!" אתה יודע, תגיד לו איזו מילה טובה, רק שישתוק וילך. ככה אני הייתי אומר. אבל שמרן יכתוב על זה סימן? תראה, לפני כן הוא אוכל, אחרי כן הוא אוכל, רק בעשרת ימי תשובה הוא לא אוכל.

הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' אומר על שמרן נתן לנו פה דרך של תשובה. לנו נראה כאילו - "תשמע, הוא צוחק עלינו, זה רק כמה ימים וזהו!" בחיים לא היינו חושבים שזאת דרך של תשובה. אבל הרב דסלר אומר 'זו דרך של תשובה'.

ההסבר של הדברים הוא כך: כל אחד מאיתנו, בתוך הלב שלו, באמת רוצה להשתנות. אין אחד שאם תיכנס ללב שלו, שהוא מרגיש או הרגיש או רוצה להרגיש: "אני רוצה להשתנות". במה הוא רוצה להשתנות? "אני רוצה ללמוד, אתה יודע, כל יום ארבע שעות רצוף. באמת, אני רוצה להתפלל בדבקות.".

אבל תשמע, יש יצר הרע מיוחד ביותר לעניין הזה, זה אולי היצר הרע הגדול ביותר בעולם! שהוא בא ואומר: "שמע, אם אתה תהיה יותר מדי דתי, אתה תסבול בחיים שלך." ואם נתבונן נראה שבאמת כל אחד מרגיש את זה. תשמע, אם אתה תהיה כזה דוס, אז כשאתה בא הביתה, אתה לא תוכל לאכול ארוחת ערב. עדיף שתצום, נכון? וגם אם אתה תאכל, אז רק לחם ומים, כי אחרת איזה מין דתי אתה? עכשיו אתה יושב בשולחן, איך אתה תדבר עם אשתך – הרי זה ביטול תורה!

אם נסתכל בעולם נראה שזה אנחנו. בן אדם אומר: "תשמע, אני רוצה להתחזק, אבל מה, אל תגזים, ארבע שעות אני מתעלף במקום, ארבע שעות שאני לא יכול ללמוד!" זה בדיוק היצר הרע הגדול ביותר שיש.

אז מה עושים? בוא תטעם! תטעם פעם אחת, מה כבר יכול להיות? תנסה פעם אחת! טוב, הוא מנסה פעם אחת.

הוא מגיע הביתה, אומר לעצמו: 'אני באמת, בדרך כלל בבית אני לא לומד, אני מגיע הביתה לא לומד כלום. היום אני אגיע הביתה, אחרי שאדבר עם אשתי, אוכל ארוחת ערב, אחר כך בע"ה אני אלמד שעה. אבל רק פעם אחת!' ובאמת כשהוא עושה את זה, פעם אחת, אז הוא קולט 'וואו, תשמע, אפשר לחיות! אני לא מת. חשבתי שאם אני לומד שעה אני מתעלף. אבל הנה אני רואה שאפשר לחיות.'

מסביר ה'מכתב מאליהו' שזה מה שמרן אומר, זה השולחן ערוך שלנו. תשמע, אסור לך לאכול פת של גויים. אני לא יכול, אני חייב לאכול. בסדר, אבל עשרה ימים אתה יכול לא לאוכל פת של גויים, רק למשך עשרה ימים. וזה גם ימים קדושים, זה לא שאני אומר לך בבין הזמנים או משהו כזה, עכשיו אתה יכול באמת לא לאכול!

ברגע שבן אדם טעם – "ברוך ה', הצלחתי לא לאכול פת של גויים". באמת זה לא היה כזה נורא, להיפך זה היה חיזוק מצוין. זהו, מכאן נפתח הפתח לכל הקבלות.

אומר ה"מכתב מאליהו", הסעיף הזה בשולחן ערוך, הוא הפסיכולוגיה הכי גדולה שיכולה להיות. זה נותן לבן אדם פתח לחיים שלו. כי כל אחד מאיתנו באמת רוצה לעשות דברים טובים, אבל נראה לו שזה כבד עליו. אבל הוא הוא חושב שזה רק לכמה ימים. ומתעלם מהיצר שאומר לו 'אבל מה יצא מחיזוק של רק כמה ימים – לא יצא כלום!', והוא מחליט שהוא יכול לפחות לנסות! וכאשר הוא מנסה, משם מתחילה כל ההצלחה שלו.

