שיעור 75

יש תוכנית! האם היא שלי או שלך?!

פרשת וארא תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

תוכניות אנושיות מול רצון ה' - ההבדל בין האבות למשה רבנו

האבות הקדושים חיו ללא תוכניות משלהם - כל מה שה' אמר, זה מה שעשו. גם כשנתקלו בקשיים (אברהם בקבורת שרה, יצחק במים, יעקב במקום למשכנו), לא הרהרו אחר מידותיו. לעומתם, משה רבנו בא עם תוכניות כיצד הגאולה צריכה להיראות, ולכן כשהמציאות לא תאמה את ציפיותיו, הרהר אחר מידות ה'.

אמונה פשוטה מול תכנון מורכב - סיפור הזקנה והשידוך

המחשה חיה להבדל בין מי שחי עם תוכניות למי שחי בלעדיהן. הבנות הצעירות הגיעו עם רשימת דרישות מדויקת לשידוך, בעוד הזקנה בת ה-83 פשוט ביקשה שה' ישלח לה את הטוב בעיניו. דווקא היא, שלא הגבילה את ההשגחה העליונה בתוכניות אנושיות, זכתה למצוא את זיווגה.

חשיבות הידיעה וההכרה - משל הכנר בתחנת הרכבת

גם הדברים הגדולים ביותר, אם אין לאדם ידיעה והכרה בהם - אין להם ערך בעיניו. כפי שאותו כנר מפורסם לא זכה לתשומת לב כשניגן בתחנה, כך גם אמונה בהשגחה פרטית צריכה להיות מלווה בהכרה מתמדת ובשינון.

השגחה פרטית - הכרה מתמדת - משל הרמקול באוטובוס

כשם שהרמקול באוטובוס מזכיר שוב ושוב לתקף את הרב-קו, כך האדם צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב את ההשגחה הפרטית בכל פרט בחייו. לא מספיק לדעת באופן כללי - צריך לחיות את זה בכל רגע ורגע.

ידיעה מביאה לגאולה - לימוד מהפרשה

החזרה המרובה על "למען תדע" בפרשה מלמדת שהידיעה וההכרה הן תנאי הכרחי. כדברי הספורנו: רק אם יידעו שה' הוציאם ממצרים, יזכו להיכנס לארץ. הידיעה וההכרה בהשגחה הפרטית הן המפתח לגאולה.

האמונה - שורש השכר - סיום בדברי המהר"ל

גודל השכר על כל המצוות תלוי בעוצמת האמונה. ככל שהאמונה חזקה יותר, כך השכר על כל המצוות גדול יותר. אדם יכול לקיים את כל המצוות, אך אם אמונתו חלשה - שכרו יהיה מועט. לכן העבודה על חיזוק האמונה היא יסוד מרכזי בעבודת ה'.

המסר המרכזי

השיעור כולו סובב סביב רעיון מרכזי אחד: החיים ללא תוכניות אישיות, מתוך אמונה והכרה מתמדת בהשגחה פרטית, הם המפתח לחיים של אמת ולקבלת שפע מה'. זה מתבטא הן בחיי היומיום (כמו בסיפור השידוך), הן בגאולה הכללית (כמו בסיפור יציאת מצרים), והן בשכר הרוחני על קיום המצוות.

הסיפורים בשיעור

אף פעם לא מאוחר מדי - סיפור הזקנה מבית האבות

שתי סטודנטיות לעבודה סוציאלית הגיעו לבית אבות כדי להתנסות בעבודה מעשית. שם הן פגשו זקנה בת 83, תוססת ומלאת חיים, שהפיחה רוח חיים בכל בית האבות. כשהבנות סיפרו שהן מתכננות לנסוע להתפלל בקבר רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה כסגולה למציאת זיווג, ביקשה הזקנה להצטרף אליהן. למרות ההפתעה הראשונית, הן לקחו אותה איתן.

בעמוקה התפללה הזקנה בדמעות שליש, מבקשת מה' שישלח לה זיווג. שנתיים לאחר מכן, כשהגיעו הבנות לביקור בבית האבות, גילו שהזקנה אינה שם. להפתעתן, התברר שהיא התחתנה עם תלמיד חכם בן 85 שהגיע לבית האבות, ועזבה למקום אחר.

