שיעור 71

שלום בית! שיעור מוצאי שבת חנוכה

פרשת מקץ תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. כבוד הזולת מעל ההלכה המדויקת

- הרב אוירבך הדליק נרות חנוכה למעלה, למרות שההלכה להדליק למטה

- עשה זאת מתוך כבוד לחמיו ואשתו, גם שנים רבות אחרי פטירתם

- לימד שכבוד האדם קודם לדקדוק ההלכה

2. שלום בית מעל הכל

- הרמב"ם פוסק: נר ביתו קודם לנר חנוכה

- אפילו צער קל של ישיבה בחושך דוחה מצוות נר חנוכה

- "השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו"

3. מטרת התורה - שלום

- כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם

- "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"

- צדיקים אמיתיים הם "עושי רצונך" - מבינים את רצון ה' האמיתי

4. שעבוד מצרים למען השלום

- הקב"ה הוריד את עם ישראל למצרים כדי ליצור אחדות

- המטרה: שבני האמהות יקבלו את בני השפחות כשווים

- מלמד שהשלום שווה מחיר כבד ביותר

5. מעלת הנחמה

- סדר המדרגות: ניסים, פורקן, תשועות, גבורות, נפלאות, נחמות

- נחמה - היכולת לעודד ולחזק - היא המדרגה הגבוהה ביותר

- חשיבות ההתחשבות והתמיכה בזולת

6. קדושת הבית

- הבית היהודי נמשל לבית המקדש

- כל פעולה בבית, גם הפשוטה ביותר, יכולה להיות בבחינת עבודת קודש

- השאיפה היא להפוך את הבית למקום של קדושה ושלום

סיפורים בשיעור

נרות החנוכה של הרב אוירבך - שיעור בכבוד הזולת

תלמיד חכם התייעץ עם הרב שלמה זלמן אוירבך היכן להדליק נרות חנוכה בדירתו בקומה השנייה. הרב הורה לו להדליק למטה בפתח החצר, למרות שהוא עצמו הדליק למעלה בביתו. כשנשאל על הסתירה, הסביר שהוא מדליק למעלה מפני כבוד חמיו שנהג כך. גם כשהזכירו לו שחמיו נפטר לפני שלושים שנה ואשתו לפני עשר שנים, עמד על דעתו: "אין כבוד? אני חייב לכבד את חמי ואת אשתי!"

הרב הדגיש: בעוד שאחרים היו מדליקים עשר חנוכיות למטה כדי להראות את טעותו של החם, הוא בחר לנהוג בדרך של כבוד, אפילו כלפי מי שכבר אינם בין החיים.

זריקת האשפה של גדול הדור - שיעור בקדושת הבית

תלמיד חכם ראה אחד מגדולי ישראל נושא את שקית האשפה מביתו. כשהעיר שלמד ממנו שאין בכך זלזול, ענה לו הרב: "מה פתאום זלזול! בבית המקדש היו עושים הגרלה על הוצאת הדשן!"

כשהתלמיד תמה על ההשוואה לבית המקדש, השיב הרב: "אני כל חיי שואף שביתי יהיה כבית המקדש. לא לחינם קודש הקודשים נקרא גם 'בית המיטות' - ללמדנו שהבית היהודי גבוה מעל גבוה."

הסיפור מלמד שכל פעולה בבית, גם הפשוטה ביותר, יכולה להיות בבחינת עבודת קודש כשנעשית מתוך הכרה בקדושת הבית היהודי.

תמלול השיעור

אברך תלמיד חכם סיפר: "הלכתי לרב אוירבך זצ"ל, אמרתי לו: 'אני גר בקומה שנייה ויש מדרגות לחצר, איפה אני אדליק את נרות חנוכה - בפתח של הדירה בקומה למעלה או שאני ארד את המדרגות ואדליק בפתח של החצר?'" אמר לו הרב אוירבך: "תרד את המדרגות, ותדליק בפתח של החצר".

אותו אברך פגש תלמיד חכם אחר. אמר לו: "אתה יודע, הייתי אצל הרב אוירבך והורה לי להדליק למטה". אמר לו: "לא יכול להיות! הוא בעצמו יש לו בדיוק כזאת דירה - יש לו גם קומה שנייה, יש לו מדרגות בחוץ, והוא מדליק למעלה. כנראה אתה בלבלת אותו".