כל אחד מגדולי ישראל, מאיפה הם התחילו? אתה עוקב אחרי כל הסיפורים – ואתה רואה שפעם אחת הייתה להם איזו עלייה אחת, ומשם התחילה כל הגדלות שלהם. זה לא שהם, אתה יודע, למדו איזה 20 שנה ואז פתאום זה התחיל. לא, זאת פעם אחת של עלייה, ובאותה פעם הבן אדם עלה עד למעלה.

כמה בן אדם יכול לזכות בתוך הימים האלה! וזה מה שהשולחן ערוך בא ללמד אותנו, מה אפשר לעשות בימים האלו.

אני רוצה לספר לכם סיפור. את הסיפור הזה סיפר הרב מרדכי נוייגרשל שליט"א. איזה סיפור! אני אומר לכם, זה פצצה של סיפור, לא להאמין שהסיפור הזה קיים, אבל שמעתי את זה ממנו, סיפור מבהיל מאוד.

אתם יודעים, הוא עובד גם ב'ערכים', וגם הוא עושה מסעות לפולין, לאושוויץ, למחנות ההשמדה. הוא מלווה 'מסע' למקומות האלה, עם הדרכה והסברים.

בדרך כלל, מי שמצטרף לשם זה אנשים צעירים. ובטח שאף אחד לא יבוא לשם, מאותם אנשים שכבר עברו את השואה – זה משהו שהם לא יכולים לחוות את זה עוד פעם. אבל פעם אחת התארגנה קבוצה גדולה, ובתוך הקבוצה הזאת הגיע בן אדם זקן שסיפר לאנשים שהוא עבר את השואה. אבל הפלא שהוא היה מאוד מופנם עם עצמו, לא דיבר מילה.

עכשיו, בדרך כלל הרב נוייגרשל, במטוס, בנסיעות, הוא מסביר לאנשים מה קרה במקומות האלה, מספר מה שאנשים עברו בשואה. הבן אדם הזה לא משתתף בכלל, לא מגיב, לא מדבר, שום דבר, ממש כלום. כולם הבינו בהחלט למה הוא ככה שותק, מן הסתם הוא אומר לעצמו: "אתה מספר סיפורים? אני עברתי את זה! מה אתה מספר לי סיפורים? אני לא צריך את הסיפורים שלך!" ככה אנשים חשבו בינם לבין עצמם.

בכל אופן, הוא הולך איתם, עם כל החבורה, מגיעים לאושוויץ. עושים סיור במחנה, בצריפים, ליד הגדרות, ואחר כך כחלק מהסיור נכנסים לתוך תאי הגזים. שאנשים יראו. יש שם חריטות בקירות, ממה שאנשים בציפורניים שלהם קילפו את הקירות כדי לנסות לטפס, אולי לנשום עוד כמה נשימות.

הבן אדם הזה נכנס לתוך תאי הגזים. איך שהוא נכנס פנימה, עמד על המשקוף של הדלת וצעק: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה!"

כולם לא הבינו, איך הוא מברך 'במקום הזה'? הרי מי שנכנס לפה כבר לא יצא! אין 'במקום הזה' - בפנים אף אחד לא יצא!

שאלו אותו: "מה זה?" תוך כדי שהוא בוכה מאוד, הוא אמר: "כל הנסיעה חיכיתי להגיע לרגע הזה - להודות לקדוש ברוך הוא. להודות לו שעשה לי נס במקום הזה."

הוא סיפר: "היינו עשרה בחורי ישיבה. תפסו אותנו, והכניסו אותנו לתא הגזים. זהו, סגרו את הדלת. התחלקנו לשני חלקים. חלק מהבחורים, חמישה בחורים, אמרו: 'עכשיו זה הרגעים האחרונים - קריאת שמע, וידוי!' חמישה בחורים, ואני הייתי אחד מתוך החמישה, אמרנו: 'על זה חז"ל אמרו - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.' על הרגעים האלו זה נאמר. אתה כבר מרגיש שזו חרב חדה, אתה מרגיש שהיא מונחת, היא על צווארך, אין שום סיכוי הצלה! בואו נקרא תהילים! זה הרגעים האלו עכשיו, זה אמונה ובטחון!"

