שיעור 74

אליהו הנביא ומלך המשיח כותבים את המעשים שלי!

פרשת שמות תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

מעלת שניים מקרא ואחד תרגום

לימוד שניים מקרא ואחד תרגום הוא לימוד תורה לשמה במיוחד, כי אין בו הנאה אישית כמו בלימודים אחרים. דווקא משום כך מובטחת עליו אריכות ימים, שכן הוא מבטא את הלימוד הטהור ביותר לשם שמיים.

חשיבות הראייה הפרטית במנהיגות

משה רבנו נבחר להיות גואל ישראל דווקא בגלל יכולתו לראות כל יהודי כעולם מלא. כשראה מצרי מכה יהודי, העדיף לוותר על השפעתו הכללית בארמון פרעה כדי להציל יהודי אחד. זוהי המנהיגות האמיתית - היכולת לראות את הפרט בתוך הכלל.

השפעתו המתמשכת של כל מעשה

כל מעשה טוב, גם אם נראה קטן, יש לו השפעות מרחיקות לכת שרק הקב"ה יכול לראות. כמודגם בסיפור הרב פינקוס שלימד יהודי אחד הלכות נטילת ידיים, וממנו צמחה קהילה שלמה של לומדי תורה, וכן בסיפור האדמו"ר מבאבוב שראה את האדם שמעבר למעשיו.

ראיית הטוב באדם

כפי שהאדמו"ר מבאבוב אמר "הוא לא מעשן - הנאצי מעשן", יש לראות את הטוב הפנימי באדם ולא את המעשים החיצוניים. ראייה זו מאפשרת לאדם לחזור לשורשיו ולהתעלות.

ערך לימוד התורה

מסיפור חוני המעגל למדים את ערכה העצום של כל מילה בתורה. 70 שנות חיים ניתנו כדי להבין שתי מילים בתהילים, והחוויה האישית של הלימוד ("אני הייתי שם") היא שנותנת את העומק האמיתי בהבנת התורה.

כוח ההשפעה של מעשה חסד

מסיפור משה רבנו וציפורה למדים כיצד מעשה חסד אחד (הצלת בנות יתרו) הוביל לכך שציפורה הצילה את חייו במשך עשר שנים. זהו לימוד על כוח הגמול של מעשי חסד והשפעתם ארוכת הטווח.

הסיפורים בשיעור

שיעור נטילת ידיים שהוליד קהילה

הרב פינקוס הוזמן פעם לדרשה בבת ים. כשהגיע למקום, מצא אולם ריק למעט יהודי אחד. המארגן, שהתבייש מהמצב, כבר ברח. במקום לחזור לביתו, החליט הרב פינקוס ללמד את אותו יהודי בודד הלכות נטילת ידיים במשך כעשרים דקות.

כעבור עשרים שנה, הוזמן הרב פינקוס שוב לבת ים. תחילה סירב, אך כשהבטיחו לו מאתיים משתתפים וסיום הש"ס, הסכים. להפתעתו, פגש שם קהילה שלמה שצמחה מאותו יהודי בודד שלימד. אותו אדם סיפר כיצד נטילת הידיים הובילה אותו לבית הכנסת, משם לשיעורי תורה, ללימוד דף היומי, ולבסוף להיות רב הקהילה שכבר סיימה את הש"ס שלוש פעמים.

מבט עמוק של האדמו"ר מבאבוב

לאחר השואה, פגש האדמו"ר מבאבוב יהודי שהיה בעבר חזן מוכשר, אך כעת ישב בשבת בפארק, מעשן וקורא עיתון. האדמו"ר הזמין אותו להתפלל בבית הכנסת. כשהיהודי נעלם אחרי כמה שבועות, שלח האדמו"ר את בנו לחפשו. הבן, שראה את האיש מעשן בשבת, התפלא כיצד אביו רוצה אותו כחזן. תשובת האדמו"ר הייתה: "הוא לא מעשן - הנאצי מעשן!"

המילים הללו נגעו עמוק בלבו של אותו יהודי והחזירו אותו ליהדות. כעבור כחמישים שנה, כשהזמין את האדמו"ר לחתונת נכדו, הראה לו אולם מלא ב-150 צאצאים שומרי תורה ומצוות, ואמר: "כבוד הרב, אתה הצלת אותי משאול תחתית, הכל בזכותך!"