כשביקרו אותה בביתה החדש, שאלו אותה כיצד זכתה שתפילתה התקבלה בעוד שלהן טרם נמצא זיווג. תשובתה הייתה: "אתן מגיעות עם רשימה ארוכה של דרישות - שיהיה תלמיד חכם כמו זה, עם שכל כמו ההוא, עם פרנסה כמו זה... לי לא היו תוכניות. אמרתי לקב"ה - מה שאתה מביא, זה הכי טוב".

הערך תלוי בידיעה - הכנר בתחנת הרכבת

ארגון מחקר אמריקאי ערך ניסוי מעניין. הם לקחו כנר מפורסם, שהופעותיו נמכרות במאות דולרים לכרטיס ותמיד נחטפות מראש. ביקשו ממנו להתחפש לקבצן ולנגן בתחנת רכבת הומה אדם, כשהוא משתמש בכינור היקר ביותר שלו ומנגן את היצירות המרגשות ביותר.

במשך שעה שלמה ניגן הכנר, כשלמעלה מעשרת אלפים אנשים עברו על פניו. רק שניים עצרו - אחד שזיהה את הדמיון בינו לכנר המפורסם, והשני שאמר לו שיש לו כישרון ושכדאי לו להיות נגן רחוב. אף אחד לא עצר להקשיב למוזיקה המופלאה.

כשפורסם הסיפור, הוא הגיע לאחד מגדולי ישראל שהסביר: גם הדברים הגדולים ביותר, אם אדם לא מודע לערכם - הם חסרי משמעות עבורו. כשאנשים קונים כרטיס להופעה, הם יודעים שזה הכנר הטוב בעולם ולכן הם מתרגשים ונהנים. אותה נגינה בדיוק, כשהיא מגיעה בלי "תווית", עוברת ליד האנשים בלי שום רושם.

כוחה של אמונה פשוטה - החקלאי והגשם

חקלאי מרמת השרון זרע 500 דונם חיטה באמצע חשוון. התחזית לא בישרה על גשם בשבועות הקרובים, מה שהיה עלול להרוס את כל הזריעה. החקלאי נסע לבני ברק, לציון החזון איש. שם אמר: "כבוד הרב, כשאתה הורית על שמיטה - קיימתי. עכשיו אני מבקש - תתפלל שירד גשם".

בתקופת חנוכה ירדו גשמים. בעוד שבשדות הסמוכים ירדו 30 מילימטר גשם, בשדותיו של החקלאי נמדדו 89 מילימטר - כמות שיא של ברכה. הוא חזר לציון החזון איש להודות על התפילות שהתקבלו.

תמלול השיעור

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". כותב הילקוט שמעוני, אני קורא לכם את הלשון: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין". הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מידותיי ולא אמרו לי מה שמך.

אמרתי לאברהם "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה", וביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל, ולא הרהר על מידותיי.

אמרתי ליצחק "גור בארץ הזאת", ביקש מים לשתות ולא הניחו לו עד שעשה מריבה, שנאמר "ויריבו רועי גרר" וכו׳, ולא הרהר על מידותיי.

אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אוהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר על מידותיי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה על ההתחלה אמרת לי מה שמך, ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת".

חבל על דאבדין ולא משתכחין. ככה הוא אמר לו. מה אמר לו אלוקים בסוף? "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה". עתה [עכשיו] תראה, ואין אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים. באותו זמן הקדוש ברוך הוא כבר אמר למשה רבנו: "אתה כבר לא נכנס לארץ". ברגעים האלו, שאתה הרהרת על מידותיי - כבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

מה היה ההבדל בין משה רבנו לבין האבות הקדושים? לאבות הקדושים לא היה שום תוכניות. מה אלוקים אומר - זה מה שאני עושה. תשמע, אבל אלוקים אמר - זה המקום שלי פה, בסדר. למחרת אני צריך משהו לעשות? זה לא קשור. לי אין תוכניות. אני עושה רק מה שהשם מתכנן, לפי מה שאני רואה שמוליך אותי המקום - ככה אני עושה. לי אין שום תוכניות, מה לעשות, איך לעשות. שום דבר.