"וצעקנו תהילים, 'שיר למעלות', בכל הלב צעקנו. פתאום נפתחה הדלת, אנחנו החמישה שאמרנו תהלים עמדנו בסמוך לדלת, והגרמני פתאום צועק עלינו: 'תצאו החוצה!', בתוך שניה כבר יצאנו, היתה שם משאית של אספקה, אמר לנו לפרק את כל המשאית, להכניס אותה לתוך המטבח."

"מה היה הסיפור?! הגיעה משאית של אספקה, וכל העובדים עבדו שם בתוך המחנות, לא היה מי שיפרק את המשאית, את הסחורה של כל האוכל לתוך המטבח. אמרו הגרמנים: 'מה, אנחנו נעבוד? יש פה כמה בחורים בפנים - נוציא אותם שיעבדו, ואחר כך נחזיר אותם בחזרה.'"

"הוציא אותנו, עבדנו בכל הלב, סידרנו, עשינו, נתנו את הלב ואת הנשמה. הגרמני הזה, שהיה שם לפקח עלינו אמר: 'תשמע, אלו עובדים טוב! חבל להרוג אותם, אנחנו צריכים אותם, כי הם עובדים מהלב, עובדים טוב!'. ובאמת השאיר אותנו - אנחנו היינו החמישה שניצלנו."

"אתם יודעים איך זכינו? כמה פרקי תהילים שינו לנו את העולם! כמה פרקי תהילים - על הרגעים האחרונים האלו! לא קראנו את כל התהלים, אלא רק כמה פרקי תהילים ששינו אותנו מקצה לקצה, ממוות בטוח לחיים ארוכים. לא לחיים קצרים - לחיים ארוכים! מבחורים מגיל 18 עד גיל 80. קיבלנו 60 שנה, על מה? על כמה פרקי תהילים."

וואו, מה בן אדם יכול לזכות. מרן כותב: בעשרת ימי תשובה, אם אתה רוצה להתחזק, אל תאכל פת של גויים. אתה יודע מה בן אדם יכול להרוויח מחיזוק אחד - שנים על גבי שנים!

היה סיפור שהיה מספר אותו הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. כשהוא היה מספר אותו, הוא היה בוכה. הוא אמר שכשהוא הגיע לרמת השרון, אחרי תקופה של כמה שנים, אמרו לו: "אתה רב העיר פה, יש פה איזה יהודי שמת, צריך להספיד אותו."

"מה אני אספיד אותו? חילוני גמור, לא שומר שבת, לא כלום. לא מכיר אותו גם כן. מה אני כבר יכול להגיד עליו?"

הלך לשאול את החברים שלו: 'תגידו, ספרו לי סיפור על הבן אדם, שאני אדע מה להגיד בהלוויה.'

אחד החברים סיפר לו: "תשמע, היה לנו מנהג - כל שבת קונים פיצוחים, בירות, אלכוהול, ויושבים מול מסך טלוויזיה כל השבת. רואים טלוויזיה, שותים בירות, מדברים צוחקים. הבן אדם הזה, איך שהיה מתקרב הערב, הוא היה יוצא למרפסת, עושה סיבוב, חוזר. עוד פעם יוצא, עושה סיבוב, חוזר. אני אומר לו: 'הלו, מה קורה איתך? אנחנו באמצע המתח של הסרט, מה אתה יוצא חוזר, יוצא חוזר?'

והוא אומר לי: 'לא, אני רוצה לראות אם יש שלושה כוכבים בשמים. כי אם יש שלושה כוכבים, זה סימן שכבר יצאה שבת. אני רוצה לדעת אם יצאה כבר שבת או עוד לא יצאה שבת.'

ואני לא הבנתי מה הקטע שלו, מה איכפת לו אם יצאה שבת? הוא רואה טלוויזיה, לא שומר בכלל, רק מעניין אותו אם יצאה שבת - או לא יוצא שבת. זה מה שמעניין אותו.'

אני אומר לו: 'תגיד לי, אתה נורמלי? אתה עושה הכל בשבת - מדליק את האור, הכל. פתאום אתה יוצא לראות אם יצאה שבת?'

