שיעור 70

להגיד "מזמור לתודה" – בניגון ושירה

פרשת וישב תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

כוחה של הודיה בשעת מיתה

מדרש מלמד על אדם שניצל ממלאך המוות בזכות הצדקה שנתן, ואדם שני שביקש להודות לה' בטרם מותו וזכה לתוספת חיים. המסר: ההודיה היא כלי רוחני רב עוצמה שיכול להציל ממוות.

מהות חג החנוכה - הודיה

חנוכה נתקן כימי הלל והודאה. המדרש והסיפורים מדגישים שעיקר מהותו של החג הוא להודות לה'. ההודיה אינה רק חלק מהחג אלא המטרה המרכזית שלו.

כוח ההודיה כמפתח לישועות

מובאים מספר סיפורים המדגימים כיצד הודיה שינתה מצבים קשים:

- אישה שניצלה מכריתת רגל

- אדם שחזר אליו חוש הטעם

- אדם שניצל מעיוורון בעינו

- אב שזכה לחתן את שתי בנותיו

דברי הרמב"ן על תכלית הבריאה והמצוות

הרמב"ן מלמד שתכלית כל המצוות והבריאה כולה היא שהאדם יכיר ויודה לבוראו. אין לקב"ה חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

חשיבות ההודיה על הדברים הבסיסיים בחיים

השיעור מדגיש את החשיבות להודות על דברים שנראים מובנים מאליהם:

- ראייה

- שמיעה

- טעם

- בריאות

- משפחה

הסיפור על הילד העיוור ממחיש כמה עלינו להודות על דברים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם.

כוח הניגון בהודיה

סיפור על הגבאי שהקפיד לומר "מזמור לתודה" בניגון כהלכה והתרפא ממחלתו מלמד על הכוח המיוחד שיש בשירה והודיה.

מסקנה מעשית

כל הישועות שאדם מבקש חייבות לעבור דרך הודיה. ההודיה אינה רק תגובה לטוב שקיבלנו, אלא היא גם כלי להמשכת שפע וישועות חדשות.

הסיפורים בשיעור

מלאך המוות והצדקה

סוחר ושותפו לדרך פגשו עיוור. הסוחר נתן לו צדקה, אך שותפו סירב. בהמשך דרכם פגשו את מלאך המוות, שהודיע כי הסוחר נותן הצדקה יחיה עוד חמישים שנה בזכות מעשהו, בעוד שותפו שסירב לתת צדקה הגיע זמנו. כשביקש השותף ארכה לעשות צדקה, ענה לו מלאך המוות שמי שלא תיקן מעשיו בחייו לא יוכל לתקנם במותו. אך כאשר ביקש רשות להודות לה' על חייו, ניתנה לו תוספת חיים.

הרגל שחזרה לתפקד

אישה צעירה התעוררה יום אחד כשרגלה משותקת. הרופאים לא מצאו את הסיבה, ופרופסור מומחה קבע שיש צורך בכריתת הרגל. בעצת חברתה, החלה להודות לה' על כל הטוב בחייה במשך עשרה ימים, ולהפתעת כולם הרגל חזרה לתפקד באופן מלא.

חוש הטעם שחזר

יהודי איבד את חוש הטעם לאחר הרדמה בניתוח. בהכוונת הרב גרשון אדלשטיין, התמקד בהודיה על חוש הטעם במילים "בחן" בברכת המזון. לאחר תקופה של הודיה, חוש הטעם חזר אליו.

העין שנרפאה

אדם שהתעורר עם ראייה מטושטשת בעינו נסע לארה"ב, שם נאמר לו שעליו לעבור ניתוח להסרת העין. במקום זאת, בילה שלוש שעות בבית כנסת בהודיה לה' על כל הטוב בחייו. כשחזר לבדיקה חוזרת, הרופא גילה שהבעיה נעלמה לחלוטין.

השידוכים שהגיעו בזכות ההודיה

אב לשתי בנות מבוגרות (32 ו-28) שמע את סיפור העין שנרפאה. בהשראת הסיפור, במקום להתפלל בבכי החל להודות לה' בשמחה. תוך חודשיים, שתי בנותיו התארסו.