משה רבנו לא היה ככה. כשאלוקים אמר לו "בוא, אני רוצה לשלוח אותך לפרעה, תוציא את עם ישראל ממצרים", אז למשה רבנו יש תוכניות. מה התוכניות? אם אני מגיע צריך שמיד עם ישראל יצאו. בסוף אני רואה לא רק שלא יצאו, נהיה יותר עוד יותר רע. אז איפה התוכנית של השם?

זה ההבדל בין אבותינו הקדושים לבין משה רבנו. לאבותינו לא היה שום תוכניות בחיים. היה רק איך אני יכול לעשות את רצון השם בלבד. ולא משנה אם השם אמר לי שאני אגור בארץ, אז הארץ הזאת תהיה שלי - זה לא מעניין אותי בכלל. אני חי רק בהשגחה של השם. שום דבר אחר, אני אין לי שום תוכניות.

סיפר הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א, איזה סיפור נפלא, אני אומר לכם מתוק מדבש:

היו שתי בנות שלמדו את המקצוע להיות 'עובדת סוציאלית'. עכשיו, לומדים את המקצוע הזה וצריכים לעשות - איך זה נקרא - עבודת שיעור מבחן [סטאז']. צריכים ללכת לעשות את העבודה הזאת, ללכת לעבוד, לראות אם אתה יודע להגיש את מה שלמדת, אתה יודע להגיש את זה החוצה. איפה עושים את השיעור מבחן הזה? עושים את זה בבתי זקנים, בתי אבות.

הם הגיעו לשם, והם סיפרו שבבתי אבות, הזקנים מחולקים לשלושה חלקים: יש זקנים שלא עושים כלום – 'מתים' כאלו, בוא נקרא את זה ככה, מיואשים כאלו. יש זקנים איזה תוססים, חיים, שמחים, ויש ממוצעים - אתה יודע, זקן נחמד כזה, ממוצע.

הגענו לשם, נכנסו, צריכים להגיש את העבודה בפני כל הזקנים. הייתה שם איזו אחת, עשתה לנו בית ספר, היא בת שמונים ושלוש, מה זה שמחה, מה זה תוססת, מקפיצה את כל הזקנות, כל האנשים, עושה להם שם פעילויות. והיא בת שמונים ושלוש, ואיך שהבנות הגיעו, היא קיבלה אותם בכזה סבר פנים, הכניסה אותם לעניינים, הייתה מה זה שמחה מאוד מאוד.

הם היו צריכים לעשות שם ארבעה שיעורים. בשיעור השלישי אמרו לה: "היום אנחנו נבוא רק לחצי שעה, ואנחנו הולכות".

"איפה אתם הולכות?"

"היום זה ההילולה של רבי יונתן בן עוזיאל, אנחנו רוצים לנסוע לעמוקה להתפלל, סגולה להתחתן".

"וואו, תיקחו גם אותי, גם אני רוצה להתחתן!".

היא בת שמונים ושלוש, אז זה נקרא 'חתונת אין ייאוש בעולם כלל'!

בקיצור, אמרו לה: "אבל כאילו רק צעירים הולכים, את בת שמונים ושלוש".

"נו, אז מה? אני רוצה להתחתן! אני מבטיחה לכם - אני לא מפריעה לכם בנסיעה, לא בהלוך לא בחזור".

לא הייתה ברירה, שכרו רכב, אולי אחת הבנות האלה רישיון, לא יודע בדיוק מה, לקחו עד עמוקה. הגיעו לעמוקה.

"מה מתפללים?" שואלת אותם הזקנה הזאת.

"הנה יש פה פרקי תהילים, תתפללי, גם אנחנו מתפללים".

היא בכתה, התחילה לבכות: "אלוקים, אני רוצה להתחתן!" בוכה, התפללה. סיימו, חזרו בחזרה. חזרו בחזרה, הגיעו למקום, וזהו. עשו עוד שיעור, שיעור וחצי, שעתיים, סיימו את העבודה שלהם, קיבלו תעודה, התחילו לעבוד איפה שהן עובדות.