עשר שנים של חסד

כשמשה רבנו הגיע למדיין, ראה את בנות יתרו בסכנה והציל אותן. אך כשסיפר ליתרו על הריגת המצרי, השליך אותו יתרו לבור למשך עשר שנים. במשך כל אותן שנים, ציפורה, בתו של יתרו, הייתה מביאה למשה מים ולחם מדי יום. לאחר עשר שנים, כששכנעה את אביה לבדוק אם משה עדיין חי, אמרה: "אבא, יהודים הם מעל הטבע!" ואכן מצאו את משה חי. כך, בזכות מעשה החסד שעשה משה בהצלת ציפורה, היא גמלה לו בעשר שנות חיים.

חוני המעגל והחרוב

חוני המעגל התקשה להבין את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - כיצד אפשר לחלום שבעים שנה? יום אחד ראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו כמה זמן לוקח לעץ להניב פירות, וכשענה לו שבעים שנה, תמה כיצד הוא בטוח שיחיה לראות את הפירות. ענה לו האיש: "כשם שאבותי שתלו עבורי, כך אני שותל עבור בני".

חוני נרדם למשך שבעים שנה והתעורר לראות את נכדו של אותו אדם קוטף מהעץ. כשהגיע לבית המדרש, שמע את החכמים משבחים את בהירות לימודו: "נהירין שמעתתא כבשני חוני המעגל". אך כשאמר להם שהוא חוני, לא האמינו לו. חז"ל אומרים שניתנו לו שבעים שנות שינה כדי להבין לעומק את משמעות המילים "היינו כחולמים", וכך זכה להבנה אישית ועמוקה בתורה.

תמלול השיעור

"ואלה שמות בני ישראל", כותב בעל הטורים: "ואלה שמות", וחייב אדם לקרוא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום". "בני", בטעמים נחת תקרא. "ישראל", יחיה שנים רבות ארוכות לעולם. ככה כותב בעל הטורים, כמדומה לי. אם לא... יותר מדי בזמן האחרון שואלים אותי מאיפה אני מביא את הדברים. אין לי תשובה... מעצמי, ראיתי את זה באחד האחרונים. אחר שאני כותב את זה, ראיתי את זה באחד האחרונים.

אז פה יש לנו עוד פעם חיזוק גדול על שניים מקרא ואחד תרגום. כותב הרב שטיינמן: למה בורא עולם נותן הבטחה על שניים מקרא ואחד תרגום שאדם יזכה לאריכות ימים? למה אין הבטחות על דברים אחרים, שחז"ל מבטיחים אריכות ימים, פה מבטיחים בשתיים מקרא ואחד תרגום.

כותב הרב שטיינמן: כי שניים מקרא ואחד תרגום, כולו תורה לשם שמיים. ללמוד דף גמרא, דף של משנה ברורה, בית יוסף - אתה נהנה מהלימוד. שניים מקרא - פעם אחת בסדר, פעם שנייה למה? והתרגום - בכלל משעמם. ואתה לומד - וואי, כל כולו תורה לשמה. ומי שזוכה ללמוד תורה לשמה זוכה באמת לאריכות ימים ושנים.

בפרשה שלנו ראינו - בורא עולם מתווכח עם משה רבנו לבוא לגאול את עם ישראל ממצרים. כמה זמן מתווכח איתו? רש"י עושה חשבון - שבעה ימים. רש"י עושה חשבון: שבעה ימים בורא עולם מתווכח עם משה רבנו "בוא לגאול את עם ישראל", ומשה רבנו לא רוצה.

במקום כותב שם המדרש, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אם אתה לא גואל אין גואל אחר". אל תחשוב שאם אתה לא תגאל, אז יהיה מישהו אחר. לא יהיה מישהו אחר. ומשה רבנו אומר לו: "אני לא גואל". זאת אומרת שהיה ויכוח פה – כביכול בין משה ואלוקים, יהיה פה עם ישראל או לא יהיה עם ישראל. ומשה רבנו מבין: לא יהיה, אני לא הולך.

בסוף, כותב רש"י במקום - למה באמת משה רבנו לא רצה ללכת? בגלל שפחד שמא אהרון ייפגע. למה? כי אהרון היה נביא השם, הוא היה המושל במצרים. פתאום יבוא אחיו הקטן? משה רבנו לא רצה לפגוע.

אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אני אומר לך, אם אתה הולך תדע לך - 'וראך ושמח בלבו'". במדרש שיר השירים כותב, אמר רבי יהושע בן לוי [מדרש רבה שיר השירים - אתם מכירים את זה] "אילו היה יודע אהרון שהכתוב מכתיב עליו 'וראך ושמח בלבו', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו".