מה עשה אותו אברך? צייר את הבית, את המדרגות, צייר את הכל, והלך לרב אוירבך זצ"ל: "הרב, הנה הבית שלי פה, הנה המדרגות, הנה החצר, איפה אני אמור להדליק נרות חנוכה?" אמר לו הרב: "תרד את המדרגות, תדליק בפתח של החצר".

כשפגשתי את התלמיד חכם הזה, אמרתי לו: "הנה, יש פה תמונה. פה אתה לא יכול להגיד שהרב אוירבך התבלבל, יש פה תמונה, הוא הסתכל, הוא ראה את הכל". אמר לו התלמיד חכם: "באמת אני לא יודע מה להגיד, כי הוא בעצמו מדליק למעלה".

יום ראשון של נרות חנוכה אותו תלמיד חכם מספר: הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לרב אוירבך. ראיתי שהרב אוירבך מדליק למעלה. דפקתי בדלת, אמרתי לו: "הרב, השבוע היה אצלך תלמיד חכם, שאל אותך פעמיים איפה להדליק נרות חנוכה ואתה הורית לו להדליק למטה. למה הרב מדליק למעלה?"

אמר לו: "אתה צודק. הוא שואל אותי מה ההלכה - ההלכה להדליק למטה. אני יש לי בעיה אישית, אני חייב להדליק למעלה".

"כבוד הרב, אני יכול לדעת מה הבעיה האישית שיש לך?"

אמר לו: "כן. אתה יודע, חמי גר איתי בבית, וחמי הוא 'בעל בית', הוא לא מבין, הוא מדליק למעלה. אז אני משום כבוד חמי מדליק איתו גם כן למעלה. מה אתה רוצה שאני אדליק למטה? אני משום כבוד חמי מדליק למעלה איתו ביחד".

"כבוד הרב, אבל חמיך נפטר לפני שלושים שנה!"

"אתה צודק, נכון. אבל אשתי זו הבת שלו. אם אני אדליק עכשיו למטה, אני כביכול אומר לה שכל מה שאבא שלה הדליק נרות חנוכה זה היה בטעות. לכן אני מדליק למעלה".

"כבוד הרב, אבל אשתך נפטרה לפני עשר שנים!"

ואז הוא אמר לו: [וואי, זה בשבילנו עכשיו]. ואז הוא אמר לו: "ואין כבוד? מה.. אין כבוד? אני חייב לכבד את חמי ואת אשתי. אני מדליק למעלה.

ההלכה אומרת שצריך להדליק למטה. חס ושלום! אם זה היה קורה לנו כזה מצב - מה אנחנו היינו עושים? היינו מדליקים למטה עשר חנוכיות רק כדי להראות לחמי כמה הוא עם הארץ, וגם שאשתי תדע מי זה אבא שלה.

ככה זה קורה אצלנו. בן אדם לא יודע - אתה יכול להיות גאון, כל העולם מחכה למוצא פיך מה אתה תפסוק את ההלכות, ואף על פי כן אני אדליק לא כפי הלכה. למה? כי אני צריך לכבד את חמי ואת אשתי.

מסתמא כבר שמעתם הרבה על נרות חנוכה, ובאמת יש לנו עוד מה לשמוע – אנו מדליקים  היום רק נר רביעי, עד 'וזאת חנוכה' יש הרבה מה לדבר על חנוכה. חנוכה זה באמת גדול. יש הרבה ניסים ונפלאות, איזה דברים כתבו על זה. תסתכלו בספר "באר הפרשה" של הרב בידרמן מאריך הרבה שם. יש ספר גם כן שנקרא "שיחות בעבודת השם" - אתה תראה שם מה זה נרות חנוכה, משהו עוצמתי, אי אפשר לתאר את העוצמה של נרות חנוכה.