עברו מאז שנתיים. יום אחד, אחת החברות התחתנה במקום קרוב לבתי האבות איפה שהם עבדו. אחת אומרת לשנייה: "מזמן לא ביקרנו פה. עכשיו אנחנו כבר בחתונה פה של חברה שלנו, בואי נקפוץ לבתי אבות, נראה מה חדש".

הם מגיעים, הם מסתובבים - נורמלי, רגיל. זאת של השמונים ושלוש לא הייתה שמה. שואלים את אחת האחיות: "איפה היא?"

אמרה להם: "היא הלכה".

הם הבינו שהכוונה מתה. "וואי, למה לא הודעתם לנו? היינו צריכים לבוא להלוויה!"

"איזו הלוויה?! לא - היא התחתנה והיא עזבה את המקום".

"לא יכול להיות!"

"תביאי את הכתובת". לקחו את הכתובת, נסעו אליה.

[בדרך הלצה: הם דפקו בדלת, היא לא היתה בבית... היתה בחדר לידה!]

טוב, הם דופקים לה בדלת, היא פותחת את הדלת: "וואי איזה כיף לראות אתכם!", הכניסה אותם לתוך הבית.

"נו, מה איתכם?".

"אנחנו עוד עובדות. יש לנו שאלה לשאול אותך. באנו במיוחד לפה לשאול אותך".

"מה?"

"תגידי, אנחנו שלושתנו התפללנו ברבי יונתן בן עוזיאל, איך ייתכן שהתפילה שלך התקבלה ושלנו לא התקבלה? הנה את התחתנת ואנחנו לא".

וואי, תשמעו, זה יסוד. זה בדיוק מה שאמרנו עכשיו. היא אמרה להם ככה: "אתם יש לכם תוכניות. אתם מתפללים 'ריבונו של עולם, אנחנו צריכים איזה בחור שיהיה 'רבי חיים נאה', גם שיהיה לו שכל של 'רבי חיים מבריסק', בסדר? שאחרי החתונה גם יהיה 'רבי חיים עוזר', גם שיהיה לו כסף, גם שהמשפחה תהיה משפחה טובה'. וגם... יש לכם מלא תוכניות. אלוקים אומר 'יש לכם תוכניות? תסתדרו עם זה אתם'.

לי אין תוכניות. ריבונו של עולם - רק תביא חתן. מי? לא משנה, אתה קובע".

במקום הגיע חתן. איך הוא הגיע? היה איזה אחד תלמיד חכם גדול בגיל שמונים וחמש שהוא הרגיש שהוא נטל על המשפחה. המשפחה מכבדים אותו אבל הוא הרגיש שזה לא זה. הוא אמר לילדים: "עזבו, אני ברוך השם מתפקד, הכל יש לי, אני מתפקד. אני אלך לבית אבות, אני צריך רק שמישהו יתן לי לאכול, אני ברוך השם יושב לומד, הכל בסדר".

אתה יודע, הוא הגיע לבית אבות, באמת לומד טוב מאוד, יש לו את הספרים שלו, הוא לומד טוב, שקוע בלימוד, הכל. יום אחד בחדר אוכל הגיעה אחות: "שלום, אפשר להציע לך שידוך?".

הוא אמר: "תראי, אני לא... לא חשבתי על זה. לא יודע... תציעי".

"יש פה איזו זקנה בת שמונים ושלוש, מאוד תוססת, מאוד שמחה, אתה יכול לראות אותה, ותיפגשו".

באמת נפגשו, 'ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל' (פסחים מט ע"א). בתי אבות ראו שאנחנו פעילים, מסתדרים, אז שחררו אותנו. שכרנו בית ואנחנו עכשיו חיים ביחד.

"לכם יש תוכניות!". אה, יש לך תוכניות? אלוקים אומר 'תישאר עם התוכניות שלך'. לזקנה הזאת אין תוכניות. מה שאתה מביא אלוקים - זה מה שהכי טוב שיכול להיות.

וזה אבותינו הקדושים. אבותינו הקדושים מעולם לא הרהרו אחרי בורא עולם. למה? כי לאבותינו הקדושים אין תוכניות. מה שאלוקים עושה - זה הכל טוב. אין שום תוכנית.