אם היה יודע אהרון שבורא עולם כותב עליו "וראך ושמח בלבו", אתה יודע מה הוא היה עושה? היה יוצא בתופים, במחולות, בריקודים לקראת משה רבנו.

אני לא מבין, כולם שואלים את השאלה המפורסמת - זאת אומרת, שאם מסריטים אותי, אם עושים מזה עניין גדול, אז אני אתנהג יפה, אבל אם לא מסריטים, אף אחד לא כותב עליי כלום, אז אני אעשה מה שבא לי. מה זה? זה אהרון? לא יכול להיות!

חז"ל פה גילו פה יסוד. אני אומר לכם - זה לא פצצה, אני אומר לכם זה אטום. חז"ל גילו פה אש, אש! אהרון לא ידע, מה לא ידע? הוא לא ידע שכשהוא יבוא למשה רבנו - כתוב שהוא ראה אותו, חיבק אותו וישק לו. אהרון לא ידע שכל כלל ישראל תלויה פה. כל עם ישראל במה תלוי - ברגע הזה! כי אם אהרון לא היה שמח בשמחתו של משה, משה רבנו לא היה מגיע.

זה מה שאהרון לא ידע. ודאי שאהרון היה שמח! הוא לא ידע שהמעשה שאני עושה זה לא מעשה אחד, זה מעשה שכל כלל ישראל תלויים בו. את זה הוא לא ידע, זה מה שהוא לא ידע.

וחז"ל בסוף מסיימים: עכשיו שהתורה נכתבה, נו מה עושים היום? מה עושים היום? גם היום כותבים את כל מה שאתה עושה, אל תחשוב. מי כותב? אליהו הנביא ומלך המשיח כותבים את כל מה שאתה עושה, ואלוקים חותם על זה.

זה לשון המדרש: לשעבר אדם עושה מצווה, הנביא כותבה. ועכשיו אדם עושה מצווה - מי כותבה? אליהו הנביא ומלך המשיח כותבים, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם.

תגיד, אין לאליהו הנביא מה לעשות בחיים? אין לו מה לעשות? עם מלך המשיח, לשבת להתחיל לכתוב לכל בן אדם מה הוא עושה? עכשיו אתה יודע, הוא לא יגמור אף פעם, לא יגמור. עכשיו, עזוב מה שכתבו כתבו. תגיד, ואלוקים צריך לחתום על כל מה שאתה עושה?

מגלה לך פה המדרש יסוד כזה גדול: אתה מסתכל על המעשים שלך כמעשים חד פעמיים, כמעשים שלא מועילים, כמעשים שלא משפיעים בבריאה. אבל אם אתה רואה שאת המעשים שלך צריכים שאליהו הנביא יכתוב אותם, צריך שאלוקים יחתום על זה - למה? זה מגלה לך שהמעשים שלך יקרים עד מאוד. המעשים שלך אין להם שיעור, אין שיעור מה בן אדם יכול לזכות במעשים פשוטים שהוא עושה.

בפרשה שלנו: "וירא השם כי סר לראות". דורשים חז"ל, נחלקו במדרש רבי יוחנן וריש לקיש - מה משה רבנו עשה שעליו נאמר "וירא השם כי סר לראות"? רבי יוחנן אמר: ג' פסיעות פסע. ריש לקיש אמר: עיקם צווארו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "נצטערת? חייך שאני מתגלה עליך". נצטערת?! אני לא מבין - שלושה צעדים פסע. תגיד, כאשר מישהו עושה 'עושה שלום' (בסוף התפילה) האם הוא שם לב שהוא מצטער? אתה רק מחכה לגמור, איזה מצטער, רק מחכה לגמור. נצטערת?! אדם מעקם את הצוואר, מעקם? אני לא מבין.

על זה, על זה "וירא השם כי סר לראות"? על זה המדרש אומר "נצטערת - חייך שאני מתגלה עליך"? אין לנו הבנה! מה מעשה אחד שבן אדם עושה, איזה השלכות נוראיות יש למעשה פשוט שבן אדם עושה!

אבל המכתב מאליהו כותב עוד משהו: ואם משה רבנו לא היה הולך ג' צעדים, או שלא היה מעקם צווארו, היינו מפסידים את כל משה רבנו. יוצא שמשה רבנו - במה זה היה תלוי? על הג' צעדים שהיה צריך לפסוע. לפעמים חסר לך, אתה יודע, עוד איזה משהו כזה קטן, עוד משהו, ואתה לא יודע מה אתה יכול לזכות.