מזמור לתודה בניגון

גבאי בית כנסת החל לומר "מזמור לתודה" בניגון על פי הוראת השולחן ערוך. כשחלה במחלה קשה, התפלל בקבר מרן הבית יוסף וביקש זכות על שהנהיג מנהג זה. כשחזר לבדיקות, התגלה שהוא בריא לחלוטין.

תודה על הראייה

סיפור מרגש על אב לילד עיוור, המתאר את הקשיים והאתגרים בגידול ילד שאינו רואה. הסיפור ממחיש את החשיבות של הודיה על דברים שנראים מובנים מאליהם, כמו היכולת לראות.

תמלול השיעור

כותב המדרש - המדרש הזה מופיע באוצר המדרשים (עמוד 334). ראיתי את זה בספר "אורחות יושר" של רבי חיים קניבסקי, הוא מביא את המדרש הזה.

מעשה באדם אחד שהיה הולך בדרך בסחורה. ראהו אכסנאי ואמר לו: "רבי ומורי, האם אפשר אני אצטרף עמך בדרך?" אמר לו: "בוא עמי בשלום". הלך עמו. כשהיו הולכים בדרך, פגעו באדם אחד שהיה סומא בשתי עיניו, והיה יושב קרוב לעיר. מיד הוציא סלע ונתן לו.

אמר לאכסנאי שהיה הולך עמו: "תן לו גם אתה". אמר לו: "איני נותן לו כלום שאיני מכירו, כמו שאתה מכיר אותו, לפיכך אתה נתת לו". אמר לו: "אם אתה אינך רוצה לתת לו, הרשות בידך". הניחו לאותו סומא והמשיכו ללכת בדרכם.

כשהיו הולכים בדרך, פגעו במלאך המוות. אמר להם: "להיכן אתם הולכים?" אמרו לו: "לסחורה", והם לא ידעו שהוא מלאך המוות. מיד כאשר נגלה עליהם ואמר: "אני מלאך המוות", פחדו ונפלו על פניהם.

אמר מלאך המוות לראשון: "אתה נפדית ממוות", וקרא עליו את המקרא "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך". ואמר לו: "הואיל והקדמת צדקה מממונך ובדרכך, תחיה עוד חמישים שנה".

[מה זה? לא הבטחה ממני - הבטחה ממלאך המוות: חמישים שנה הוא לא מגיע. על מה? על זה שבדרך הוא נתן לאיזה עיוור אחד איזה עשרה שקלים, משהו כזה. צדקה - לא יודע כמה זה, מאה שקלים. אתה יודע, הצדקה שעשית פעם אחת - יש לך הבטחה ממלאך המוות חמישים שנה לחיות. וואי, איזה נורא. יש המשך...]

אחר כך אמר לאכסנאי: "כבר סופך בידי והגיע יום מיתתך". [זהו, נגמר. זהו, הגיע היום]. אמר לו: "אני וחברי יצאנו ביחד, והוא חוזר לביתו ואני אמות כאן בדרך?" אמר לו: "הן. זה קדם ועשה צדקה משלו ואתה לא".

אמר לו: "אם כן, הניחה לי ואעשה גם אני צדקה". אמר לו: "שוטה שבעולם! אדם פורש בים בספינה - אם לא תיקן אותה בארץ, מה יעשה בתהומות כשבאים עליו גלי הים? כך מי שלא תיקן עצמו בחייו, מה יעשה במיתתו? ועכשיו מה שעשית עשוי, מכאן ואילך אין לך כלום, שהגיע זמנך למות".

[זהו, עומד לו מלאך המוות. לא מדבר איתו לא איזה רופא שאומר לו שנשאר לו עוד קצת לחיות - מי יודע. לא! מלאך המוות עומד לו פה לידו. איי איי איי, יש פה שתי שורות אחרונות, איזה נורא זה...]

אמר לו: "אם כן, טוב, נגזר נגזר. אם כן, המתן לי עד שאלך לספר בשבחו של מקום על כל מה שעשה עמי". [טוב, נגזר למות, בסדר, נמות. אבל תן לי כמה דקות - אני רוצה לספר בשבחו של מקום על כל מה שהוא עשה לי טובות בחיים שלי].

אמר לו: "מאחר שאתה מבקש לספר בשבחו של מקום, יוסיפו לך שנותיך".