למשה רבנו היו תוכניות. אם אלוקים שולח אותי לגאול את עם ישראל, זאת אומרת שהם צריכים לצאת. צריך שיהיה טוב. פתאום אני רואה שנהיה רע - אז זה לא תוכנית. אז פתאום משה רבנו מתרעם. אלוקים אמר לו "לא תזכה להיכנס לארץ". פלא פלאים!

כמה בן אדם צריך כל הזמן להחדיר לעצמו, לחזור ולחזק את הידיעה שיש אלוקים, והוא מטפל בכל העניינים, והוא עושה לך את הטוב ביותר שיכול להיות.

היה איזה ארגון בארצות הברית שהם רצו לעשות מחקר גדול מאוד. היה איזה כנר אחד שכשהיה מגיע למופע היו צריכים לשלם מאתיים דולר - שמונה מאות שקל. שמונה מאות שקל עולה להיכנס לאירוע של הכנר הזה. וגם אם אתה לא קונה בזמן, כשמגיע זמן ההופעה כבר אין כרטיסים. באמת זה כנר מיוחד מאוד. גם אנשים שהיו מאוד מאוד קרים היו בוכים מתוך הנגינה שלו. באמת הוא היה מרגש את כולם.

יום אחד איזה ארגון רצה ממנו לצורך מחקר: "אנחנו רוצים שתבוא תנגן בתחנת רכבת למשך שעה. יש לנו כמה תנאים: תנאי ראשון - תביא את הכינור הכי יקר שבעולם. דבר שני - תנגן את הניגונים בשעה הזאת, הניגונים הכי חזקים שיכולים להיות. לא סתם ניגונים, אנחנו רוצים שתבחר את השירים הכי חזקים שיש לך. את השירים האלו אתה מנגן אותם. ותתחפש לקבצן - שים את הכובע של הקבצן, אתה יודע, איזה משהו כזה דהוי כזה. שים את זה עליך, תשים איזו קופסה, אנשים יעברו, יזרקו לך שקלים. זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו מהצד מסתכלים עליך".

הם הגיעו באמת בשעה היעודה, הוא עמד שם והוא התחיל לנגן בכינור. באמת איזה ניגונים - משהו! עברו שם למעלה מעשרת אלפים אנשים. אף אחד לא התייחס. בשעה הזאת עברו שם אלפים אלפים. אף אחד לא עצר, חוץ משני אנשים:

אחד שעצר אומר לו: "תשמע, אתה דומה לכנר ההוא. אתה שתי טיפות מים דומה לו". זה אחד שעצר.

אחד שעמד, שמע את השירה, והוא אומר לו: "תשמע, יש לך את זה. אתה מנגן מאוד יפה. אם אתה תלך, תצא, תפסיק להיות קבצן, אתה תצליח בחיים שלך".

חוץ מאלו אף אחד לא התייחס. אחרי שנגמרה השעה הזאת הוא התקפל. סיפרו את הסיפור הזה בארצות הברית באחד העיתונים הגדולים. זה עשה רעש גדול מאוד. איך לא שמנו לב? הכנר הזה שרק אתמול שילמנו בהופעה שלו שמונה מאות שקל, היום הוא לידינו ולא התייחסנו אליו אפילו!

המחקר הזה עבר, התפרסם, הגיע לאחד מגדולי ישראל בארצות הברית. הוא אמר יסוד - אני אומר לכם גדול עד מאוד. הוא אמר ככה: גם הדברים הגדולים ביותר שיש, אם אתה לא מיידע את עצמך - אצלך זה משהו קטן, 'כד קטן'. כל הדברים הגדולים חייבים לבוא דרך שיהיה לך ידיעה בזה.

ולכן כשתולים שלט מודעה והוא אומר לך "הכנר מספר אחד בעולם" - אתה כבר מתרגש. למה? כי יידעו אותך שזה מספר אחד בעולם. וואי, אתה מתרגש מאוד. הוא אומר לך "תשמע, אם לא תקנה כרטיסים לא יהיה כרטיסים בעוד שבוע" - אתה מבין שזה חבל לפספס את זה. חבל לפספס. כל זה מיידעים אותך את מה שיהיה.