סיפר הרב פינקוס: יום אחד הזמינו אותי לתת הרצאה בבת ים. עשו איזה הרצאה בבת ים, נסעתי, לקחתי את האוטו מאופקים, אני נוסע לבת ים. אני מגיע לבת ים, לא היו כתובות. עד שהגעתי למקום, אני מגיע למקום - אני רואה מקום ריק. אין בכלל אנשים, חוץ מבן אדם אחד נראה כזה חילוני. חוץ מבן אדם נראה חילוני, יושב שמה. לא היה אף אחד.

אני ניגש לבן אדם, אני שואל אותו: "תגיד לי, אמור להתקיים פה איזו דרשה?" אומר: "כן, ראיתי פה בלוח מודעות. זה הבית כנסת, זו הכתובת". "נו, איפה האנשים?" אומר: "לפני כמה דקות היה פה המארגן של הכנס, הוא ראה שאין אנשים, מהבושה הוא ברח. מהבושה, לא נעים לו שאין אנשים, ברח הבן אדם".

הרב פינקוס אומר: באתי מאופקים עד בת ים, נו מה יש לי לעשות? שואל את הבן אדם: "אתה רוצה ללמוד קצת משהו? בוא נלמד משהו". "טוב, מה נלמד?" אמר לו: "בוא נלמד הלכות נטילת ידיים של הבוקר. תגיד לי, כשאתה קם בבוקר אתה עושה נטילת ידיים?"

אומר לו: "לא, איזה נטילת ידיים". "בוא, בוא, בוא, אני אלמד אותך". ישבו, למדנו משנה ברורה, מרן שולחן ערוך. 20 דקות, אומר, ישבתי עם הבן אדם, הסברתי לו איך עושים נטילת ידיים. אחרי שסיימנו 20 דקות כאלה למדנו, מה לעשות - לקחתי את האוטו, נסעתי בחזרה.

עבר מהסיפור הזה 20 שנה. אחרי 20 שנה, יום אחד הרב פינקוס מקבל טלפון: "הרב, אנחנו רוצים להזמין אותך לדרשה בבת ים!" אומר: "אני מצטער, אני מגיע לכל הארץ חוץ מבת ים. לבת ים אני לא מגיע".

"כבוד הרב, אני מבטיח לך 200 אנשים יהיו!" "אתה בטוח?" "כן הרב, אני מבטיח לך 200 אנשים יהיו! יהיה גם סיום של כל הש"ס שבדף היומי, זוכים לעשות סיום של כל הש"ס!".

הרב הגיע. באמת, מלא אנשים היו, מלא אנשים. הרב של המקום קיבל את הרב, אומר לו: "הרב, כל מה שאתה רואה פה - הכל שלך". אומר: "איזה שלי? אני לא מכיר פה אף אחד".

"אני אספר לך מה שהיה. הרב זוכר מה שהיה לפני 20 שנה? הרב זוכר שהרב הגיע לבת ים ולא היו אנשים בדרשה?" אומר: "בטח אני זוכר". "הרב לימד איזה מישהו איך עושים בבוקר נטילת ידיים". אומר: "כן!" "זה אני כבוד הרב, זה אני!"

"קמתי בבוקר, לקחתי ספל, נטלתי ידיים. מה זה הרגשתי טוב על עצמי! זו פעם ראשונה בחיים שהרגשתי טוב, הלכתי לבית כנסת. הגעתי לבית כנסת, אתה יודע, נכנסתי - איזה נעים זה היה כבר בבית כנסת! היה שם גם כוס תה. היה כוס תה...".

הכוס תה הזה מאוד חשוב! הרב אורי זוהר סיפר שכשהוא חזר בתשובה, אז הוא הלך לבית כנסת של אשכנזים. אומר: "אני חוזר בתשובה, לא יודע איך מתפללים. אני עוד לא הופך את הסידור, עברו כבר כמה דפים, אני לא יודע מה עושים שמה. לא ידעתי איפה מתפללים, איפה עוצרים, איפה נכנסים - כולם גמרו! עד שאני פתחתי את הסידור הם כבר סיימו את התפילה".

עזוב, אני הלכתי. פתאום אני שומע, איזה בית כנסת של מרוקאים - 'ברוך הוא וברוך שמו!' אמרתי: 'פה מתאים לי!' אני נכנס, אמרו לי: 'בוא תשתה כוס תה עם נענע'. אמרתי: 'תודה להשם!' איך אני... אמרתי: 'פה אשב כי אויתיה!' מפה התחילה החזרה בתשובה שלי". ככה מספר הרב זוהר.