איזה נורא הזה! המדרש הזה קראתי אותו מלא פעמים. אתה יודע, אתה עומד ליד מלאך המוות, לא מישהו אחר. אותו מלאך המוות אומר לך: "יש לי רשימות, אתה ברשימה של היום, עכשיו נגמר, זהו!".

מה אתה אומר לו? "טוב, מה אני יכול לעשות? מה יש לעשות? תן לי זמן דקה, תן לי דקה, אני רוצה לספר בשבחו של מקום. הוא עשה לי הרבה טובות בחיים, אני רוצה - תן לי רשות כמה דקות לספר בשבחו של מקום". אה, באמת זה מה שאתה צריך? אם ככה - יוסיפו לך שנותיך.

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה". לנו נראה כאילו אם אתה מודה או לא מודה זה בדיוק אותו דבר. תשמע, נגיד הודית, או שלא הודית. תגיד לי, האם יש איזה הבדל? האם אתה מרגיש שיש איזה חילוק? הנחת תפילין, או לא הנחת תפילין - זה משנה באמת, זה צער גדול. יום אחד פספסת ולא הנחת תפילין - וואי איזה צער גדול.

[הערה: שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה (שבת כא ע"ב).]

אבל אם יום אחד לא הודית להשם - נראה לך איזה משהו לא בסדר? אתה יודע, זה כאילו זה 'בסדר'. נכון צריך להודות, זה נחמד, זה נעים, זה טוב, אבל...

מה אבל?! המדרש אומר לך: אתה עומד מול מלאך המוות, אתה עומד מולו, והוא אומר לך הזמן שלך היום. אם אתה יודע להסתכל למעלה ולהגיד תודה על כל מה שאלוקים עשה לך - איזה שפע של ישועות זה משפיע עליך, איזה שפע של ישועות זה משפיע על בן אדם שיודע להודות. זה דבר גדול עד מאוד, וזה כל המהות של חנוכה.

כל המהות של חנוכה למה נבראה? בשביל לדעת להודות להשם.

אתם מכירים את האברך הזה, הוא מסכים שאני אספר את השם שלו - קוראים לו הרב מיכאל סממה. מכירים אותו נכון? היום הוא ב'רשב"י'. הוא סיפר לי סיפור, מה זה סיפור נורא.

הוא אמר שלפני עשר שנים, יום אחד אשתו קמה בבוקר נרדמה לה הרגל. מכירים את הדבר הזה? כל אחד מכיר - מה זה נרדמה הרגל. אבל זה נרדם וזה מתעורר בחזרה. אבל אצלה, נרדמה לה הרגל - פשוט אין רגל. אין קשר בין המוח לבין הרגל. היא צריכה כל הזמן לגרור את הרגל כדי ללכת, כי אין קשר בין המוח לבין הרגל.

היא מספרת, עשו טיפולים, צילומים, תרופות - הכל תקין. הכל תקין, לא מוצאים כלום. לא שמוצאים איזה משהו - אין כלום, הכל תקין. איפה לא עשינו? עשו סיטי ועשו זה ועשו... תקין הכל, לא יודעים מה יש.

אחרי חודש מהסיפור הזה הם הגיעו לאיזה פרופסור אחד שהוא הגיע מהמרכז. הגיע לפה לבית החולים 'זיו', הביאו אותו במיוחד פה לבית חולים. הוא עושה לה בדיקות ברגל, אומר לה: "גברת, המצב מאוד מסוכן. עומד להיות נמק וחייבים לכרות את הרגל".

"עכשיו תשמעי - לכרות את הרגל זה לוקח תור לחצי שנה, זה לא היום. אם תשלמי ארבעים אלף שקל אני אסדר לך תור באופן פרטי לעוד שבוע". אה, גם תשלם ארבעים אלף שקל וגם תור לעוד שבוע שיכרתו את הרגל - איזה השם ירחם.

טוב, היא יוצאת בחוץ, ככה בחצר של הבית חולים. התחילה לבכות - מה היא תעשה? השם ירחם, אישה צעירה, פתאום הרופא אומר לה חייבים לכרות את הרגל דחוף.