כשלא יידעו אותך - גם כשאתה נמצא במקום הכי גבוה שיכול להיות, אה, לא יידעו אותך? אין לזה ערך. אין לזה שום ערך. הערך מגיע רק כשאתה - נתנו לך ידיעה בזה.

השבוע נסעתי לטבריה. ארבעים דקות נסיעה. עליתי, אז יש את הרמקול של האוטובוס: "נוסעים יקרים נא לתקף את הרב קו". אמרתי "בסדר ישר כח".

חמש דקות עבר: "נוסעים יקרים נא לתקף את הרב קו".

אמרתי: "יאללה, דחילק, אני תיקפתי כבר, זהו, עשיתי כבר".

חמש דקות עבר: "נוסעים יקרים נא לתקף את הרב קו".

אמרתי: "יאללה, שמעתי אותך". בנסיעה הזאת של ארבעים דקות אמרו את זה שבע פעמים. תגיד, אין להם מה לעשות? אין להם מה לעשות.

עכשיו אני רוצה לשאול אתכם: אדם היה קם בבוקר, במשך כל היום הארוך הזה, היה קם בבוקר אומר לעצמו "יש אלוקים משגיח עליי השגחה פרטית". לא משהו, לא מלמעלה - השגחה פרטית.

גומר את התפילה בבוקר, יוצא מבית הכנסת, הולך הביתה. לפני שהוא נכנס הביתה אומר: "יש אלוקים שמשגיח עליי השגחה פרטית. אם יהיה אוכל - זה בהשגחה פרטית, אם לא יהיה אוכל - בהשגחה פרטית". לא אולי, זה מדוייק באופן פרטי.

ואיך החיים שלנו היו נראים אחרי כזה יום? בן אדם יוצא, עולה על האוטו, רוצה לנסוע למרכז, אומר: "אני עכשיו עולה לאוטו בהשגחה פרטית! כל מטר שאני עובר - מושגח בהשגחה פרטית".

פתאום מגיע פקק. מה? זה גם השגחה פרטית. אבל היתה איזה תאונה! זה השגחה פרטית. נכון, אבל... אין אבל, אין אבל. איך החיים שלנו היו נראים?

גם דברים גדולים - אמונה בהשם, אם אתה לא מתחיל להחדיר את זה לראש שלך, אתה לא מתחיל ליידע את עצמך - זה לא נכנס. נכון? אתה יודע את זה. מי לא יודע? כולם יודעים. גם דברים גדולים, אם אתה לא מיידע את עצמך - יש משגיח לעולם. יש, לא השגחה מלמעלה, לא כללית - השגחה פרטית על כל דבר ודבר. אם האדם היה חוזר, משנן את זה פעם אחת ביום - כבר החיים שלנו היו נראים אחרת.

בספר "דרכי חיים" של הרב ליפקוביץ' (חלק א' עמוד קג), שאלו אותו ככה: איזו נקודה באמונה שהיא מאוד חשובה לתפוס בתקופתנו, שאם נקיים אותה נזכה שיתקיים בנו 'וצדיק באמונתו יחיה'?

וואי, איזה דבר גדול זה! 'צדיק באמונתו יחיה' - כל אחד ואחד מאיתנו יכול לזכות בזה. מה עושים?

כותב הרב: "תשובה - אמונה בהשגחה פרטית, שכל פרט ופרט מנוהל בהשגחה פרטית". כל פרט ופרט! אם תזכה לקיים את זה - אתה תזכה שעליך יגידו 'וצדיק באמונתו יחיה'. איזו מדרגה זו!

אבל כמה שזה גדול - אם לא תיידע את עצמך, זה נעלם. זה הולך. חייב כל הזמן לחזור, לשנן את זה ועוד לשנן, כדי שזה ייכנס לתוך הראש שלנו.