קיצור, היהודי הזה מספר: "נכנסתי, הביאו לי כוס תה". אמרתי: "וואי, איזה יופי, איזה בית כנסת יפה!" התפללתי. אמרו לי: "אחרי התפילה יש שיעור תורה מהרב, רבע שעה". באמת נכנסתי. הרב הסביר את זה, מה זה יפה! מאוד נהניתי.

אמרו לי: "אתה יודע, יש גם מנחה וערבית". באתי מנחה וערבית. אחרי ערבית אמרו לי: "יש שיעור של דף היומי". אמרתי: "יאללה". "יש גם אוכל?" אמרו: "כן, גם אוכל יש". אז נשארתי.

התחלנו ללמוד. מה אני אגיד לך? אני לומד... אני שמתי אצבע והתחלתי ללמוד עם הרב. תראה מה אני אגיד לך - מכל דף היומי זכיתי להבין אולי שתי שורות, שלוש שורות. לא הייתי מבין כלום, אבל אתה יודע, התחלתי ללמוד.

עבר אולי שש, שבע שנים. יום אחד, הרב של בית הכנסת הציעו לו איזו משרה בעיר אחרת והוא עזב. עכשיו כל האנשים רצו איזה רב. אמרו לי: "אתה תהיה הרב שלנו!".

אמרתי: "אני אהיה הרב שלכם? מה אני מבין?" "לא, לא! ראינו אותך כל הזמן עוקב עם הרב, עם האצבע, ואתה שואל שאלות, אתה מבין בלימוד. אתה תהיה הרב שלנו!".

טוב, לא הייתה ברירה. אני הייתי מכין את הדף היומי הזה כל היום כולו. הייתי הולך לאיזה אברך: "תסביר לי פה שתי שורות, עוד שתי שורות, עוד שתי שורות", עד שהייתי גומר דף שלם. וככה הייתי מסביר את זה לאנשים.

עם הזמן, ברוך השם, סיימנו את הש"ס. עכשיו אנחנו מסיימים כבר את הש"ס פעם שלישית! כבוד הרב, כל מה שאתה רואה פה - זה הכל שלך! אתה יודע למה? כי אז, לפני 20 שנה, באת, לימדת איזה יהודי אחד הלכות איך עושים בבוקר נטילת ידיים. מזה יצא הכל!

לשעבר, הנביא כותב, היום אליהו הנביא ומלך המשיח כותבים. למה? כי אתה לא יודע איזה השלכות יש למעשים שלך! ואם אלוקים חותם על זה, אז תבין שזה משהו של עוצמה שאי אפשר לתאר מה בן אדם יכול לזכות במעשה אחד!

בורא עולם אומר למשה רבנו: "אם אתה לא גואל אין גואל אחר". למה אין? למה אין גואל אחר? אני לא מבין - מה לא טוב שאם משה רבנו לא ירצה אז יש את אהרון הכהן? מה לא טוב? למה אין גואל אחר?

וואי, אני אומר לכם, תשמעו, זה יסוד - אש אש! איזה יסוד גדול מאוד! משה רבנו נמצא בבית המלכות. אתה יודע, הוא הנסיך, הוא נסיך שם. הוא מחליט מה יהיה.

"ישמח משה במתנת חלקו" - חז"ל דורשים שכשעם ישראל היו במצרים, משה רבנו מגיע לפרעה: "תגיד לי פרעה, אתה רוצה עבדים חולים או עבדים בריאים?" אמר לו: "בטח אני רוצה בריאים". "תגיד לי, מי שעובד שבעה ימים כל הזמן רצוף - הוא בריא או חולה?" אומר לו: "חולה". "נו, אז תן להם יום אחד". אומר לו: "בסדר, איזה יום?" "יום שבת תן להן". ומשה רבנו נתן לכל כלל ישראל יום שבת.

משה רבנו נמצא בתוך בית המלכות. אתה יודע, כשהוא נמצא שם הוא משפיע על כל כלל ישראל, הוא משפיע! יום אחד משה רבנו יוצא, רואה איזה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

עכשיו אני שואל: מה עדיף למשה רבנו? שאותו יהודי ימות, לא משנה מה יהיה איתו, אבל אני יכול להשפיע על כל כלל ישראל, אני יכול להשפיע, או שעומד מולי פה יהודי אחד. תשמע, אבל אם אני מטפל בו, אני יכול להפסיד פה את כל עם ישראל. מה עדיף?