והוא סיפר לי את הסיפור שלו: 'אני אגיד לך מה שהיה. אני הייתי במלחמת העולם הראשונה, נלחמתי במלחמת העולם הראשונה (ראשונה או שנייה, אני לא זוכר בדיוק, כמדומני הראשונה). ואני הייתי חייל בחיל הים האמריקאי. יום אחד, אנחנו עם אוניה שלנו בלב ים, פגע בנו איזה טיל, פגיעה ישירה באוניה. האוניה התפרקה לגורמים, כל החיילים מתו. אני באיזה שהוא אופן עפתי מהסיפון של האוניה, נפלתי לתוך המים. בלב ים, אמצע האוקיינוס, איפה אני אלך, איך אני אצא מפה?

אני רואה איזה משהו צף, איזו חתיכה, אחד מהשברים של האוניה ככה צף במים. שחיתי בקושי רב לשם, שיהיה לי במה להיאחז. אני תופס את זה, ואומר לעצמי: 'מה עכשיו אני עושה? איפה אני אפנה?'

אמרתי לעצמי: 'תתקדם, לא משנה - ימינה שמאלה, בין כך ובין כך אתה רחוק מכל העולם, תתקדם לאיזה שהוא כיוון.' טוב, תוך שאני אוחז בחתיכה הזאת שעוזרת לי לצוף קצת, אני מתחיל לשחות. בטבעי אני שחיין טוב, וכך אני מתקדם לאט לאט. עוברת שעה, שעה וחצי, ואני מרגיש שזהו - אין לי כוח, זהו נגמר לי הכוח. כמה אתה יכול? גם אתה לא רואה כלום, אתה לא רואה איזה כיוון שאליו אתה הולך להינצל.

פתאום הרגשתי שזהו, אני מרגיש שזה נגמר. הרמתי את העיניים שלי לשמיים, אמרתי: 'ריבונו של עולם, אני אומר לך - אם אתה מציל אותי, אני מבטיח לך, אני בשבת לא מעשן. אני אומר לך, מבטיח לך, בשבת אני לא מעשן!'

מספר הבן אדם: רבע שעה עברה, אני שומע פתאום מסוק. כנראה נשלח לחפש אולי ניצולים. לא היה לזה שום הסבר, אני נפנפתי ככה בידיים בכוחות אחרונים. הם זיהו אותי, שלחו לי איזה חבל הצלה, תפסתי עם החבל, העלו אותי למעלה, וככה ניצלתי.

אני את הקבלה שלי קיבלתי על עצמי - אני בשבת לא מעשן. מדליק אור, רואה טלוויזיה, הכל. אבל, לא מעשן! לכן אני יוצא בחוץ לראות אם עוד לא יצאה שבת. ואם כבר יצאה שבת, אז אני כבר לעשן.'

הרב יעקב אדלשטיין היה מספר את הסיפור הזה והיה בוכה, אמר: "זה בן אדם שכבר נגזר למיתה. כל החיילים האחרים מתו. והוא בודד בלב ים, בודאי נגזר למיתה. לא תגיד הוא נמצא פה בתוך בית כנסת. לא, בלב ים - נגזר למיתה. ותראו מה זה, הוא קיבל על עצמו חיזוק אחד - רק לא לעשן בשבת. זה כבר נתן לו לחיות חיים ארוכים."

מה בן אדם יכול לזכות מכל חיזוק קטן שבן אדם מתחזק, מכל צעד אחד שבן אדם צועד? זה דבר שאי אפשר לתאר מה בן אדם יכול להרוויח!

זה היצר הרע שבא לנו פה, וזה השולחן ערוך שבא לשבור את היצר הרע הזה, שהוא אומר לך: "מה שאתה עושה לא שווה כלום. מה אתה מתחזק? במה? 'אני קיבלתי על עצמי שעה לא לדבר לשון הרע' - איזה שטויות אלו! ותגיד לי, שעה לפני כן אתה מדבר, שעה אחרי כן אתה מדבר, ורק בשעה הזאת אתה פתאום צדיק ולא מדבר - איזה שטויות אלו!"

בא השולחן ערוך ואומר לך: על זה אני כותב לך סעיף מיוחד, סימן מיוחד! אני כותב לך - יום לפני, יום אחרי, זה לא משנה. אבל אם באמצע תוכל להתחזק, זה שווה הכל!"