היא יוצאת, היא פוגשת את אשתו של הרב איתן ידעי. ואז היא אומרת לה: "תגידי, את נשואה?" היא אומרת: "כן, נשואה". "מתי פעם הרמת עיניים לאלוקים להגיד לו תודה רבה שאת נשואה? תתחילי להודות לאלוקים. מתי? דקה ביום, לא מבקשת הרבה. על מה שאלוקים נתן לך - אל תחפשי דברים אחרים. על מה שאלוקים נתן לך תודי להשם".

היא סיפרה: "אני עובדת כגננת, וככה עשרה ימים, כל פעם בדרך לעבודה [לא איזה זמן מיוחד], התחלתי להודות להשם על הטובות שעשה איתי". יש לך הורים? מה? תודה להשם שיש לך הורים, תודה להשם. אתה יודע, דברים פשוטים. עשרה ימים עברו והרגל חזרה לתפקד רגיל - בלי טיפולים, בלי כריתה של הרגל, בלי שום ארבעים אלף שקל, בלי כלום. לדעת להודות להשם - איזה דבר נורא הזה! איזה נורא הזה להודות להשם!

סיפר איזה יהודי אחד – שהוא עבר ניתוח בהרדמה כללית, [וידוע שאצל כל אחד, ההרדמה הכללית פוגעת באיזה משהו], אצלו זה פגע לו בחוש הטעם. הוא אוכל - אין לו טעם באוכל, אין לו טעם בכלל. הוא אוכל, הוא מרגיש שהוא אוכל חול.

אומר: "נסעתי, הגעתי לבני ברק, הלכתי לרב גרשון אדלשטיין. הרב, איפה יש איזה ברכה בין כל הברכות שאנחנו מברכים, שמודים בה להשם על הטעם? אני לא מוצא. אין בברכות שתקנו לנו חז"ל, איזה ברכה על הטעם בפה, אני ממש לא מוצא".

אמר לו הרב גרשון: "בטח שיש! ברכת המזון! בברכת המזון יש!". "איפה?" אמר לו: "כשאנחנו מברכים 'האל הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו בחן...'. 'בחן' - מה זה 'בחן'? אתה טועם את האוכל. אה, מה אתה חושה שהכל חול? לא, יש טעם לזה, יש טעם לזה - זה מה אלוקים נתן 'חן' לכל טעם וטעם. שם תודה להשם על הטעם".

"התחלתי להודות לבורא עולם", סיפר היהודי הזה. "שמה בברכת המזון הייתי חוזר על המילה 'בחן', מודה להשם שהוא נתן חן, חן בטעם". עבר כמה זמן - וברוך השם חזר לי הטעם בפה.

להודות להשם - איזה דבר גדול זה! כמה בן אדם צריך כל הזמן לחזור: "תודה להשם" עוד פעם. וזה המהות של חנוכה - כל חנוכה שנבראה, למה נבראה? רק להודות להשם. להודות - זה זה מה שיש. היה לך הרבה ניסים ונפלאות, ניסים, הכל היה. ומה התקנה של הכל? בוא נודה לאלוקים על מה שאלוקים נתן לך.

ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו

כותב הרמב"ן (הרמב"ן הזה מופיע בסוף פרשת בא, קטע אחד לפני אחרון): ולפיכך אמרו (אבות ב, א) 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה', שכולם מצוות חמודות וחביבות מאוד מאוד. [למה?] שבכל שעה אדם מודה בהם לאלוקיו. וכוונת כל המצוות – [מה המטרה של כל המצוות כולן?] שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו. [כל המצוות כולן למה נבראו? שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו].

והיא כוונת היצירה [זו המטרה שבשבילה העולם נברא]. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לאל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. [אין שום מטרה אחרת פה בעולם הזה. היחידה שיש, ה'חפץ היחיד שאלוקים רוצה' - שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו]. וכוונת רוממות הקול בתפילה וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים - זה שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה לזה ויאמרו לפניו 'בריותיך אנחנו'. [זה כל המטרה של בתי כנסיות, זה כל המטרה של המצוות. אין לנו מטרה אחרת בכלל - כל המטרה רק שבן אדם יודה לאלוקיו שברא אותו].

סיפר הרב אברהם יצחק קוק שליט"א, ראש ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות - שמעתי את הסיפור הזה מבעל המעשה וסיפרתי אותו ברבים. סיפר איזה יהודי אחד שיום אחד הוא קם בבוקר ובעין ימין הוא רואה הכל מטושטש. הכל מטושטש בעין ימין.