משה רבנו אומר: "אני רוצה את היהודי הזה". אתה יודע עכשיו מה קרה למשה רבנו? משה רבנו עוזב את הבית שלו, אביו גדול הדור, עוזב את המשפחה שלו, עוזב את עם ישראל. לאיפה הוא הלך? הלך ליתרו.

כותב התרגום: היה בתוך הבור עשר שנים! חמישים שנה בקושי! אתה יודע, בן אדם עכשיו - כל עם ישראל בצער! ומשה רבנו את החשבון הזה לא עושה. משה רבנו, אתה יודע מה החשבון שהוא עושה? "אני דואג לכל אחד, אני דואג. אני - המחשבה שלי לא לכל כלל ישראל, המחשבה שלי - כל אחד הוא עולם בפני עצמו!"

אה, ככה אתה חושב? אם כך "אם אתה לא גואל - אין גואל אחר!", כי רוב האנשים על מה חושבים? על הכלל חושבים! תגיד לי, בתוך הכלל אתה גם רואה פרטים? פרטים! הוא לא רואה פרטים, הוא לא רואה פרטים. איזה פרטים? הוא לא רואה בכלל פרטים! אנשים רואים את הכלל!

לכן בא משה רבנו, לימד אותנו פה יסוד גדול. אמר לו אלוקים: "אם אתה לא גואל – אז אין..." למה? כי אני מחפש מישהו שיסתכל על כל יהודי שהוא בגדר עולם ומלואו. מושלם, מושלם לגמרי. וזה מה שמשה רבנו לימד אותנו פה.

וזה יסוד גדול, גדול מאוד - להסתכל על כל פעולה, על כל יהודי כעולם בפני עצמו, גם כשאתה יודע שבגלל זה אתה יכול חלילה לפספס את כל עם ישראל. זה לא החשבון, זה בכלל פה לא החשבון.

סיפר האדמו"ר מבאבוב – [אני חושב שככה מבטאים את זה. הביא לי את זה הרב רב חיים ברכה]. סיפר האדמו"ר מבאבוב, הרב שלמה הלברשטאם, זכר צדיק לברכה.

הוא סיפר שכשהוא יצא מהשואה, הסתיימה השואה, הוא עבר בדרך. הסיפור הזה סופר בכמה גוונים, אני מספר את הסיפור איך שאני זוכר אותו מפעם. הוא עבר בדרך, הוא ראה איזה יהודי אחד, בלי כיפה, ביום שבת, מעשן.

אומר לו האדמו"ר: "אני זוכר שאתה היית חזן, היית חזן אצלנו והיית... מה זה החזנות שלך, משהו ברמה גבוהה. אני רוצה שתבוא תתפלל איתנו".

"כבוד הרב, אני... אני כבר לא שם. מאז שאלוקים הרג את ההורים שלי, הרג את האחים שלי, אני כבר לא... אני חתכתי, כבר חתכתי. זהו, גמרנו, ירדתי מהסיפור, אני כבר לא קשור לדת".

אמר לו: "קשור, לא קשור, אני רוצה לשמוע אותך איך אתה... אני רוצה לשמוע את השירה שלך, אתה משהו מיוחד!".

"כבוד הרב, אני לא יכול להגיע עם סיגריה לבית הכנסת. אני אבוא שבוע הבא". הוא אומר: "בסדר, אני מחכה לך".

שבוע הבא הוא הגיע, והגיע שבוע שני, שלישי הגיע. שבוע רביעי - לא הגיע. האדמו"ר מבאבוב שולח את הבן שלו - זה האדמו"ר שליט"א של היום. שלח אותו: "לך לפארק, תחפש את הבן אדם הזה, תגיד לו שאני מחכה לו לתפילה שלו".

הלכתי לפארק, אני מסתובב בפארק, אני רואה אותו - בלי כיפה, יום שבת, וביד ימין יש לו סיגריה, וביד שמאל קורא עיתון. ככה יושב באיזה ספסל בפארק.

אני אומר לו: "אבא מחכה לך בבית כנסת!" אומר לו: "איך אני אבוא? אני מעשן, איך אני אבוא בשבת? איך אני אבוא?"

חזרתי בחזרה, אמרתי לאבא: "אבא, הוא לא רוצה לבוא".

"תלך אליו פעם שנייה, תגיד לו שאני מחכה לו! בלי זה אין תפילה!"