עוד משהו חזק בעניין. כותב ה'מכתב מאליהו', שכל בן אדם יקבל על עצמו קבלה 'חד פעמית', קבלה לפעם אחת בלבד. אבל שתהיה קבלה חזקה מאוד.

לא יודע מה - יום אחד תתפלל כמו הרב קוק, שמונה שעות תפילה. יום אחד תלמד עשר שעות רצוף. יום אחד, אני יודע מה, תעשה תענית דיבור. תלמד סדר אחד בתענית דיבור. יום אחד, הכי קשה שיש, תכבה את הטלפון. וואי, זה לא... אני יכול לצום שבוע, אבל אל תכבה לי את הטלפון. וואי, איזה ניסיון בשבילנו! איזה ניסיון, אנחנו ממש בניסיונות.

מה אני מרוויח מזה, הרי זה רק חד פעמי? כותב ה'מכתב מאליהו': זה יסוד עצום - עצם זה שפעם אחת נגעת שם, יבוא לך יום שתרצה לגעת שם עוד פעם. אבל אם אף פעם לא תלמד בתענית דיבור, אתה תמיד תגיד 'קשה לי, אני לא מסוגל, תשמע, זה גדול עלי.' אבל אם יום אחד, פעם אחת, תטעם את זה - כבר תרצה לטעום את זה עוד פעם, כבר יבוא לך רצון אמיתי לזכות לזה עוד פעם.

כל זה כלול בתוך הסעיף של השולחן ערוך הזה. חייב בן אדם לשבור את ההרגלים שלו, גם אם זה לפעם אחת. כי אם פעם אחת זה ישבר - אל תדאג, נפתח הפתח, נפתח הפתח מכאן ולהבא.

יש סיפור שאני מאוד אוהב אותו, ולכן אני מספר אותו כל שנה. הסיפור הזה אני אומר לכם, משהו נפלא ביותר! מתוק מתוק! זה לא סיפור בשבילנו, לא בשבילנו בכלל. זה סיפור של מדרגות גבוהות. אבל זה נפלא מאוד.

סיפר איזה יהודי אחד, שהגיע לאדמו"ר מקלוייזנבורג. בדיוק התחילה השואה, והוא אומר לו: "רבי, אתה רואה - מלחמות, אנשים הרוגים, מפחיד מאוד. אני החלטתי לחזור בתשובה." "תגיד לי," שואל אותו האדמו"ר, "במה אתה חוזר בתשובה?"

"כבוד הרב, עד היום אני עשיתי יום הולדת לפי התאריך הלועזי. מהיום, אני חוזר בתשובה - אני עושה יום הולדת לפי התאריך העברי!"

איזו תשובה ענקית, ממש תשובה מאהבה! אני אומר לכם, זה עם עוגות - זו לא תשובה רגילה, זו תשובה מאהבה ללא ספק!

אומר האדמו"ר מקלוייזנבורג, "התחלתי לצחוק. אמרתי לעצמי - אני מכיר הרבה אנשים, הרבה קבלות, הרבה עניינים. שמעתי על הרבה חיזוקים, אבל כזה חיזוק – אני לא מכיר."

"צחקתי. אני מאמין שגם כל המלאכים בשמיים צחקו. היחיד שלא צחק - זה היה הקדוש ברוך הוא. קודשא בריך הוא לא צחק! הוא היה במלחמה. חמש שנים של מלחמה, של חורבן! והאלוקים שמר עליו."

היה לנו מלחמת המפרץ, היה לנו לבנון השנייה, חודש אחד, כבר יצאו לנו קרניים. אתם יודעים מה זה חמש שנים מלחמה! חמש שנים של שואה! הוא היה בתוך היד של מלאך המוות, והאלוקים שמר עליו.

למה? כי הוא עשה צעד אחד קדימה. נכון, אתה צודק - יש עוד מיליון צעדים. אבל צעד אחד הוא עשה. הוא הרגיש שבשבילו זה נקרא שינוי. בורא עולם קיבל את התשובה הזאת.

האם אתם יודעים מה המילה הראשונה שבא נפתח השולחן ערוך? המילה הראשונה בשולחן ערוך היא "יתגבר!". זהו, אם יש "יתגבר", אז תמשיך לקרוא את השולחן ערוך. אם אין "יתגבר" - סגור.