ואף על פי כן, כותב הרמב"ם - וזה גם הלכה, כותב הרמב"ם, [אותו רמב"ם שבגללו כולם מזדרזים הביתה כדי להספיק להדליק בתוך החצי שעה שמהשקיעה]. בסוף ספר זמנים, ההלכה האחרונה ברמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד, יד), כותב הרמב"ם: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום" - אדם היה לו שתי אפשרויות: או להדליק נר חנוכה או להדליק נר שבת, או זה או זה - מה עושה? כותב הרמב"ם: "נר ביתו קודם משום שלום בית".

איזה שלום בית? מה, יהיה מריבות? לא יהיה מריבות. רש"י אומר: "משום שלום ביתו - שבני הבית מצטערים לישב בחושך". תשמע, זה לא נחמד, זה לא נעים. הכל מסודר באמת, אבל זה לא נעים שבני הבית יושבים בחושך.

נו, בשביל זה מה? בשביל זה לא יהיה בבית הזה נרות חנוכה!

כן, אבל נר חנוכה זה גבוה מעל גבוה!

אתה צודק - גבוה מעל גבוה. שלום של הבית יותר גבוה. כמה שאתה מכיר נרות חנוכה, כמה שתוסיף עוד - תדע שהשלום בתוך הבית, ההרגשה הטובה, עולה על הכל. למה? כותב הרמב"ם: "שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו".

והרמב"ם מסיים בסוף דבריו: "גדול השלום שכל התורה כולה ניתנה לעשות שלום בעולם". בשביל מה ניתנה התורה בעולם? לעשות שלום בעולם. שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". כל המהות של כל התורה כולה, בשביל מה? בשביל שתגיע לעשות שלום. אם אתה רואה שאין שלום - אתה לומד תורה ואין שלום בבית? סימן שאתה לא לומד את התורה של השם.

אנחנו אומרים כל יום בהלל, בסוף ההלל: "יהללוך השם אלוקינו חסידיך וצדיקים עושי רצונך". מה זה "צדיקים עושי רצונך"? וכי יש צדיקים לא 'עושי רצונך'! באמת יש צדיקים לא עושי רצונך – אלו האנשים שעושים רצונם. יש אנשים שעושים רצונם, לא רצון ה'. אולי הם נקראים צדיקים כי הם עושים דברים טובים אבל זה לא באמת מה שהשם מצפה מהם. אבל יש צדיקים, 'עושי רצונך'! - זה משהו אחר לגמרי.

כותב המדרש (פסיקתא עמוד 488): וכי מאחר שישראל חביבים כל כך למה מסרם ביד אויב?. כשעם ישראל ירד למצרים - אם כל כך בורא עולם אוהב את עם ישראל, למה הוריד אותם למטה?

אמר רבי חנינא: לפי שכל מידותיו של השם מידה כנגד מידה. בתחילה, קודם שירדו למצרים, היו בני האמהות מבזים את בני השפחות, ולא נהגו בהם מנהג אהבה ואחווה. והיה הדבר קשה מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא, והייתה רוח הקודש צווחת ואומרת 'כולך יפה רעיתי'. אמר הקדוש ברוך הוא: "איך אעשה שיקבלו בני האמהות את בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים. ובשעה שאגאלם אתן להם מצוות פסח שיתעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם, ויאמרו כולם 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. נמצאו כולם שווים.

וכל כך למה? להודיע גדולתו ושבחו של השם לכל באי עולם, וידעו לעשות שלום בין בריותיו. ולכן נקרא שמו של השם – 'שלום', שנאמר "ויקרא לו אלוהים שלום".

ואני קורא את המדרש הזה, ופשוט לא מבין את אלוקים, לא מבין אותו. אתה רוצה לעשות שלום? יישר כוח! אבל אתה יודע כמה שילמנו על השלום הזה? כל יום שחטו שלוש מאות תינוקות. לא יודע כמה ימים – אפילו נגיד רק עשרה ימים -  זה יוצא שלושת אלפים תינוקות שחטו פה. איפה מאתיים ועשר שנים שעם ישראל עבדו במצרים עבודת פרך, מתוך זה היה שמונים ושש שנים של קושי השעבוד. כמה תינוקות נזרקו ליאור? כמה בתוך הבלוקים היו? כמה צער היה בעולם?