הלכתי אליו, אמרתי לו: "אבא מתעקש... אנחנו מחכים לך". הוא אומר: "לא נעים לי, לא נעים לי. אני מעשן פה בפני כולם, ואני אבוא אתפלל עכשיו בבית כנסת בשבת? תגיד לאבא, שאני אבוא שבוע הבא".

אני חוזר, סיפרתי לאבא שהוא אמר שהוא יבוא שבוע הבא. אני אומר לאבא: "אבא! זה יהיה החזן שלנו? זה החזן! מחלל שבת בפרהסיה! בפני כולם הוא מעשן! אבא, זה יהיה חזן שלנו?".

אומר לי האדמו"ר מבאבוב: "הוא לא מעשן! הנאצי מעשן! הוא לא מעשן בכלל!".

טוב, לשבוע הבא הבן אדם הזה הגיע. הוא שואל אותי: "תגיד, אתה סיפרת לאבא שאני הייתי מעשן בפארק? סיפרת לאבא שהייתי מעשן?" אמר לו: "כן". "מה אבא אמר?" "אבא אמר שאתה לא מעשן - הנאצי מעשן".

וואו. הוא התרגש מאוד. והוא התחיל, הוא נכנס, לאט לאט התקרב, חזר ליהדות. עבר מאז בין 40 ל-50 שנה. יום אחד הגיע יהודי אחד מבוגר מאוד מאוד, עם מקל.

"רבי, אני מזמין את הרב, אם הרב יכול לבוא לסדר חופה וקידושין לנכד שלי". אמר לו האדמו"ר: "אני לא מסדר קידושין לאף אחד. לא רק לך, לאף אחד לא סידרתי. אבל לחתונה אני אבוא. באמצע החתונה אני אבוא לשמח, אבל אני מסדר את החופה".

כשהאדמו"ר מבאבוב הגיע לחתונה, הוא הגיע ביחד עם הבן שלו. אחרי שרקדו קצת, הייתה שמחה גדולה, אומר היהודי המבוגר הזה: "הרב, אתה רואה פה את כל האולם פה? יש לי פה 150 צאצאים! גם בנים, גם נכדים, נינים. כל מה שאתה רואה פה, הרב, הכל שלך! כבוד הרב, אתה הצלת אותי משאול תחתית! הייתי למטה, למטה!".

כשהאדמו"ר יצא, הוא אומר לבן שלו: "אמרתי לך - הוא לא מעשן! הנאצי מעשן!". רק אלוקים חותם על כאלו מעשים.

היום כל מעשה שאתה עושה, אתה לא יודע את ההשלכות הנוראיות שיש לכל מעשה אחד שבן אדם עושה. איזה השלכות נוראיות יש לכל מעשה שבן אדם עושה!

משה רבנו הולך, הגיע למדיין, רואה שמה תפסו את בנות יתרו, זרקו אותן לתוך המים. בשביל מה? להרוג אותם. מה עשה? מיד הציל אותן "וגם דלה דלה לנו". משה רבנו, פעם אחת הציל את ציפורה, מה קיבל?

כותב התרגום יונתן בן עוזיאל: שואל אותו יתרו את משה רבנו: "תגיד לי, מה אתה עושה פה? אתה איש מצרי, מה אתה עושה פה?" אומר: "תשמע, היה במצרים, מישהו שהתחיל עם חבר שלי, היכה אותו איזה מצרי אחד, אני חיסלתי אותו". הוא אומר לו יתרו: "מה? מה? אתה רוצח?" תפס אותו, זרק את משה רבנו לתוך הבור.

ומשה רבנו היה בבור עשר שנים. אתה יודע מה זה עשר שנים? [כולל בין הזמנים!] אתה יודע, נורא, נורא. אתה יודע מה זה? אי אפשר לתאר. עשר שנים בתוך הבור! וציפורה הייתה שולחת לו כל יום, שולחת לו בקבוק של מים ולחם.

אחרי עשר שנים אומרת לו ציפורה ליתרו: "אבא, אולי משה רבנו חי?" "מה? את נורמלית? עשר שנים בלי אוכל, בלי לשתות, בתוך הבור? את נורמלית? איך יחיה?" "אבא, יהודים זה שדים! אתה יודע, יהודים הם מעל הטבע! זה לא קשור לטבע!".

"טוב, אני אבוא לבדוק". הגיע לבור, צועק: "משה!" "מה?" "מה, אתה חי?" שלשל לו חבל, הרים אותו למעלה. משה רבנו פעם אחת, עשה חסד, הציל את ציפורה - ציפורה החזירה לו עשר שנים של חיים! עשר שנים!