סיפר הבן אדם: "הלכתי לרופאים. הרופאים אומרים לי זה בעיה בעין - יש איזה עורקים שנחסמו, זה ניוון שרירים של העין, יש בעיה. טוב, אני אמרתי הפרופסור הזה בסדר, ישר כח. אבל כדאי לשמוע עוד חוות דעת, הלכתי לרופא יותר גדול".

"הלכתי לרופא יותר גדול, הוא אמר לי בדיוק אותו דבר. לא הייתה ברירה - עם כל המסמכים שיש, נסעתי לרב פירר. הראיתי לרב פירר את כל המסמכים, והרב פירר אומר: 'יש אחד בארצות הברית שיכול לטפל בעין הזאת. זה המון כסף - זה כמעט שלוש מאות אלף שקל לניתוח, ויש עוד את הטיסה והמקום והאשפוז, המון המון כסף'".

"לא הייתה ברירה, חייבים חייבים לטפל בעין. נסעתי, שלחתי חלק מקדמה, וטסתי לארצות הברית. הגעתי שם לארצות הברית, הגעתי למקום, הפרופסור עושה בכל המכשירים שלו, הוא אמר לי: 'אני מצטער, עין ימין אבודה, חייבים דחוף להוריד אותה. למה? כי אם לא נטפל בה עכשיו, היא תפגע בעין שמאל. אני חייב היום להוריד אותה, לשים לך שם במקומה זכוכית. אם לא, גם העין שמאל תלך'".

אמרתי: "בשביל זה אני צריך לשלם לו שלוש מאות אלף שקל? בשביל להוריד את העין? על זה אני צריך לשלם לו?" שאלתי אותו: "דוקטור, האם זה דחוף? כאילו, ממש דחוף להיום? או שגם מחר זה טוב?", אומר לי: "בסדר, מחר גם טוב".

יצאתי בחוץ, פגשתי איזה יהודי: "איפה יש פה בית כנסת?" לא מכיר פה, אני בארצות הברית, לא מכיר פה כלום. הדריך אותי באיזה מקום, נכנסתי לבית כנסת. זה היה צהרי היום, נכנסתי והתחלתי לבכות. אני רק מודה להשם שברוך השם שישים שנה אני רואה בעיניים. אני שישים שנה רואה בעיניים. מה אני הרגשתי?! תשמע, זה שלי, זה שלי - מה זה כאילו 'אני' רואה, פתאום אני מרגיש שזה לא שלי בכלל. כשאלוקים רוצה, ברגע אחד הוא לוקח את זה.

התחלתי להודות! ואני מודה ואני לבד שם בבית כנסת בוכה. בכיתי מאוד מאוד, ואני רק מודה להשם על כל טובות שהיטיב איתי. התחלתי מהעיניים, ירדתי לכל הגוף ועל המשפחה, ואני מודה על הכל.

סיפר הבן אדם: "אני מסתכל בשעון - אולי בכיתי שלוש שעות. אחר כך מתקשר לפרופסור, אני מתקשר - משמיים זה יצא שהוא בעצמו ענה לי. בדרך כלל עונה מזכירה, עונה הוא. אמרתי לו: 'תשמע, אני הייתי אצלך היום בבוקר, אני יכול לבוא עוד פעם בדיקה?'"

אומר: "תראה, אתה בן אדם נחמד. אם תצליח להגיע תוך עשרים דקות אני נמצא פה". טוב, אני לקחתי ישר מונית, מצאתי מונית, נסעתי. הגעתי אולי תוך שתים עשרה דקות. הגעתי, הרופא הכניס אותי, אני שוכב על המיטה, עושה לי עם העיניים - פתאום הוא אומר: "אלוקים אדירים! זה לא אתה, זה עין אחרת!".

הוא אומר: "כשאני ראיתי אותך, ראיתי העיניים שלך אדומות, אמרתי - הלכו שתי העיניים הלכו. פתאום אני רואה - וואו, זה מישהו אחר! מה שעכשיו אני רואה זה כלום, כלום. כמה טיפות והכל עובר". נתן לי טיפות, למחרת חזרתי בחזרה לארץ וזהו, והתרפאתי.