בפרשת וארא מוזכר כמה פעמים הלשון 'למען תדע...'. "למען תדע כי אין כה' אלוקינו", "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". 'למען תדע...' - יאללה, אמרת לפרעה, שמענו את זה. אולי אחרי עשר מכות, היית בא לפרעה, היית אומר לו "למען תדע כי אין כה' אלוקינו". לא, לא – חוזרים על זה שוב ושוב.

איזה דבר גדול זה! חוזרים ומשננים את זה, ועוד פעם משננים, רק כדי שייכנס לראש. כי כמה שאתה חושב שאתה מאמין - אם אין לזה הכרה, אין לזה ערך. אין לזה שום ערך. רק כשאתה מתחיל להחדיר לראש שלך עוד פעם ועוד פעם, זה מתחיל פתאום לחדור לראש ואתה מתחיל לחיות חיים אחרים לגמרי.

הראה לי האברך החשוב, הרב מרדכי קדמי, הראה לי ספורנו על הפרשה שלנו. בפרשה שלנו יש ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ויש גם לשון חמישית 'והבאתי'.

[הערה: שמות ו, ו-ח: לָכֵן, אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.]

בין 'ולקחתי' לבין 'והבאתי' יש פסוק באמצע. בכל הלשונות זה רצוף. בין 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי' - זה רצוף. אבל בין 'ולקחתי' לבין 'והבאתי' יש משהו באמצע: 'וידעתם כי אני השם אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים'.

למה צריך את האמצע הזה? למה לא רצוף כמו כל הלשונות של גאולה? כותב הספורנו: אם תדעו שאני קיימתי בכם את כל מה שאמרתי - אז אני גם אמשיך לקיים בכם 'והבאתי אתכם אל הארץ'. אם לא תדעו - נכון, יהיה 'והצלתי', אבל 'והבאתי אתכם לארץ' - זה לא יהיה.

השורש של דברי הספורנו הוא שרק אם תדעו שהשם הוא השולט, ושהוא משגיח על כל פרט ופרט - זה יגרום שיביא אתכם אל הארץ. ובסוף 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' (פסוק ט). לא, הם לא שמעו. בסוף כל יוצאי מצרים לא זכו להיכנס לארץ. למה? כי היה חסר את ההתבוננות, שידעו שעל כל פרט ופרט יש השגחה פרטית על כל דבר ודבר.

[הערה: לשון הספורנו (שמות ו, ח): והבאתי אתכם אל הארץ. כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. ועל אותה דרך פירש גם באור החיים, וזה סוף דבריו: ...ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ, תנאי הוא הדבר "וידעתם" אז "הבאתי", וזולת זה יהיה מה שיהיה.]

בעלון שנקרא "מה למעשה", סיפר סיפור נפלא עד מאוד. הוא סיפר שהיה איזה יהודי אחד ברמת השרון שיש לו שדות בדרום - חמש מאות דונם של חיטה. הוא סיפר שהוא זרע את החיטה שלו באמצע חשון, ולאחר מכן צריך שירד גשם. אבל לא צריך סתם גשם - צריך שיהיה הרבה גשם, צריך שיהיה המון גשם בשביל חיטה.

הוא עקב אחרי התחזיות - אין גשם. לפי תחזית מזג האויר, לא אמור להיות גשם. והוא אמר: "אם לא ירד גשם בתוך שבוע שבועיים - כל מה שזרעתי, הכל הלך לאיבוד".

הוא סיפר: "מרמת השרון, נסעתי לבני ברק, הגעתי לציון של החזון איש. הגעתי לציון של החזון איש, אמרתי לו: 'כבוד הרב, תשמע - כשאתה אמרת שמיטה, אני קיימתי את מה שאתה אמרת. מה שאתה אמרת - אני עשיתי. עכשיו תשמע – 'מה שאני אומר לך - אתה צריך לעשות'. ככה זה הולך".

"אני אומר לך - אני צריך גשם. אז אני מבקש ממך, תתפלל לפני אלוקים שירד גשם".

סיפר הבן אדם: באזור של חנוכה, קצת לפני חנוכה, ירדו גשמים, שיטפונות היו שמה. הוא סיפר שבכל השדות שמסביב ירדו שלושים מילימטר של גשם, בשדות שלו ירדו שמונים ותשעה מילימטר של גשם. זה שיא הברכה שיכול להיות! אחר כך, לאחר מכן, עליתי מרמת השרון, נסעתי לבני ברק, הגעתי לציון של החזון איש, הודיתי לו על התפילות שהוא התפלל בשבילי.