כל זה כדי ללמד אותנו איזו עוצמה יש בכל חיזוק קטן שבן אדם מתחזק. איזו עוצמה כל חיזוק קטן שבן אדם מתחזק. אי אפשר לתאר את המעשים שכל בן אדם שעושה, גם אם זה נראה לך באותו רגע כלום. לפעמים עובר 50, 60 שנה, 100 שנה, 150 שנה עובר, ופתאום אתה רואה - וואי, אי אפשר לתאר!

לכן רק אלוקים יכול לחתום על המעשים שכל אחד עושה. למה? כי רק אלוקים יודע את ההשלכות שיש על כל מעשה שבן אדם עושה.

כולם מכירים את הסיפור הזה, אני אספר את זה במהירות. חז"ל מספרים על חוני המעגל, שהוא הצטער על הפסוק "בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים". בין בית ראשון לבית שני - 70 שנה זה יהיה כמו חלום.

עכשיו, חוני המעגל היה יהודי פשוט, בתמימות. בשביל לחלום צריך לישון. תגיד, מי יכול לישון ולחלום במשך 70 שנה?

טוב, יום אחד הלך, פגש איזה יהודי אחד שנטע עץ חרובים. שאל אותו: "תגיד לי, כמה זמן העץ הזה נותן פירות?" אמר לו: "עוד 70 שנה". "ואתה בטוח שאתה עוד תחיה?" אמר לו: "כמו שהאבא שלי נטע לי, גם אני נוטע לדורות הבאים".

מצא איזה מקום לשים את הראש, נרדם. כשהתעורר, הוא רואה בן אדם קוטף מהעץ חרובים.

"תגיד לי, זה אתה הבן אדם ששתלת את העץ הזה?" אמר: "לא, אני הנכד שלו". "אה, נכד? משמע שישנתי 70 שנה".

הגיע לבית שלו, שאל: "מהילדים של חוני המעגל מישהו חי?" אמרו לו: "נפטרו, אבל יש לו נכדים". אמר: "אני חוני המעגל". לא התייחסו אליו, 'שלחו אותו הביתה'.

הלך לבית מדרש. מה הוא שמע? שמע שאמרו: "נהירין שמעתתא כבשני חוני המעגל". שרצו להגיד איזו סוגיה מתוקה - מה ההגדרה של זה? זאת סוגיה כמו בזמן חוני המעגל. "דכל קושיה דהוה לרבנן, הוה מפרק להו". אמר להם: "אני חוני המעגל!", ולא האמינו לו. "ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה" [ולא עשו לו כבוד כראוי לו]. "חלש דעתיה, בעי רחמי, ומית" [חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת]. "אמר רבא: היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" [שאדם שאין לו כל חברה מוטב לו שימות].

לקחו לחוני המעגל 70 שנה מהחיים! בשביל מה? שיהיה לו פשט בשתי מילים בשיר המעלות.

אין לנו הבנה איזו קדושה נוראה שבן אדם זוכה ללמוד פסוק אחד. לא פסוק אחד - שתי מילים! שתי מילים זה 70 שנה. למי? לגדול הדור! עכשיו, מילא אם אחר כך היה חי עוד 70 שנה, אבל לא, אחר כך הוא נפטר. לקחו לחוני המעגל 70 שנה מהחיים בשביל שיהיה לו רק פשט של שתי מילים בשיר המעלות.

המכתב מאליהו כותב: למה צריכים להרדים את חוני המעגל? נרדים את השכן שלו! למה את חוני המעגל? מה הבעיה? נרדים את השכן של חוני המעגל 70 שנה, ואחר כך יהיו לנו ברור שיש דבר כזה - מישהו שישן 70 שנה!

לא, לא! כשהתירוץ הוא עליך אז ההרגשה יותר טובה. התירוץ יותר מתוק. תשמע, זה אני הייתי שם! אני! התירוץ יותר מתוק. לא בשביל התירוץ... כבר יש תירוץ לשאלה... אבל כדי שהתירוץ יהיה יותר טוב, יותר מתוק - על זה לקחו לחוני המעגל 70 שנה מהחיים שלו.

אין לנו הבנה כמה קדושה נוראה יש בלימוד תורה. ולכן בימי השובבי"ם, חייב מאוד מאוד להתחזק בפרט בלימוד תורה. והשם יעזרנו, על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.