אני לא מבין - כל זה, בשביל מה? בשביל שבסוף יהיה שלום בין כולם? תגיד, זה שווה? מה זה שווה? בסדר, נכון צריך, אבל האם השלום שווה את כל המחיר הכבד של כל שעבוד מצרים? שים את הכל על כף מאזניים - את כל עם ישראל שהיו בשיא התפארת של עם ישראל, שים אותם בכף מאזניים, והגיעו למ"ט שערי טומאה. איפה הגיעו, איפה הידרדרו, איפה נפלו, כמה הרגו בהם, כמה טבחו בהם, כמה חיסלו אותם.

מצד שני - מה הרווחת מכל זה? יש בינינו עכשיו שלום. כולנו בני איש אחד אנחנו. אין לי הבנה בזה. אבל סימן שאנחנו לא מבינים מה זה שלום, אין לנו הבנה במעלה של השלום.

כשאחד נכנס הביתה ויודע להאיר פנים ויודע להתחשב בתוך הבית - כמה שאתה חושב שהתפילין שלך גדולות, כמה שאתה חושב שהתלמוד תורה שלך גדול - יש מדרגות יותר גדולות מאלו, יש מדרגות יותר גבוהות. לבורא עולם היה משתלם להרוג כל יום מאה וחמישים תינוקות בבוקר, מאה וחמישים בערב, כל זה היה משתלם כדי שיהיה שלום בתוך הבית.

אנחנו אומרים ב'על הניסים' - "על הניסים", אחר כך יש מדרגה יותר גבוהה. מה יש אחר כך? "על הפורקן, על התשועות, על הגבורות, על הנפלאות". מה האחרון? "על הנחמות". מה זה 'על הנחמות'?

ניסים - אני יודע. נפלאות - גם בן אדם יודע. מה זה נחמות? נחמות זה מישהו ניחם אותך, שמישהו אמר לך "אל תדאג, יהיה טוב!".

אתה יודע, אז יש ניסים, מה זה ניסים? בן אדם, אתה יודע - יצא מהחדר ופתאום נפל טיל, וואי איזה נס שיצאתי מהחדר! איזה נס!

ומה זה פלא? פלא זה שאותו בן אדם נשאר בתוך החדר ונפל טיל לחדר והתפוצץ ולא קרה לו כלום - זה כבר פלא, זה פלא.

יש מדרגה יותר גבוהה - יש נחמות. זה מי שאמר לך "יהיה טוב, אל תדאג! זמנים קשים, נכון, יעברו. יהיה לך יותר שמח בחיים, אל תדאג, אל תיקח את החיים כמו עכשיו. יחלוף, יעבור, תודה להשם, ותראה שיש לך יותר כוח" - זה המדרגה הגבוהה ביותר.

סיפר איזה יהודי אחד, תלמיד חכם: יום אחד ראיתי אחד מגדולי ישראל לוקח את השקית של הפח זבל מביתו לשפוך בפח המרכזי. כשראיתי את זה, ניגשתי אליו ואמרתי לו: "הרב, אתה יודע? אני למדתי מהרב היום שלא צריך להתרגש שזורקים פח זבל מהבית, כאילו אין בזה זלזול וחוסר כבוד".

הרב ענה לי: "מה פתאום חוסר כבוד! אדרבה, בבית המקדש היו עושים פייס, היו עושים הגרלה מי יזכה להוציא את הדשן – היו מוכרים את זה. לא בחינם".

אז שאלתי אותו: "כן הרב, אבל זה בית המקדש, מה אתה משווה?"

אמר לי הרב : "אני כל החיים שלי שואף שהבית שלי יהיה בית המקדש. ולא לחינם בית קודשי הקודשים גם נקרא בשם 'בית המיטות' - כל זה כדי ללמד אותנו שהבית של הבן אדם גבוה מעל גבוה".

יהי רצון שזכות חנוכה שמלא אור, שיזכה אותנו, שיכניס השם הרבה אור בכל בתי ישראל. שנזכה בעזרת השם לגאולה אמיתית, שנזכה לשמחה, לחירות, להצלחה, לישועות גדולות, לאהבה ושמחה בלימוד התורה, שנזכה לראות את כל בנינו עובדי השם אמיתיים, אמן ואמן.