[הערה: יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר. (אורח חיים סימן א סעיף א)]

זה לגבי המילה הראשונה, והאם אתם יודעים מה המילה האחרונה של השולחן ערוך? השולחן ערוך מסתיים במילים: "עָלָיו תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב!" (חושן משפט סימן תכז סעיף ט). תראו איזה יופי, המילה הראשונה "יתגבר", המילה האחרונה "וטוב לו כל הימים". איזה דבר נפלא!

בן אדם פעם אחת מתגבר, מרן כבר אומר לך את הסיום. פעם אחת תתחיל, פעם אחת תתגבר, אני כבר אומר לך את הסיום "עליו תבוא ברכת טוב".

עוד איזה דבר שמרן כותב: "יתגבר כארי!" למה כארי? כותב החיד"א - לאריה יש שמונה מיני 'קדחת'. למה? כי בורא עולם עשה לו כל מיני מחלות, שלא יחריב את העולם בכוחו. כוח של האריה הוא כוח חזק מאוד. שלא יחריב את העולם, לכן עשה לו שמונה סוגי קדחות. זאת אומרת - יש לו שמונה סיבות לא לקום, שמונה סיבות לישון. ולכן גם אתה רואה, אריה ישן כל היום.

כשאני בישיבה רוצה לכתוב על איזה בחור שהוא לא עושה כלום, אז מה כותבים עליו? "הארי שבחבורה". מה עושה האריה? ישן 18 שעות. מה הוא עושה, לא עושה כלום.

אז אמנם יש לאריה שמונה סיבות לא לקום. אבל כשהוא קם, זהו, הוא אריה!

כל אחד שהולך לגן חיות, מעניין אותו מה האריה הזה עושה. אתה מגיע לגן חיות - מה עושה האריה? ישן. אין, אף פעם בחיים לא תראה שמישהו זכה לצלם אריה הולך. אין, אני לא מכיר אריה זז. אין כזה דבר.

היה איזה גן חיות אחד שהיו שם אריות, שלא יודע מה עשו להם – אולי זריקות, אולי איזה עניינים אחרים. האריות האלו התחילו לעשות פעלולים, וקפיצות, ושאגות. אתה יודע - הגיעו תיירים מכל העולם, באו באמת לראות את הפלא הגדול הזה.

היה שם איזה אחד, חוקר של אריות, אמר: זה מעניין מאוד, אני לא מכיר אריות שעושים פעלולים. אולי זריקות עשו להם, אולי משהו, אני לא יודע מה עשו להם. החליט לחקור את העניין.

הוא מגיע, יושב שם כל היום. קנה כרטיס וישב שם מהבוקר עד הלילה. אמר: אני לא יוצא מפה, אני רוצה לחקור. הביא את המצלמה, עם עדשה רצינית, ומצלם את האריות. הוא עוקב אחריהם ובאמת רואה שאלה אריות מיוחדים, והוא מנסה להבין מה עשו להם, שהם ככה עושים פעלולים, קפיצות.

לקראת הערב, בשעה שבע זה זמן הסגירה של גן החיות, ובערך בחמישה לשבע, הוא רואה שני אריות מתקרבים אחד לשני. הוא מתלהב 'וואי, יהיה פה סרט!', הוא לוקח את המצלמה, מצלם, מקרב. פתאום הוא שומע אריה אחד אומר לשני אומר: "תגיד לי, מתי הסגירה של הגן החיות?" החוקר שמצלם פתאום קלט: "אה, צוחקים עלינו! מה זה צוחקים עלינו!"

הבן אדם רץ למנהל גן החיות. הראה לו מה שהוא צילם, וככה כעס: "מה זה פה? אתה עובד על האנשים, אתה צוחק עלינו!". המנהל לא התרגש: "אני לא מבין אותך. מאיזה שעה אתה פה?" אומר לו: "אני משבע בבוקר פה." המנהל משיב: "נו, משבע עד שבע זה היה בסדר?"

"כן, זה היה מצוין – האריות אריות, יש להם רעמה, הם קופצים, אוכלים כמו אריות, אריות אמיתיים!"

שאל המנהל: "נו, אז מה הבעיה?" בחוקר כבר איבד את הסבלנות: "תשמע, אבל בחמשה לשבע הוא דיבר!"