את הסיפור הזה סיפר אותו הרב אברהם יצחק קוק שליט"א. היה שם איזה אחד שמע את הסיפור. עבר אולי חודש חודשיים, מתקשר אליו איזה בן אדם: "כבוד הרב, רציתי לספר לך משהו. אתה לא מכיר אותי, אבל אני הייתי בדרשה שלך. אני - יש לי שתי בנות בבית, שתי בנות. בת אחת בת שלושים ושתיים, הבת השנייה בת עשרים ושמונה. אין שידוכים, אפילו לא מתקשרים להציע איזה שידוך. שנגיד גם 'לא'... כלום כלום, אף אחד לא קשר אלינו".

"ואני פתאום, מהדרשה שלך והסיפור, אני רואה - וואו, יש תקווה! הגעתי הביתה והתחלתי לשיר 'עוד ישמע בערי יהודה'. הבנות שואלות: 'אבא מה? אבא מה? יש? יש שידוכים?' אמרתי: 'יש, כן, בטח יש שידוכים!'" עמדתי ועברתי ממצב תפילות בבכיות למצב של הודאה.

"כבוד הרב, עברו מאז חודשיים. התקשרתי אליך עכשיו - רציתי להגיד לך ששתי הבנות מאורסות! גם הבת שהיא בגיל שלושים ושתיים, גם השניה שהיא בת עשרים ושמונה - שתיהן מאורסות!". "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה".

אני אמרתי את הדרשה הזאת לרפואה שלמה לאיזה אישה שאני לא מכיר אותה. יהי רצון שתהיה לך רפואה שלימה! הסיפור הוא שלפני איזה חצי שנה, אני אמרתי לכם שצריכים להודות על השמיעה. וסיפרתי לכם שיש איזה בת אחת שקמה בבוקר ובאוזן ימין לא שומעת, ככה כפשוטו – בלי שום הקדמות, בלי כלום, לא שהיתה חולה לפני כן או משהו.

בקיצור, הרב ישרון קובי - הוא מוציא את העלונים (עלון 'דרשתי קרבתך' של השיעורים שאני מוסר כאן). העלון הזה הגיע אליה, היא קוראת את העלון, היא אומרת: "וואללה הרב הזה - ההגזמות שלו, זה משהו! מאיפה הוא ממציא - בן אדם קם, ככה פתאום לא שומע?", היא קמה בבוקר למחרת - לא שומעת! כן, היא גרה בצפת פה, לא מכיר אותה מי זאת. היא עוברת המון טיפולים, המון המון טיפולים. יהי רצון שיהיה לה רפואה שלימה.

אני מסיים. סיפר הרב מזרחי את הסיפור הזה - אני מספר אותו כל שנה, אני אספר אותו גם עכשיו. סיפר הרב מזרחי, זה סיפור מתוק, מתוק, מתוק מדבש. הוא הגבאי של בית כנסת 'שתילי זיתים' בבני ברק.

יום אחד למדתי בשולחן ערוך בסימן נ"א. מרן כותב בסימן נ"א: "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה [למה?] שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה [מזמור לתודה לא יתבטל לעולם]".

אני באתי לבית כנסת, אמרתי: "רבותיי, שולחן ערוך כותב פה שיש לומר מזמור תודה בניגון. לא חסידות, לא חומרות - לא! הלכה בשולחן ערוך! איך ייתכן שאנחנו לא אומרים את זה? איך יכול להיות? מהיום כל אחד אומר, כולנו ביחד - מזמור לתודה בניגון". ככה הוא תיקן.

עבר אולי איזה חצי שנה, הוא לא מרגיש טוב כל כך. עשו בדיקות, התגלתה אצלו המחלה. הוא סיפר, אחרי שהרופא אמר מה שאמר, "יצאתי מבית החולים, נסעתי לצפת".

"הגעתי לצפת, הגעתי למרן הבית יוסף. אמרתי לו: 'רבי, מאז שרשמת את ההלכה הזאת, שמזמור לתודה אומרים בניגון - הנהגתי בבית כנסת שלי שאומרים מזמור תודה בניגון. תרחם עליי! אני חושב שזה המקום היחיד בעולם שאומרים מזמור תודה בניגון בבית כנסת. תרחם עליי, תעמוד לפני כיסא הכבוד, תהיה מליץ יושר עליי שיהיה רפואה שלמה!', ועשיתי ריקוד ואמרתי 'מזמור לתודה' בניגון".