כשבן אדם ככה חי באמונה ויודע שכל דבר מושגח בהשגחה פרטית, אז התפילה מתקבלת. אתה מרגיש שאתה קרוב לאלוקים, אתה מרגיש שעל כל צעד הוא שומר עליך, הוא נמצא איתך, הוא הולך איתך. אה, אז אתה יכול לבקש. אתה יודע שכל מה שיש לך - זה הוא, זה הוא. אז אפשר לבקש.

כותב הרב וולבה (חלק ב', ערך אמונה): "מי יכול לשער איזו עבודה גדולה זו לברך ברכת 'המוציא לחם מן הארץ' בהתבוננות אמיתית".

אני קורא את הלשון: "הרי אנו קונים את הלחם במכולת. לשם הביאוהו מהמאפייה. היא קיבלה את הקמח מהטחנה. היא קנתה את החיטה מהחקלאי. הוא זרע את התבואה, השקה, עדר, בסוף קצר אותה. על כל השלבים האלו אנחנו מדלגים בכוונה ברורה ואומרים - שהקדוש ברוך הוא לבד המוציא לחם מן הארץ. הכל הוא. לא החקלאי, לא הטוחן, לא האופה, לא המוכר - רק הוא יתברך. ייתכן, שנצטרך לעמול שבועות וחודשים עד שיהיה לנו קניין אמיתי בברכת 'המוציא לחם מן הארץ'. ואי אפשר לחסוך לעצמנו את העבודה הזאת".

רק ברכת המוציא לחם מן הארץ - שבועות וחודשים לעבוד כדי להחדיר בתוכנו יותר את האמונה.

הבאתי פה דברים שמצד אחד זה מפחיד, אבל מצד שני זה גדול מאוד. את הדברים האלו כותב אותם המהר"ל מפראג (בשער האמונה), והקדים אותו כבר רבנו בחיי, בספרו כד הקמח (נתיב האמונה). איזה דברים הם כותבים! יש לי פה את הלשון, אבל אני אומר את זה בעל פה [ורק קטע אחד אני אקרא בפנים]:

כל השכר שבן אדם מקבל למעלה בשמיים על כל המצוות שהוא עושה - על התפילין, על השבת, על הלימוד תורה שלו. כל מה שאתה עושה, הכל! הכל - תלוי בגודל האמונה שלך. אם אתה מאמין חזק - השכר על התפילין תקבל חזק. אם אתה מאמין חלש - השכר של התפילין יהיה חלש. כל השכר של כל המצוות תלוי רק באמונה.

הוא מסיים: "ואפשר שיעמול אדם עמל גדול בתורה ובמצוות, וכשיבוא לעולם האמת יאמרו לו שהאמת ממנו נעדרת, וכמעט שעמלו ויגיעו בתורה לא יישא פרי".

איזה מפחיד זה! כמה צריך כל הזמן להחדיר בתוכנו את העניין של האמונה. כל הזמן צריך להחדיר אמונה, כל הזמן. למה? כי זה לא משהו פרטי, לא, זה לא משהו שרק בשביל אמונה. זה שכר שכל המצוות שאתה עושה, כל מה שאתה עושה בחיים שלך - מי שיקבע לך את השכר למעלה, גודל האמונה שאתה מאמין באלוקים.

ככל שאתה מאמין בו חזק - השכר על כל המצוות חזק מאוד. ככל שאתה מאמין חלש - השכר של המצוות מאוד חלש. לכן צריך מאוד מאוד לחזור, לשנן, להתחזק מאוד מאוד באמונה.

לשנן, לחזור, לדעת שרק הוא יתברך, רק הוא. אין תוכניות, אין תוכניות! שבן אדם לא יכניס לעצמו שום תוכניות בחיים - רק הוא יתברך. ובזה בן אדם זוכה שכל המצוות שלו, כל השכר שלו, הופך להיות משהו גדול שאי אפשר לתאר אותו.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.