והמנהל בשלו: "נו, אז מה? 12 שעות הם היו אריות, שנייה אחת הוא דיבר. נו, מה קרה? מה יש בזה?"

אמר לו: "תשמע, אפילו שנייה דיבר זה לא שייך!", והמנהל מנסה לפייס: "מה זה שנייה?! אל תתייחס לזה! תסתכל על כל המכלול!"

מה זאת אומרת 'תסתכל על המכלול'?! זה פשוט מאוד - אריה שמדבר זה לא אריה! עזוב אותך, זה לא אריה!

זה השולחן ערוך שלנו. קבל על עצמך להתחזק - אתה כבר לא אריה, אתה כבר משהו אחר, אתה כבר בן אדם. חיזוק אחד שבן אדם מתחזק, קירבה אחת לאלוקים שבן אדם יודע להתקרב - מה הוא יכול להרוויח!

מה אתה אומר: 'אבל תשמע, לפני כן אני כלום, וגם אחרי כן אני כלום. מה הטעם בזה?!" עזוב, אל תתייחס. מרן אומר לך - תתחזק עכשיו! אני יודע שאחרי כיפורים אתה תחזור למה שהיית. עם כל זה אני אומר לך - אני מרוצה ממה שיש לך, אני שמח בך מאוד.

סיפר הרב אריה שכטר: בסוף ימיו של החזון איש, אשתו לא הסכימה שייכנסו אליו הביתה. החזון איש היה חלש מאוד מאוד. הרב אריה שכטר היה ממש דבוק בחזון איש מאוד מאוד.

הוא החליט: אני חייב להיכנס אל החזון איש, לא יעזור שום דבר. אני נכנס אל החזון איש. טוב, מה אני אעשה? אני יודע, אני יכול לטפס על הגדר, ומהגדר להגיע אל החלון, ומהחלון להיכנס לחזון איש.

וכך הוא מספר: "התחלתי לטפס, והחזון איש ראה אותי וסימן לי שאני יעלה. טוב, אני מטפס על הגדר מנסה לתפוס את החלון, ופתאום החלקתי. מה אני אעשה? אבל אם החזון איש אמר לעלות, אני עולה. עליתי עוד הפעם, ושוב החלקתי. חזרתי שוב, עליתי על הגדר, תפסתי בחלון וזהו הפעם הצלחתי. הצלחתי לעלות אל החלון, ונכנסתי דרך החלון לחזון איש."

"אומר לי החזון איש: 'תדע לך, זה העולם שלנו. עולים, נופלים, עולים, נופלים. בסוף מצליחים. אין דבר כזה שאיך שאתה מחליט, ישר אתה עולה. לא קיים. יש עליות, ירידות, נפילות. אחר כך אתה מחזיק מעמד.'

אין דבר כזה שבן אדם ישר, על המקום, איך שהוא מחליט להשתנות - וואו, אתה כבר רואה אותו 'בבא סאלי'. לא, אין דבר כזה. זה צעד ועוד צעד, ושלב ועוד שלב, ונפילות ועוד נפילות, ולבסוף בן אדם בהכרח מצליח.

עוד דבר בשם החזון איש. ניגש אליו תלמיד חכם אחד, במוצאי יום כיפור, אמר לו: 'הרב, אני מרגיש שזהו, עבר כיפור, ואני לא מרגיש שינוי, אני ממש לא מרגיש שום דבר.'

'ומי אמר לך,' ענה לו החזון איש, 'שבורא עולם לא מתענג מרגע אחד של חיזוק. מי אמר לך שבורא עולם לא מתענג מרגע אחד של קרבת השם'.

אנחנו נמצאים עכשיו בעשרת ימי תשובה. בימים האלו, כל אחד יראה במה אני יכול להשתנות. גם אם השינוי יהיה רק בעשרת ימי תשובה, גם אם השינוי יהיה רק יום אחד, ויהיה רק רגע אחד - בן אדם יכול לעשות מהפכה בכל החיים שלו.

יזכה אותנו השם, יחד עם כל בית ישראל, שנזכה כולנו יחד לכתיבה וחתימה טובה, לישועות גדולות, לברכות מרובות. שנזכה, יחד עם כל בית ישראל, למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.