משם הוא חזר לבית חולים. אחרי שבועיים התקשרו אליו שיבוא לטיפול. הוא הגיע לבית חולים, לפני הטיפול עשו לו בדיקות דם. עושים בדיקות דם, רואים שיש משהו לא הכי ברור, עשו לו עוד בדיקות.

קורא לו הרופא, אומר לו: "מה אני אגיד לך? זה אתה מזרחי?" "כן". "זה תעודת זהות שלך?" "כן". "מה אני אגיד לך - יש פה טעות. אתה בריא לחלוטין! אתה בריא, אין כלום. לא שיש משהו - אתה בריא! אני רואה את הבדיקות שלפני כן, אבל עכשיו אני רואה שאין כלום".

"מהבית חולים, נסעתי לצפת", הוא מספר. "הגעתי לצפת, הלכתי שוב לציון מרן הבית יוסף, ואמרתי לו תודה רבה שעמד מליץ יושר עליי. ושם עשיתי ריקוד ואמרתי 'מזמור לתודה' בניגון". 'מזמור לתודה' - איזה שפע של ישועות! שפע של ישועות בן אדם משפיע עליו!

זהו, עכשיו אני מסיים. סיפר איזה יהודי אחד - אני אומר לכם, זה מזעזע, אבל באמת מזעזע. את הסיפור הזה אני חושב שסיפר אותו הרב אשר דרוק. הוא אמר ככה, שסיפר לו איזה יהודי אחד שנולד לו ילד עיוור. לא רואה בעיניים, בכלל לא רואה.

השם ירחם, אומר: "אתה לא יודע כמה סבל וכמה ביזיונות אנחנו עוברים. אתה יודע, בכל מקום מסתכלים עלינו. אומרים 'זה האבא של הילד העיוור' - כולם מסתכלים עלינו, כולם מדברים. היינו מסביב לילד עשרים וארבע שעות, מסביב לילד עשרים וארבע שעות מסביבו כדי להקל לו את המצב שלו".

"איך שהוא התחיל טיפה ללכת - כל הבית היה כולו מלא ספוג, שלא יתקע בקירות. אתה חייב להאכיל אותו, הוא לא רואה מה הוא אוכל. אתה חייב לדאוג לו, כל הזמן צריך מישהו צמוד אליו. אתה יודע, עד שלקחנו אותו לגן, עד שמצאנו איזה מישהו שיהיה איתו מלווה, בן אדם טוב שיהיה איתו יום יום, שישגיח עליו, שיטפל בו".

"וככה הוא גדל, תלמוד תורה, ואחר כך ישיבה... אני לא רוצה לספר לכם מה שאני עברתי", ככה מספר האבא. "כשהבן שלי הגיע לישיבה - אני שומע את הבחורים איך צוחקים עליו. מה לעשות? בחורים צעירים יכולים להיות אכזריים לפעמים, אתה יודע. ואני בחוץ בוכה! מה אני יכול לעשות? והבחורים צוחקים עליו, מבזים אותו, ואני - מה אני יכול לעשות? הוא בא הביתה בוכה, אומר לי: 'אבא, הבחורים צוחקים עליי'. מה אני אגיד לו? אין לי מה להגיד לו!".

"קרענו את השמיים בתפילות שזה יעבור בשלום". אומר: "מה לא עשינו?!" וכשהגיע הזמן של החתונה - מה אני אגיד לך? היה אפשר לקרוע את ים סוף פעמיים, לא פעם אחת - לקרוע את ים סוף פעמיים!

סיים הרב דרוק: ברוך השם, אתה, נולד לך ילד עם שתי עיניים רואות - אה? חסך לך את כל הבעיות האלו, חסך לך! זה מה שאתה אומר בתפילה 'על חיינו המסורים בידך' - נכון, הרבה אנשים ש'חיים', ואתה יודע איך הם חיים? אתה יודע מה אנשים עוברים בחיים שלהם?! אז תודה להשם על זה! – על חיינו המסורים בידך!

וזה כל המהות של חנוכה! כל המהות של חנוכה - כל הישועות שבן אדם רוצה לזכות בהן, כל ישועה - חייבת לעבור דרך הודאה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.